שיעור בוקר 28.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 13.03.2002

https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/hBvvXulH?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 883,

"מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה"

קריין: חלק ד', עמוד 134, מועדים - פסח, "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".

מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"ג

1988/89 - מאמר 23

"הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.

ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה, רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד, כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו כסף, וכדומה.

אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ. בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר.

לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאין כן בעבודה שלא על מנת לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא אינו מקבל שום תמורה, אם כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם, הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו בשבילו.

אם כן השאלה היא בב' אופנים:

א. שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות שעובדים בעל מנת שלא לקבל שכר.

ב. בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת האדם.

והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה. אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה, אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.

ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, שברא את עולם הזה. שישנה כאן מציאות של עבודה, "כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הא למה זה דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם, בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא בעולם הזה, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה בין הבורא, להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי כבר מקבל שכר תמורת עבודה, מה שאין כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, חבירו זקוק לעבודה של האדם, כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.

אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה עם השכר הם כעין חליפין, שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאין כן לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מב' טעמים:

א. שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.

ב. כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם שעובד אצל חבירו רגע, ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד רק בעולם הזה, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאין כן בין אדם לחבירו, אינו נוהג זה.

לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, כלומר, במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא עוסק בתו"מ בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא יקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור העבודה שלו בתו"מ. הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד עכשיו כלים דרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה. לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בעל מנת להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.

ויש בהכוונה זו, שמכוון בעל מנת להשפיע, ב' דברים:

א. שידע לאיזה שכר הוא מצפה.

ב. שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל השכר תלוי בהשתוקקות להשכר. כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות.

כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, כוונה זהו דבר קל מאוד, שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאין כן אלו אנשים שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה אצלו האמת, איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך הזה, היות שזהו נגד הטבע.

כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו". שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.

נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.

ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד, שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו.

נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בעל מנת לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה צריך לעבודה שלנו, שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו, כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת השתוות עם האור.

וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן.

ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".

ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאין כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש, שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.

ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה, אלא שרק ההסתר מגולה, אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין, שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה". ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, "יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.

נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה, אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.

נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים, (בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".

שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.

ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא, שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב "וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.

נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין, שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם נמצא בבחינת קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.

וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו, לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה, המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי, בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב: ולמתקה ע"י המשכת החיים."

אנחנו קראנו מאמר "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".

אנחנו יודעים שיש לנו מצב א', ב' ו-ג'. מצב ה-א' הוא בחינת אין סוף, שם נכללות הנשמות לפני שהן יוצאות מרשות הבורא, כפי שהוא ברא את הכול ונתן לכול מצדו בחינת שלימות ונצחיות - מה שאצלו, כך אצלם. אבל זה מצידו עצמו, ולכן הנשמות שמרגישות את הבורא מרגישות מה שנקרא בושה.

כדי לפתור אותם מהבושה, ועל ידי זה להביא אותם לא לדרגת המקבלים, לא שיהיו כמו עובר בבטן אמו בשלמות על חשבון אמו, אלא שתהיה להם דרגה משלהם, הרגשה משלהם, הכרה משלהם, את דרגת הבורא ממש, שיהיו שווים לבורא לפי השתוות הצורה ולא מפני הכנעה מצדו, אז יש לנו את מצב ה-ב', מצב עבודה ויגיעה. במצב ה-ב' אנחנו עוברים תהליך של תיקון הכלים, התקנת הכלים, כדי להרגיש באמת את מצב ה-א' במלואו - שאנחנו רוכשים אותו, שאנחנו רוצים אותו, שהוא שלנו. כשבאמת זה קורה, אז מצב ה-ב' הופך להיות למצב ה-ג'.

לכן "אם לא בלעו את המרור", מה זה בלעו? כלומר צריכים ללעוס אותו. גם בחוקים שלנו של פסח יש זמן מסוים שצריכים ללעוס, יש שיעור מסוים שחייבים ללעוס. ואז אם לעסנו טוב את המרור, עברנו על כל ההבחנות של הרצון לקבל כנגד הרצון להשפיע של הבורא, הבנו אותו, מה הטבע שלנו, הגענו לשימוש בעל מנת להשפיע שזה נקרא שבלעו את המרור, אז באמת יצאנו בעבודה של רכישת הכלים החדשים, ואנחנו זוכים ליציאת מצרים.

בעבודה עצמה יש במיוחד ג' שלבים, אמונה, תפלה, יגיעה, "אתי", "הנה המקום אתי". המקום שאליו צריכים להגיע הוא המקום של הבורא, אתי, ואתה יכול להגיע לאתי הזה, להיות אתי, על ידי א' ת' י' - אמונה, תפלה, יגיעה. אמונה, תפלה, יגיעה, יש בכל שלב ושלב, בכל מצב ומצב שאנחנו עובדים, וגם המצב הכללי שבו אנחנו מתקדמים מחולק בעיקר לשלושת החלקים האלה, אמונה, תפלה ויגיעה.

תלמיד: לא ברור במה ההשפעה לבורא. הוא אומר שהבורא לא צריך שום השפעה מצדנו. איזו כוונה הוא צריך מאיתנו?

הבורא לא צריך שום טובות שלנו, כמו בעל הבית באותה דוגמה של בעל הסולם. זו דוגמה שהוא בחר בה, וכנראה היא עונה על כל היחסים. בעל הבית לא צריך מהאורח שום דבר, אבל למה הוא בכל זאת מראה לאורח שהוא קיים? הוא יכול ליהנות מהאורח בלי להתגלות. אפילו בעולם שלנו, האם יש לאימא איזו כוונה שהילד יכיר בה שהיא נותנת לו? אלא הטבע של הרצון לקבל שלה הוא כזה שהיא נהנית אפילו שהילד לא מחזיר לה שום דבר.

לפי הרצון לקבל בעל הבית לא חייב להתגלות כלפי האורח, בתוך הרצון לקבל כבר יש סיפוק מזה שאני נותן. לכן הרצון להתגלות כלפי האורח הוא בא דווקא מהרצון להשפיע לאורח, שהאורח יוכל להגיע, על ידי התגלות בעל הבית, לדרגה יותר גבוהה מהמקבל.

אנחנו רואים שבינה לא צריכה שום החזר מהמלכות, אלא אם היא מקבלת מהמלכות מ"ן, אז היא מספקת לה מהאבא מ"ד לפי המ"ן הזה ותו לו. למה? כי בתוך בינה ז"ת דבינה זה רצון לקבל, לכן היא לא זקוקה לאיזו תגובה בחזרה מהמלכות, אלא מלכות מקבלת. כשמלכות מקבלת היא גם לא צריכה שום דבר, היא יכולה לקבל. ברגע שבינה מתגלה למלכות, היא לא מגלה למלכות את בחינתה עצמה, היא מגלה למלכות את הג"ר שלה, רצון להשפיע שיש לה מהכתר, איפה שבינה רוצה להידמות לכתר, כי כתר הוא המשפיע.

יש כאן מין פרדוקס. אם הרצון לקבל עובד כדי לתת, הוא לא זקוק בחזרה לשום תגובה טובה. הרצון לקבל באימא מתמלא, ואימא מסופקת מזה שהיא לוקחת מאבא ומעבירה הלאה. האח"פ שלה מלא והיא נהנית בו, רק שיביא את הבקשה מלמטה וזה מספיק.

רואים אנחנו מכאן, שאם הבורא היה מטעם הרצון לקבל, אומנם אין לו, אבל נגיד, לא היה לו שום צורך לגלות את עצמו לנברא, אלא לתת, והייתה לו הנאה מזה שהוא נותן. אלא רק ההכרחיות להביא את הנברא לדרגת הבורא מחייבת אותו לגלות את עצמו כלפי הנברא, לא מטעם רצון לקבל אלא מטעם רצון להשפיע ממש, ולברוא בנברא כלים, רצונות, להגיע לדרגתו ממש.

לכן כשהנברא מתחיל להרגיש את בעל הבית, הוא מתחיל להרגיש את המעמד של בעל הבית, לא את מי שנותן לו. מי שנותן לו זו לא בעיה, אז נותן. מה הוא נותן? הוא רוצה לקבל. הוא רוצה לקבל מזה תענוג, לכן הוא נותן לי, ולזה יש הצדקה פשוטה מאוד. אלא כשבעל הבית מתגלה כשלם, ומגלה כנגד זה בנברא חוסר שלמות לעומת מצב בעל הבית, אז הנברא מתחיל להיות בעל חיסרון באמת.

אנחנו רואים עכשיו שקבלת התענוג מבעל הבית ברצון לקבל זה רק כדי שיהיה קשר, וכל היתר נברא רק על חיסרון להיות כמו בעל הבית. לכן כל פעם כשאנחנו נכנסים לתוך עבודה, לתוך חשיבות, לתוך יחסים עם הבורא, אנחנו צריכים להתייחס אליו לא כאל נותן. נותן, אז נותן, אני מקבל, מקבל, "לך לאמן שעשאני", זו לא בעיה. אנחנו צריכים להתייחס אליו כמו דוגמה לחיסרון שצריך להיות אצלי. אני צריך להשתוקק שיהיו לי אותם דברים, אותן תכונות, אותן נטיות שיש לו, זה נקרא ט' ראשונות. והיחס בין המקבל לנותן, בין הבורא לנברא, זה יחס שעליו בונים את כל מערכת היחסים.

תלמיד: איך אפשר להפריד אחד מהשני? כי הוא תמיד נותן, והמקבל תמיד מקבל.

איך להפריד אחד מהשני? זה פשוט מאוד. במקום להתייחס כמו תינוק לאימא, אני בעצמי רוצה להיות כמוה.

תלמיד: למה היא צריכה שאני אהיה כמוה?

מה היא צריכה מזה?

תלמיד: אני צריך אותו, זה ברור, מה הוא צריך אותי?

זה מה שכתוב, "אם צדקת מה תיתן לו", שבאמת אימא לא צריכה שום דבר, הבורא מתגלה שאין לו שום חיסרון.

אנחנו אף פעם לא מגלים חיסרון בבורא לפני שעוברים את המחסום. הוא לא יכול לגלות את החיסרון שלו בזמן שהנברא נמצא בהסתרה. זה כמו שכתוב בדף ע' באגרות, שאדם צריך להאמין שאם הוא משתוקק לבורא, אז הבורא קודם השתוקק אליו ונתן לו את ההשתוקקות הזאת. זה רק להאמין, "ה' צילך". אבל אין לנו הרגשה כזאת לפני שאנחנו מוכנים באמת לעשות משהו, כלומר אתה קודם רוכש כלים דהשפעה, ואחר כך אתה מגלה את החיסרון שבו. הוא מגלה שיש לו חיסרון לקבל ממך בהתאם לכמה אתה באמת מסוגל לתת לו.

אלה דברים שאני לא יכול לבטא, אולי היום זה כך כי הקהל לא מגיב.

תלמיד: אומרים שקבלת התענוג היא רק כדי ליצור קשר איתו. מה זה האוכל הזה שעל השולחן ברוחניות?

האוכל הזה שעל השולחן, זה הרצון לקבל שלי והתענוג כנגד הרצון לקבל הזה שנמצא אצלי בצורה טבעית, כדי שיהיה לי על מה לבנות את היחס לנותן. אם לא היה לי תענוג, לא הייתי יכול לפנות אליו, להתקשר אליו.

אם יש לי יותר רצון לקבל, יותר קשר עם הנותן, אז על בסיס יותר רגשי, יותר עמוק, אני יכול לבנות איתו יחסים של נתינה אליו. הרצון לקבל שלי הופך להיות כלי להתקשר, לפנות, אחרת אני לא צריך אותו. הרי מלכתחילה כשבא תענוג, קודם כל עושים צמצום, אחרי זה מתחילים לחשוב איך להתקשר, לכן כל הקשר נבנה מעל זה שאני רוצה לקבל. בלי הבסיס הזה לא הייתי יכול להיות בקשר עימו.

בוא נגיד כך, אם הבורא היה ממלא את הכלים שלי בנרנח"י על ידי המאכלים שיש על השולחן, אז על כל מאכל ומאכל הייתי בונה נרנח"י דנפש, נרנח"י דרוח. על חמישה סוגי מאכלים הייתי בונה בגובה חמש התקשרויות, מפני שאני רוכש את ט' הראשונות לעצמי. מלכות גם כך מקבלת נרנח"י, אבל מזה שהיא משפעת היא כבר בונה מעל הנרנח"י הזה חיסרון של הבורא.

אם הנברא לא היה מרצון לקבל ומרגיש חיסרון לקבל, כמו במלכות דאין סוף שזה לא רצון לקבל שמרגישים במצב הג', הרבה פחות, אז אם לא היה הרצון לקבל הזה יש מאין, לא היה על מה לבנות שום מערכת יחסים.

תלמיד: כתוב פה, שכדי להיות בהשתוות הצורה אדם צריך להשתדל שבכל דבר שהוא עושה תהיה לו יראה. למה הוא מתכוון?

יראה היא תנאי שבלעדיו אי אפשר להתחיל שום יחס בין אדם למשהו או למישהו. יראה היא מה שמרגיש הרצון לקבל כתשוקה להתמלאות, כתשוקה לחיות, כתשוקה ליהנות, ושיש כנגד זה פחד. הרצון לקבל הריקני מרגיש הרגשת פחד שהמצב הזה יישאר, או שהוא יגיע למצב הזה.

יראה היא פחד בהמי. אם על יראה בהמית שמכוונת לתוך הרצון לקבל רוכשים מסך, אז מתחילה להיות יראה מכוונת לא לתוך הרצון לקבל אלא כלפי הבורא, מהרצון לקבל כלפי הבורא. ואז היראה היא אחרת, במקום שאני אחשוב על עצמי ואפחד על המצב שלי, אני מפחד וחושב על המצב שלו, אני מתחיל להרגיש את "צער השכינה".

כמו שאנחנו אומרים שהרצון לקבל הוא בסיס שעליו אנחנו יכולים לפתח מערכת יחסים דלהשפיע, כך היראה היא בסיס שעליה יכולים לפתח מערכת יחסים של אהבה. לא יכולה להיות אהבה בלי יראה, והאהבה הכי גבוהה שיכולה להיות גם שם חייבת להיות יראה. רק היראה היא, האם הייתי יכול אולי בעוד גרם אחד להשפיע ולא עשיתי. וזה לגמרי לגמרי ללא שום חיסרון מצד הבורא וללא שום חיסרון טבעי מצד הנברא.

אנחנו צריכים לפתח יראה כבסיס לכל הפעולות שלנו מהמצב הבהמי, מיראה בהמית. מה יכול להיות יותר בהמי מהשאלה "מה הטעם בחיינו"? הרי גם הבהמה שואלת את זה כשהיא סובלת. הוא אומר שאפילו הכינה הקטנה שמקרקרת כדי למצוא אוכל לעצמה גם היא סובלת. כל דבר שהוא לא מלא במאה אחוז ולא נמצא בגמר התיקון, סובל, כל רצון, דומם, צומח, חי, מדבר, כל רצון ורצון. אלא הרצון שיכול לפתח בתוכו יחס של יראה ואחר כך אהבה נקרא "אדם".

לכן עלינו לא להתבייש ולהתחיל מהיראה הרגילה. אתה רואה איך הבורא מיישר אותנו, הוא שולח לנו אויבים, שונאים, שולח לנו מוות, מחלות, שולח לנו כל מיני דברים, ייסורים כאלה שאנחנו מתחילים לשאול, "מה הטעם בחיינו". זו הרי שאלה ממש בהמית, שאלה כזאת נבזית, וממנה אנחנו מתחילים. האדם מתחיל לשאול "למה אני סובל?", מה יכול להיות יותר פשוט מזה? כך גם היראה, זו יראה על המצב שלי, על החיים שלי, על המילוי, על הביטחון, על הכול.

להתחיל לעבוד על היראה הזאת ולהפוך אותה עד הדרגה הגבוהה ביותר לאהבה, זו כבר עבודת האדם. אם לא, אז יחייבו אותו מכאלו מצבים. היראה צריכה לחייב.

תלמיד: מכל מה שאנחנו קוראים בזמן האחרון, מכל הסיפור הזה, היה קודם ברור שיש אני ויש נקודה שחורה שקודם היה צריך לגלות אותה. עכשיו הכול התהפך, כל הכוחות פועלים עלי ואני איבדתי את עצמי. איפה הנקודה הזאת שצריכה להתגבר, להתפלל, לבקש?

אני לא מבין את הציור שלך. אולי תחזור שוב.

תלמיד: יש תוכנה מה לעשות, ואני איבדתי את הנקודה הזאת, איפה אני, ומה אני צריך לעשות. אז איפה היא עכשיו?

אתה אומר שאתמול היית במצב שראית מה עליך לעשות, והיה לך ברור, והיום אתה נמצא במצב שאתה לא יודע איפה אתה, מי אתה ומה עליך לעשות, כלומר נכנסת להסתרה. מה לעשות? איך לצאת מזה? תתחיל עכשיו לשאול, תתחיל עכשיו לבקש.

מדברים מלאכותיים, תתחיל ללחוץ על עצמך, מלאכותית. בשביל מה זה? ולמה זה? תתחיל ללחוץ על עצמך. תתחיל להיות כשחקן שמשחק כאילו זה באמת, ואתה תראה עד כמה הרצונות שלך יתעוררו, והשכל שלך יתחיל לחיות, ואתה תקבל חיים חדשים, ושוב תחזור לפחות לעצמך.

הרבה דברים בחיים אנחנו צריכים לעשות בצורה מלאכותית. כשאני כותב ספר אני לפעמים נכנס לכאלה מצבים, שאין לי שום דבר, לא בא לי כלום, ואני מתחיל לכתוב, כאילו שאני אומר את זה למישהו אחר. אם זה למישהו אחר, אז זה חוזר אליי, כאילו הרצון לקבל לא מפריע, פחות מפריע. אתה הולך יותר ויותר, ונכנס לכל מיני מצבים, ואתה כבר מברר אותם ומעביר אותם. צריכים להשתמש בכל האמצעים.

אני זוכר את הרב'ה, לפעמים הוא לא היה שומע, לא רואה, ממש כאילו ללא הכרה, כאלה ניתוקים כביכול מהמציאות, דבר שלא קורה אצלנו. ומדובר על אדם מאוד מאוד פרקטי, מאוד מציאותי, שעבד כל החיים בתור סנדלר או במס הכנסה או בבנייה. זה לא שהוא עסק במיסטיקה, בפילוסופיה, או בכל מיני דברים כאלה, או אפילו בתכנות מחשבים או משהו כזה, זאת אומרת הוא היה מאוד על הקרקע, וראו שהוא ממש לא מצא את עצמו. לכן צריכים מכל מצב ומצב להשתדל לצאת למציאות. והמצב המעורפל זה המצב הכי גרוע, לא להסכים עם זה שאתה יכול להיות ככה, לא פה ולא שם, ככה לסחוב את החיים, זה הדבר הגרוע ביותר.

אצלי זה לא בעיה לפי האופי שלי, אבל הרבה פעמים אני מרגיז את עצמי. אני אומר ברצינות, על ידי זה אני יוצא. כתוב "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". אתה מרגיז את עצמך, אתה נכנס לאיזושהי תמונה, ואחר כך אתה מתחיל לחשוב עליה, אולי כך, אולי כך, לא כדאי. זו דרגה כזאת, זה מצב כזה. זה בכל הדרגות, העיקר לא לתת לרגע הבא להיות כמו הרגע הקודם.

צריכים להשתדל. אם אתה רואה סביבך כאלה חברים שיכולים להסכים ולהעביר עוד רגע ועוד רגע בצורה כזאת, תתרחק מהם, הם יביאו לך עצלות וזו בעיה מאוד גדולה. זה כמו שהרב'ה כותב במכתב על חייטים וסנדלרים לא טובים, הם יגידו שהנעל יכולה להיות כמו שהיא, והשמלה כמו שהיא, לא נורא. ככה החבר הזה שאומר "מה אתה רץ כל כך, מה אתה קופץ, מה יש לך, האם זו צורה של אדם? אני חי יותר רגוע, בשביל מה, זה לא רציני, אתה מבין". מחברים כאלו צריכים ממש לברוח, עצלות זו בעיה.

תלמיד: באיזו צורה לברוח?

באיזו צורה לברוח? לא להיות בקשר, לא להסתכל עליו, להיות כמה שפחות מושפע ממנו, זה נקרא "לברוח".

תלמיד: אולי אני רואה את זה כך וזה לא נכון מה שאני רואה?

חשוב לי מה שאני רואה ולא איך שהוא. אם בא לכאן החבר שלנו שיושב בבית, שהרחקנו אותו לחודש ימים, ובאותן פעמיים בשבוע שהוא בא לא אכפת לו והוא יושב כך בחיבוק ידיים, אז אני לא רוצה להסתכל עליו, זה מחליש אותי. אני רוצה להרוויח משהו בחיים, אני לא רוצה להיות לידו. פשוט מאוד, זה מאוד חשוב. וכל אחד יכול לדרוש את זה מהאחר, כי אנחנו צריכים לבנות חברה, אז צריכים לדרוש את זה.

תלמיד: אנחנו אומרים שהנברא כל הזמן מגביל את הבורא. איך הנברא יצא יותר חזק מהבורא, ובו תלוי הכול?

זה שהכול תלוי בנברא, האם זה אומר שהנברא יותר חזק מהבורא? לפי הדוגמה של אימא ותינוק, ודאי שהתינוק יותר חזק מאימא. מפני שהרצון לקבל שבאימא לתת לתינוק, הוא הרבה יותר גדול מהרצון לקבל בתינוק לקבל מאימא. אז הוא פחות תלוי באימא, לעומת האימא שכן תלויה בו.

אני לא רוצה להיכנס לקושיות שקשה לנו להסביר אותן בתוך הרצון לקבל, אבל זה נמשך עד גבול מסוים. כי יש מקרים שאימא כן תמות כדי לתת חיים לתינוק, ויש מקרים שבעצמה תאכל את התינוק כדי לא למות. בין החיות אנחנו רואים את זה, ובין בני אדם אנחנו רואים את זה, זו מערכת מאוד לא פשוטה.

תלמיד: מאיפה לאדם כוח להתחיל משהו מלאכותי?

איך אדם יכול להתחיל משהו מלאכותי שנראה לו כשטות, מאיפה הוא לוקח כוחות לזה? אם הוא נזכר בזה, אז הדבר הראשון שהוא צריך להבין שזה בא לו מלמעלה כעצת הבורא, ודבר שני כל מצב שיכול להיות אפילו בצורה מלאכותית יותר קרוב לבורא הוא עדיף ממצב שאני יותר רחוק ממנו אבל אני נמצא באמת שלי.

איך אני יכול לשקר לעצמי שאני נמצא בהתרוממות, שאני אוהב אותו. אני עכשיו נמצא במצב רוח לא טוב, אני מקלל אותו, אבל זה בא מתוך הלב, אז זה כאילו יותר שווה, זה יותר אמיתי, זה יותר יקר. אז לא, זה לא יותר יקר, כי אנחנו כולנו מופעלים על ידי מילויים שבאים לנו מבחוץ, האור מנענע את הכלי. ולכן אף פעם אין בכלי הרגשה אמיתית משלו. מה זה הרגשה אמיתית? זה מה שהאור מעורר והכלי מרגיש, ולא צריך לדמיין כאן שאני שווה משהו, כי בעוד רגע תשתנה קצת האינטנסיביות של האור המקיף, ואני כבר לפי זה אברח עם המחשבות שלי, עם הרצונות שלי לקצה השני, ומי יודע לאן.

לכן אנחנו צריכים להבין שכשאני מתחיל לשנות בצורה מלאכותית את עצמי, נגיד רע לי לפי מה שהאור המקיף עושה לי ואני מתחיל לרקוד, אז אני בזה כביכול משלים מה שהאור המקיף לא עושה לי, וכשאני רוקד עכשיו, אני בזה לא משנה בפנים את מצב הרוח שלי, אלא בינתיים בצורה מלאכותית אני עושה מה שאפשר לעשות, ואת זה אני יכול לעשות. סתם לקפוץ ולצעוק, אפילו עם דמעות ולעשות צחוק עם דמעות אני יכול, ממש כמו שחקן תיאטרון שבוכה עם דמעות מלאכותיות.

ובכך חוץ מזה שאני משפיע על הגוף, אני גם מעורר אור מקיף, שישפיע עליי וישנה לי את המילוי הפנימי. ההשפעה על העליון, היא באה גם מהגוף שלי. כשאני קופץ, זה לא עניין של הגוף שלי שקופץ, אלא אני כאילו קופץ בפנים, ונותן פקודה לעצמי ומזה הגוף קופץ. אז הפקודה הזאת, היגיעה הזאת שאני כאילו מכניס לגוף היא הפועלת והיא כבר מביאה לשינוי באור חוזר ובאור מקיף.

תלמיד: איך להשתמש במושג פרעה, האם זה משהו שאפשר להשתמש בו להתקדמות?

פרעה ובורא זה כבר גילויים. לא יכול להיות שיתגלה אחד בלי השני. לפעמים הבורא מתגלה כאילו לחוד, ולפעמים פרעה מתגלה כאילו לחוד אבל זה לא כך, כי האחד הוא ממש ההפך מהשני. האחוריים של הבורא זה פרעה, האחוריים של פרעה זה הבורא. כמו שהוא נותן דוגמה על עונג ונגע.

אז כשמתגלה פרעה, אני צריך כביכול להיות שמח כי על ידי המחשבות האלה, על ידי הדחפים האלה של פרעה, מתגלה בעצם הבורא. ומה זה פרעה? פרעה זה כל הסתירות נגד הבורא. בשביל מה אתה צריך אותו? האם הוא קיים בכלל? מה יש לך בזה שיהיה לך קשר איתו? בשביל מה אתה צריך דווקא קשר כזה שלא יהיה כדי למצוץ ממנו ואם כבר זה קיים, אז בסדר, קח, תקבל, מי ה' אשר אשמע בקולו, דווקא בקולו.

כלומר פרעה, חוץ מברכה, חוץ ממעשה להשפיע, יכול כביכול לעשות את כל הדברים שעושה הבורא. מערכת הקליפה היא באה כנגד מערכת הקדושה, כנגד זה היא עד גמר התיקון. וכל דבר שמתגלה קודם בקליפה, הוא שווה ממש למה שיש בקדושה, עד כדי כך שנותנים לך הכול, חוץ מדבר אחד להיות כמו בורא, ומה יש מזה להרוויח כל כך, תקבל כמה שאתה רוצה. אלא אתה הולך כביכול כל פעם על דבר שאין לו שום הצדקה הגיונית להיות כמוהו. וכל הכוחות חוץ ממי שכמוהו, כל המילויים והכול, זה נותן פרעה. זה ערים יפות מאוד, מילויים, הכול, הכול הכול חוץ מהנקודה הזאת ולכן זה מושג כל כך בסיסי.

זה כוח לא רע, זה לא עמלק. זה לא המן, זו קליפה כנגד הבורא. זאת אומרת, אם אתה שומע בקולו של פרעה במקום לשמוע בקול ה', יש לך הכול. אתה לא מרגיש את העבדות, יש לך ערים יפות והכול. אם אתה לא רוצה לצאת ממצרים, קח את הכול, זה שלך. איך פרעה אומר למשה, "מה אתם עושים עם העם, תנו להם".

תלמיד: האדם יכול להבדיל בין קול פרעה וקול הבורא?

כן. נלמד.

אני חושב שאנחנו צריכים שמכל קבוצה, כמו שבמקומות עבודה אולי גם עושים כאלה ישיבות, כל אחד ידבר איך הוא עובד, איזה אמצעים יש לו, איזה דברים יש לו בעבודה שלו. לכל קבוצה יש כאן כל מיני המצאות, עצות, איך יותר להיאחז במשהו, משהו לרשום, משהו לדבר, להקליט, להתקשר, כל מיני דברים כאלה. אולי כדאי שכל קבוצה תספר את זה לכל יתר הקבוצות, ושעל ידי זה נהיה יותר חכמים. קצת, כמה דקות. אולי לא היום, אלא בפעם הבאה, ולהכין את עצמם, אבל יש בזה צורך.

גם אצלנו, שוב אני אומר, יש בעיה של קשר בין האנשים, הוא חייב להיות בכל זאת חיובי עם תחרות חיובית. מצד אחד כתוב, "קנאת סופרים תרבה חכמה". מצד אחר, חס ושלום, לא להתדרדר למצב כמו תלמידי רבי עקיבא. זו דוגמה מאוד בולטת, ששנאת חינם בין אנשים, שכאילו משתוקקים לבורא, השנאה ביניהם, היא הורסת להם את כל העבודה. אי אפשר לפנות לבורא, אם אתה שונא מישהו שגם משתוקק לאותו מצב. סימן שיש כאן משהו. אני רציתי לעורר קנאה ואני רואה שמתוך זה אנשים מרגישים שנאה. זה דבר הרסני. מי שמרגיש את זה כלפי החבר, הוא ממש הורס את כל החיים הרוחניים שלו. זה פשוט נמצא בסתירה בכל נקודה ונקודה של העבודה שלו. אז קודם כל צריכים לתקן את זה.

אני לא רוצה עכשיו להתחיל לדבר מי ומה, אבל אם לא תהיה אחדות מצד אחד, ותחרות מצד אחר, אז זה יהיה לא בסדר. אנחנו צריכים למצוא קו אמצעי בין שני דברים מנוגדים כביכול. וזה בכל העבודה שלנו, תמיד יש שני דברים מנוגדים. אם תמצאו, אז יהיה בסדר, יהיה כוח להתקדם ויהיה גם קשר ואהבה. אם לא תמצאו, אז כמו שכתוב, כאן תהיה קבורתכם. אני אומר בכל הרצינות, בזה תגמרו את כל העניין עם הרוחניות.

תלמיד: מה אני מרוויח בזה שאני מוסר איזו עצה שמצאתי?

אתה רוצה שהחבר שלך אולי גם יתקדם על ידי המצאה שלך ולכן אתה מייעץ לו או סתם אומר לו, תראה מה אני עושה. אתה לא פותח לו את הלב שלך כלפי הבורא, אתה מסביר לו פשוט איך אתה לפעמים עושה אם בא לך איזה מצב כזה או כזה, או לקבוצה. בעיקר זה בקבוצה, מה אנחנו עושים בקבוצה, כל אחד פשוט יגיד לשני מתוך הניסיון שלו. זה מרבה שלום, ויקדם את כולם. גם למי שמספר וגם למי שמקבל.

אבל לשמור על התחרות, ולגמור עם היחס שלילי לכל אחד ואחד. זה תרגיל מיוחד, שגם זה וגם זה נמצא בכל אחד, גם תחרות וגם אהבה. אנחנו נמצאים בעולם ששני הדברים האלה, שני הקצוות, שני דברים מנוגדים, אומנם שהם לא כל כך מנוגדים, אבל נגיד שאלו דברים מנוגדים, לא יכולים לחיות יחד. בעולם שלנו הם יכולים להיות רק בזה אחר זה.

ברוחניות שני קצוות יכולים להיות יחד והם כאחד כי שם הכול מתחבר בדרגה אחרת, למעלה מהדעת מתחברים יחד כל הקצוות. אז אצלנו לפחות שהם יהיו בזה אחר זה אולי, אבל בצורה מבוקרת, ומי שעכשיו יתעסק בזה, הוא ירוויח. 

צריכים להיות חזקים בשני הדברים האלה, גם באהבה, כמו שניסיתם לעשות תרגיל, לא עשיתם אולי כל כך, אבל ניסיתם לעשות תרגיל בלרומם את החבר, לספר עליו, לראות בו דברים טובים, ויחד עם זה להיות איתו בתחרות. זה צריך להיות כל אחד עם כל אחד, וקבוצה כנגד קבוצה. איך תמצאו את הדרך הזו? תחפשו, גם זו העבודה, זה גם נכלל בדרך. אבל בלי שני דברים האלה זה לא ילך.

פסח זה זמן שעובדים יחד, שעושים כל מיני דברים כאלה יחד, נאכל הרבה סעודות יחד, נעשה פיקניק והכול, אנחנו חייבים את שני דברים האלה לעשות בשווה. ואם למישהו יש אהבה יותר מתחרות, או תחרות יותר מאהבה, אז הוא צולע בעבודה שלו ולא הולך בדרך הישר.

תלמיד: אתה מדבר על תחרות ואהבה בתוך הקבוצה או חבר נקרא גם מי שנמצא בקבוצה אחרת?

גם בתוך הקבוצה חייבת להיות תחרות בין כולם ואהבה בין כולם, וגם בכל בני ברוך חייבים להיות גם אהבה וגם תחרות יחד בין כל אחד לאחד, וגם בין הקבוצות, תחרות ואהבה.

יש לך ראש קטן, קשה לך שאני גם עם ההוא וגם עם קבוצה אחרת וגם הקבוצה שלנו. אני מבין שזה לא פשוט אבל חייבים להתחיל לראות בכל יחס לשני, את שני הדברים האלה ביחד. תהיה, תלך עם ראש קטן. אם אני פונה למישהו או אם אני מתייחס למישהו או חושב על מישהו, שני הדברים האלה צריכים להיות יחד. איך? קודם כל, יכול להיות שהוא יותר ממני, אוי ואבוי, ואני אוהב אותו בגלל שהוא משתוקק ונותן לי דוגמה לזה. על ידו אני יכול עוד קצת לעלות, עוד קצת להרוויח. נגיד ככה. 

איך זה בספורט, לא כך?

תלמיד: ואם אין שום יחס לקבוצות אחרות, זה גם לא טוב?

אם אין שום יחס לקבוצות אחרות או אין שום יחס בכלל לאנשים מחוץ לקבוצה או גם בתוך הקבוצה רק לכמה אנשים, אז אתה גונב מעצמך את עוצמת החברה, אתה לא מתקדם. אתה לא משתמש בכלי שנתנו לך. אתה חושב שלמישהו שנמצא בקבוצה אחרת אין כלי שכדאי לך לרכוש?

תלמיד: אין לי פשוט כוח.

מה זה שאין לך כוח? אתה לא צריך ללכת אליו ולחבק אותו, לשבת איתו, לאכול ולשתות ולדבר. אתה צריך להתייחס אליו, להתייחס וזהו. לא להביע את זה על ידי איזה דברים, אלא יחס. והוא כבר קונה, מאפשר לך לקנות כלי. איך להביע את זה בצורה שזה ירבה שלום? להראות את זה לכולם, לפעמים זה אפשרי, לפעמים זה קשה.

תלמיד: ואם יש הבדל בין הקבוצות? 

הבדל בין הקבוצות? ככל שאחת תהיה יותר גבוהה מהאחרת, בזה שהיא יותר תקנא ויותר תאהב. 

תלמיד: מה ההבדל בין כל אלפי האנשים?

בסופו של דבר, בזה שאני מקנא בשני, אני רוצה לרכוש את מה שיש לו. מה אני רוצה לרכוש? גדלות. כמה הוא לומד, כמה הוא יודע, אולי יש לו משהו באופי שלו, יש לו כל מיני דברים מצד הטבע שלי אין אולי. זה קנאה. אבל אהבה נותנת לי לקנות את הדבר הזה ברוחניות. אחרת אני לא יכול לקחת את זה ממנו. בלי שאני מתייחס אליו טוב, אין לי השתוות הצורה איתו, אני לא יכול להעביר לעצמי תכונות שאני רואה בו. אני רק שונא, זאת אומרת אני לא רוצה שיהיה בו. אהבה נותנת לי אפשרות שיהיה בי גם את מה שיש לו.

תלמיד: אני פשוט מבין למה החבר שאל את אותה שאלה. אז מה יאחד את אותם אנשים, דווקא אלה שבקבוצה?

בין קבוצה לקבוצה צריכה להיות תחרות חיובית ולא שלילית. אנחנו יותר טובים מכם בדברים הטובים שביצענו, שעשינו באהבה. אני יותר אוהב אותך מאשר אתה אוהב אותי, בזה אני צריך להתחרות איתך. וכאן מתחיל להיות משהו מאוד מאוד לא טוב. אני לא רציתי לעצור את זה קודם, כי גם את זה היינו צריכים להרגיש. ולאחר שעברנו את ה"פיק" הזה, שלא שומעים כלום, שנמצאים ככה, ועכשיו אנחנו קצת מתחילים לרדת ממנו, להרגיש שזה דבר שיכולים לראות אותו קצת מהצד, אז עכשיו אני מדבר. חייבים את ההרגשה הזאת, טוב שהיא כבר ישנה בניסיון שלנו, חייבים להפוך אותה, לא לסלק, חס ושלום. שום דבר לא להרוס. עכשיו להשתמש בה בצורה ממש מועילה. לבנות עליה.

תלמיד: לצ'כוב יש סיפור על שני אנשים שהתווכחו אחד עם השני מי אוהב את השני יותר, וכך יותר ויותר חזק עד שהרביצו אחד לשני.

אנחנו צריכים לעשות אחרת. מזה שאנחנו מרביצים אחד לשני, להגיע לההפך, לכך שאוהבים אחד את השני. אם אצל צ'כוב הם התחילו מזה שהם אוהבים אחד את השני ואחר כך התחילו להרביץ אחד לשני כדי להוכיח מי יותר אוהב, אז אצלנו זה אחרת, בגלל שאצלנו נשמרים שמאל וימין כל הזמן בשווה, אנחנו דואגים שזה יהיה בשווה. אם ייעלם אחד, לא יהיה השני. 

לכן כמו שהוא שאל בקשר ליראה ואהבה, שלא יכולה להיות אהבה, אם אין יראה כנגדה. פחד. שני דברים מנוגדים, בלי זה שום בריאה לא יכולה להתקיים. אם לוקחים אחד, לוקחים שלום, לאן הגענו עם השלום הזה? אם מלחמה, גם מלחמה זה סתם הרס. קח את שניהם יחד, תראה מה יכול לצאת. עדיין לא יכולים, אין שכל לחבר את שני דברים האלה. 

תלמיד: במשך שנים, כך לפחות אני הרגשתי, פה בקבוצה התחילו בדוגמה שנקראת זלזול.

אני לא רוצה לשמוע ביקורת על שום דבר שקורה כאן. אני אמרתי שזה מה שאנחנו צריכים להשתדל לעשות. נקודה. אנחנו לא מדברים עכשיו יותר על כלום. אני לא רוצה לשמוע משהו שלילי. נקודה. אני לא רוצה. עכשיו לפני פסח אני לא רוצה לשמוע משהו שלילי.

תלמיד: איך אפשר למצוא חלק שלי או נקודה שלי בו? אנחנו למדנו שאני לא חייב לאהוב אותו, אני חייב לאהוב את הנקודה שלי בו. איך אפשר לחפש את הנקודה שלי?

תחפש את הנקודה שלך שיש בכל אחד ואחד, היא נמצאת מטבע הבריאה. תמצא, תמצא. לא תמצא, תאהב את יתר הנקודות, לא נורא.

(סוף השיעור)