שיעור בוקר 21.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 07.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/41C4fj2i?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 123,

"יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה"

שמענו מאמר "יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה" מ"שלבי הסולם" כרך ה', שבהם הרב'ה מסביר שבאמת כול מה שבא מהבורא זה נקרא "תורה". לכן תורה זו הוראה, תורה היא אור, תורה היא כוח. כול מה שבא מהבורא, כך נקרא. וכול מה שבא מהבורא, אנחנו יודעים שמתחלק לשני חלקים, "כלים" ו"אורות". כלים זה נבראים ואורות מה שהבורא רוצה לתת לנבראים. והאור שבא מהבורא, הוא בא מהבורא "יש מיש", ובורא את הכלי "יש מאין". ולכן התורה מתחלקת למה שבא ישר מהבורא, זה נקרא "פנימיות", "פנים", "קדם", וחיצוניות, אחוריים, "לבושים", "כלים". הכלים נבראו על ידי האור, אבל נשארו לתיקון של עבודת האדם. ואם האדם מתאים את הכלים לאורות על ידי הפעולות, על ידי היגיעה שלו, מבקש שהאורות יתקנו את הכלים, לפי אמיתיות הבקשה שלו, התיקונים נעשים. ואז האורות ממלאים את הכלים, וזה מורגש בתוך הכלים כהתגלות האלוהות, כאור.

לכן על האדם לעשות פעולה אחת, לדרוש שהאור יתקן את הכלי. הכלי בא מלמעלה, האור בא מלמעלה, הפעולה של האורות בכלים מגיעה למצב שבתוך הכלים מצטיירת הנקודה החופשית שנקראת "אדם", והנקודה החופשית הזאת, היא צריכה לדרוש שהכלים יתאימו לאורות. זו בעצם כל הפעולה. אין פה הרבה מילים לפי מה שמדברים כך.

כדי לעשות את הפעולות האלה יותר קל, אז כלי מתחלק לשש מאות אלף חלקים. פעולות האדם על תיקון הכלים מתחלקים לתר"ך פעולות שנקראות "הלכות". ואת ההלכות האלה הוא צריך לבצע על הדינים שמתגלים בכלים. "דינים" זה נקרא הפער שמתגלה בין אור לכלי. ההגבלה זה הפער בין האור לכלי.

תשאלו, לפי הלשון זה מאוד קל להגיד, כל עוד לא מלבישים את הדברים האלה בתוך העולם הזה בכל מיני לבושים חיצוניים, אז הדברים הם מאוד קונקרטיים ופשוטים.

תלמיד: מה זה שהוא כותב פה "זמן תורה לחוד, וזמן תפילה לחוד"?

"זמן תורה לחוד, וזמן תפילה לחוד", התורה זה נקרא שאני לומד תורה, ושאני לומד תורה אני צריך להיות מקסימום בהשוואת הצורה לאור כדי שהוא ישפיע אליי. החוק היחידי שיש בעולם זה החוק של השתוות הצורה, כל יתר החוקים הם תוצאה ממנו. אז אם אני לומד משהו ששייך למאורות עליונים ואני רוצה שהמשהו הזה מלמעלה ישפיע אליי, אני חייב להיות במחשבות, בכוונות, ברצונות, בתכונות, בהתפעלויות שלי קרוב ככל האפשר למקור.

לכן אם אני לומד תורה, אני צריך להרגיש שלמות, נצחיות, שלא חסר לי כלום, שאני ממש שייך לזה, מצד אחד. מצד שני, מה אני אדרוש ממנה, אני אהיה סתם כמלאך? לכן כתוב זמן תורה לחוד שאני בצורה כזאת מתקשר לתורה מצד אחד, מצד שני, אני מביא עם הלימוד שלי גם בקשה לתיקון, שזה תפילה. זמן תפילה לחוץ. גם זה צריך להיות וגם זה צריך להיות ביחס שלי לכוח העליון שאני יכול לקבל.

תלמיד: לי הייתה הרגשה שכביכול הוא אומר שאם מגיע איזשהו חיסרון שאני מבקש על עצמי, אז זה לא טוב לעשות. ואני לא שולט על זה.

לא, "שולט או לא שולט", אנחנו לא מדברים על השליטה שלך. אנחנו מדברים על מה שאתה צריך להגיע. אתה צריך להגיע לכך שהיחס שלך בזמן לימוד התורה יהיה מבוקר, יהיה בשליטה. ולא שבא לי עכשיו משהו, או אם כואב לי עכשיו, אני בוכה, מצחיק אני צוחק. זה לא שימוש בתורה על ידי האדם.

אתה צריך מקודם שאתה בא ללמוד, להצטייד בכל מיני דברים שהלימוד שלך יהיה מועיל לתיקון, להתקדמות, אחרת זה לא שווה כלום. כתוב שצריכה להיות תפילה לפני תפילה. כתוב בגמרא שפעם אנשים לפני שהיו קוראים "קריאת שמע דשחרית", היו יושבים שעתיים בכובד ראש כדי לקבץ את הכוונות, כדי ושיוכלו להגיד קריאת שמע כמו שצריך. זה נמצא בכל מיני דברים. אלה דברים גבוהים. אבל באמת זה ככה.

תלמיד: נניח שאני עכשיו רוצה למשוך אור מקיף ככל האפשר, בצורה הכי חזקה, מה זה במחשבה שאני חושב איך להידמות אליו, מה אני מכיר בתכונות?

להידמות או לא להידמות, השתוות הצורה שדורשים מאיתנו, אתה שואל איך אני יכול לדעת למה אני צריך להידמות? אתה אף פעם לא תדע בדרגה התחתונה, מה זה נקרא הדרגה העליונה, אי אפשר. אם היית יודע מהי הדרגה העליונה, הידיעה הזאת הייתה מחזיקה אותך כבר בדרגה עליונה. ככה זה הטבע רוחני. במקום שבו אתה יכול להיות, שם אתה כבר נמצא. זה לא בגוף, "בעולם הזה אני יכול להיות שם אבל עוד לא הגעתי, תיכף אני קונה כרטיס ונוסע". אין דבר כזה.

אפילו כשתהיה בדרגות רוחניות, בהליכה הרוחנית, אף פעם לא תוכל לדעת בדיוק מהי המדרגה היותר עליונה, אתה צריך לטפס אליה למעלה מהדעת. זאת אומרת, להידמות לעליון זה נקרא להיות יותר רוחני, יותר משפיע, יותר שלם, פחות לחשוב על עצמו ויותר להיות שייך אליו. תתאר לעצמך כל מיני ציורים שלפיהם אתה יכול להשתייך. זה מספיק.

אם לא מספיק, תבקש שיתנו לך הבנה מה זה נקרא עליון כדי להידמות אליו. זה נקרא "האור המחזיר למוטב". אתה מבקש את התגלות האלוהות לא כדי ליהנות ממנה, אלא כדי להיתקן על ידה. את זה מותר לבקש. זאת אומרת, לדרוש תיקונים במקום תענוגים זה כדי שהתיקונים עצמם הם יהיו המילויים שלנו. שהתיקונים יביאו לדביקות. שכר מצווה לדעת את המצווה.

תלמיד: צריך להתכונן למצב הזה?

כדי להתכונן למצב הזה צריכים להצטייד בחיסרון. אתה רואה זה הכול פשוט, אור וכלי, לבוש - פנימיות, רצון - מילוי. והתיקונים באים מהאור, והמילויים באים מהאור. אז כל החיים שלנו צריכים להיות תלויים באור. ובאור יש לנו שתי השפעות, תיקון ואחר כך מילוי. תלוי למה אתה רוצה להיות קשור, מה אתה מעדיף, מה אתה רוצה מהפעולה שלו עליך. זה מאוד פשוט.

אם מדברים בצורה כזאת, אדם מתחיל לעמוד מול פעולות החלטיות, כן או לא. זה קצת קצר מדי בשבילנו, לא נשאר על מה לדבר, לא נשאר במה למלא את החיים, אתה חייב מיד להתחיל לעשות, להתחיל לפעול. וזה מסוכן, לכן אם מדברים בזה בצורה כזאת, האדם לא מוצא את עצמו ובורח.

תלמיד: הבנתי שאני צריך בסך הכול לדרוש כלים דהשפעה.

תכלס, לדרוש כלים דהשפעה, כן. להיות המשפיע, להיות דומה לבורא, לרצון הזה האדם צריך להגיע.

לדרוש השפעה, לא סתם לדרוש השפעה, לדרוש השפעה זה כמו אלה מה"גרין פיס", גם הם דורשים השפעה. אלא לדרוש השפעה מפני שזו תכונת הבורא. שכלים דהשפעה זה אמצעי להיות דבוקים בבורא, כי סתם רצון להשפיע או רצון לקבל זה שני מלאכים, ימין ושמאל, אז להיות דבוק בימין? אלא להיות דומה לבורא ולכן אני רוצה כלים דהשפעה. אחרת זה יהיה להשפיע על מנת לקבל.

תלמיד: וזה השלב הקודם.

העיקר הוא שתפילה צריכה לצאת מרוממות הבורא, שהוא הגדול. מתוך זה שהוא הגדול, כל יתר הדברים שיבואו אליך יהיו נכונים. אפילו אם הם יהיו אגואיסטים בהתחלה, אבל היחס יהיה נכון מהכרת הגדלות.

תלמיד: האם הכלים האגואיסטים נקראים להשפיע בעל מנת לקבל? מה זה בדיוק להשפיע על מנת לקבל?

אנחנו הולכים מלקבל על מנת לקבל ללהשפיע על מנת לקבל, ללהשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. אלו השלבים.

תלמיד: אם אני נהנה ממה שאני עושה תוך כדי העבודה?

אם אתה נהנה ממה שאתה עושה, השאלה היא מה ההנאה הזו. האם היא חומר דלק כדי לעשות, אחרת אתה לא יכול לבצע, או שההנאה היא המטרה הסופית. האם ההנאה היא אמצעי או המטרה.

תלמיד: היא אמצעי.

אם ההנאה היא אמצעי, ודאי שאתה חייב את ההנאה הזו, אחרת אתה לא יכול לזוז, כי מלכתחילה כל המבנה שלך חייב חומר דלק, הדלק הזה הוא ההנאה. אז אתה מבקש מהבורא, ואצלנו זה מובא במילים האלה, "תן לי אפשרות לעשות מעשה דהשפעה". אבל תן לי אפשרות, הכוונה בפנים היא, תן לי ליהנות ממעשה דהשפעה, כך שאני לא אעשה את זה כדי ליהנות, אלא שההנאה תאפשר לי לעשות את מעשה ההשפעה.

תלמיד: אם אני מקבל הנאה ממשהו שאני עושה עם החברים למשל, האם יש טעם לנסות לדכא את ההנאה?

אסור לדכא את ההנאה. כל הנאה שיש, לא חשוב, אסור לדכא אותה, כל שכן הנאה שבאה אליך בדרך. במקום ההנאה שיש לך, אתה צריך לבדוק ממה היא, ולהשתוקק להנאה מהדרך עצמה, מהשתוות הצורה, למי אתה דומה, למי אתה מתקרב. אבל לא להפסיק ליהנות. הנאה היא המטרה, רק השאלה היא איזה סוג הנאה.

להיטיב לנבראיו זה התחלת הבריאה וסוף הבריאה. אם אתה רוצה להגיע לבורא, אז אתה חייב להגיע להרגשה שתורת חיים היא. את זה בעל הסולם מסביר ב"תלמוד עשר הספירות". שלא מספיק סתם לעשות מעשה השפעה, אלא אתה חייב ליהנות ממנו, להתמלא במילוי הגבוה, הגדול ביותר.

ואלה שיחד עם הדרך שלהם סובלים, זה סימן שהם נמצאים ברשות הקליפות, ולא ברשות הקדושה. כל שנייה אם אדם סובל, הוא מנותק מהבורא. אם הבורא הוא מקור הנאה, אז איך יכול להיות שאתה סובל וקשור למקור הנאה? זה יכול להיות, אבל לא בגלל האדם, אלא מפני שיש כל מיני מצבים, התכללות של הנשמות והוא מצטער בצער הציבור. אבל בעצם המצב המתוקן, כל מצב שמתוקן, צריך להיות מלא הנאה.

תלמיד: מה אפשר לעשות כדי להתנתק מהקליפות?

אני לא יודע למה אתה מתכוון, מהן הקליפות בשבילך. קליפות הן כל מחשבה שמנתקת אותי מהבורא. מה אני יכול לעשות עם זה? אני יכול לעשות רק דבר אחד, לזכור שזה הבורא ששולח לי אותן, כי בלי הבורא אין למה להילחם איתן. לזכור שהבורא שולח לי אותן, לעשות כך שהוא, הבורא שבי, יילחם עם הקליפות שבי. זה נקרא "בוא אל פרעה", פרעה זה כל הריכוז של הקליפות.

עד כדי כך המצרים היו חכמים, אפילו בגשמיות, שהם עשו גוף נצחי, עשו את המומיות. הגיעו עד כדי כך שעשו את החומר החי כדומם ונצחי כביכול בצורה כזו. עד כדי כך שלטה הקליפה.

מה כתוב? שמשה צריך להילחם, הוא צריך להיות נוכח. רק על ידי זה שהוא מתפעל מפעולות הבורא, הוא צריך לגרום לכך שכל הרצונות שלו שנקראים עם ישראל ילכו אחריו. הבורא אומר, "אני אלחם עם פרעה, בוא תראה איך אני עושה לו". אתה לא יכול, באיזה כוח אתה תלחם עם הקליפה? הקליפה היא האחוריים של הבורא, הוא מחייה אותה ומביא אותה לפניך, כדי דווקא על ידי הקליפה להתגלות.

תלמיד: אני מבין שצריך להסכים עם הסבל ולהמשיך.

אתה לא צריך להסכים עם הסבל, למה להסכים? מי זה אתה שמסכים עם הסבל? אתה צריך לברר עם מי אתה מזדהה עכשיו.

אם אתה נשאר עם הסבל, כלומר אתה מסכים עם הסבל, אז אתה נשאר בקליפה, כי הסבל עכשיו מפריד אותך מהבורא. אם אתה מרגיש סבל, אז אתה מחובר עם הקליפה.

תלמיד: זה מעגל סגור, איך יוצאים מזה?

איך יוצאים מזה? לך תחפש. אתה צריך עכשיו לחפש את רוממות הבורא על פני הקליפה. זה נקרא להרים את הבורא מעל פרעה, לראות שהוא המנצח. כל המלחמה הזו, עשר המכות האלה, בעשר התכונות, בעשר הספירות, זה קורה בתוך האדם. הרי מחוץ לאדם אין קליפה וקדושה. זה הבירור הפנימי של האדם.

אם נדבר בשפה כזו, אז אין מה לעשות, זה פשוט.

המאמרים האלה הם טובים, הם קצרים, למתחילים. הם משנת תשמ"ה, השנה הראשונה שהקבוצה עבדה. הם קיבלו מכתב פיטורים, כל הקבוצה. שלחו להם מכתב הביתה שהם לא ראויים להיות בבית הכנסת של הרב'ה, שלא יבואו יותר. כך שמעתי.

תלמיד: מי שלח?

מי שנמצא שם בראש. אבל זה בעצם המצב שלהם. מה עכשיו? אני לא יודע, משהו יישאר, משהו לא. אני לא מתערב.

אדם שרוצה ללכת לפי הדרך של בעל הסולם, אבל לא מממש אותה לאחרים, ככל שיכול להחזיק את הקבוצה בצורה המלאכותית ביותר, להשפיע לאחרים, להרחיב את המעגל, אם הוא לא עושה את זה אפילו שאין לו דחף פנימי, והוא חייב לעשות את זה כדי לשרוד, אין לו ברירה, לכן מי שלא מתעסק בהפצה, הוא פשוט נעלם מהשטח, זה מה שאני רואה. הוא מתנדף ולא נשאר ממנו כלום. זה מה שקרה. עכשיו יישבו שניים, שלושה בבית, אולי מדי פעם. זה כבר היה מזמן. אלה אנשים שכל המאמרים של רב"ש נכתבו בזמן שהם היו אצלו, למדו ושמעו ממנו והכול. אבל קשה לנו להבין, אנחנו לא יודעים מה החשבונות למעלה, למה זה כך נעשה. בהחלט לא מובן.

נראה. צריך למלא את התפקיד.

(סוף השיעור)