סעודת גמר התיקון – שיחה עם רב

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 04.07.21 – אחרי עריכה

קריין: שלום חברים יקרים, שלום כלי עולמי, אנחנו באירוע מאוד מאוד מיוחד ומרגש, סעודה, "סעודת גמר התיקון".

כן, בעצם כל סעודה היא סעודה של גמר התיקון במשהו, כי כל הסעודות של מקובלים הן מכוונות לאותה הסעודה הסופית. "סעודה" זה נקרא שתיקנו איזה רצון לקבל ואנחנו כבר יכולים לקבל בו תגמול, זאת אומרת האור שממלא אותו, ואז הרצון לקבל שמתמלא באור בעל מנת להשפיע, זה נקרא "סעודה".

לכן כולם מבינים שבסוף התיקונים זו הסעודה העיקרית, זה נקרא "סעודת לוויתן", כי לוויתן נקרא כל הבריאה, כל הרצון לקבל שהבורא ברא, והוא כבר נמצא אחרי העבודה שלנו בצורה המתוקנת. ואז אנחנו יושבים, כמו שכתוב, הצדיקים יושבים ונהנים מסעודת הלוויתן, הבורא ממלא אותם, וכולם יחד הופכים להיות ממש לאותו הכלי הגדול שהבורא יכול למלאות וליהנות.

גם בסעודה הזאת אנחנו צריכים לחשוב שאנחנו נמצאים יחד ברצון לקבל, שמשהו כבר מתוקן בו, ואנחנו הולכים ומתקנים אותו יותר ויותר, והסעודה הזאת היא גם חלק מאותה הסעודה הגדולה, סעודת לוויתן, סעודה של גמר התיקון שאנחנו רוצים להגיע אליו. כך אנחנו נאכל את הלוויתן, זאת אומרת, הרצון לקבל המתוקן, והוא יתמלא בכל אור האין סוף ואנחנו נוכל ממש להשתמש בכל הרצון לקבל הזה בעל מנת להשפיע.

אנחנו צריכים לכלול איתנו את כל החברים שלנו, את כל מי שנמצא בבני ברוך, מחוצה לבני ברוך, את כל האנושות, את כל הנבראים כמו שזה צריך להיות בגמר התיקון. אנחנו מאוד מקווים שכך זה יקרה בקרוב, ולזה אנחנו מתכוונים. כשאנחנו מתחברים, כולם, כל הנבראים, באהבה, והרצון הזה שלנו שאנחנו רוצים להיות מחוברים, הבורא מחבר אותו, עוזר לנו, עושה את העבודה, ולא נשארות לנו שום מחשבות, על אחת כמה וכמה רצונות אגואיסטים לעצמנו, חס ושלום, נגד מישהו או משהו, אלא הכול, רק חיבור ואהבה ממלא אותנו.

וזה הכלי שאנחנו כך מיתקנים, אנחנו רוצים להגיש לבורא, ועם זה אנחנו באים לסעודה. הבורא מגיע לקראתנו, וכמו שכתוב בזוהר, הוא אומר, "סוף סוף, כמה חיכיתי לכם ואתם באים, היכנסו, אני מחכה לכם, ובמקום קודשי עכשיו נעשה את הסעודה", כל הנבראים עם הכוח העליון, עם הבורא יחד, וזה בעצם גמר התיקון. כל הכלי שהבורא ברא מקבל תיקון ומילוי, אנחנו מרגישים בזה שהבורא איתנו, ושמח יחד איתנו.

זה בעצם העניין של הסעודה עצמה, סעודה של גמר התיקון, אבל כל הסעודות שהמקובלים עושים בדרך לגמר התיקון, הן כולן מעין אותה הסעודה, מעין עולם הבא, מעין גמר התיקון, וכך אנחנו בעצם מכבדים את הסעודות שלנו, מחכים להן ומממשים אותן.

זה בעצם המבוא לסעודה שלנו.

קריין: קטע מספר 1 מתוך מאמר "השלום".

""והכל מתוקן לסעודה". כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית. והנועם העליון, העתיד להתגלות, עם גילוי תכליתו ית', שבהבריאה, אשר כל הטרחא והיגיעה והיסורין, המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו, כדמיון בעל הבית, המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות, כדי להכין סעודה גדולה, לאורחין המוזמנים. והמטרה הצפויה, המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה, כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה, ברב נועם ועונג."

(בעל הסולם. "השלום")

נשתה לחיים! שבאמת נגיע לאותה הסעודה שמחכה לנו, ונהיה ראויים לה. לחיים! לכולם.

כמו שסיכמנו אנחנו בסעודה, אז אנחנו צריכים לאכול לחם ומלח, זאת הסעודה. יש לנו מלח, לחם ובצל טבול בשמן, שמן זית או כל שמן אחר למי שיש, לא חשוב איזה, אבל זו בעצם הסעודה.

כשהגעתי לרב"ש וראיתי את הסעודה הזאת לא ידעתי מה קורה להם, שישה זקנים יושבים ואוכלים לחם, בצל, קצת פלפל שמים על זה וקצת מלח, וככה אוכלים. חשבתי שאולי אין להם כסף, מה קורה כאן, זו הסעודה? הם אמרו לי "שב מיכאל, תאכל". אמרתי להם "אני לא רעב". אני לא הבנתי מה הם עושים, אוכלים מתי שרעבים.

עד שהבנתי, למדתי שזה לא עניין של רעב, אלא זה עניין של סימן מאוד גדול, גבוה, והעיקר הוא שאנחנו נמצאים יחד ומכוונים לאותה הסעודה של גמר התיקון, שאנחנו נאכל את הרצון לקבל שלנו, המקולקל, במקום שהוא יאכל אותנו עכשיו, כשאנחנו נתקן, נביא אותו לסעודה, למצב שהוא יהיה ראוי לשימוש, אז אנחנו נחתוך אותו, נאכל אותו וזה באמת יהיה גמר התיקון שלו.

קריין: קטע מספר 2.

"זה שהאדם צריך לכוון לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, בכדי להשיג הכלי הזה, הנקרא "עמ"נ להשפיע", זוהי עבודה ויגיעה גדולה. וזה הוא הנקרא "הכנה לסעודה"."

(הרב"ש. מאמר 7 "מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה" 1989)

תיקון הרצון לקבל שלנו שיהיה בעל מנת להשפיע זה נקרא "הכנה לסעודה", והשימוש ברצון לקבל בעל מנת להשפיע, זו כבר הסעודה עצמה.

נעשה לחיים! שבאמת נגיע למצב שכל פעם נתקן את עצמנו יותר ויותר ונהיה כל פעם יותר ויותר מוכנים לסעודה האמיתית. לחיים!

קריין: כותב רב"ש באגרת ח.

"סוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה למעלה מגבול האנושי הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם, ובטח שהם אנשים אמיצי לב בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה למען כבוד שמו יתברך."

(הרב"ש. אגרת ח')

כן, זו בעצם צריכה להיות המגמה שלנו. שאנחנו מתקבצים יחד ורוצים רק דבר אחד, שיהיה חיבור מתאים בינינו לחיבור עם הבורא, ולא יכול להיות שנתחבר עם הבורא לפני שאנחנו מתחברים בינינו, לא יכולה להיות אהבת ה' יותר מאהבת הבריות. לכן אנחנו צריכים לשים את כל הכוחות האפשריים בחיבורינו בקבוצה, בעשיריות, ובין העשיריות כמה שיותר, כי "ברוב עם הדרת מלך", ואז הרבה יותר קל יהיה להשיג את גדלות הבורא בקבוצה יותר גדולה. מתחילים מקבוצה קטנה אבל אחר כך ליותר גדולה, שם זו גם עבודה יותר נוחה ויותר חשובה. כך מתקבצים.

"סוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד" כעשירייה אחת "תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה למעלה מגבול האנושי" למעלה מהגבול האנושי, זאת אומרת לא על מנת לקבל, זה צריך להיות למעלה מזה, בעל מנת להשפיע "הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם," והבורא שולח מכל מיני מקומות וצדדים הפרעות, וכול זה יוצא מתחת ידו בשפע "ובטח שהם אנשים אמיצי לב בעלי רוח תקיפה," גם את זה הוא נותן להם ועוזר להם, "והחלטתם עזה כנחושה לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית," אז יוצא שהבורא בעצם מסובב אותם משני הצדדים, גם מצד החיבור וגם מצד הניתוק האפשרי, וכך כל הזמן מלמד אותם איך להיות יותר ויותר נחושים, יותר לחוצים לחיבור, יותר דורשים ממנו עזרה. "והם לוחמים ממדרגה ראשונה," הלחימה שלהם היא בעצם של כל אחד נגד האגו שלו הפרטי, ובעד חיבור עם החברים, "שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה למען כבוד שמו יתברך."

(הרב"ש. אגרת ח')

מה שעושים, עושים כדי לעשות נחת רוח לבורא, ואז מגיעים לסעודה הזאת.

לחיים שנוכל לממש את זה, אנחנו בדרך. לחיים!

קריין: קטע מס' 4, כותב רבי אלימלך.

"כל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפילתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפילה היא במחשבה מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפילתו."

(רבי אלימלך מליז'נסק, "נועם אלימלך")

זו בעצם העבודה שלנו, כי עבור עצמו האדם לא מסוגל להתפלל, תפילתו לא מתקבלת. אנחנו מבזבזים שנים כדי לבקש, "תן לנו, תן לי, תעזור לי, תעשה לי", שום דבר לא עוזר אף פעם. זה יכול להיות נכון אך ורק בתנאי שכל אחד מתפלל עבור השני, רק בצורה כזאת יש עזרה מלמעלה, ואוטומטית, כך אנחנו מפעילים את הכוח הבורא. אם אדם מבקש עבור החבר, כוח מהבורא מגיע אליו ופועל דרכו.

לכן אומר לנו נועם אלימלך, ש"טוב להתפלל כל אחד בעד חברו, כי בצורה כזאת כולם נענים", כולם מגיעים לתיקונים. וצריכים להיזהר, וכל הזמן לבדוק את עצמו, כי בצורה אוטומטית האגו שלנו עובד דווקא בצורה הפוכה, הוא דוחף אותנו שנבקש, שנתפלל, ושכל הזמן נצטער על זה שהבורא לא עוזר לנו. אם נעשה את זה ההיפך, ונבקש מהבורא שיעזור לחברים, בצורה כזאת אנחנו מהר מאוד מגיעים לתיקון.

זאת אומרת, העבודה שלנו היא לא לפנות לבורא, אלא על ידי מה אנחנו פונים לבורא? על ידי החיסרון שמקבלים מהחברים. אם אני רוצה להיות מקשר בין הבורא לחברים, אז אני מצליח בעבודה הרוחנית שלי. וכך מצד אחד אני מצטרף לבורא, ומהצד השני לחברים, אני מאבד את האני שלי, את האישיות האגואיסטית שלי, ובצורה כזאת אני מתקדם.

כאן אנחנו צריכים באמת כל הזמן להזכיר אחד לשני. ואם כך נעשה, אז האווירה שלנו תהיה כזאת, ותפעל על כולם. אנחנו לא נבקש ולא נצטער על עצמנו, כל אחד ואחד על עצמו, אלא תמיד נדרוש רק עבור החברים, כל הזמן, כל הזמן עבורם, ואז בטוח שהתיקונים יבואו אחד אחרי השני.

זו בעיה, ואנחנו צריכים להתגבר עליה. כי בעצם האדם שוכח עבור מה הוא מתפלל. זאת אומרת, זה שהוא צריך לפנות לבורא, את זה הוא כבר עושה, אבל האם הוא פונה לבורא עבור החברים או עבור עצמו, כאן הבעיה. ואנחנו צריכים להתמודד עם זה ולתת דוגמאות זה לזה, להזכיר זה לזה, וכך "איש את רעהו יעזורו".

קריין: קטע מספר 5 , כותב רב"ש.

"מדרך העולם, שמי שעושה סעודה, הוא מזמין רק את האוהבים שלו. נמצא, ש"צרכי סעודה" יהיה הפירוש, הכנה, שיזמינו להסעודה. כי מצד הקב"ה, אין האדם נותן להקב"ה שום עזרה בסעודה, אלא מה שהאדם יכול להכין להסעודה, הוא שיזמינו אותו. וזה הוא יכול לעשות דבר אחד, היינו שיעשה מעשים טובים, שימצא חן בעיני הקב"ה, שהקב"ה יאהב אותו."

(הרב"ש. מאמר 25 "מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה" 1988)

זאת אומרת, מה אני צריך לעשות כדי לקבל הזמנה לסעודה של גמר התיקון? על זה אני צריך כל הזמן לחשוב.

כנראה צריך לעבוד קשה כדי שיהיה לנו תיאבון לסעודה, כדי שנקבל הזמנה לאותה הסעודה, ונוכל לשבת בה כולנו יחד וליהנות מזה שהרצון לקבל המתוקן שלנו מתחבר עם כל הרצונות המתוקנים של כל החברים, של כל הנבראים. והבורא, בעל הסעודה ממלא את הרצון לקבל המתוקן שלנו, המאוחד באור שלו, וכך אנחנו מתחילים להרגיש מהי הסעודה האמיתית. שכל הסעודות שלנו, כל המצבים שאנחנו משתדלים למלא את עצמנו הם רק חלק קטן קטן מאוד מאותה סעודה של גמר התיקון.

שאלה: לא היינו רוצים חס ושלום לשנות שום דבר בסדר של הסעודה, אבל יש הרגשה שאנחנו יכולים להוסיף הודיה לבורא, לרב שגילה בפנינו את ההזדמנות הזאת, לזמרים שלנו שנותנים לנו כזאת התפעלות, ולכל החברים שהבורא הזמין לסעודה הזאת. פשוט תודה ענקית ולחיים לחברים היקרים שלנו.

לחיים! נפגש כולנו יחד גם עכשיו, וגם בסעודה של גמר התיקון. לחיים!

קריין: קטע מס' 5 מתוך "זוהר לעם".

"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. וזו אכילה ודאית. שהמוחין העליונים הם סעודה ואכילה."

("זוהר לעם". זוהר חדש. "אחרי". מאמר "שלוש הסעודות שבשבת", סעיף 91)

המוחין העליונים, זאת אומרת האור העליון ממש כמו שהבורא רוצה למלא אותנו, כשהוא ממלא אותנו, זה המוחין העליונים, וזו הסעודה שלנו שמתקבלת בתוך הרצון לקבל שלנו שעבר כל מיני תיקונים עד שהגיע למצב המתוקן במלואו, ומתמלא באור העליון. זאת הסעודה האמיתית, נקווה שבסמל שאנחנו עושים היום, נגיע גם למצב שאליו הבורא מתכוון, ואנחנו מעכשיו והלאה נתכוון לזה.

שאלה: קודם כל אני רוצה להגיד הודיה לך על כל השנים הרבות והסבלנות שיש לך. מה ההבדל בין הסעודה הזאת לסעודה עם הלוויתן?

לוויתן זה נקרא כל הרצון לקבל שהבורא ברא. כל הרצון לקבל שהבורא ברא נקרא לוויתן, בצורה המתוקנת. בצורה המקולקלת זה כלי מקולקל. לכן כתוב הרבה ב"זוהר" על סעודה של שור הבר והלוויתן, כי אלו שתי צורות של הרצון לקבל המתוקן שמוכן לשימוש כדי למלא אותו בעל מנת להשפיע.

שאלה: מה מייצג שור הבר ומה מייצג הלוויתן, למה צריך שניים?

היום אני שותה, ולא עונה על שאלות. היום זו סעודה, ולא שאלות ותשובות. עכשיו אנחנו נהנים מזה שעבדנו ושאנו יכולים למלא את עצמנו לא בלחם ובמה שיש לפני, שמן זית, פלפל ובצל, אלא תאר לעצמך שאתה באמת נמצא בסעודה שאין יותר ממנה, אין, כך באמת צריך להרגיש.

תלמיד: נפלא, תודה.

אין כאן שאלות, שאלות יהיו אחר כך, בשיעורים. אנחנו עושים לחיים! שבאמת נזכה להזמנה לסעודה האמיתית. לחיים!

במקום שאלות ותשובות אני ממליץ שתעשו סדנה, שכל אחד יגיד לאחרים כמה הוא חושב שאנחנו צריכים להתקרב, לאהוב, להתפלל זה עבור זה, כדי שהבורא ישמע אותנו. כי במקרה אחר, אם אנחנו מתפללים על עצמנו, הוא לא שומע, אלא רק אם אנחנו מבקשים כל אחד עבור החברים, רק בצורה כזאת החלון לבורא נפתח והוא שומע אותנו.

סדנה

איך אנחנו משתדלים בצורה כזאת לפתוח את הדרך שלנו לבורא שישמע אותנו בתפילה זה עבור זה, וזה עבור זה, ואז כולם נהנים, כולם מתקדמים ומגיעים בחיבור יותר ויותר מתגבר באמת לסעודה של גמר התיקון? איך נעשה את זה? בואו נדבר בינינו איך אנחנו מממשים את זה.

*

חברים יקרים, אני לא כל כך רוצה להפסיק את החגיגה הזאת ואת ההרגשה החמה שמתחילה למלא את הלבבות שלנו ואת המקומות בין הלבבות, ממש כל העולם מתחיל יותר ויותר להתמלא מהרגשות בינינו. אני מאוד מקווה שנמשיך בהתפעלות הזאת, ובקשר הזה יותר ויותר. אנחנו יכולים לעשות כאלו מפגשים, סעודות מתי שאתם רוצים, רק שזה לא יהפוך להרגל, כי הרגל כמו שכותב רב"ש מפיג את הטעם. אז נעשה.

ונקווה, שבכלל כל דבר שיכול לחבר אותנו, שיהיה כך. נעשה עוד מפגשים כאלו ונראה שלא המרחק הפיזי, אלא רק המרחק הרגשי הוא שמפריד בינינו. נדלג מעליו, ונחבר את עצמנו עד כדי כך שלא נרגיש שום הבדל, שאנחנו לא נמצאים בעולם הזה, ופתאום נגלה שאנו כבר נמצאים ברגשות שלנו, בהשגה שלנו למעלה זמן, תנועה ומקום, למעלה מהעולם הזה. וכך נמשיך יותר ויותר להתקרב בינינו עד שנגלה את הבורא שנמצא בינינו, עד שנשתתף בסעודה יחד עימו.

אני מאוד שמח וגאה שיצא לנו לעשות סעודה כזו, קצת לטעום מה יכולה להיות סעודת מקובלים, נמשיך בזה ויותר ויותר.

וכרגיל, מחר אני מצפה לראות את כולכם, ועוד יותר בשיעור הבקר שלנו.

לחיים אחרון. לחיים!

(סוף הסעודה)