שיעור בוקר 25.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/QgzVF11U?activeTab=downloads&mediaType=video

סוכות 2003, שיעור 1

אחרי שאנחנו מקווים שנעבור את המחסום, לאחר מכן מגיעה אלינו תקופה של קבלת האור העליון כדי לזכך את גלגלתא ועיניים, כלומר את הרצונות העליונים ביותר שלנו, שורש, א' וב', יותר נכון עד אמצע בינה, שורש, א' וג"ר דב' עביות. כל זה מתרחש מפסח ועד שבועות.

היציאה מפסח זה מעבר המחסום, היציאה מתוך האגואיזם. יש שם הרבה מאוד מעברים ומצבים, כמו שאדם חווה הרבה מצבים עד שבאמת אפשר להגיד שהוא עבר משהו, וגם מצבי ביניים יש שם. לאחר מכן הוא מקבל את האור הזה, מזכך את עצמו בארבעים ותשע ספירות עד הספירה החמישים. הספירה הזאת נקראת "חמישים שערי בינה" והוא נכנס אל תוך הבינה. 

למה חמישים? בינה היא הרי ארבעים, האות הסגורה ם' שמסמלת את הבינה. כיוון שבינה היא כמו תיבה, קופסה, מין תיבה סגורה, שבתוכה היא נושאת, מרכזת רק תכונה אחת, השפעה גמורה, שלילה גמורה של עצמה והשפעה גמורה. במצב כזה שום דבר לא משפיע על האדם, שום דבר לא מפחיד אותו, הוא נמצא בתוך עצמו, בלי שום קשר עם האני שלו, עם עצמו. כאלה תכונות מעביר לאגואיזם שלנו האור הרוחני. ובמצב כזה מתמלאת התיבה הזאת, הנשמה שלנו, כל התכונות, באור החסדים. זה אור ההשפעה הגמורה, שלילה מוחלטת של האני, זה נקרא תיבה, ויש הרבה שמות כאלה. כיוון שבמצב כזה האדם יכול להציל את עצמו, זה לא תלוי בשום דבר ובאף אחד, שום דבר לא מפחיד אותו, כל סופה, כל רעה, לא מפחידות אותו. זו תכונת בינה שבה נפתחת כל המלכות וכל החכמה בתוכה. 

השיטפון, תכונת המים שזו בינה, זה הריכוז של כוחות הבינה הטהורים, ומבחוץ כל שאר התכונות שכביכול גם כלולות בבינה. זו קטגוריה מאוד לא פשוטה. היא דווקא בונה את הנשמה בצורה כזאת, שכאשר הנשמה מבפנים ומבחוץ תחת השיטפון הזה, תחת התכונה הטהורה של הבינה, תחת התכונות ההפוכות של הבינה, שמשתמשים בחכמה ובמלכות, בזה מתחזקת הנשמה. היא רוכשת כאלה תכונות שהיא כבר יכולה להעלות מתוכה אור חסדים שיהיה מספיק בשביל לקבל על מנת להשפיע אפילו את אור החכמה. כלומר סתם בינה היא משפיעה, היא לא רוצה שום דבר. וכאשר היא באה במגע עם השיטפון הזה, מתפתח כזה כוח בבינה שיכול פשוט לקבל את אור החכמה, ושום דבר לא יהיה נורא עבורה. זה מה שנוגע לרכישת תכונת הבינה.

מתי משיגים את תכונת הבינה? כאשר כל תכונות האדם אומרות, "נעשה ונשמע". כלומר נקבל את התורה וניישם אותה, את תיקון האגואיזם. רכישת תכונות הבינה, גלגלתא ועיניים, כאן עדיין עם התכונות שלנו עוד לא קורה כלום, אנחנו פשוט רוכשים את תכונת הבינה. רק לאחר מכן אנחנו מתחילים לעבוד עם התכונות האמיתיות שלנו, עם תכונות המלכות. 

לכן נאמר שהאדם הוא כמו עַם, הוא מורכב מכל התכונות האפשריות, הוא דומה לעַם, נשים, גברים, זקנים, אלו כל התכונות שלנו בתוכנו. כאשר מתאסף העם הזה תחת הר סיני, סיני מלשון שנאה, נוצרת בו שנאה מצד הבינה לתכונת המלכות, ואז כל העם, כל אחד צועק, "אנחנו מוכנים". כלומר כל תכונות האדם עד כדי כך הזדככו שהוא מוכן לקבל את שיטת העבודה של הקבלה. והקבלה זו שיטת העבודה על התכונות האגואיסטיות, איך לקבל את האור העליון, את אור חכמה כבר להשפעה. אז נוצר המצב הזה שנקרא מתן תורה, כלומר באיזה אופן כבר מיתקן האגואיזם עצמו. לאחר מכן כמובן רוכשים את התורה הזאת, את השיטה הזאת. 

מה זה אומר? הכול נעשה על ידי האור והכלי, חוץ מזה אין שום דבר. אבל כאשר מקבלים את האור הזה שיכול בהדרגה לתקן את הכלים האלה, אז צריך שהאור הזה יחד עם הכלים לא סתם יתקיימו אחד כנגד השני, אלא קודם האור צריך להיכנס לתוכם. לאחר שיורד האור העליון שנקרא משה, מלשון למשוך, למשות את האגואיזם, למשוך אותו מלמטה למעלה אל האור, ומשה מהווה בפני עצמו את השילוב של כל תכונות האדם, אז לאחר שמשה מושך על עצמו את האור הזה, וישנה רק תכונה אחת בנשמה, הנקודה שבלב, אז צריך לשבור את הנשמה.

כפי שאנחנו יודעים, כל דבר מתחיל, כל פעולה מתחילה מזה שקודם נשברים הכלים, לאחר מכן נכנסות תכונות האור אל הכלים, נוצר קשר ביניהם, ואז הודות לאור הבא, האור המתקן, אותם ניצוצות האור שנפלו בזמן השבירה מהאור אל האגואיזם, הם מתחילים לתקן את האגואיזם הזה. צריכה להיעשות שבירה של הכלי. משה יורד מההר, כלומר רוכש את התורה, מקבל את התורה ויורד יחד איתה אל התכונות האחרות, והן בינתיים עושות את עגל הזהב. הוא שובר בצורה סמלית את כל זה, האור נכנס אל תוך הכלי ונעשית השבירה.

אנחנו למדנו את התהליך הזה בעולם הנקודים, איך נעשית השבירה של הכלים, ואיך זה קרה באדם הראשון. עכשיו זה אותו הדבר, כלומר זה אותו תהליך, ואי אפשר לברוח מזה לשום מקום. על ידי זה נעשה הקשר בין האורות לכלים, זה נעשה ב-17 לתמוז. יש חמישים ימים מתחילת יציאת האגואיזם ועד קבלת התורה, עד לשבירה. האור נכנס אל תוך הכלי, וזה מה שקורה עם האדם כבר מכאן והלאה.

לאחר מכן עובר זמן מסוים עד הראשון באלול, זה חודש חדש, שבסופו, דרך הירח החדש, כבר מתחילה השנה החדשה. מה זה אומר? משה שוב עולה להר סיני. הוא שוב מאבד את האור בתוך הכלי, ואפשר שוב לעלות ולבקש את אור התיקון. ואז מגיע אור התיקון לאדם, והאדם באור הזה מתחיל לראות את עצמו. ושוב ישנם ארבעים הימים שבהם משה שוב נמצא בקשר עם האור, עם תכונת הבינה, ואחרי זה הוא יורד כבר למטה, האור מתחיל לעבור דרך כל שאר התכונות אל שאר העם. 

ההשתלשלות של האור עד המלכות, והתחלת הניגוד המלא הזה בין האור למלכות, היום הזה נחגג אצלנו כיום כיפורים. כאשר האדם יחד עם הנשמה שלו לאחר השבירה, לאחר ההבנה מה קורה בו בכלל, שאין בו שום דבר טוב, שום תכונה טובה, את הכול צריך לתקן, אז את זה הוא גילה היות שבכל תכונה של הנשמה האגואיסטית יש כבר ניצוץ של אור שנפל מהשבירה בפעם הראשונה. עכשיו כבר מאיר האור השני הבא, אור התיקון, ויש הבדל בין הראשון לשני. את כל זה נעבור בדרגה, זה מעניין מאוד, אבל עדיף לעבור את כל זה בקבלה. כמו שהיה בין הבית הראשון לבית השני, כבר יורד אור אחר, זה אור התיקון, והוא כבר לא צריך להישבר, להיכנס לכלים, להתערבב איתם, הוא צריך להאיר מרחוק ובהדרגה לתקן את הכלי, כבר יש לו תכונות אחרות. 

יום כיפור מתרחש, וזו העמידה מנגד של כל הכלי שנפער לכל עומקו כנגד כל האור הזה, שצריך לתקן אותו ולמלא אותו.

לפעמים אני אומר הוא, לפעמים אני אומר היא, זה תלוי איך אני חושב על הכלי אם הוא זכר או נקבה, זה משתנה. זה תלוי איך מסתכלים על העבודה שלו. אם העבודה היא כבר בהשפעה זה הוא, ואם זה על הקבלה, על התכונות השליליות האגואיסטיות, זה היא.

ביום כיפור אנחנו חוגגים כזה הרגל שהאדם לא אוכל, לא שותה, אסור לו להתרחץ, אסור יחסי אישות, אסור למרוח את הגוף בשמן. שמן זה אור חכמה, והגוף זה הרצון לקבל, אז הקבלה החיצונית של אור חכמה כביכול נקראת סיכה. כמובן שאסור ללבוש שום כיסוי של עור, עור נחשב ללבוש, לכיסוי חיצוני, עדיין כלי חיצון. 

אנחנו נלמד שלאדם יש כלים פנימיים, צמצום ב', שהם נפש, רוח, נשמה. ובשביל חיה, יחידה, אור חכמה, יש כלים חיצוניים. יש גם כלים חיצוניים שנקראים לבוש והיכל, כמו שהגוף שלנו קיים. יש שורש, נשמה, גוף, שלוש תכונות שקיימות יחד בנו, וחוץ מזה קיימים עלינו הלבוש וההיכל, זה מה שאנחנו בונים כביכול כשלנו. לבוש והיכל קיימים אצלנו בעולם שלנו הודות לאי שלמות הכלים שלנו. אם היינו בפנים שלמים, אז לא היינו צריכים לא לבוש, כמו האדם הראשון, ולא היכל, הכלים האלה היו מתקיימים בתוכנו. כלומר זה שאנחנו עכשיו מפצים על הלבוש ועל ההיכל בעולם שלנו, בית זה במקום היכל, בית המקדש, איפה שהאדם מכניס את עצמו, זה בהתאם לחוסר התיקון של הכלים שלנו, לחוסר השלמות של האדם. כאשר האדם מיתקן בהדרגה הכול נכנס לתוכו, הוא כבר לא זקוק לא ללבוש ולא להיכל.

האור שמגיע אלינו ביום כיפור מראה לנו עד כמה הכלי שלנו הוא בלתי שלם, מתגלים בו כל התכונות השליליות שלו, ובהתאם לזה יש את התפילות. המקובלים תיארו את זה במילים כאלה, שהאדם יכול לבטא אותן בלי להבין כלום כשהוא פונה לבורא. והאדם שמבין הוא רואה את הטקסטים האלה כרצונות הפנימיים שלו, ואיך הוא צריך לכוון אותם ולפנות לבורא. 

התפילה מורכבת משפה כזו שכל אחד בכל דרך בשביל עצמו, תלוי במדרגה שבה הוא נמצא מהשורש ועד התיקון הגמור, הוא יכול להלביש אותה תחתיו או לסגל אותה אליו. זאת השפה שבה כתב משה, שבה כתובה התורה, והמקובלים משתמשים בה תמיד כדי לא לפנות בצורה ספציפית רק ללומדי הקבלה, אלא בכלל לכולם בלי קשר למדרגה הרוחנית שלהם. אז אם נסתכל על התפילות, אפשר לראות את כל פעולות הגומלין האלה, את כל המדרגות של כל רצון של האדם אל האור הזה, מתוך כל רצון שלנו. יש לנו סך הכול 620 רצונות, תר"ך. 

כל מה שאני אומר עכשיו נכתב על ידי משה. ישנם חגים כמו חנוכה ופורים שאלו חגים שהאדם עובר אחרי שהוא מקבל את התורה. משה כתב את כול מה שקשור לקבלת התורה, הכניסה והעלייה של הנשמה עד לבינה, זאת הייתה המשימה שלו. משה זה הכוח שמעלה את כל הרצונות של האדם ממלכות עד לבינה, עד לכניסה לארץ ישראל מה שנקרא. והלאה כבר ישנו התיקון ללא משה. משה זו תכונה שמוציאה את המלכות עד לדרגת הבינה.

לכן הוא מת בירדן, בראייתו מרחוק את ישראל כפי שנאמר בתורה, הוא עלה להר נבו ושם הוא מת. הוא נולד ונפטר בחמישי לאדר, בה' באדר, לכול זה יש שורשים רוחניים. אני לא מתאר לעצמי אדם שעשה את זה, לחלוטין זה לא מסתדר לי שהולך שם איזה עדר במדבר. אבל אפשר גם ככה וגם ככה להבין את זה, זה חסר חשיבות. כל שורש רוחני חייב לגעת בעולם שלנו, להתלבש בחומר. לכן כל מה שצריך להתרחש בעולם הרוחני איתנו מחויב להתרחש גם בעולם הזה עם כולנו. נכון להיום הכול קרה חוץ מפורים, מגמר התיקון, לחלוטין הכול כבר התהווה.

ביום כיפור אנחנו מקבלים את האור הזה, מרגישים אותו לפנינו, אור עצום שמאפשר לנו לראות את עומק הכלי האגואיסטי שלנו. לכן אנחנו לא אוכלים, לא שותים, לא מורחים את עצמנו בשמן, אין יחסי קרבה בין גבר לאישה, ולא לובשים בגדי עור, אנחנו נמצאים במצב שהוא בניגוד לאור. לאחר מכן אנחנו מתחילים לבנות כביכול את היחס שלנו לאור הזה כדי שהוא יתחיל לתקן אותנו. ההכנה של האור ממשיכה מיום כיפור עד תחילת סוכות.

לפני יום כיפור יש לנו עשרה ימים מיוחדים שנקראים "עשרת ימי תשובה". כאשר כל האגואיזם כבר מובנה תחת עשרת הספירות, זה החל מהשנה החדשה ועד יום כיפור, ותחת השפעת האור הזה כל מבנה, כל ספירה, כל מדרגה, מרגישה את עצמה בצורה מסוימת כך שהיא מגיעה עד המלכות. המלכות זאת הספירה העשירית והאחרונה שמרגישה את עצמה לחלוטין הפוכה, מנותקת, מבודדת מהאור, זה יום כיפור. זה מה שנקרא עשרת ימי תשובה, כלומר זה האור שצריך להחזיר בזמן הזה. זה כאשר האדם שופט את עצמו, מי ומה הוא יכול לעשות איתו, מתחיל להתפלל, הוא דן את עצמו תחת ההשפעה של האור הזה.

לאחר מכן ישנה ההכנה לתיקון החל מיום כיפור ועד תחילת סוכות, והתיקון מתחיל מהיום הראשון של סוכות, הוא יהיה אצלנו מחר. בשנה הזאת סוכות בא בהתאמה עם שבת. יש הבדל מתי זה תואם ולא תואם. למה ואיך אנחנו גם בהזדמנות נלמד על זה.

בסוכות אנחנו בונים עבורנו כלי מיוחד. אנחנו כמו אדם שנמצא בלבוש ובהיכל, בסוכה שאנחנו במיוחד בונים. אנחנו בונים אותה מחומר מיוחד, כלומר רק טבעי. הקירות, לא חשוב ממה הם, כיוון שאנחנו יוצרים בצורה מלאכותית את הקירות. הגג צריך להיות מפסולת, גורן ויקב, כלומר מקש, מענפים ומכל הפסולת למיניה. זה לא נעשה מתוך הרגל אלא זה על בסיס שורשים רוחניים.

האדם בונה כזה היכל שבעה ימים, כיוון שעכשיו מתרחש התיקון רק של ז"ת של ו"ק, זה החלק של הרצון האגואיסטי של הנשמה שלנו. זה לא כתר ולא חכמה ולא בינה, לא שלושת הספירות העליונות, אותן נוסיף בפורים. דרך חנוכה נגיע לפורים, ובפורים יהיה לנו פורים כיום הכיפורים, כפורים. כיפור הוא כמו פורים, כיוון שפורים זה קבלת כל האור אל תוך הכלי המתוקן, זהו גמר התיקון. ובהתאם לתיקון השלם והמילוי, כאשר הכלי הזה כבר מתוקן אבל מחכה למילוי, זה נראה כמו פורים. זה פורים, וזה כמו פורים, יום כיפור.

במהלך שבעה ימים אנחנו יושבים בסוכה שנעשתה על פי חוקים מאוד מסוימים. יש  על זה מסכת שלמה בתלמוד שנקראת "סוכה" עם כל השרטוטים. התלמוד נכתב במאה השלישית לספירה אחרי חורבן בית המקדש, כדי לא לשכוח איך צריך ליישם, לכן כתבו על זה. הייתה שם התכנסות של שבעים מקובלים גדולים, ארגון על שנקרא "הכנסת הגדולה". גדול בגובה זה חכמה, לרוחב זה בינה. הם כתבו ושרטטו לנו איך הסוכה הזאת צריכה להיות על פי איזה מצב פנימי שלנו. כלומר הכול שם משתנה.

נאמר שאסור שיהיה שם פער גדול יותר מאשר שלושה טפחים. כיוון כשמסתלקות הרשימות מהכלי, כאשר הכלי מקבל ואחר כך מסתלק ממנו האור, אז האור שמסתלק הוא יוצא לעליון ומתהווה בתחתון, ואז שוב עולה למדרגה יותר גבוהה ויורד למדרגה יותר נמוכה, והשלישי כבר לחלוטין לא מורגש. כלומר במעבר למדרגה ג' נעלם לחלוטין הקשר בין העליון לתחתון, לכן נאסר שם מרווח יותר משלושה טפחים. למעשה זה לא חשוב לנו בכלל, אבל מעניין איך בעולם שלנו הכול מוצא את ההשתקפות שלו, שהאדם בתוך עצמו מכין את הכלי הזה. שאין בו הפסק בין האור הנכנס, ושהוא מסתלק יותר משלושה טפחים, ובכל מצב הוא רוצה להיות בקשר עם האור. 

בכל מיני תנאים כאלה הוא בונה את הכלי הפנימי שלו ומתחיל לקבל לתוכו אור, בינתיים אור מקיף. האור המקיף הזה מאיר לו במהלך שבע בחינות, עד שהוא מזכך בו שבע ספירות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כל ערב אנחנו נשב בסוכה ונגיד "היום אנחנו מזמינים לסוכה שלנו את אברהם", כיוון אברהם הוא כנגד חסד, זו כביכול התכונה שלו. "היום אנחנו מזמינים את משה, את יוסף" וכן הלאה. כלומר כל יום הוא בהתאמה למדרגה רוחנית מסוימת, לתכונה רוחנית  שאנחנו מתקנים, וזה מסמל בכול יום את חג הסוכות.

בזה שאנחנו מתקנים את כל הימים האלה, את כל שבע הספירות האלה, אנחנו מגיעים לזה שאנחנו מקבלים את חג הסוכות, ואנחנו מקבלים בו רק  ו"ק. מה זה אומר ו"ק? הארה קטנה מאור החכמה. ואז נכנסת לתוכנו כבר שארית האור שנקראת "שמחת תורה", כל אור הו"ק הזה נכנס לתוכנו. זה האור שיכול להיות בכלי שלא מתוקן לגמרי. לאחר מכן השאר כבר מתרחש אחר סוכות. לכן היום האחרון של סוכות נקרא "שמחת תורה". שמחה, כיוון שכאשר אתה שותה יין נכנס אור חכמה, יין זה אור חכמה, ולכן זה נקרא שמחת תורה. תורה היא האור הכללי הממלא את הכלי. תורה מלשון אורה, אור.

לאחר מכן יש לנו את חנוכה, זה כאשר מיתקנים הכלים הבאים במלחמה עם היוונים. כאן זה להפך, זה ניצחון כלי הבינה של האמונה, לא של העולם שלנו. זה מהווה בפני עצמו את הידיעה של העולם שלנו, ההשתוקקות דווקא לדרגה הזאת, לעבוד עם אור החכמה. והמכבים, אנחנו נלמד מה הן התכונות האלה שבתוכנו, זו תכונה כזאת שהיא מעל, אמונה למעלה מהדעת, וצריך לעבור את השלב הזה. כאשר הוא עולה כזאת מדרגה, על כל הכלים האלה הלא מתוקנים, אז גם שם מנצחים.

הוא מתחיל לקבל אור מיוחד, שמן. האור העיקרי הוא של חג האור, חנוכה, כאשר מדליקים את מנורת השמן. שמן זה אור חכמה, וכאשר הוא מתחיל לתת אור באדם, הוא כבר מתחיל בעזרת המסך לבעור באדם. סתם שמן הוא לא בוער, כדי שהשמן יבער צריך בשביל זה  שתהיה בו פתילה. כל חנוכה זה חג האור, כאשר מתחיל לבעור בכלי אור חכמה, כאשר הוא מקבל, וזה קורה לפני פורים.

בפורים כבר נעשה התיקון המלא של הנשמה של כל הכלי. פורים זה בהתאמה לגמר התיקון, לתיקון הגמור. בעולם שלנו עוד לא היה החג הזה, ההתהוות שלו עוד לא התרחשה בעולם שלנו. זה הדבר היחיד שנשאר לנו, ונקווה שבמהרה בעולם הזה נממש את זה.

כנראה את כל השרשרת הזה אני אספר אולי בצורות שונות. מפעם לפעם זה יוצא כך, יוצא אחרת.

מה אנחנו צריכים להסיק מתוך כל הסיפור הזה? שכל הדרך שלנו מורכבת מעליות וירידות, מירידות ועליות, ושלא יכול להיות שום דבר באדם שלא יישבר ולאחר מכן יתאזן. רק על פי הטוב והרע, כביכול תכונות טובות ותכונות רעות, ורק המעבר ביניהן עם זה אנחנו יכולים לבנות משהו, לעשות משהו, ליצור, להכין את הכלי הפנימי ולאחר מכן למלא אותו. 

לכן בשום אופן האדם לא צריך לחשוב "באיזה מצב אני נמצא", זה יחס לא נכון, לכן לא להתייחס למצב. הוא תמיד צריך לחשוב למה אני משתוקק, לא מאיפה אני משתוקק. אף פעם לא לחשוב איך אני, אלא למה אני צריך להשתוקק. לראות לפניי את אותה התכונה, את אותו אופן שאליו אני צריך להשתוקק. ברגע שאני מתחיל לחשוב על עצמי, מיד אני מתחיל ליפול, מופיעה כמות עצומה של הפרעות שמושכות אותי פנימה ולצדדים. לא לחשוב על עצמי ולתוכי, אלא ממני כלפי חוץ. לאחר מכן, את כל המצבים ההכרחיים האלה נעבור מהר. אנחנו נבין שכולם עוברים, ולמרות שהם עוברים, אני משתוקק כל הזמן לדבר אחד.

זה מה שאנחנו צריכים להסיק מכל השרשרת הזאת של המצבים שאותה אנחנו צריכים לעבור. יש כאן הרבה מאוד מצבים, וכל אחד מהם נשבר לעוד הרבה מאוד, והאדם ממש בשנייה יכול לעבור הרבה מאוד מצבים כאלה. זה תלוי רק בזה שהוא משתוקק קדימה. ככל שאני משתוקק קדימה יותר, ואני יותר מכוון את עצמי למטרה, אז באופן זה מסתובב בי מהר יותר המנוע הזה וחולפים בי המצבים  האלה יותר מהר. ככל שאני משתוקק יותר מהר קדימה, בזה אני מווסת את המהירות הפנימית של המצבים הפנימיים שלי, ורק זה תלוי בי.

אם אני לא מכוון על שום דבר, אז שרשרת הרשימות עומדת בי. אם התחלתי קצת להשתוקק קדימה, אז זה מתחיל עוד קצת להתגלות בי. אם עצרתי, התחלתי להתעסק בעצמי, אז הכול נעצר, הכול מת. לכן צריך לחשוב רק ממני וכלפי חוץ.

באיזה אופן אני יכול להשתוקק קדימה אם אני צריך לתקן את עצמי, לא לחשוב על עצמי, אלא לחשוב על להיתקן קדימה? מי מיתקן קדימה? אני. אם אני חושב עליי, כלומר על המצב הנוכחי שלי עכשיו, אז אני נמצא בתוכו. אם אני חושב על המצב הבא, אז אני ממילא לא זונח את עצמי, אבל אני לא חושב על עצמי אלא משתוקק כולי אליו. ולכן נוצר מצב שאני משתוקק קדימה, ושרשרת הרשימו הזו מתחילה להתהוות בי בצורה מהירה.

כלומר, כוח ההשתוקקות שלי, ההתקדמות, מגביר את המהירות של מעבר המצבים. זה כמו שאתה לוחץ על הגז באוטו, אותו דבר אני לוחץ את עצמי קדימה, מאיץ, ובקצב הזה אני מתקדם. וקדימה משמעו, יותר חזק על המטרה, ריכוז על המטרה, וככל שניתן יותר לעומק לתוך המטרה ולא לתוך עצמי.

אבל מה קורה? איפה כאן האני? אתה תראה איך בין רגע יתעוררו בך מחשבות על עצמך, ואתה קדימה אל המטרה. כלומר באופן מתמיד תצטרך להכניס את עצמך אל תוך המטרה הזאת, כיוון שההפרעות יהיו עליך, אבל אתה מיד תעבד אותם, מלשון עבודה.

אני כבר לא מדבר על הקבוצה, כיוון שאם אין קבוצה, אז אתה לא יכול להתכוון על המטרה, אתה לא יכול להתכוון על הבורא. הריכוז על הבורא זה אותו הדבר כמו הריכוז על הקבוצה. הרי אין בורא, כי כאשר אני אומר בורא, זה פשוט סמל שמאפיין בפני עצמו, טומן בחובו את כל מה שמקיף אותי. איך אתה יכול לתאר לעצמך, לצייר לעצמך בורא? הבורא מצטייר בצורה מאוד פשוטה, הוא מצטייר על ידי אותו כוח שנמצא בתוך הקבוצה. לכן יוצא שהאדם לא רואה את עצמו בקבוצה הזאת. 

זה כתוב גם במכתבים, גם במאמרים, כאשר בעל הסולם מדבר על היחס האישי של האדם לבורא. אין יחס אישי, כיוון שהיחס לבורא יכול להיות רק דרך הכלי המשותף, שם מתהווה הבורא, שם הוא נמצא, ושם אתה יכול להתייחס אליו. אני לא יכול להתייחס אליו מעצמי אלא מהכלי המשותף הזה. יש את הכלי המשותף ואני עומד תחתיו. אם אני יכול לראות את עצמי ככלי המשותף הזה, כמצבור של כל הנשמות, אז אני ברצון הפרטי שלי, ברצון להתייחס לכולם בצורה שווה, להיות בהם ולא בי, אם אני יוצר כזה כלי, אז דרך הריכוז של הכלי הזה לבורא זו ההשתוקקות שלי לבורא, ואני עומד מאחוריו, תחתיו.

אני כמו אם, שמתוך האהבה שלי אל כל האחרים אני מתייחס בזה לבורא. זה לא יכול להיות אחרת, אחרת זאת תהיה תכונה אחרת. הבורא הוא זה שעם אהבה מתייחס לכל התכונות, זה רצונו להיטיב לנבראיו, "טוב ומיטיב" לכל הנשמות. אני לא יכול למצוא את הבורא, אני רק יכול לרכז את הפוקוס שלי על התכונה הזאת, כמו רדאר, מכל הנשמות האלה עליו. לכן כאשר אני אומר אדם אל הבורא, זה חייב להיות דרך הכלי המשותף. מחוץ לכלי המשותף הבורא אינו קיים. כלומר, אתה לא יכול בצורה אינדיווידואלית עבור עצמך להרגיש אותו, להעריך אותו.

התכונה הראשונה שאותה האדם מרגיש, ההרגשה במעבר המחסום כאשר האדם נמצא פה ושם, זו דווקא תחושה כזאת, איפה הבורא? הוא שממלא ומנהיג את כל האנושות נמצא דווקא בהם. ובהשוואת היחס שלך לאנשים אתה מוצא אותו ואת עצמך שם. מקום המפגש בינך לבין הבורא הוא בנשמות של האנשים. במקום אחר אין. זה מעבר המחסום, כאשר אתה מתחיל לראות את נשמות האנשים ואת הבורא בהם, כיוון שאתה מקבל מלמעלה את אותם הכוחות, את אותן התכונות להתייחס אליהן, במידה המינימאלית כמובן. תחילה זה עיבור, יניקה, מוחין, רק ככה.

יש לנו שיר כזה, "כי רק בינינו הוא מתגלה". מילים טובות יש שמה. 

יש לנו עוד עשרה ימים להיות יחד, ואני מקווה שבימים האלה נעבור הרבה מאוד מצבים. למעשה המצבים האלה צריכים להיות רק מצבים שמאחדים אותנו למטרה אחת. כלומר אנחנו בסך הכול צריכים לחשוב, "אנחנו יחד לבורא", זה הדבר היחיד. כך גם כתבנו את המוטו שלנו, "כולם כלי אחד". אם כל הזמן נחשוב על זה ונתרכז בזה, אז אני לפחות מקווה שרבים ירגישו את התחושה הזאת בצורה ברורה, ואחרים בצורה שאינה ברורה. זאת כבר תהיה תחושה ממה שמעבר למחסום. זה ייצור בנו כאלה הכנות, כאלה יסודות, כך שנוכל לאחר מכן להתקדם קדימה לפחות בחודשים הקרובים עד פסח או בפסח ולהוסיף, מי עכשיו ומי אחר כך, אבל זאת כבר תהיה קבוצה ממדרגה אחרת לגמרי. 

הכול קיים אצלנו עבור זה, ואנחנו רואים איך כל זה מגיע אלינו, אנחנו אפילו מרגישים איך זה מושך אותנו. אתה רוצה או לא רוצה היום מתחשבנים איתך מלמעלה כממלא את חובתך. אם מדובר על מה זה עַם הבחירה, אז אנחנו עַם הבחירה. היום אנחנו נבחרנו, זה מה שנקרא שנבחרנו, כדי שבעצמנו נתעלה ואחרי זה נעלה את כולם. 

אני חושב שלפחות המסה הקריטית של מי שיושב לפניי, ועוד חמישה, עשרה אנשים מקבוצת מוסקבה ורבים מהקבוצה הישראלית, אולי אפילו מישהו מאמריקה, אבל ישנם אנשים שהם למעשה נכון להיום יכולים, מוכנים, השקיעו מספיק יגיעה כדי אפילו אולי לעבור את המחסום, או לפחות להרגיש את המצבים, לעבור אותם, ולאחר מכן כעבור זמן מסוים לממש את זה.

לא יכולות להיות קפיצות, הכול תלוי עד כמה אתה מזרז את המאורעות. אתה ממילא חייב לעבור את הכול, אתה צריך לחוות את הכול, לנתח את הכול, לעשות לו אנליזה, אתה צריך לחוות אותו מבפנים. אפשר גם בשנייה לחוות את הכול. יש כאלה מצבים ששנייה אחת נותנת לך כבר התרשמות כזאת, אבל צריך לעבור את כל המצבים האלה. לכן אלה שעברו פחות או יותר את המצבים האלה, אני חושב שנכון להיום הם מוכנים, והאחרים ירגישו מרחוק ויתארו לעצמם, ובחודשים הקרובים או בפסח אנחנו נסיים עם זה. 

(סוף השיעור)