שיעור בוקר 18.10.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1489, אגרת ל"ו
"ותשובתי הכללית היא, שחג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר. כי ידוע שענין סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא, ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה".
וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה.
ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל.
ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות.
אבל צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל, ולאמור שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהסטרא אחרא, שנתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא צילא דמהמנותא, וזה קדוש. ועל דרך "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה, ופושעים" וכו'.
וזה ענין שעושין את הסכך מפסולת גורן ויקב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שגורן מלשון "גר אנוכי" ויקב מלשון "ונוקב שם ה'". ולפרש דברי קדשו ז"ל הוא כנ"ל, שענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב.
היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר, ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה.
ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך.
ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר, "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי". שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה. אפילו שאני רואה את הרע הנמצא אצל אנשים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לקבל את עול מלכות שמים.
וזה עוד יותר לומר, שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל. ואמת שקשה להגיד כך, אלא דווקא אם האדם עובד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם השם. ואז, אם אין האדם באמצע, יכולים לומר הכל כי זה שאומר "לא טרח בעל הבית אלא בשבילי", היינו כדי שאוכל להמשיך בעבודת האמונה, וכל זה הוא רק בשביל ה' ולא בשביל עצמו.
כי בזמן שהאדם דואג עבור הנאות, אז קשה לרמאות את עצמו, ולומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו. אבל בזמן שהאדם דואג לתועלת ה', אזי לא קשה כל כך להאמין מטעם כי האנוכיות אינו עולה בשם.
היוצא מכל הנ"ל, שענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב, כנ"ל. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת כנ"ל, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם.
וענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם.
מה שאם כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות.
מה שאם כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך הנ"ל, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר", ובזה יתישבו השאלות ויהי רצון שנזכה לצילא דמהימנותא."
שאלה: קראנו קודם את מאמר החברה של רב"ש "אהבת חברים", וזה היה ממש כמו גשם על אדמה יבשה, ממש אפשר היה לקבל את זה, זה יצר התפעלות מאד גדולה, כך הרגשנו. ועושה רושם שיש איזו השתוקקות, חיסרון ממש לדברים האלה עכשיו, לעומת מאמר כזה שהוא יותר מתוחכם, זה ברור שמהכסילות שלי אני אומר, אבל זה מרגיש כבר תקופה שצריך להיכנס במאמרי החברה בכל הכוח ולצלול בזה.
ואתה לא יכול לחבר?
תלמיד: לא.
איפה זה צל, סכך, סוכה, שמש, פסולת גורן ויקב, כל הדברים האלה, אתה לא יכול לחבר אלינו.
תלמיד: זה לא מתיישב ברגש כמו שאנחנו קוראים על החברה.
זה נכון, כי כאן צריכים עוד איזה הרגל, שיתחברו ההבחנות הללו שנשמעות כמשהו מהעולם הזה, שיתחברו להבחנות רוחניות ופנימיות של האדם. טוב, אנחנו נשתדל למצוא משהו קרוב אליך.
אבל ברורים לנו כל העניינים האלה עם הסוכה, או לא?
שאלה: אדם לפי הטבע נמצא רוב הזמן בדעת ומקבל מזה תמיכה. ורב"ש כותב שזה מצב הדומם, וצריך לצאת מהמצב ולבנות סכך, מה זאת אומרת?
לא צריכים לצאת ממצב הדומם, מצב הדעת. דעת זה שכל ורגש גשמיים, שאני פועל לפי מה שאני מרגיש ומבין, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אני חי בעולם הזה, ובמסגרת העולם הזה אני חייב להיות כמו כולם, ולקיים כול מה שצריך, זהו.
יש עוד רמה רוחנית שאני צריך לעבוד בה, זה משהו אחר, שם זה למעלה מהדעת, ללא שום קשר למה שאני מתפקד בעולם הזה. יש לי משפחה, אני, עבודה, הורים וילדים, ובכל הדברים האלה אני חייב להיות כמו כל אחד ואחד לפי הדעת הגשמית, זהו. אחר כך אנחנו נדע איך לחבר נכון, אבל בינתיים זה כך.
עכשיו אנחנו מדברים איך אנחנו עולים לרמה שהיא למעלה מהדעת, לרוחניות, בלי שום קשר עם הגשמיות שלנו שאנחנו חייבים לקיים אותה, "אם אין קמח אין תורה". אז קודם קמח חייב להיות, ואחר כך תורה, זהו. אז שם הכול מתקיים בלמעלה מהדעת. אבל למעלה מהדעת זה לא שאני מבטל את כול מה שאני קיים בו בעולם הזה, אלא אני בונה את עצמי כלפי הרוחניות בצורה של השפעה במקום קבלה. זה נקרא "למעלה מהדעת", אמונה זאת השפעה, למעלה מהדעת, למעלה מהכלים דקבלה. המסך שעל הכלים דקבלה על הרצון לקבל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת.
תלמיד: ואיפה יש פה פסולת, גורן, יקב?
מה זה פסולת, גורן ויקב? שאני רואה שהתכונות שלי, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע, לתכונות האלו אצלי אני לא משייך שום חשיבות, שום חשיבות. נטיות להשפיע בכללות, על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע, או להשפיע על מנת להשפיע, לא חשוב, השפעה אצלי היא הדבר הכי נמוך, זו פסולת שאני דורך עליה.
אם אני לוקח את תכונות ההשפעה, עקרונות ההשפעה, ומעלה אותם למעלה מהראש שלי כדבר הכי חשוב, אמנם זה נראה לי פסולת, ואני מעלה אותם למעלה מהראש שלי הבהמי, הגשמי, אז נמצא שאני נמצא תחתיהם. אני יושב בצל של פסולת גורן ויקב, שאני מצניע את עצמי, שאני מוכן להוריד את עצמי למטה מתכונות ההשפעה. אני רוצה שהן יהיו הכי גבוהות בהערכה שלי, בסולם הערכים, שהן יהיו מעלי.
ואז, אם אני נמצא בצורה כזאת שאני מעריך אותם למעלה, אמנם הם נראים לאגו שלי כפסולת, אז אני מתחיל לקבל בהערכה הזאת את המאור המחזיר למוטב. אני מתחיל לקבל בהערכה הזאת אור עליון שמופיע בצורת ו"ק, קטנות, אח"פ דעלייה אפילו. אבל לא האור האמיתי כמו בגמר התיקון, אלא אורות קטנים, שעד גמר התיקון אנחנו מסוגלים לקבל אותם בעל מנת להשפיע. זה מה שמסמלת לנו סוכה. שאנחנו לאט לאט, על ידי האורות הקטנים, מתקנים את עצמנו. מי נמצא בתוך הסוכה? אדם שהוא כלול מה-ו-י-ה, ארבעה מינים. את זה עוד נלמד היום, עכשיו או אחר הצהריים.
תלמיד: זה מצב ברור פחות או יותר, וזה נקרא בניית הסוכה, האם יש עבודה לפני? כי לפני האדם נמצא בדעת. זה ברור שכשבאה הפרעה אתה מרגיש שזה פסולת, זה נקרא בנייה, איך לצאת לעבודה הזאת?
שהשפעה היא יותר חשובה מקבלה?
תלמיד: לא לפני, כשההשפעה לא חשובה, איך להגיע לזה עוד לפני?
זה על ידי המאור המחזיר למוטב, שאתה עושה את זה בקבוצה. לסוכה לא מגיעים מיד, מגיעים לסוכות אחרי סליחות, ראש השנה, יום כיפור, וכל התקופות שביניהם. אז מגיעים למצב שכבר יכולים לבנות את המסך, את היחס.
תכונת ההשפעה, נניח שהיא פתאום נעשית חשובה לי, נעשית חשובה לי. אני זוכר איך שפתאום אני הרגשתי, אני אפילו זוכר את המצב הזה, ככה פתאום התחלתי להרגיש, שלהשפיע זה משהו מכובד, זה משהו טוב, אני רוצה את זה. פתאום הרגשתי רצון, ככה זה.
תלמיד: וזה נקרא שבניתי סכך, או שאני נמצא בדעת?
לא, לא סכך ולא כלום, זה עוד לפני סוכה ולפני הכול. אני נמצא באגו, ברצון לקבל שלי, אני עדיין לפני המחסום, לפני הכול, אני עוד לא יודע מה זה בדיוק, ופתאום התחלתי לקבל ערכים להשפעה. שלהשפיע זה מתחיל להיות אצלי איזה דבר שקיים, במשהו חשוב. אתה מבין? במשהו חשוב, בכמה? במקצת. אבל לפעמים פתאום התחלתי להרגיש, אני רוצה להיות בהשפעה. למה? אני לא יודע למה, זה פתאום התגלה לי. כמו שילד גדל ופתאום התגלה לי שהוא רוצה את זה. קודם הוא לא שם לב שזה בכלל קיים, אחר כך הוא רוצה את זה, קודם לא רצה וכן הלאה.
כך אצלנו האדם מתחיל להרגיש, מהשפעת הסביבה, מהשפעת המאור המחזיר למוטב, שהשפעה זה משהו מחוצה לי, אבל זה חשוב לי. למה? אי אפשר להסביר, זה בא. זה לא שאתה כבר יכול להשפיע, אתה מקבל לזה רק איזה מין יחס, זהו. זו תוצאה מהשפעת המאור.
תלמיד: ואיזו דוגמה אתה לוקח מזה, אתה יכול לקחת דוגמה רגשית, או לא להתייחס לזה? להתייחס רק שהמאור משפיע, שהכול תלוי במאור.
זה הכול תלוי במאור, אבל המאור תלוי בי.
תלמיד: ואיפה אני פה במצב הזה?
אני בזה מקסימום לעורר מאור עלי. ואז מרגע שקיבלתי כזה דבר, אז אני מתחיל להיות יותר מכוון לתוך החברה, לתוך השפעה הדדית, לתוך החיבור איתם, איך אני יכול להשפיע על המאור, לפי מה שהם כותבים.
אז כבר יש לי איזה יחס למה שקורה מעבר לרצון לקבל שלי. שיש משהו, רצון להשפיע, אני התחלתי לקבל איזו התפעלות מזה, רצון להשפיע. ואז, מזה שאני נמצא בנתינה, אני מרגיש איזו הרגשה, התפעלות, ואז אני עושה כל מיני פעולות, בקבוצה, בהפצה, בכל דבר, כדי להגדיל את ההתפעלות הזאת. וזה הכול אגואיסטי עדיין ממש בכלים דקבלה, הערכים בקבלה עדיין לא בהשפעה.
תשווה את זה עם זה שאימצתי איזה ילד קטן, שלא הייתה לי אליו שום הרגשה. ואני נותן לו ונותן לו, וככה זה, ללא שום הרגשה פנימית. מתוך זה שאני חי איתו, ואני נותן לו יותר ויותר, פתאום מתגלה לי יחס אליו. כי אני השקעתי בו, נתתי לו, הוא מתייחס באיזו צורה אלי, אני אליו. כבר מתחילה להיות מזה מערכת יחסים, שהוא נעשה חשוב לי, שאני רוצה לתת לו.
מכאן באה אהבה אמיתית, רק בצורה כזאת, לא שאתה מתלהב מאיזה יופי חיצון. רק מתוך הרגל, השתתפות וויתור הדדי, מזה בא היחס שנקרא אהבה, את זה בונים. אף פעם זה לא בא שאני אוהב, זה שטויות, זה לא יכול להיות. רק מתוך בנייה על ידי וויתור, וכאן אותו דבר.
שאלה: במאמר הזה הוא מציע עוד איזו דרך להגיע לאמונה. הוא אומר שאם האדם מסתכל על אסונות שקורים בעולם, על כל הרע שמתרחש בעולם, אפשר גם לפתח אמונה. הוא כותב, "שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל. ואמת שקשה להגיד כך, אלא דווקא אם האדם עובד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם השם." אז איך אנחנו קושרים מאורעות שקורים בחוץ, דברים לא נעימים שקורים בחוץ?
לא כדאי, לא, אנחנו עכשיו נמצאים בסוכה, זהו, לא אכפת לנו מה שקורה בחוץ לגמרי. לא, אובמה, לא ביבי ולא אף אחד, ומה שקורה אין, תתנתקו מכל הדברים האלה. העולם יחכה, לא יקרה לו כלום.
שאלה: איך מתבצע צל שנותן העליון בעבודה? באיגרת כתוב, "ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים", מה הכוונה שאדם צריך להוסיף צל?
אבל זה לא טוב שמוסיפים לו. זה הבורא נסתר.
אני צריך להסתיר אותו ואז הוא מתגלה בהסתרה. אבל אם אני לא מסוגל להגיע להסתרה לפי הדרגה שלי, אז מוסיפים לי, זאת אומרת הבורא מסתיר את עצמו.
תלמיד: מה זה להוסיף צל, מה האדם צריך לעשות?
להוסיף הסתרה, זאת אומרת ככל שאני מגלה יותר ויותר רצון לקבל, אני בזה גם מגלה את תכונת ההשפעה מעל זה. זה נקרא "צל", מסך. מה זה סכך? מסך. מסך המסתיר שהוא הופך להיות גם מסך המגלה. "כי בצילו חמדתי".
תלמיד: מה אדם צריך לעשות, לחשוב על החברים?
אם אדם למעלה מהרצון לקבל שלו, שמה שחשוב ברצון לקבל זה חשוב לו, אם הוא למעלה מזה עובד ברצון להשפיע בלהתחבר עם החברים, זה נקרא שהוא מעלה פסולת למעלה מהראש שלו, "פסולת גורן ויקב" למעלה מהראש שלו. ובזה הוא כבר מתחיל לבנות סוכה, זאת אומרת מסך. שעל ידי המסך הזה הוא מתחיל לגלות את כוח ההשפעה שיש בינו לחברים, עד שכוח ההשפעה הזה הופך להיות לכוח האמונה המספיק כדי שיתגלה בו בורא. זה נקרא "לסוכתנו בא אורח", אושפיזין, איך שמתקנים.
שאלה: מה זה להיות בצל בין החברים בעשירייה?
להיות בצל בין החברים בעשירייה זה שאני רוצה להשפיע להם, בעצם אני לא רוצה לקבל מהם כלום לעצמי, אלא אם כן אני צריך לקבל מהם מפני שהמצב בינינו דורש את זה, אבל הכול רק על מנת להשפיע. בשביל זה החברים קיימים כחברים, כבודדים, כדי שאנחנו נתחיל להתקשר בינינו עד כדי כך שאנחנו בונים סכך. סכך בונים מהקנים, ממקלות דקים כאלו, שאסור שיהיו ברוחב יותר מאגרוף. זו מידה כזאת. יש טפח, יש אמה, יש מידות כאלה.
זאת אומרת רק מתוך קנים כאלו, מתוך מקלות כאלה, מתוך כזו פסולת ממש אנחנו בונים את הסכך. זאת אומרת הסכך נבנה על ידי יחידים שרוצים להתחבר ולבנות צל. ואז על ידי זה שהם בונים צל מתוך הדברים הלא חשובים שלהם, שרוצים להעלות אותם למעלה מראשם ביחד , הם יכולים לשבת יחד בתוך סוכה. בסוכה לא יכול להיות אדם אחד, אלא עשירייה. זה ארבעה מינים, כל הכלי חייב להיות שלם.
כשאנחנו מדברים על אדם אחד שהוא בונה לעצמו סוכה, הכוונה אדם אחד שהוא כולל בתוכו. בתורה אין אדם, בתורה "אדם" זאת עשירייה. אחרת זה לא נקרא "אדם". אדם זה איזו מידה מאדם הראשון שתיקנה את עצמה, זאת אומרת עשירייה.
שאלה: אני רוצה לשאול על התנתקות מהעולם שבחוץ, כי אני לא רוצה להיות מחובר לשם, אני רוצה להיות מחובר לכאן. הבורא זרק אותי לבור והתנינים כבר מראים את השיניים, אבל עוד לא נושכים. לכן אני חייב לעשות כל מיני פעולות כדי לטפל בזה. אז איך אני מתנתק מהעולם שבחוץ?
יש לנו בתוך החיים שלנו חגים. חגים הם חוץ משבתות עוד ימים מיוחדים. אלה סוכות, פסח, ראש השנה, יום כיפור, שבועות וכן הלאה. פעמיים[בשנה] יש שבוע שהאדם לא עובד, אלא הוא נמצא בחג, זה שבוע סוכות ושבוע פסח. ועוד ימים בודדים, יומיים ראש השנה והיתר אלה רק ימים בודדים. זה הכול.
בימים האלו אני נמצא עם החברה שלי כל הזמן, עשרים וארבע כפול שבע כמו בסוכות. ומחוצה לזה אני נמצא בערבוב עם העולם. אנחנו לא יוצאים בסוכות להפיץ, יש איזו שהיא פעולת הפצה, אבל זה כך בסוכה. אבל לא שאנחנו עושים משהו. כי זה זמן מיוחד, עליו מדברים. מה שאין כן בימים אחרים אנחנו יוצאים להפצה ומקושרים עם העולם.
תלמיד: הלוואי ולא הייתי חייב לעבוד בימים האלה, והייתי יכול להיות פה ולתמוך בכולם ובעשירייה חמש, אבל יש עדיין איזו נקודה שאני לא מצליח להתחבר אליה. אני מבין שכל מחשבה שיש לי פה היא מהבורא כדי שאני אוכל לעבוד מעליה. וכששמעתי את ההכנה של עשירייה חמש, זה נתן לי עוד יותר ביטחון לבוא לכאן, כי הגעתי באיחור לשיעור. אני לא יודע איפה המתג של האור, אולי אני בחושך ובגלל זה אני לא רואה, אבל איפה המתג? אז הבקשה שלי לקבוצה, שאני אוכל למצוא את המתג הזה ולהדליק אותו.
לא אתה מדליק ולא הקבוצה מדליקה, אתם צריכים להמשיך לעבוד ובלי טענות, אלא רק לברר מה צריכים לעשות ולעשות. ואז מתי שיבוא הסוויץ' הזה, הוא יבוא וידליק לך. לא אתה ולא קבוצה מדליקים. צריכים להסכים עם העבודה ולעשות אותה. אין ברירה. אתה חושב שאני לא יכול גם לכתוב כזה דף עם טענות? ודאי שכן. כל אחד ואחד באגו שלו, ודאי. גם אצלי יש כל מיני דברים, אם אני מדבר על קו שמאל. ואם כנגד זה יש קו ימין, אז הכול מבוטל ואני מבצע את כל העבודה בלסתום את הפה. כך עושים את זה. "שתוק, כך עלה במחשבה".
שאלה: איך להסכים ולעבוד בצורה כזאת בתוך הסדנאות, כשעדיין לא מרגישים, ולמרות זאת עושים את הביטול?
צריכים לתת דוגמה הדדית זה לזה, מלאכותית, ואז מתוך זה אפשר לעשות. אתם לא משתמשים בחברה כדי לעשות תיקונים. וזה קל מאוד לעשות. אם חברה משפיעה, אין לי שום ברירה, אני מקבל את זה ואני רוצה לעשות את זה. זו השפעת הסביבה על האדם. אני לא צריך לחכות לבורא ולא לאף אחד, בוודאי שלא לעצמי, שאני ארצה, אני לא ארצה. אם החברה תרצה, אז אני ארצה. והחברה יכולה לרצות בצורה שהיא משחקת, ולי אין שום בעיה, אז אני אעשה הכול.
שאלה: שמעתי אותך אומר שאין שום דבר מיותר במערכת הטבע, אז מה זה "דברים לא חשובים"?
לאגו שלי דברי השפעה הם לא חשובים, פעולות השפעה הן לא חשובות. אנשים זרים הם לא חשובים כלפי האגו שלי. אני הכול ממיין כלפי האגו שלי.
תלמיד: בשבוע האחרון נראה כאילו האגו הוא מתנה, כי אנחנו יכולים להשתמש בו כדי להעלות תפילה למען החברים.
נכון, כן. אז מה?
תלמיד: אז נראה שהאגו הוא הדבר הכי חשוב.
הוא הכי חשוב, זה הדבר היחידי שהבורא ברא. אז למה אתה לא יכול לצאת לרחובות ולצעוק, "יש לי אגו גדול" ולהתגאות בזה?
תלמיד: אז אנחנו לא זורקים את הרצון לקבל, אלא אנחנו דורכים עליו, ואחר כך מרימים אותו?
אנחנו לא דורכים על הרצון לקבל, אלא אנחנו דורכים על "פסולת, גורן ויקב".
תלמיד : זה טוב.
אנחנו דורכים על "פסולת גורן ויקב". מה זאת אומרת? שהם דברים לא חשובים בעינינו, לא חשובים. אנחנו רוצים אור חכמה, זה נקרא יין, ולא רוצים פסולת מהיין, מהענבים. זה נקרא, פסולת יקב. יקב זה המקום שעושים יין.
אנחנו רוצים לחם ולא רוצים פסולת מזה, כל מיני קליפות. היום אוכלים את הקליפות האלה מהגרעינים, אומרים שזה הכי בריא, וזה באמת נכון, לרצון לקבל קליפה זה בריא. אז אנחנו גם את זה לא רוצים. זאת אומרת, כי לחם זה כנגד כוח השפעה, רצון להשפיע, ויין זה כנגד הרצון לקבל, אז אנחנו לא רוצים את זה. זאת אומרת, לחם זה כלים גלגלתא ועיניים, יין זה כלים דאח"פ, ולא רוצים את זה.
אנחנו לא רוצים קליפות, אנחנו לא רוצים דברים מיותרים. אנחנו רוצים רק לקבל לחם ויין, ומה שמלווה להם. הקליפה לגרעינים שזה פסולת, ופסולת גורן וקליפה מהענבים שזה פסולת יקב אנחנו לא רוצים. אנחנו מזלזלים בהם. זה נקרא, שדורכים עליהם, זה נמצא על האדמה. פסולת נקרא מה שמונח בארץ לפי החשיבות שלנו, לפי האמת.
אם אתה לוקח את הדברים האלה שהם כפסולת כלפי האגו שלך. זאת אומרת, רצון להשפיע על מנת להשפיע זה נקרא פסולת הגורן, ורצון לקבל על מנת להשפיע זה נקרא פסולת היקב, יין זה אור החכמה. כשאתה לוקח את הרצונות האלה להשפיע ואתה מעלה אותם למעלה מהראש שלך ובונה מהם סכך, זאת אומרת, שאתה מעריך את הרצונות האלו, הפעולות האלו למעלה מהראש שלך, מהדעת הגשמית שלך, אז נקרא שאתה בונה סכך, שאתה בונה סוכה.
ואם אתה בצורה כזאת מעמיד את הערכים שלך, שהפסולת שיש לך כלפי האגו, אתה מעלה אותה למעלה מהראש, זה נקרא שאתה נמצא בסוכה. זאת אומרת, שאתה נמצא תחת המסך ודרך המסך הזה מופיע האור, והאור הזה מופיע בדיוק לפי הכלים שלך, שאתה בינתיים בהדרגה יכול מהאור הזה ליהנות, למיין את הכלים שלך ולהתחיל לתקן אותם. שבעה ימים בסוכות אנחנו מתקנים את הכלים, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שבעה ימים, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד.
אברהם, יצחק, ויעקוב זה גלגלתא ועיניים דגופא, ומשה, אהרון, יוסף, דוד זה האח"פ דגופא. את זה אנחנו מתקנים, זה נקרא "אושפיזין", שאנחנו מתקנים את התכונות שלנו בהדרגה עד שמגיעים לתיקון השלם, בעזרת הסכך.
תלמיד: אז מה שהאגו שלנו מחליט שזה פסולת בשבילו, זה מה שאנחנו צריכים להרים מעלינו.
כן, בטח.
תלמיד: מצפן הפוך.
נכון.
שאלה: אם אני יכול לייחס את זה למאמר שקראנו אתמול, אז מהי המשמעות לזה שהאיכות של הסוכות זה משה?
סוכה זה כלי, שאנחנו בעצמנו מעמידים את עצמנו תחת המסך, שדרכו האור העליון ישפיע עלינו ויתקן אותנו בהדרגה, זה הכול. סכך זה מסך, שאני מסתיר את עצמי מהאור העליון, ואנחנו למדנו את זה, גם ב"תלמוד עשר הספירות" לא פעם אחת.
חסרונות שאנחנו מעלים, אנחנו מעלים אותם בהדרגה ורק באח"פ דעליה. כי אנחנו לא יכולים לתקן את הכלים דקבלה בעצמם, אלא בהתכללות בבינה, בגלגלתא ועיניים. והקטנות הזאת מה שנקרא, שאנחנו מתקנים, אז בסוכות, הסכך מסמל את זה. שזה לא שמש בצורה ישירה, אלא בצורה כזאת.
ואז כשאנחנו מתקנים לאט, לאט את הכלים שלנו בגלגלתא ועיניים ובאח"פ דעליה, זאת אומרת, מתקנים חלק מהכלים דקבלה בלבד, ואנחנו מגיעים למצב שאחר כך האור העליון מתקן את יתר הכלים. זה נקרא, רב פעלים מקבציאל, אנחנו נגיע לזה גם כן, זה הסדר.
תלמיד: יש לי כל כך הרבה שאלות אבל אני לא רוצה לשאול.
בסדר גמור, מסכים איתך. תתאפק ותקבל לאט, לאט, כמו שעכשיו דיברנו על התיקונים.
שאלה: איך אדם שמזהה את הפסולת, הוא מוצא את הפסולת?
אתה מזהה אותה בקבוצה כשאתה לא רוצה להשפיע, להשתתף איתם. תתחיל לשים לב.
תלמיד: מצא אדם את הפסולת, תכונת ההשפעה לא חשובה לו, לא חשוב לו להשפיע לחברה, הוא מזהה את זה. איך מהמצב הזה, זה הופך למסך, איך דווקא מהרגשה הזאת של חוסר חשיבות?
זאת אומרת, איך אתה מעלה את הפסולת למעלה מהראש?
תלמיד: כן.
בזה שאתה מרכין את הראש.
תלמיד: אפשר לפרט, איך זה מתבטא?
תוריד את הראש עד הרצפה, בין הברכיים ככה בחשיבות. לבהמה בדרך כלל יש ראש למטה כמו הגוף, באותה רמה. אצל האדם, זה למעלה מהגוף. תוריד את הראש בחשיבות, שהרצונות שלך, המחשבות שלך לא יהיו חשובים כמו שאתה חושב שהם, תפסיק להתחשב בהם. תתחשב בחברה, תלך עם ראש וערכים שהחברה אומרת, זה הכול.
תלמיד: זה הרצון, אבל יוצא שלפחות לפי מה שאני מבין ושומע, רק החברה יכולה לבנות מסך לאדם.
אם אתם מתחברים יחד, אתם בונים [מסך].
שאלה: באיזה מצב האדם מקבל את החן של הקדושה?
חן של השפעה.
תלמיד: זו תוצאה של השפעת האור שמגיע לו מזה שהוא משקיע בקבוצה, מפיץ. והשאלה שלי, עד כמה זה אפקטיבי ומועיל כל עוד האדם לא נמצא בזה. האם לשחק בזה בפנים כאילו שהוא כבר אוהב את החברים?
לא לחכות, אלא כל הזמן לשחק. על זה כתוב, ואנחנו חייבים את זה לעשות. התורה פונה למי שהוא לא מתוקן, ותמיד היא מדברת להבחנות שאתה עדיין מקולקל, איך לתקן אותן. ואתה צריך כל הזמן לשחק, כמו ילד שמשחק במשהו להיות גדול, והמאור המחזיר למוטב גם משפיע עליו ומגדל אותו והוא נעשה יותר חכם.
מאיפה זה בא? האם מתוך זה שהוא משחק בצעצועים? בגלל שהוא רוצה [דרך] הצעצועים להיות גדול, כך הטבע בצורה אינסטינקטיבית מחייב אותו, ועל ידי זה הוא גדל ונעשה יותר חכם. מצד אחד הטבע מחייב אותו מבפנים שישחק, מצד שני הטבע משפיע עליו מאור המחזיר למוטב לפי המאמצים שלו וכך הוא גדל.
אנחנו צריכים גם מבפנים, לא בצורה אינסטינקטיבית, אלא בעצמנו לעורר את עצמנו לחיבור, ואז אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב לפי המאמצים שלנו. זה חוק, אין כאן שום בעיה, כל אחד שיקיים את [החוק] יקבל. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ועל ידי המאמץ שלך אתה מעורר אותו.
שאלה: זאת אומרת, לא רק על ידי זה שאני משקיע בחיצוניות האור פועל ומשנה את המחשבות שלי, אלא גם להשתדל לחשוב באופן מלאכותי על זה?
בכל מאמץ ומאמץ שאתה מופיע, שאתה עושה, אתה מפעיל המאור המחזיר למוטב.
(סוף השיעור)