שיעור לילה 19.10.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הושענא רבה - קטעים נבחרים מהמקורות

יש ספר שנקרא "ליקוטי הלכות", הלכה, מהמילה הליכה, הליכה במדרגות, כל עניין המצוות, תרי"ג המצוות שאנחנו צריכים לעלות בדרישה להיות למעלה, יותר למעלה, יותר למעלה מהאגו שלנו עד שאנחנו מגיעים לגובה של שש מאות עשרים מדרגות. כך כתוב ב"הלכות הושענא רבה". תקרא בבקשה.

קריין: קטע מספר 1 מתוך קטעים נבחרים מהמקורות מתוך ליקוטי הלכות "הלכות הושענא רבה הלכה א'".

"הושענא, שזה בחינת ממעמקים קראתיך ה'," ממעמקים קראתיך ה', זאת אומרת, שהאדם מגלה שהוא נמצא בעומק, ברצון לקבל, בבור שהוא לא יכול לצאת משם בעצמו, אבל הוא מאוד רוצה. למה הוא רוצה? כי הוא רוצה להגיע להשפעה, לכן המצב שלו הוא חושב שזה העומק. לא שהוא רוצה לקבל ולהצליח, להרוויח, להיות גדול, להיות חכם. הוא רוצה רק דבר אחד, להיות המשפיע ולא המקבל, להיות דומה לבורא, זה נקרא "הושענא, שזה בחינת ממעמקים קראתיך מבחינת צעקת הלב" מעומק דלב. "מעמקא דליבא," זאת אומרת שמתוך, תוך הרצון שלו הוא מרגיש, מצד אחד עד כמה הרצון שלו לא רוצה לצאת מהאגו שלו, ומצד שני הוא כבר קיבל מהסביבה, מהלימוד, מהמאור המחזיר למוטב מספיק כוח כדי להתמודד נגד הרצון שלו. ואז הוא כלול משני כוחות, כוח האגו שלו וכוח נגד האגו שלו, ועכשיו הוא עושה חשבון. החשבון הזה, זה בדיוק הושענא רבה. "שעל ידי זה מתגלים העצות." איך הוא ממשיך הלאה לכיוון הבורא. "כי הושענא מורה על צעקת הלב, כמו מי שהוא ח"ו בצרה גדולה ואינו יכול לדבר שום דברי בקשות ותחנונים וריצויים, רק שצועק מעומק הלב" יש לו "הושענא." תציל אותי. "ועל ידי התגלות העצות נתגדל האמונה, ועל ידי האמונה נגמר החותם דקדושה."

(ליקוטי הלכות. הלכות הושענא רבה, הלכה א')

זאת אומרת שהוא מקבל מסך, אור חוזר ויכול לפי זה כבר לקבל את האור העליון, את התגלות הבורא בו, כי הכלי שלו נעשה בעל מנת להשפיע.

"הושענא, שזה בחינת ממעמקים קראתיך ה', מבחינת צעקת הלב מעמקא דליבא, שעל ידי זה מתגלים העצות. כי הושענא מורה על צעקת הלב, כמו מי שהוא ח"ו בצרה גדולה ואינו יכול לדבר שום דברי בקשות ותחנונים וריצויים, רק שצועק מעומק הלב הושענא. ועל ידי התגלות העצות נתגדל האמונה, ועל ידי האמונה נגמר החותם דקדושה."

(ליקוטי הלכות. הלכות הושענא רבה, הלכה א')

תמיד כך זה קורא לנו, רק במידה שאנחנו מגיעים למצב מיואש לגמרי, ייאוש סופי, ממש סופני, אז האדם יכול לצעוק כך שהבורא מציל אותו. כי הוא באמת צועק, ולא צועק צעקה אגואיסטית עם איזה חשבון להצליח יותר. לא, אלא רק שבאמת הוא רוצה להגיע להשפעה, אז הוא מקבל כוח השפעה מלמעלה.

שאלה: האם רצון להתחתן זה רצון אגואיסטי?

כל הרצונות שיכולים להתעורר בראש שלך ובלב שלך הם כולם הפוכים מהרוחניות, הם כולם אגואיסטיים, אבל לא נורא תתחתן כי זה מלמד את האדם הרבה. לכן יש חובה לגבר להתחתן, לאישה אין חובה, לגבר יש חובה להתחתן, זה מלמד אותו לקח.

שאלה: אדם שמגלה שהוא אגואיסט גמור והוא נכשל כל פעם מחדש כי אין לו כוחות להיות בהשפעה כלפי חברים, האם הבקשה שלו צריכה להיות כלפי התיקון העצמי או לבקש בשקר כלפי חברים?

אין לי מה לבקש עבור עצמי, זה תמיד צורה אגואיסטית. אפילו אם אני מבקש, "אני רוצה להיות משפיע, תן לי אפשרות להיות משפיע, תן לי יכולת שאני אשפיע לכולם". למה אתה כזה אגואיסט שאתה רוצה להיות משפיע? "אבל אני רוצה לתת". למה? אתה מבקש על עצמך כדי שאתה תוכל לתת, גם זה צורת האגו.

זאת אומרת, אם אתה מדבר על ההשפעה באמת, על בקשה אמיתית, היא לא צריכה לכלול אותך בשום צורה. גם שאתה רוצה לחלק לכל העולם ולדאוג לכל העולם, גם זה אגו. אתה מבקש לעצמך להיות ביכולת להשפיע, לתת, לא ילך. רק בתנאי שאתה תבקש עבור האחרים, שאתה כאילו לא קיים, רק בצורה כזאת הבקשה תעבוד ותביא לך יכולת להתעלות למעלה ממישור העולם הזה.

תלמיד: מה לעשות באותם רגעים שמרגישים שרוצים להתקרב לזה ויש שבירה, שפשוט לא מסוגלים?

בסדר, בינתיים מבקשים, פועלים בצורה כזאת. לכן הרבה זמן אנחנו מסתובבים ומבררים עד שאנחנו מתחילים להבין מהי הפנייה הנכונה, ואז הבורא עונה על בקשתנו. אבל לייצב את הפנייה הנכונה לוקח זמן.

קריין: קטע מספר 3 מתוך אגרת נ"ז של בעל הסולם.

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה". כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

קריין: שוב.

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה". כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

תארו לעצמכם כמה מצבים אנחנו צריכים לעבור כדי להגיע לייאוש כל כך גדול, כזה שהאדם מיואש מכוחותיו עצמו מכל וכול, ששום דבר לא יכול לעזור והוא אבוד ואין אף אחד שהוא ממש קרוב אליו לפי השפלות, הנבזות, אפיסת הכוחות, התכונות הגרועות וכן הלאה. זה מה שהאדם צריך לגלות.

לא כל כך תכונות רעות, כמו אפס תקווה להצליח איתן להגיע לקרבת ה', ואז תפילתו יכולה להיות שלמה. זאת אומרת, שאז הוא מבין, כמו שהוא כותב "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו," זאת אומרת, שיחד עם הייאוש הכללי, הטוטלי, העמוק ביותר, האמיתי, הוא גם מאושר כי הוא יודע שבהפכיות הזאת מהבורא הוא מגלה את האמת וזה מה שחשוב לו, שהוא גילה את האמת של הטבע שלו. ועד כמה שזה רע, זה פחות חשוב מהאמת, כי דווקא בהשגת נקודת האמת שם הוא מקבל מגע עם הבורא. וזה לא חשוב שהוא הפוך, שהוא לגמרי כל כך לא ראוי לכלום, אלא אם זה אמת הוא כבר קרוב לבורא, הוא יכול לצעוק ולקבל את התיקון.

שאלה: איך מתבטא האושר במצב כזה שאין לו תקוה והוא כבר לא מאמין שזה יקרה?

אני ראיתי את רב"ש בדברים כאלה. פלא היה לראות אותו שונא את הגוף שלו ושמח שהוא שונא אותו. הוא כביכול לא התייחס לעצמו שזה שלו, אלא התייחס לגופו כמו לצד ג', ממש כך. הוא היה אומר, שיסבול, ככה בשמחה אפילו. אם כך האדם מתייחס לעצמו, אז יש לו סיכוי.

תלמיד: זה נשמע מאוד משחרר. הבעיה היא בכל זאת כזו, נניח והוא השתחרר והגיע לזה, עדיין נשארה בו תקווה שכבר התפוגגה כביכול, שם יש בכל זאת אושר, איך האושר הזה נמצא מעל?

שאתה עובד על עצמך כאילו על צד ג' שזה לא שלך, שזה הבורא נתן, אתה מתייחס לרצון לקבל שלך כמו מדען במעבדה שעובד על משהו, זה לא אני, זה לא שלי, זה של הבורא. ואני, האני באמת נמצא בין הרצון להשפיע של הבורא לבין הרצון לקבל שהוא ברא, וזה לא אני, אלא אני מרגיש כביכול שזה נמצא בי ולכן אני כל כך מתפעל ממנו.

ואני נמצא באמצע, האמצע הזה הוא שליש אמצעי דתפארת, מה שאנחנו לומדים, שזה לא טוב ולא רע, לא שייך לבורא ולא שייך לנברא, אלא מהנקודה הזאת אני מסתכל על הבריאה. ולכן כל העבירות, כל הבעיות, כל מה שאני אוהב, שונא, זה לא אני, "לך לאומן שעשני" זו הבהמה שהבורא ברא, זה לא אני.

ולכן כל העבירות שלנו, כל הבעיות שלנו, זה לא אלינו, אנחנו לא אחראים על כל הדברים האלה. אנחנו לא צריכים לענות עליהם, שככה או ככה עושים את זה. הרצון לקבל ששולט עלי, אני לא בעל הבית, הוא שולט, הוא בעל הבית. אני אחראי רק על מה שאני מסוגל לברר בבחירה חופשית, בשליש אמצעי דתפארת. זאת אומרת, כמה שאני מסוגל להעביר למטה משליש אמצעי דתפארת ללמעלה. למטה משליש אמצעי דתפארת זה שייך למלכות, למעלה משליש אמצעי דתפארת זה שייך לבינה, כמה חלקי מלכות אני יכול לצרף לבינה, זו העבודה שלי.

תלמיד: האם ברגע שאתה מגיע למצב, לנקודה כזו שאתה מתחיל להשתחרר מעצמך, אתה שונא את עצמך?

אני לא שונא את עצמי, אני נבדל מעצמי, אני מת. הכי טוב ככה, אני מת ואין לי רצון לקבל, אין לי כלום. מה עכשיו אני עושה, איך אני מעמיד רצון לקבל שזה נקרא "גופו של אדם" ורצון להשפיע ואיך אני ממזג את זה נכון.

תלמיד: בנקודה כזו תפילה עבור רבים יותר נקייה, יותר קלה?

בטח. העיקר בעבודה שלנו זה לצאת מהאני, שאין אני. הרצון לקבל לא שלי, מה פתאום אתה משייך אותו אליך, שהוא עכשיו התלבש זה נקרא "מלך זקן וכסיל", הוא נמצא בנו. גופו של אדם הוא ניטראלי, זה מקום ניטראלי, כך צריכים לחשוב, אז תהיה לנו עבודה הרבה יותר קלה, הרבה יותר אובייקטיבית.

שאלה: במה מתבטאת שפלות האדם שמגיע למצב של ייאוש?

אם דברנו עכשיו על כך שהרצון לקבל לא שייך לאדם, אז למה אני צריך להתבייש, למה אני צריך להצטער, למה אני צריך לשנוא אותו, אז הוא נמצא. אלא על זה כתוב "לך לאומן שעשני", זה מה שאני צריך לעשות. זאת אומרת, האדם צריך להצטער רק על דבר אחד, שיש לו אפשרויות עכשיו לתקן את עצמו, והוא לא משתמש בזה. לא מה שהיה בעבר, אף פעם חס ושלום, כול מה שעבר כבר נבלע בבורא. אלא רק "למה לא בקשת". למה אתה לא מעלה בקשה, תפילה, על מה שאתה מגלה עכשיו שזה תלוי בך.

זאת אומרת, אני אחראי ואני אשם על זה שאני לא מבקש תיקונים, אבל לא על הקלקולים עצמם. את הקלקולים עצמם אני לא משייך לעצמי, כי זה הבורא ברא אותם עוד לפני שאני בכלל התחלתי להרגיש שאני קיים. רצון לקבל נברא מלכתחילה "בראתי יצר רע", זה נקרא "מלך זקן וכסיל". זקן, זאת אומרת, הוא נברא ראשון ולא אני בראתי אותו. לכן אני אף פעם לא מתבייש בתכונות המגונות שלי ולא עליהן אני מבקש תיקונים. אלא אני מבקש תיקונים על מה שאני הייתי יכול לגלות ולבקש תיקון עליהן, ולא בקשתי, על העבודה שלי, והעבודה שלי זה רק בתפילה, בבקשה בלבד.

אז אני מצטער על זה שלא בקשתי תיקונים, אלה כל העבירות שלי, אבל לא שאני בעצמי נמצא ברצון לקבל. הבורא כאילו נותן רצון לקבל, אני חייב לגלות אותו ולבקש תיקון, וזה שלא בקשתי תיקון, זאת עבירה.

שאלה: מה יכול לזרז את המצבים, את ההתקדמות שלנו?

עבודה יחד בעשירייה, גם גברים וגם נשים. ושנשים לא יחשבו שהן פטורות מזה, הן לא פטורות, באף מקום לא כתוב כך. אלא יש להם עבודה בעשירייה בסגנון מסוים, הרבה יותר קל בלהתחשב בטבע האישה, זה בגשמיות. אבל ברוחניות זו אותה עבודה ממש, רק במישור הגשמי, הארצי יש שינוי.

שאלה: האם הבורא תמיד יישאר נסתר ואנחנו תמיד נרצה לגלות אותו?

אנחנו מגלים אותו, הוא לא רוצה להישאר נסתר וגם אנחנו לא רוצים שיהיה נסתר. אלא מה שאנחנו מסתירים זו לא אותה דמות הבורא שאנחנו בונים בתוכנו. אנחנו מסתירים אותו שלא יתגלה, אלא במידה שאנחנו יכולים לגלות אותו בעל מנת להשפיע לו. אני לא רוצה שיתגלה כוח עליון, אלא אך ורק במידה שאני שווה לו.

שאלה: לשם מה צריך הבורא להביא אותנו לסוג כזה של ייאוש, הרי הוא יכול לגרום לנו לבקש ואז לתת, ולא להביא אותנו לצעקה?

אז הרצון שלנו, הבקשה שלנו היא לא אמיתית, זה כל העניין. אנחנו צריכים להיות בחיסרון נכון, הבורא לא צריך את הצעקות שלנו, לא. אלא כדי שהחיסרון שלנו יהיה נכון, אמיתי, שבו יתגלה האור בכל עוצמתו, אנחנו צריכים להיות מה שנקרא בלשון הרגש שלנו, מיואשים, בוכים, מתחננים, אבל מדובר על עוצמת הרצון.

שאלה: יש שלבים בעבודה, קודם עבור עשירייה, ולאחר מכן מהעשירייה עבור הכלי העולמי, מה השלב הבא?

השלב הבא זה, מאהבת הבריות לאהבת ה', שאני, כולי כבר מכוון לבעל הבית ויש לי חשבון עימו.

שאלה: האם הבורא זה מחשבה או הרגשה?

הבורא זה מה שמתגלה בכלים שלנו, "בוא וראה", אנחנו לא מדברים על משהו שנמצא מחוצה לכלים שלנו, זה השורש הקדום לו אנחנו קוראים "עצמותו". ומה שחשוב לנו זה לגלות את היחס של הכוח העליון אלינו, אותו בעצמו אנחנו אף פעם לא יכולים להשיג, רק לפי הכלים שלנו. כמו כל העולם, אני יודע מה זה העולם במידה שאני מפתח את הכלים שלי, אז אני מכיר את העולם. אני מרכיב משקפיים, אני רואה יותר. כך זה העולם, כך זה גם העולם הרוחני, גם גילוי הבורא בצורה כזאת.

שאלה: מה זה המצב הזה, שמגיעים לכך שמרגישים שכאילו אנחנו חייבים את הבורא ולא מספיק רק חיבור בינינו? איפה אותה נקודה? איפה אנחנו נחוצים לבורא?

הנקודה הזאת מתגלה בתחילת דרכו של האדם, אחר כך היא קצת מתכסה בכל מיני פעולות שהאדם עושה בינו לבין העשירייה, לימוד כל מיני דברים, ואחר כך שוב מתגלה ושוב מתכסה. אתה שואל איפה אותה נקודה איזה שבלב? אני לא יכול להגיד איפה.

תלמיד: לא, אני שואל, איפה אותה נקודה שאנחנו בינינו בעשירייה מתחילים להרגיש שאנחנו נחוצים לזה שהבורא יתגלה בינינו, ולא מספיק רק כוח החיבור שאנחנו יוצרים?

באותו כוח החיבור אתם מגלים, אין יותר. אתם צריכים לייצב את הנקודה הזאת המשותפת.

תלמיד: איך מתגלה החיסרון הזה לבורא?

אתם עושים את זה על ידי המאור המחזיר למוטב, אז הוא מביא לכם גם חסרון. מאיפה החסרונות שלך? רק מהמאור. האור שמשפיע מביא איתו חיסרון, יש עביות באור. מאיפה החסרונות שלנו? מאיפה הרצונות שלנו? מאיפה האגו שלנו? זה האחוריים של האור.

תלמיד: אנחנו עדיין כל הזמן שומעים - המאור המחזיר למוטב, אבל איך זה מתגלה בפועל בינינו? אם אנחנו מנסים להתחבר ולא מסוגלים נוצרת הדרישה הזאת?

גם בצורה כזאת, בכל מיני צורות, זה בגילוי פנים ואחוריים של הבורא, כך אנחנו כל הזמן משתנים.

תלמיד: על מה אנחנו כעשירייה חייבים לשים לב? האם כל הזמן להיות באיזו נקודת הקשבה לבורא?

להתבטל כלפי נקודת החיבור שלנו.

שאלה: כמו שאמר החבר שלנו עכשיו, יש לי תפילה קודם על העשירייה, אחר כך על הכלי העולמי ואחר כך אני יכול להתפלל עבור כל החברים החדשים, שהבורא יעיר אותם ושיעיר את הלבבות שלהם להתחבר?

כן.

שאלה: ברגע שמתגלה לאדם הנקודה שרק הבורא יכול לעזור והוא נמצא בייאוש, האם התפילה הנכונה, הפנייה הנכונה, היא גם מתגלה באותו רגע? למה אני שואל, כי קודם דברנו על כך, שתפילה נכונה לא צריכה לכלול את עצמי, שיתקן אותי.

איך שמתגלה, מתגלה. אי אפשר להעביר את זה במילים, זה רק סתם פילוסופיות. יתגלה מתי שצריך ובצורה שצריך. צריכים לעבוד, וזה יתגלה. להעביר דברים כאלה במילים, מפה לאוזן זה [פילוסופיה], אתה רואה כמה שכותבים בכל זאת מלא דברים לא מבוררים.

קריין: קטע מספר 4, מתוך כתבי רב"ש כרך ב', "מהו כוס של ברכה צריך להיות מלא בעבודה".

"בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור."

(רב"ש ב', מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה)

שאלה: מה ההבדל בין תיקון על ידי תשובה מיראה לבין תיקון על ידי תשובה מאהבה?

תשובה מיראה זה נקרא, ש"חוזר בתשובה מיראה" שמגיע לדרגת הבינה, שזה לדרגת להשפיע על מנת להשפיע, שזדונות שלו, עבירות שלו נעשות כשגגות, ובזה הוא מגיע לקטנות הנקרא "צדיק אינו גמור", ועוד הבחנות כאלו. זאת אומרת חצי דרך. ממלכות לבינה שממשיכה. הלא הוא מגיע מבינה לכתר, זה כבר נקרא "תשובה מאהבה". אז רוכש כלים לקבל על מנת להשפיע הנקרא "צדיק גמור", ומקבל אור החכמה ולא אור החסדים כמו קודם. נפתח לו הכול. זה הבדל בין תשובה מיראה לבין תשובה מאהבה.

שאלה: איך לדעת מה לבקש לתקן, מה מקולקל? אם החברים לא מראים לי, כל אחד עיוור כלפי עצמו.

צריכה להיות כזאת אווירה כללית בעשירייה, שכלפי האווירה הכללית הזאת, אני אראה את עצמי במה עוד חסר לי כדי להתכלל בעשירייה.

שאלה: מה זה אומר לתקן את עצמי?

לתקן את עצמי, זה קודם כל להתכופף כלפי החברים, ממש, ולהשתדל להיות כמו שכתוב "עפר תחת כפות רגליהם". כי בצורה כזאת שאני מוריד את עצמי, אני הופך להיות למלכות כלפיהם, כלפי ט' ראשונות, ואז אני מגיע למצב שיש לי עשר ספירות של הנשמה.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לראות עד כמה שאני צריך את החברים, את העשירייה, כדי להשתמש בה להגיע למצב שיש לי נשמה, שיש לי עשר ספירות.

שאלה: רוב הזמן אני לא במודעות למדוד את הצל, האגו מסתיר את זה. האם אני יכול לבקש מהבורא שיזכיר לי למדוד את הצל, או שזאת בקשה אגואיסטית?

מתי שאנחנו נגיע למצב שיהיה לנו מה למדוד, אז אנחנו נרגיש שיש לנו צורך למדוד את הצל. כל מה שאדם צריך, הוא יקבל בדרך. הוא צריך רק לדאוג בכל הנתונים שלו הנוכחים, להתכלל בעשירייה. אין יותר.

כמו שאנחנו למדנו היום בבוקר וגם אתמול על עניין הערבות. כל הזמן להשתוקק להגיע לערבות, חוץ מזה כלום. זאת אומרת החיבור לעת עתה השלם, כמה שאני יכול לקבוע עם החברים, זאת הדאגה שלי. כלום חוץ מזה.

שאלה: מה זו ההרגשה של כעס ודחייה כלפי העשירייה והדרך, ובו בזמן יש תובנה מצד אחד, שאין לאן לחזור, ומצד שני, שאין לאן להמשיך. כאילו שזה בלתי אפשרי?

צריכים לברר את כל הדברים האלה. מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. העיקר, יש לאדם עשירייה, הוא כלפיהם בודק את עצמו, הוא רוצה שם להתבטל כלפיהם? אפילו במקצת. כל יום עוד קצת, עוד קצת, סימן שהיום לא עבר סתם, הוא עשה משהו בחיים שלו עם הנשמה שלו. כי העשירייה הזאת אחר כך היא תתגלה לו כנשמה.

שאלה: ככל שהעבודה הרוחנית מתקדמת, כך יש הרגשה שאנחנו בתוך כלא האגו.

נכון. אנחנו מאוד מתקדמים בעבודה רוחנית כולם, אני לא משקר לכם. אבל אנחנו עדיין לא רואים את צורות ההתקדמות שלנו, מפני שזה יעצור אותנו. איך ילד קטן יכול לדעת שהוא מתקדם, אבל איזה צעדים גדולים הוא עושה בהתפתחות שלו משך השנה, שנתיים, שלוש השנים הראשונות בחייו?

שאלה: מתי נשתחרר מהכלא?

מתי? מתי שתעשו מנהרה. שהחברים שלך יעזרו לך. בעצם כלא זה לא מנהרה, כלא זה בור. הכלא האמיתי זה בור עמוק, ששם יושב בן אדם. ואז צריכים לשלשל לו את החבל.

שאלה: מי קובע את מידת המאמץ, עד הרגע שבו הבורא מתקן וממלא את האדם, במה שהאדם רוצה?

מי קובע?

תלמיד: כן. עד כמה אני צריך להתאמץ אני בתיקון שלי, בשביל שהבורא יבוא ויביא לי את המילוי.

את זה הבורא קובע. שכתוב, הבורא מבין מה קורה בלב האדם. "עד שלא ישוב לכסלה עוד".

שאלה: איך קריאת תהילים הלילה הזה משפיעה על כל הנשמה הכללית, ואיך זה משפיע על כל המערכת?

לא יודע איך להגיד לך בקשר לתהילים. אין לנו תפילה יותר גדולה מתהילים. אתה רואה איך שמקבלים את זה בכל העולם, בכל העולם, אפילו אלה שלא מבינים על מה מדובר, בכל זאת מעריך את זה מאוד. זה של דוד המלך שהיה כנגד כללות כל הנשמה הכללית, לכן זה כולל הכול. כדאי לקרוא. פעם עשיתי את זה בטוויטר, קצת, כדי לתת לבני אדם לטעום. רב"ש היה מחזיק ספר תהילים תמיד, עוד יש לי את ספר התהילים הזה שלו, שהיה תמיד נמצא אצלי באוטו. הוא היה פותח באיזה מקום לא חשוב איפה, קורא שורה שתיים, ואז היה לו על מה לחשוב.

שאלה: אומרים שצריך לעבוד אותו בשמחה, ויחד עם זאת שמענו שצריך להגיע לייאוש. איך שני הדברים הללו מסתדרים?

מסתדרים מצוין. כשאין לי ייאוש, אני בוכה. כשיש לי ייאוש, אני שמח.

שאלה: זה לא מובן כל העניין של הושענא רבה. כי הוא מגיע אחרי סוכות, אחרי שכבר כאילו נראה שבנינו את הנשמה והכל. פתאום הוא אומר "הושענא, שזה בחינת ממעמקים קראתיך ה', מבחינת צעקת הלב מעומקא דליבא".

זה התוצאה מהחגים. תוצאה מכל מה שעברנו, מכל מה שהשקענו, שהוא מרגיש את עצמו שבאמת רואה את עצמו בבור עמוק. מצוין.

שאלה: איך זה יכול להיות?

כי משכת הרבה אור מלמעלה, עכשיו מאיר לך עד כמה אתה למטה. למה זה לא מסתדר לך?

תלמיד: כי הוא צריך להתקדם.

זה התקדמות. זאת לא התקדמות? מה חסר לנו חוץ מגילוי הרע? תגיד לי מה חסר. תבקש מהבורא שיגלה לך את הרע. זה בסדר או לא בסדר?

תלמיד: לבקש מהבורא שיגלה לי את הרע.

אם מלכתחילה כותבים מקובלים שיש בך רע, למה שאתה לא תבקש מהבורא שיגלה לך אותו?

תלמיד: אם הוא יכול לגלות לי את הרע, אז כבר שיגלה לי את הטוב.

מאיפה יהיה לך חיסרון לטוב אם אתה לא תרגיש רע ולא תבקש? הבורא לא יענה לך מיד, אלא אתה יודע, הוא יעשה איתך משחק, אולי קצת ככה קצת ככה, לא. עוד יותר עד שאתה תהיה סחוט, ואז הבקשה שלך תהיה אמיתית. איך אתה היית עושה?

אפילו לפי השכל שלנו אנחנו מבינים שכאן צריכה להיות עבודה גדולה בגילוי החיסרון מצד האדם. השתוקקות, ערגה, נטייה כזאת, אז איך זה יכול להיות בבת אחת ובלי גילוי חיסרון.

כמו שילד קטן בוכה ומיד מקבל, מקלקלים אותו בזה מאוד. מאוד מקלקלים, לא. אם ההורים הם חכמים, וכך כתוב גם בתורה, אסור להם להראות לילד שיש לך אמצעים לקנות מה שהוא רוצה, אין. הוא חייב לגלות את היחס שלו במצבים של החולשה, של עניות, של הצורך, אחרת לא יוכל לתקן את הנשמה.

תלמיד: יש פה שאלה גדולה איך יחד עם גילוי החיסרון ממעמקים, עדיין מתגלה בו בחינת ההשתוקקות, שהוא קורא לבורא.

כי הוא מתקדם בשני קווים. הוא מבין שאת כל החסרונות האלה, כל הבעיות, היצר הרע הבורא ברא על מנת שהוא יגלה את היצר הרע הזה בצורה כזאת, שיבקש מהבורא לתקן אותו. וגם זאת לא הבעיה שהבורא יתקן אותו, אלא על ידי זה אני מקבל קשר עם הבורא עצמו.

זאת אומרת, לא יצר הרע ולא יצר הטוב הם פונקציה, זה לא כלום, העיקר שזה הבורא וכך אני מתקשר, על ידי שני היצרים הללו. שבין יצר הרע לבין יצר הטוב יש אני ובורא.

תלמיד: מה מקיים את בחינת ההשתוקקות בו בעת שמתגלה בו בחינת החיסרון, שהוא מרגיש דחוי, הוא מרגיש רחוק. הוא מרגיש את גילוי הרע ומה יחד עם זאת?

יחד עם זאת "אין עוד מלבדו", את זה אני מקבל מהבורא. כי על ידי זה "דומה דודי לצבי" שכך בורח ממני ופונה, מעביר פניו לאחוריו, וכך מושך אותי אחריו.

תלמיד: איך הוא מחזיק את ההבחנה הזאת?

יש לו קבוצה שעוזרת לו, ללא קבוצה ודאי שזה אבוד. את זה אתה יכול לראות על כל החברים שלנו שנמצאים בייאוש, רק ניתוק מעשירייה מביא אותם לייאוש, רק חיבור לעשירייה מיד מעלה אותו והוא מתחיל לראות את המציאות בגובה הנכון, בברור הנכון, רק את זה, כלום חוץ מזה לא יעזור. לכן "או חברותא או מיתותא".

תלמיד: באיזה אופן מוסיף לי החיבור את ההבחנה של ההשתוקקות לחיסרון?

הוא מעמיד אותך בצורה ניטראלית. אתה מבין שזה הכול מגיע מלמעלה ואתה סך הכול נקודת הברור.

תלמיד: תצפית.

גם תצפית אבל זה לא מספיק.

תלמיד: בחינה.

בחינה, אולי, כן שאתה בוחן את המצב שלך בצורה הנכונה, ריאלית, אתה עומד באמצע על שתי רגליים ממש.

תלמיד: ואז זה מספיק לבקשה?

אז אתה מגיע לבקשה נכונה, אחרת אנחנו בוכים, אנחנו מבקשים, אין עונה. למה? אתה מבקש דברים שאתה לא צריך אותם, או שהבקשה לא נכונה או שאתה עוד לא פונה לבורא ולכן לא מקבל תשובה.

תלמיד: אבל למה דווקא בחיבור הוא מוליד לי את הבקשה הנכונה?

זה מניין, חיבור זה מניין, מניין זה נקרא שאתה שם, בתוך ההתכללות עם תשעת החברים יכול להיות כש"ץ כגבאי שאתה מעלה את החיסרון האמיתי לבורא. מה זאת אומרת? שאתה באמת פונה אליו. הבורא לא יכול להתגלות אלא במרכז העשירייה, אם זה לא מרכז עשירייה בטוח שיש לך סטייה ואתה כבר הולך לכיוון האגואיסטי.

שאלה: למה זאת עברה לא לבקש מהבורא?

אלא ממי לבקש?

תלמיד: לא, לא לבקש. למה לא לבקש זה לא טוב?

כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום" זאת אומרת שאין לנו מצב יותר נעלה, יותר גבוה, יותר מכובד מזה שאנחנו נמצאים בפנייה לבורא.

תלמיד: אז זאת עברה לא לבקש?

עם מה אתה יכול לפנות לבורא? או עם בקשה או עם הודיה, שני דברים. או עם מינוס או עם פלוס, ולמי עוד יש לך לפנות? אין עוד מלבדו, אז מה השאלה?

שאלה: מה ההבדל בין הכוח שמתגלה בינינו לבין הכוח שממנו אני מבקש תיקון?

יש רק כוח אחד עליון שהוא מגלה את הכול, זה נקרא "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". רק אחד.

שאלה: ברגע של ייאוש מכוחותיי, כשאין לי שום יכולת לקבוע כלום ורק הבורא יכול לקבוע אין כוח גם לקבוע. מה הבקשה ומה התפילה?

זה מה שאנחנו הרבה פעמים קראנו. "אין מצב מאושר".

שאלה: אנחנו עברנו תהליך גדול כזה בחגים האלה, ומה הסיכום שלך להיום, ללילה הזה? מה הבנו, לאן הגענו, עם מה אנחנו יכולים לצאת מהחג הזה, מהלילה הזה, עם איזו מסקנה אנחנו צריכים לצאת?

אנחנו צריכים בפועל להתחיל להתקשר בינינו, בעשיריות, בצורה כזאת שלא משאירים אף חבר, אם הוא מסכים ודאי, מחוצה לעשירייה. מהדקים את העשיריות כך שהקשר ביניהם יהיה כזה, שבו יהיה מסוגל, מסכים הבורא להתגלות. זה מה שאנחנו מכינים לכנס בולגריה.

בכנס עצמו נעבוד על זה שכל העשיריות האלה הם ישפיעו בצורה חיובית זה על זה, ונגיע לעוצמה מסוימת. אנחנו נמצאים בעצם בהכנה טובה, יכול להיות שאנחנו כבר נגיע למצב שמהחיבור הנכון בעשיריות ובין העשיריות, נתחיל לגלות המאור המחזיר למוטב, ובו האור העליון שהבורא.. זאת אומרת, זה הבורא שמתגלה כך בינינו. זה מה שעומד לפנינו.

שאלה: שאלה לגבי בקשה מעומק הלב. אם משיגים מצב שבו אני מגלה שאני שרוי בתוך בור, אני מיואש מכוחות עצמי ואף אחד לא יכול לעזור לי. אז אני מבקש על עצמי או אני מבקש על החברים? יש כאן איזה קוטביות שאני לא מבין. תוכל להסביר?

אני נמצא בתוך הבור, אני נמצא במצב המיואש, מפני שאני לא יכול לבקש עבור החברים. כל יתר ההבחנות שאני לא יכול, זה לא בא בחשבון, כי זה לא רוחניות. אני מגלה את עצמי שאני לא מסוגל, לא רוצה להתפלל עבור החברים, כי אני נמצא ברצון האגואיסטי. ואז מהמצב הנבזה, הנמוך, הנורא, המלוכלך הזה, אני משתדל לצעוק. בוא נעצור את התמונה הזאת כך. ננעל אותה. נקבע אותה.

שאלה: ההשפעה על מנת להשפיע, זה חיסרון לאהבה, ייסורי אהבה, אבל בלי מימוש אמיתי של זה? והמימוש האמיתי מתחיל רק בלקבל על מנת להשפיע? אני מבין נכון?

מימוש האמיתי מתחיל בלקבל על מנת להשפיע. לפני זה יש לנו הרבה מאוד פעולות שאנחנו צריכים לעשות בלהשפיע על מנת להשפיע, שזה נקרא "תיקון הכלי". רכישת דרגת הבינה, שזה הרבה פעולות. זה נקרא "רמ"ח" פעולות. זה הרבה מאוד. 248 פעולות, תיקונים ברצונות שלנו בלהשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך עוד 365 בלקבל על מנת להשפיע.

שאלה: החברים שואלים מה לעשות כשאין הרגשה שהבורא יכול ורוצה לעזור?

בזה אתה צריך לסמוך על החכמים, על המקובלים שהם אומרים לך שדווקא יש לך מלך נאמן שהוא תמיד רוצה לסייע לך, ואין ממנו שום שוני. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הוא תמיד רוצה לקדם אותך, ומי שמשתנה, זה רק אתה משתנה. ההוא לא משתנה, הוא שלם.

ולכן כשאתה פונה אליו ומבקש ממנו להשתנות ולעשות משהו, כשאתה אומר נו בחייך תעשה, תעשה לי ככה, תעשה לי ככה, זה שקר, לבורא אין מה לשנות, הוא שלם. אלא אתה על ידי הבקשות האלה משתנה. ולכן תצעק, תבקש, תבכה. אבל מהבורא יש רק אור העליון ממלא את כל המציאות.

שאלה: איך לבנות רצון, בהתאם לבנות רק לב אחד בעשירייה, כאשר אנחנו שבויים בחושך?

אנחנו אף פעם לא מגיעים מאור לאור, אלא תמיד מחושך לאור. ואור בדרגה הנוכחית, זה יהיה חושך בדרגה הבאה. ככה זה כל הזמן. זה כמו נגיד שאתה רואה איש שמתקדם במדע, בחינוך, בתרבות, במשהו, אז מה שהוא רכש אתמול, בשבילו עכשיו זה כבר לא חשוב, הוא כבר רוצה לקפוץ הלאה, זה בשבילו ממש חושך, הוא צריך להיות במדרגה יותר גדולה. כך אנחנו מתקדמים.

(סוף השיעור)