שיעור בוקר 29.09.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות",

עמ' 776, אותיות כ"ז-נ"ב

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם". עמ' 776. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות כ"ז.

אות כ"ז

"עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת:

חלק א' - הוא הנקרא "סתרי תורה", שאסור לגלותם, זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית, שייכים ג"כ לחלק הזה. וחכמי הזוהר, מכנים החלק הזה, בשם "ג' ספירות ראשונות. כתר, חכמה, בינה". ומכונה ג"כ בשם "ראש הפרצוף".

חלק שני - הוא הנקרא "טעמי תורה", שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר בשם "ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף". ומכונה ג"כ בשם "גוף של הפרצוף". כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות "ראש הפרצוף". וז' ספירות התחתוניות, מכונות בשם "גוף הפרצוף".

ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות, בשמותיהן הנ"ל. וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים והן בתחתונים, כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר, בע"ה.

והטעם, שז' ספירות התחתוניות, שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב "חיך אוכל יטעם". כי האורות, המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים". והמלכות דראש, מכונה "חיך". ומשום זה, נקראים בשם "טעמי תורה". כלומר, המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש. אשר משם ולמטה, אין שום איסור לגלותם. ואדרבא, שכר המגלה אותם, גדול לאין קץ ולאין שיעור.

אכן, ג' הספירות הראשונות הללו, וז"ס התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות, או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות, שאך אפשר לחלק. באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק "סתרי תורה", שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות, שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק "טעמי התורה", אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה."

אות כ"ח

"ומקור הדברים הללו, תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב (ישעיהו כ"ג): "והיה סחרה, ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה', יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'. מאי, למכסה עתיק? זה המכסה דברים, שכיסה עתיק יומין. ומאי נינהו? סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים, שכיסה עתיק יומין. מאי נינהו? טעמי תורה.

ופירש רשב"ם ז"ל, וז"ל: "עתיק יומין" זה הקב"ה. דכתיב: "ועתיק יומין יתיב". "סתרי תורה", הוא מעשה מרכבה ומעשה בראשית. ופירושו של שם, כדכתיב: "זה שמי לעלם. "והמכסה", היינו, שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמ"ש ב"אין דורשין:" "זה המגלה דברים, שכיסה עתיק יומין". והכי משמע, למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה. ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם. ומי שמגלה אותם, זוכה, למה שאמר בפסוק זה". עד כאן לשונו."

שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהבורא יגלה לנו כל הדברים שהוא מסתיר מאתנו? בעל הסולם אומר לנו שצריכים לשבת מול ה', מה זה לשבת מול ה'?

את זה אנחנו עדיין לא יכולים להבין, רק כנראה שאנחנו צריכים בכל זאת לעלות באיזו צורה ממצבנו ולהתקרב לבורא.

תלמיד: הוא נותן לנו רשות כביכול לגלות את ההסתרה הזאת.

כן.

תלמיד: אז זה תלוי בנו, באיזה מצב אנחנו נמצאים, בכלים שלנו?

כן.

אות כ"ט

"הרי לך במפורש, ההפרש הגדול, בין:

סתרי תורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם, בגמרא, בפירוש הכתוב), בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם.

והיפוכם, טעמי התורה, אשר המשיגם, נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים.

והאיכא דאמרי, לא פליגי, אלישנא קמא. אלא רק משמעות דורשין, איכא בינייהו, אשר הלישנא קמא, דורשין סיפא, דקרא "ולמכסה עתיק", וע"כ מפרשין השג השכר הגדול, על מכסה את סתרי התורה.

והאיכא דאמרי דורשין, רישא דקרא "ולאכול לשבעה", שמשמעותו "טעמי תורה", בסו"ה "וחיך אוכל יטעם". כי אורות הטעמים, מכונים "אכילה". וע"כ מפרשים השג השכר הגדול, הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה.

אבל, אידי ואידי סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות, ואת טעמי התורה חייבים לגלות."

שאלה: מה זה "מעשה מרכבה ומעשה בראשית" שאסור לגלות אותם?

אם כתוב על זה שאסור לגלות אותם אז אנחנו לא יודעים מה זה.

תלמיד: מהי ההגדרה של "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה"?

אלו שני חלקים בתורה שמתגלים לאדם שלומד נכון את סתרי התורה. מתגלה לו מעשה מרכבה ומעשה בראשית, אין יותר.

תלמיד: כתוב אצלי בספר, פעם רשמתי, שמעשה מרכבה זה קשר בין הנשמות. זה נכון?

כן.

תלמיד: ומעשה בראשית זה בניית כל המערכת, רצון. אם הכול אהבה וחיבור, אז מה כבר אסור לגלות שאפילו אין רמז לזה?

אני לא יודע איך לענות לך. צריכים להשיג, שזה ייפתח לאדם, ואז הוא יידע.

שאלה: בעל הסולם מדבר על אותם סתרים שהוא "לא מוסר לכל אדם אלא למי שלבו דואג". מי הוא זה שלבו דואג?

מי שמרגיש שליבו דואג בקרבו.

תלמיד: דואג למה?

דואג לגילוי הבורא ולעשיית נחת רוח לו.

תלמיד: והדאגה הזאת לא מגיעה לכל אדם שלומד ומתפתח בדרך?

לא. היא מתגלה בהתאם לכך שהאדם רוצה להגיע לזה ועושה מאמצים.

תלמיד: ולמה לחלק היא מתגלה ולחלק היא לא מתגלה?

זה תלוי בנשמה, בגודל הנשמה, בגובה הנשמה, בתפקיד.

תלמיד: מה זה גילוי לאחרים? בעל הסולם כותב שחלק מהסתרים והטעמים הוא מגלה לאחרים וחלק לעצמו.

כן.

תלמיד: מה זה גילוי לאחרים?

שלא מספיק שהוא מגלה בעצמו אלא הוא צריך לגלות גם לאחרים, שעל ידי זה יהיה ביניהם קשר.

שאלה: האם האחרים האלה הם תלמידי קבלה או כולם, כל העולם?

אני לא יודע, אתה רואה מה כתוב, אז או שנקרא את ההמשך ונבין או שזה יתגלה בעצמו.

תלמיד: כשבעל הסולם אומר על "טעמי התורה, אשר המשיגם, נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים.", למי הוא מגלה, רק לאלו שרוצים, שיש להם שאיפה פנימית, או לכל העולם?

לא, נראה לי שזה לפי הרצון.

תלמיד: אז מה ההבדל? כי גם על ה"סתרי תורה" הוא אמר "שאסור לגלותם, זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו." גם כאן וגם כאן נראה שמותר לגלות רק למי שמבין.

גם כאן וגם כאן אנחנו עדיין לא מבינים למה זה ולמי זה.

תלמיד: ולמה צריכים לשאוף מבין שני אלה?

להתחבר כדי לגרום נחת רוח לבורא.

תלמיד: כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'", איך זה קשור ל-לגרום לו נחת רוח?

לא יודע, נראה.

שאלה: מה הפירוש של גילוי טעמי תורה?

אני לא יודע איך לדבר על זה בצורה יותר קרובה לנו. נגיד שאתה אוכל ומרגיש טעמים מסוימים במאכל ומתחיל לגלות מאיפה הם ולמה הם ובשביל מה הם, ועד כמה יש לך עוד דברים שמצטרפים למה שאתה טועם, וכך אתה לומד לשייך את כל מה שאתה מגלה עכשיו לבעל הבית.

אות ל'

"הרי לך, תשובה ברורה, על הקושיות, הרביעית והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל, וגם בספרים הקדושים, ש"אין מוסרים אותה, אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו'", היינו את אותו החלק, שנקרא "סתרי תורה", שהוא בחינת, ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה, אלא לצנועים, ובתנאים ידועים, שבכל ספרי הקבלה, שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם. כי הם הדברים, שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא.

ואדרבא, אמור אתה, אם אפשר להרהר, ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים, והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה, משופרי דשופרי, כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והר"א מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השו"ע, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה, שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית, ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה, אשר נעשה, למצוא חן בעיני השי"ת, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה. כי אין לך גילוי, גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע, מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות, שח"ו רשעים גמורים יסתכלו בו.

ואם כן, אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה. וח"ו להרהר, אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו, אפילו כקוצו של יוד, על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמ"ש באין דורשין (במסכת חגיגה).

אלא בהכרח, שכל הספרים, הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת "טעמי תורה", שעתיק יומין כיסה אותם, מתחילה, ואח"כ גילה אותם, בסוד "חיך אוכל יטעם" כנ"ל, שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים, קי"ט). ומי שיודע לגלות, ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק, בב"א."

אות ל"א

"וצריכים מאד, להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק, בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר, ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בוקי סריקי, עד לבלי סבול.

וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל', ד"ה "נתיב תנינא"), וז"ל:

"נתיב תנינא [נתיב שני], ורוח אלקים מרחפת על פני המים. מאי ורוח [מה זה "ורוח"?], אלא בודאי בזימנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחא בינייהו וכו' [אלא בודאי, בזמן שהשכינה יורדת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה משום שכינה שנמצאת ביניהם].

כל הבשר חציר, כלא אינון, כבעירן דאכלין חציר [כולם הם כבהמות שאוכלות חציר]. וכל חסדו, כציץ השדה (ישעיהו, מ'). כל חסד דעבדין, לגרמייהו עבדין [כל חסד שעושים, לעצמן עושים], וכו'. ואפילו כל אינון, דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין [ואפלו כל אלו שיגעים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם עושים].

בההוא זימנא [באותו זמן], ויזכור, כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לעלמא [לעולם], ודא איהו רוחא דמשיח [וזה הוא רוח המשיח]. וי לון מאן דגרמין [אוי להם למי שגורם], דיזיל מן עלמא [שילך מן העולם], ולא יתוב לעלמא [ולא ישוב לעולם], דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה [שאלו הם שעושים את התורה יבשה], ולא בעאן לאשתדלא בחכמת דקבלה [ולא רוצים להתיגע בחכמת הקבלה], דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה [שגורמים שיסתלק מעין החכמה], דאיהו י' מינה [שהוא י' ממנה] וכו'. והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, ואיהו רוח הקודש [וזה הרוח שהסתלק הוא רוח של משיח והוא רוח הקודש], ואיהו [והוא] רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.

פקודא תנינא, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. דא אהבה [זה אהבה], דאיהי [שהיא] אהבת חסד, הה"ד [הדא הוא דכתיב, וזה מה שכתוב], ואהבת עולם אהבתיך, ע"כ משכתיך חסד. ועלה אתמר [ועל זה נאמר], אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, עד שתחפץ וכו', רחימו ודחילו [אהבה ויראה], עיקרא דיליה [שהם עיקרו]. בין טב ובין ביש [בין טוב ובין רע], ובגין דא אתקריאת, האי יראה ואהבה [ומשום זה נקראת זו יראה ואהבה], על מנת לקבל פרס. ובגין דא [ומשום זה], אמר קב"ה, השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו בלאו פרס [שהיא אהבה בלא פרס], ולא על מנת לקבל פרס, דיראה [דיראה] ואהבה על מנת לקבל פרס, איהי [היא] של שפחה. ותחת שלש רגזה הארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה."

את זה עכשיו הוא מתחיל לברר. על מה שקראנו אין כל כך מה לשאול כי זה טקסט שכולו סגור.

אות ל"ב

"ונתחיל לבאר, את תיקוני הזוהר, מסיפא לרישא. כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם, בעסק התורה והמצות, על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה, שתצמח לו איזו טובה, מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב: "ושפחה, כי תירש גברתה". שלכאורה קשה: הרי קיימא לן "לעולם יעסוק אדם, בתורה ובמצוות, אע"פ שלא לשמה". ולמה רגזה הארץ? ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא? גם המליצה "שיורשת את גבירתה" - איזו ירושה ישנה כאן?"

אות ל"ג

"והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא, משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב.

ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז, נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה. אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה.

אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו, ואינו עוסק בתורה ובעבודה, אלא רק מטעם, שהשי"ת צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף, כנ"ל. ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה. וע"כ באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה.

ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הקדושה, שנקראת ארץ, כנודע. כי אותן התורה והעבודה, שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת, השפחה יורשת, ח"ו, את הגבירה."

אות ל"ד

"ופירשו תיקוני הזוהר, סוד השבועה: דאם תעירו, ואם תעוררו, את האהבה, עד שתחפץ. שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ. שהוא נמשך, דוקא ע"י העסק בתורה ובמצוות, שלא על מנת לקבל פרס.

והטעם, כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה, שהמשיכו ישראל. ואור החכמה הזה, ה"ס הכתוב: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח. כמו שנאמר שם להלן: "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".

כי אחר שישראל ממשיכין, על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חו"ב וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'. הרי, שהכל תלוי, בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך, אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך, אור החכמה. שז"ס השבועה "אם תעירו ואם תעוררו וכו'", כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות, אי אפשר, זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה, מסודרים כן."

שאלה: אנחנו רואים שיש פה איזה בירור מאוד מהותי על ההגדרות האלה של מה זה לשמה, מה זה לא לשמה, מה זה תורה ועבודה וכן הלאה, ועל זה בעצם הכול תלוי, אם תורה תהפוך לסם חיים או סם המוות. מהי התופעה על ההגדרות, הבנת ההגדרות, מטרת הלימוד שזה כביכול כתוב בכל מקום, אבל יש בלבול של שמיים וארץ בין שאפשר להבין את זה כך או אחרת.

כי זה תלוי באדם.

תלמיד: למה זה תלוי באדם? זה אולי תלוי בכותב, שהוא כותב בצורה לא ברורה לאדם.

וגם זה נכון.

תלמיד: אז למה כותבים בצורה לא ברורה שאפשר להבין אותו טקסט בצורה הפוכה?

אני לא חושב שככה זה כתוב, אבל אפשר להתבלבל.

תלמיד: והבלבול הזה, הוא בעצם ההבדל בין גלות לגאולה?

זאת התוצאה, כן.

תלמיד: איך קורה כזה דבר שטקסטים שנכתבים במשך אלפי שנים מתפרשים בצורה תהומית הפוכה אחד מהאחר, איך זה?

כי לא משיגים את השורש ולכן אפשר לפרש את זה כך או כך.

תלמיד: אז בשביל מה הם כתבו?

זה כבר משהו אחר, יכול להיות שמסיבה שעדיין אנחנו לא מבינים, או מסיבה שאנחנו מגלים אותה אחרי שנותנים יגיעה גדולה ונכונה על הכתבים האלו.

תלמיד: אבל גם היגיעה צריכה להיות לכיוון נכון, ואם לא מובן לקורא מה הוא קורא ולכאורה מי שכתב, כתב כדי לגלות, אבל בפועל זה רק יותר מסתיר, אז מה הצורך בכל התופעה הזאת של הבלבול בהגדרות שקיימת בתורה?

לאורך כל לימוד התורה יש לנו אותה הבעיה, שאנחנו לא יודעים למה לשייך מה שלומדים. ואחרי שנותנים יגיעה כמותית ואיכותית הנדרשת, אז אנחנו מתחילים להבין את מהות הטקסט עצמו.

תלמיד: למה לכאורה לפי השכל שלי למשל, היה אפשר לבוא ולברר את הדברים בצורה שהיא יותר חדה, שהיא לא משתמעת לשתי פנים, למה לא?

לא היית פותח את זה בצורה נכונה.

תלמיד: גם אם היו כותבים בצורה ברורה מה זה לשמה, מה זו עבודה, מה זה המון הגדרות שהוא כותב פה?

זה בטוח.

תלמיד: למה הקורא לא היה מבין, למה תלמיד לא היה מבין את זה בצורה נכונה, אם היו כותבים לו ברור?

מה זה נקרא ברור? ברור זה נקרא שבספר כתוב וזה מתלבש על השכל שלך בצורה אחד לאחד.

תלמיד: כן, אבל זה צריך בעצם להתלבש גם על הרגש, זה צריך להתבטא ברצון.

גם על הרגש, נכון. אז זה לא קורה כך כי חסרה כאן יגיעה. ויגיעה יכולה להיות רק על פני הבלבול שקורה עם הלומד, שהוא רוצה להגיע ולא יכול ואז הוא נמצא בטורח גדול וכך משיג, רק אחרי כמות ואיכות היגיעה.

תלמיד: ואין כאן סכנה?

ההיפך, כדי שלא תהיה סכנה שזה קלקולים, נעשה קשר כזה בין היגיעה לגילוי התורה.

שאלה: אז דווקא כל הדברים שאנחנו מבררים פה כל הזמן ולא הכי ברורים לנו והופכים אבן ועוד אבן ורוצים לדעת עוד ועוד, זו בעצם כל היגיעה שמושכת את המאור המחזיר למוטב?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אם הדברים היו כתובים לנו כביכול בשכל שלנו, אז לא הייתה פה בעצם שום משיכה של המאור, הכול היה כביכול כמו שאני הולך לאוניברסיטה, לומד, מרצה, אומרים לי את מה שצריך, אני הולך ועושה מה שעושה. כי הוא אומר פה, גם כשזה שהבורא ציווה, זה לא מספיק.

אז מה כל העבודה הזאת שאנחנו מבררים פה בכתוב, איך זה נותן לנו פה את המשיכה של המאור, כל הבירורים האלו שפה אנחנו מבררים, וזו שאלה שאנחנו לא שואלים פעם ראשונה.

הנשמות עברו את השבירה בצורה מאוד מדויקת ודרך זה הן מגיעות למעמד הנכון כלפי אותן הבחינות שצריכות להתגלות להן, ולכן כשמגיעים ומשקיעים בזה, אז מתגלה להן סוד הבריאה.

תלמיד: בזמן שאנחנו מבררים פה, עלתה לי מחשבה על המערכת של גלגלי שיניים, שאנחנו בכל הבירורים מסנכרנים בינינו את כל הגלגלים האלה שיעבדו כמו שצריך. האם זה מה שאנחנו עושים פה כל הזמן, מסנכרנים את המערכת הזאת שהיא שתעבוד כמו שהבורא רוצה שהיא תעבוד?

כן.

שאלה: מה השורש הרוחני למצב הזה? למה יש כאלה שעושים את התורה ליבשה, ויש כאלה שעושים את התורה למלאה באור?

זה במידת הקשר שלהם עם התיקון, עם מרכז התיקון, עם מקור התיקון. מי שניגש לתיקונים בצורה ישירה, הוא לא יכול לברר את התיקון.

תלמיד: האם יש בחירה לאדם במצב הזה או שזה תפקיד, אלה התפקיד שלהם ליבש תורה ואלה תפקידם להעיר אותה?

כן.

תלמיד: איך אני יודע אם אני לא הופך את התורה ליבשה?

אתה לא יודע, כי מראש אי אפשר לדעת. אתה מבצע פקודות שכך הן מתגלגלות אליך, ורק אחר כך מתגלה התפקיד שלך.

תלמיד: איך עכשיו לעורר ולהאיר את התורה?

להשתוקק יחד לגלות את הקשר בין התורה והאדם הלומד.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות כדי לצאת מהמסלול הוודאי של לשקוע בביצה? כי הוא מתאר פה שאין דרך לצאת מזה, אלא בטוח כולם נמצאים בביצה, מייבשים את התורה. מה אנחנו צריכים לעשות כדי שנעבוד נכון לשמה? איך זה קורה?

בואו נקרא הלאה, כנראה שהוא מסביר את זה.

אות ל"ה

"וזה שפירשו עוד: "ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים. מאי ורוח אלקים? אלא בודאי, בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח, נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו [מהו ורוח אלקים? אלא בודאי, בזמן שהשכינה יושבת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה, משום שכינה שנמצאת ביניהם]".

פירוש הדברים: שבזמן גלות, בעת שישראל, עדיין עוסקים, בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם, שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה.

וז"ש: "בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו [משום שכינה שנמצאת ביניהם]", כלומר בהסתר. אבל סופם, לזכות לגילוי שכינה. ואז, הרוח דמלך המשיח, מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד "המאור שבה מחזירם למוטב", שמסייעת ומכינה להשראת השכינה, שהיא גבירתה.

אמנם, אם ח"ו, אין העסק הזה דשלא לשמה, ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת: "כל הבשר חציר, כלא אינון, כבעירין דאכלין חציר [כולם הם כבהמות האוכלים חציר]". פירוש: שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם, העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה, היורד למטה.

ומפרשים שם הטעם: משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין [כל אלו שמשתדלים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם הם עושים]. כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות, הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה, מסוגל להביאם לשמה ח"ו.

וז"ש שם: "בההוא זמנא [באותו זמן], ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא [לעולם], ודא איהו רוחא דמשיח [וזה הוא רוח המשיח]. פירוש: שעליהם, אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם, ויורשת את הגבירה, כנ"ל, משום שאינם בדרך, לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל.

וע"כ מסיק שם: דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה [שאלו הם שעושים את התורה יבשה ולא רוצים להשתדל בחכמת הקבלה]. פירוש הדברים: כי אעפ"י, שאינם מצליחים, ע"י העסק בתורה הנגלית, משום שאין בה מאור, והוי יבשה [ונמצאת יבשה], מסיבת קטנות דעתם (כנ"ל אות ט"ז, ד"ה "והנה"), מ"מ הרי יכולים להצליח, על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה, מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל, היו יכולים לבא, באותה הבחינה של "שלא לשמה המביאתם לשמה".

שאז, היתה רוח אלקים, מרחפת עליהם, בסוד "המאור שבה המחזירם למוטב". אמנם, בשום אופן, אינם חפצים בלימוד הקבלה. וז"ש: "וי לון דגרמין, עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר, דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה וכו' [אוי להם, שגורמים עניות וחרב וביזה והרג ואבדן בעולם, וזה הרוח שהסתלק, הוא רוח המשיח, כמו שנאמר רוח הקדש, והוא רוח חכמה ובינה וכו']"."

שאלה: מה הוא מלך המשיח?

מלך המשיח הוא מדרגה מסוימת בסולם המדרגות שאנחנו יכולים לעורר אותה, את האור שלה, וכך להגיע לגמר התיקון.

תלמיד: האם אנחנו עובדים על זה שיבוא מלך המשיח?

כן.

תלמיד: איך אנחנו עושים את זה?

על ידי הפעולות שאנחנו מעוררים בעקבותיהן מאור מיוחד, שהוא מעורר את כול המערכת.

תלמיד: כתוב שהמשיח מעורר אותם להשתוקק ללשמה, איך זה בדיוק קורה? איך הוא עושה את זה?

כשאנחנו רוצים להגיע לאותם האורות שנקראים משיח, אז מתוך זה אנחנו מגלים את הקשר שיש בינינו למאור המחזיר למוטב.

תלמיד: איך בעבודה אנחנו מכוונים את עצמנו נכון לקראת המשיח?

בדיוק מה לעשות אנחנו עוד לא יודעים, נמשיך לקרוא ואולי נראה יותר. הכול מסודר כך שמהפעולות שאנחנו עושים אנחנו מגיעים לזה.

תלמיד: האם משיח זה מצב מסוים שעליו אנחנו יכולים לכוון את עצמנו?

כן.

שאלה: הוא כותב "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, עד שתחפץ וכו'", יש פה שתי פעולות, אם תעירו ואם תעוררו, מה ההבדל ביניהן? זה נשמע אותו דבר.

כנראה שאלו שתי פעולות שנצטרך ללמוד אותן, ואז נגיע להתפרצות האהבה. הכול זה כנראה, זה עדיין עוד לפנינו.

שאלה: בעל הסולם מתחיל את ההקדמה הזאת בכך שהוא רוצה לפוצץ את מחיצת הברזל. מי שׂם את מחיצת הברזל, האם לא המקובלים הם שעשו את זה בעצמם?

לא.

שאלה: אלא מי שם את המחיצה הזאת?

זה הבורא מטבע הבריאה.

תלמיד: הבורא מטבע הבריאה שם מחיצת ברזל בין העם לבין חכמת הקבלה.

כן.

תלמיד: בעל הסולם מנסה להסביר לנו איך לשבור את המחיצה הזאת.

כן.

תלמיד: וככל שמתקדמים בתוך התהליך הזה, נראה שמי שהכניס לשם את הבלבול ואת חוסר ההבנה הם המקובלים בעצמם, שלא באו ואמרו לעם "בואו ללמוד חכמת הקבלה". מה האחריות של המקובלים על המצב ומה האחריות של העם על המצב? כי העם הוא גולם, העם עושה מה שאומרים לו, כמו שהוא אומר "כולם כבהמות נדמו".

כן.

תלמיד: אז למי בא בעל הסולם בא בטענות כשהוא אומר שהוא בא לפוצץ את מחיצת הברזל?

למי שיכול לפוצץ.

תלמיד: האם לא המקובלים בעצמם אחראים למצב הזה שעם ישראל נמצא בחושך הזה? הרי מי אשם בזה, המקובלים אשמים בזה.

למה לא הבורא?

תלמיד: אולי הבורא. אם כך, המקובלים היו צריכים לעסוק עוד יותר בלתקן את זה. איזה קשר יש לעם עם הבורא, מה העם מבין בבורא, הוא לא מבין כלום. הוא גם אומר את זה פה, הוא מתחיל מזה שהוא מתאר את העם "כולם כבהמות נדמו", ואחר כך הוא בא אליהם בטענות. איזה טענות יכולות להיות אל העם? שיבוא בטענות לעצמו או למקובלים בכל הדורות שלא עשו את העבודה שלהם כמו שצריך.

יכול להיות שאתה צודק, נקרא עוד קצת ונבין יותר. יש הרבה שאלות ובינתיים אין בירור.

שאלה: האם מחיצת הברזל היא כלפי מהי הדרך להשיג את העבודה בלשמה, על זה כל הוויכוח שבעל הסולם מציג?

כנראה.

תלמיד: והוא נכון לזמן שבעל הסולם כותב, לא לפני אלפיים שנה, שם לא היה את הוויכוח הזה.

לא היה.

תלמיד: כי חכמת הקבלה לא הייתה מוכנה לאותו הדור.

כן.

אות ל"ו

"המתבאר, מדברי תיקוני הזוהר, הוא, שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שז"ס השבועה "השבעתי אתכם, בנות ירושלים, וכו'".

באופן, שכל אריכות הגלות, והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה, לעסק התורה ומצוות לשמה. ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך, סוד הכתוב "ונחה עליו רוח חו"ב וכו'". ואז נזכה לגאולה השלימה.

גם נתבאר, שאי אפשר, שכל כלל ישראל, יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת.

משא"כ, בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל, באות כ"ב, ד"ה "אכן". ובזה נתבארה היטב, האפסיות, שבקושיא הרביעית והחמישית, שבתחילת ההקדמה."

אות ל"ז

"והקושיא השלישית, שהיא הפחד שלא יחמיץ - הנה אין כאן פחד, ולא כלום. כי ענין הנטיה מדרך ה' ח"ו, שקרתה פעם, היתה מב' סיבות:

א. או שעברו על דברי חז"ל, בדברים האסורים לגלות,

ב. או משום, שתפסו דברי הקבלה, במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". וע"כ, באמת היתה חומה בצורה, מסביב החכמה הזו, עד היום. אשר רבים ניסו, והתחילו, בלימוד, ולא יכלו להמשיך בו, מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים.

אשר ע"כ, טרחתי בביאור "פנים מאירות ופנים מסבירות", לפרש את הספר הגדול "עץ החיים" מהאר"י ז"ל, ולהפשיט הצורות הגשמיות, ולהעמידן בחוקי הרוחניים, למעלה ממקום ומזמן. באופן, שיוכל כל מתחיל, להבין הדברים בטעמם ונימוקם, בשכל בהיר ובפשטות גדולה, לא פחות, כמו שמבינים גמרא ע"י פירוש רש"י ז"ל".

אות ל"ח

"ונמשיך, להרחיב את החיוב, של העסק בתורה ומצוות לשמה, שהתחלתי לדבר בו. הנה, יש להבין, את השם הזה של "תורה לשמה". למה מוגדרת, העבודה השלימה הרצויה, בשם הזה "לשמה", והעבודה, שאינה רצויה, בשם של "לא לשמה"?

כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות, מחוייב, לכוון לבו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה, ולהגדירו, בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים.

ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה?

אלא, ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור. שהרי, הלשון מוכיחה, ש"תורה לשמו", שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא, שצריך עוד, שיהיה העסק לשמה, שפירושו "לשם התורה". וזה צריך ביאור."

זו עדיין קושיה.

אות ל"ט

"והענין הוא, כי נודע, ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי "חיים הם למוצאיהם וגו'" (משלי ד', כ"ב). וכה"א: "כי לא דבר ריק הוא, מכם, כי הוא חייכם וגו'" (דברים, ל"ב, מ"ז). וכיון שכן, הרי פירושה של "תורה לשמה", אשר העסק בתורה ומצוות, מביא לו חיים ואריכות ימים. כי אז, התורה היא, כשמה.

ומי, שאינו מכוון את לבו ודעתו, לנאמר, נמצא, שהעסק בתורה ומצוות, מביא לו את ההיפך, מהחיים ואריכות הימים, חו"ש, דהיינו לגמרי "שלא לשמה", שהרי שמה הוא "תורת חיים", והבן.

ודברים אלו, באים מפורשים בדברי חז"ל (תענית ז' ע"א): "כל, העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. וכל, העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים".

אמנם, דבריהם אלו, צריכים ביאור: להבין, איך, ובמה, נעשית לו התורה הקדושה, לסם המות? - המעט הוא, שמתיגע לריק ולבטלה. ואין לו שום תועלת מטרחתו ויגיעתו, ח"ו, אלא עוד, שהתורה והעבודה עצמה, נהפכת לו לסם המות, שדבר זה מתמיה מאד."

בינתיים הוא מפרש את זה.

אות מ'

"ונבין מתחילה, את דברי חז"ל (מגילה ו' ע"ב), שאמרו: "יגעתי ומצאתי, תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן". שיש להקשות, על הלשון "יגעתי ומצאתי", שנראים, כתרתי דסתרי אהדדי:

א. שהרי "יגיעה", היא ענין עבודה וטורח, שנותנים במחיר כל קנין רצוי. שבעד קנין חשוב, נותנים יגיעה מרובה, ובעד קנין פחות, נותנים יגיעה מועטת.

ב. והיפוכה היא "מציאה", אשר דרכה, לבא אל האדם, בהסח הדעת לגמרי, בלי שום הכנה, של טורח ויגיעה ומחיר.

וא"כ, איך תאמר: "יגעתי ומצאתי"? ואם יגיעה יש כאן, היה צריך לומר: "יגעתי וקניתי", או "יגעתי וזכיתי", וכדומה, ולא "יגעתי ומצאתי"?"

הדברים האלה לא משתווים.

אות מ"א

"והנה, איתא בזוהר, על הכתוב "ומשחרי ימצאונני", שאלו ע"ז: היכן מוצאים את השי"ת? - ואמרו, שאין מוצאים אותו יתברך, אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב, "אכן, אתה, אל מסתתר", אשר הקב"ה, מסתיר את עצמו, בתורה הקדושה.

ויש להבין דבריהם ז"ל כראוי. כי לכאורה, הקב"ה מוסתר, רק בדברים ודרכים הגשמיים, ובכל הבלי העולם הזה, שהם מחוץ לתורה. ואיך תאמר את ההיפך, אשר רק בתורה הוא מסתיר את עצמו?

גם המובן הכללי, שהקב"ה מסתיר את עצמו, באופן שצריכים לבקשו, הסתר זה למה לו? וכן, "כל מבקשי אותו, ימצאוהו", המובן בכתוב, "ומשחרי ימצאונני", צריך להבין היטב, דבר הביקוש הזה, ודבר המציאה הזו, מה הם, ולמה הם"?

בינתיים הוא עובר על הטקסט בצורה כזאת חלקה.

אות מ"ב

"וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מהשי"ת, ומה שאנו עלולים כל כך, לעבור על רצונו ית', אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והיסורים, שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות, שאנו נכשלים ובאים בהם ח"ו.

שיחד עם זה, מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף, מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להדבק בו ית', בכל לב נפש ומאד. ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא, אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו, בהשגחתו ית', על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו יתברך, כראוי".

נראה, אולי נבין.

אות מ"ג

"ונניח, למשל, אם היה הקב"ה, נוהג עם בריותיו, בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות, המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז:

א. מי פתי היה מהרהר, אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר, לקפוץ לתוך הדליקה.

ב. וכן, מי פתי היה עוזב, איזו מצוה מבלי לקיימה, תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול, לפרוש או להתמהמה, על תענוג גדול גשמי, הבא לידו, מבלי לקבלו מיד, בכל הזריזות שביכלתו.

הרי, שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים."

ברור, על זה אין ספק.

אות מ"ד

"הרי לעיניך, שבעולמנו, לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה, היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו ית', בתכלית האהבה. כי ודאי, לכבוד גדול היה זה, לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו ית', בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע.

אלא, מתוך שאינו כן, אלא "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", גם אין עוברי רצונו, נענשים כלל לעינינו, אלא השי"ת מאריך אפים להם, ולא עוד, אלא שלפעמים, נדמה לנו ההיפך ח"ו, כמ"ש (תהלים ע"ג): "הנה, אלה רשעים ושלוי עולם, השגו חיל וגו'".

ולפיכך, "לא כל הרוצה, ליטול את השם, יבא ויטול". אלא, שאנו נתקלים, בכל פסיעה ופסיעה ח"ו, עד, כמ"ש חז"ל (ויק"ר פ"ב) על הכתוב: "אדם אחד מאלף מצאתי", אשר "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה".

הרי, שהבנת השגחתו ית', היא הסיבה לכל טוב. ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע. ונמצא, שהיא הקוטב, אשר כל באי עולם, מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד."

זה ברור, זה הגיוני.

אות מ"ה

"וכשנתבונן היטב, בהשגת השגחה, הבאה להרגשת בני אדם, אנו מוצאים בהם ד' סוגים, שכל סוג וסוג, מקבל השגחת השי"ת עליו, במיוחד. באופן, שיש כאן ד' בחינות של השגת ההשגחה. ובאמת. הן רק שתים, דהיינו:

א. הסתר פנים,

ב. וגילוי פנים.

אלא שנחלקים לארבע. כי יש ב' בחינות בהשגחה של הסתר פנים, שהם:

א. הסתר אחד,

ב. והסתר בתוך הסתר.

וב' בחינות בהשגחה של גילוי פנים, שהן:

ג. השגחה של שכר ועונש,

ד. והשגחת הנצחיות.

כמו שיתבארו לפנינו, בע"ה."

אות מ"ו

"והנה הכתוב אומר (דברים ל"א, י"ז): "וחרה אפי בו, ביום ההוא, ועזבתים, "והסתרתי" פני מהם, והיה לאכל, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה. ואנכי "הסתר אסתיר" פני ביום ההוא, על כל הרעה, אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים.

וכשתסתכל בדברים תמצא, שמתחילה כתוב: "וחרה אפי וגו' והסתרתי פני וגו'", דהיינו, הסתר אחד. ואח"כ כתוב: "ומצאוהו, רעות רבות וצרות וגו', ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'", דהיינו הסתר כפול. וצריכים להבין, הסתר כפול, זה מהו".

אות מ"ז

"ומתחילה, נבין, מה הפירוש של "הפנים" של השי"ת, שהכתוב אומר עליו: "והסתרתי פני". ותבין זה, בדומה לאדם, בשעה שרואה, הפנים של חברו, מכירו תיכף. משא"כ, ברואהו דרך אחוריו, כי אז, אינו בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק "אולי אחר הוא, ואינו חברו?"

וכן הדבר, שלפנינו. כי הכל יודעים ומרגישים, את השי"ת, כי טוב הוא, ומדרך הטוב להיטיב. ולפיכך, בשעה, שהשי"ת הולך ומטיב, עם בריותיו אשר ברא, כמתנת ידו הרחבה, נבחן זה, ש"פניו ית' מגולות לבריותיו". כי אז, הכל יודעים ומכירים אותו, בהיותו מתנהג כראוי לשמו ית', כמו שנתבאר לעיל, בדבר ההשגחה הגלויה. עש"ה."

אות מ"ח

"אמנם, בשעה, שמתנהג עם בריותיו, להיפך מהאמור, דהיינו, בעת שמקבלים, יסורים ומכאובים בעולמו ית', הרי נבחן זה ל"אחורים של השי"ת", כי "הפנים" שלו, דהיינו מידת טובו השלמה, נסתרה מהם לגמרי, שאין מנהג זה מתאים לשמו ית'.

ודומה, לרואה את רעהו מאחוריו, שהוא עלול להטיל ספק, ולחשוב, אולי אחר הוא. וזש"ה: "וחרה אפי וגו', והסתרתי פני מהם וגו'". כי בעת חרון האף, שהבריות מקבלים צרות ומכאובים, נמצא שהקב"ה "מסתיר פניו ית'", שהם מידת טובו השלמה, ורק אחוריו מגולים. ואז, צריכים להתחזקות גדולה, באמונתו ית', כדי להזהר מהרהורי עבירה ח"ו, משום שקשה להכירו מאחוריו, כמבואר. וזהו הנקרא "הסתר אחד"."

אות מ"ט

"אמנם, ברבות ח"ו הצרות והמכאובים, במידה מרובה ביותר, הנה גורם זה להסתר כפול, שנקרא בספרים "הסתר תוך הסתר". שפירושו, שאפילו אחוריו יתברך, אינם נראים ח"ו. כלומר, שאינם מאמינים, שהשי"ת כועס עליהם ומענישם. אלא תולים חס ושלום זאת, במקרה ובטבע. ובאים, לידי כפירה, בהשגחתו יתברך בשכר ועונש. וזש"ה: "ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', כי פנה אל אלהים אחרים". דהיינו, שבאים לידי כפירה ופונים לע"ז, ח"ו".

אות נ'

"משא"כ לפני זה, שהכתוב מדבר רק מבחינת הסתר אחד, מסיים הכתוב: "ואמר ביום ההוא, הלא על, כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה". כלומר, שמאמינים עוד בהשגחת שכר ועונש, ואומרים, שהצרות והיסורים, מגיעים להם מחמת, שאינם דבוקים בהשי"ת. ככתוב: "על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה". שזה נבחן, שרואים עוד את השי"ת, אבל רק דרך אחוריו. ועל כן נקרא "הסתר אחד", דהיינו "הסתר הפנים בלבד"."

שאלה: למה כשהוא עובר מהסתר אחד להסתר כפול, כשהם אומרים שזה לא הבורא שעושה להם את הרע הזה, זה נחשב לכפירה? האם זה לא מתוך דבקות, מכך שלא מאמינים שהוא עושה להם את הרע הזה?

איך יכול להיות שנמצאים בדבקות ואומרים שהבורא רע?

תלמיד: הם נמצאים במצב שמאמינים שהבורא הוא רק טוב ומיטיב, לכן לא מסכימים עם המצב הזה, כי אם הם יגידו שהבורא עשה, אז הם בעצם אומרים שהוא רע והם לא רוצים להגיד שהוא רע.

אז מה עושים?

תלמיד: זאת השאלה, האם להגיד שהוא רע או להגיד שלא הוא שעושה את זה?

מה הפתרון?

תלמיד: אני לא מצליח להבין מה הפתרון במצב כזה.

אז תקרא הלאה.

אות נ"א

"והנה, נתבארו ב' הבחינות, של תפיסת, ההשגחה הנסתרת, המורגשות לבריות, דהיינו: הסתר א', והסתר תוך הסתר.

ההסתר הא' - פירושו, הסתר פנים בלבד, והאחוריים מגולים להם. כלומר, שמאמינים, שהשי"ת סיבב להם היסורים, מחמת עונש. ואע"פ, שקשה להם, להכיר את השי"ת תמיד, דרך אחוריו, כמבואר לעיל, שבאים מחמת זה, לידי עבירה, עכ"ז, אפילו אז, נקראים בבחינת "רשע שאינו גמור". כלומר, שהעבירות הללו דומות לשגגות, כי הגיעו להם מחמת ריבוי היסורים, שהרי בכללות, המה מאמינים בשכר ועונש, כאמור."

אות נ"ב

"והסתר תוך הסתר - שפירושו, שאפילו אחוריו של הקב"ה נסתרו מהם. כי אינם מאמינים בשכר ועונש, כנזכר לעיל. הנה העבירות שבידיהם, נבחנות לזדונות. ונקראים "רשעים גמורים", משום שהם פוקרים ואומרים, שהשי"ת אינו משגיח כלל על בריותיו, ופונים לע"ז, כמ"ש: "כי פנה אל אלהים אחרים", ח"ו".

(סוף השיעור)