שיעור בוקר 04.04.2007 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', אסופת "דרגות הסולם" מאמר 934 "חובת סיפור יציאת מצרים"

קריין: מאמר "חובת סיפור יציאת מצרים".

חובת סיפור יציאת מצרים

""ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".

ויש לומר, שהגם שכבר אנחנו בני תורה ותבונה, מכל מקום עלינו לעורר את השורש של יציאת עם ישראל מהגלות דפרעה. משום שעיקר הוא היציאה מהקליפה והכניסה לקדושה, משום דשאר המדרגות הם נקרא קודם ונמשך.

לכן עלינו להלל ולשבח לה' יתברך על זה, ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות. זאת אומרת, בזה שאנחנו מרגישים את יקר וחשיבות של החרות מהקליפות, בשיעור הזה מתגדלת השמחה. ובשיעור שיש לנו השמחה, בשיעור זה נוכל לתת את הלל והשבח.

לכן צריכים בכל שנה לעורר את השורש, על דרך שפירש בזהר הקדוש פרשת בא, תירץ על מה שלא אוכלים מצה בכל השנה, ומפרש, בדומה למלך, שעשה אחד מעבדיו לשר, ובאותו יום לבש בגדים יפים, אבל אחר כך הוא פושט את בגדיו היפים. זאת אומרת שרק ביום שהעלוהו לשר, אזי הוא לובש בגדים יפים, כדי להתבלט את שמחתו.

כמו כן בכל שנה ושנה באותו יום הוא עושה חג ולובש את בגדים היפים. לכן אוכל מצה דווקא בפסח. כמו כן אפשר לומר בסיפור יציאת מצרים."

מכאן, אנחנו יכולים לא להבין מקובלים בצורה נכונה, שכביכול יש להם חגים, הם חוגגים דרגות שעברו, מצבים שעברו, ובכלל יש כאן איזו בהמיות כשהם מספרים לנו, "בגלל שפעם עברתי יציאת מצרים אישית שלי, אז כל שנה אני נזכר בזה". ודאי שאין בזה שום דבר, אלא אנחנו מדברים על הרוחניות, על הנצחיות שמנותקת מכל העולם הזה.

אפשר לפרש את זה כך, המקובל שמגיע ליציאת מצרים ומתעלה מעל זה בתיקונים שלו, הוא מתעלה לעולם השורשים, לאצילות, ומתחיל לגלות בעולם האצילות פעולות שבתוך הנשמה שלו, כשלפעולות האלו יש סיבתיות כלפי כל יתר הנשמות שהוא צריך להשפיע להן. לא לעצמו הוא צריך, כל פעולה ופעולה מתרי"ג הרצונות היא לא כלפי עצמו אלא כלפי הקשר שלו עם האחרים. וכשמתחיל לגלות את זה, זה נקרא גילוי ותיקון השורשים.

יחד עם זה הוא צופה איך השורשים האלה יורדים לעולם הזה עד סוף הסולם, ובעולם הזה הם נותנים את ענפיהם, ואיך הוא בגוף שלו נמצא גם בענפים. ואז בגובה הפער בין הדבר הגשמי הגופני לבין הרוחני שבו הוא נמצא, בכל הגובה שלו שעלה קומות קומות, הוא רוצה לנהוג לפי ההשגה וההבנה שלו. כשהוא נמצא עכשיו באצילות, הוא משליט את הכוונה שלו, את הפעולות הפנימיות שלו בעל מנת להשפיע כלפי כל יתר הנשמות, וכלפי המדרגה התחתונה ביותר של הרצונות והפעולות הגופניות ממש, יחד. יוצא שהוא שומר על שניהם בגשמיות וברוחניות.

למה הוא עושה זאת? מה יש לו לעשות בזה? ללמד את האחרים, לתת, להראות להם, זה משהו אחר, אבל נתנו לנו חיוב לקיים את זה אפילו כשאדם נמצא לבד. זה מפני שכל שורש רוחני חייב לנגוע ולהטביע את עצמו בענף הגשמי, כדי שהענף הגשמי יתחיל להתעלות מזה לרוחניות.

המקובל שלפי זמן, תנועה ומקום רוחניים מקרין את הכוח שלו, את הכוונה שלו, את המעשה הרוחני שלו לזמן, תנועה ומקום גשמיים, הוא בזה מחייה את הגשמיות, שבתוכה תהיה רוחניות, וכדי שזה יעזור גם לאחרים להתעלות מגשם לרוח. לכן בכל החגים האלו, אומנם המקובלים לא מגזימים כמו העמך שקיבל על עצמו הגזמות בתפילות ובמנהגים, אבל בכל מה שקשור לקשר בין ענף ושורש הם מקיימים את זה גם בגופם, מפני שזו הצורה שהם יכולים להכניס רוחניות לגשמיות.

אותה מצה, אותם סימנים שנתנו לנו, שכתבו בהגדה, ואת ההגדה כתבו המקובלים הגדולים, רואים בהגדה שמות, אם המקובל מקיים את זה בגשמיות, אז זו הדרך שהוא יכול להוריד את הכוחות הרוחניים שלו עד הרמה הגשמיות, ואז האחרים יכולים להשתמש בכוחות האלה. כי חוק ענף ושורש הוא חוק שלא משתנה, לכל ענף יש שורש רוחני.

אנשים שנמצאים ברחוב ולא יודעים על זה כלום, הם מקיימים את זה מפני שכך לימדו אותם. זה מחייב אותם בצורה פסיכולוגית, וגם קצת מקדם אותם לתכלית, במקצת ממש, כמעט ולא. אבל מי שרוצה להתקדם לתכלית, אז המקובל משאיר לו בדרגות האלה של העולם הזה כאלו סימנים מרוחניות, ואדם שמתקדם, שרוצה להתקדם, מקבל מהם הזנה, כוח.

חובת סיפור יציאת מצרים

""ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".

ויש לומר, שהגם שכבר אנחנו בני תורה ותבונה", זאת אומרת זכינו ליציאה, "מכל מקום עלינו לעורר את השורש של יציאת עם ישראל מהגלות דפרעה". אנחנו כבר נמצאים ברוחניות, אז למה אנחנו צריכים שוב לחזור לסיפור הזה, לעורר אותו ולהתחבר איתו, בשביל מה? איזו תועלת יש מזה שאני הולך להתחבר לעבריין שהייתי פעם, שוב בכמה דקות להיות מחובר לעבריינות הזאת? איפה ראיתם דבר כזה? "משום שעיקר הוא היציאה מהקליפה והכניסה לקדושה, משום דשאר המדרגות הם נקרא קודם ונמשך.

לכן עלינו להלל ולשבח לה' יתברך על זה, ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות." בזמן שאני כבר נמצא למעלה מהמחסום, ביציאה ממצרים, בחיים חופשיים, איך אני יכול לשבח את הבורא על מה שעשה איתי? אני חייב להרגיש את הפער בין מה שהייתי לפני, בשעבוד ממש, בדרגה הגרועה ביותר, לבין עכשיו, בנקודה הטובה ביותר שאני מרגיש. "ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות". בכל הקומה שלי, מהעולם הזה ועד לדרגה שהגעתי מעל המחסום. "זאת אומרת, בזה שאנחנו מרגישים את יקר וחשיבות של החרות מהקליפות", צריכים להרגיש גם חירות וגם קליפות, "בשיעור הזה מתגדלת השמחה. ובשיעור שיש לנו השמחה, בשיעור זה נוכל לתת את הלל והשבח".

בשביל מה אנחנו צריכים לתת את ההלל והשבח, האם הבורא נהנה מזה? מדברים על החוק הכללי שבמציאות, ואנחנו מייחסים לו כל מיני תכונות שלנו, שהוא יכול ליהנות. אלא בזה שאנחנו רוצים להנות לו ומשייכים לו את התכונות שלנו, בזה אנחנו בעצמנו נכנסים לתכונת ההשפעה. לשבח את הבורא ולשבח את תכונת ההשפעה זה אותו דבר, ואם היא משובחת בעיניי, אז אני מתקשר אליה.

"לכן צריכים בכל שנה לעורר את השורש, על דרך שפירש בזהר הקדוש פרשת בא, תירץ על" עניין "מה שלא אוכלים מצה בכל השנה, ומפרש, בדומה למלך, שעשה אחד מעבדיו לשר, ובאותו יום לבש בגדים יפים" המלך. כי יש לו שמחה מזה שאחד מהעבדים שלו עלה לדרגת שר. למה? כי אם העבד הפשוט יכול לעלות לדרגת השר, אז סימן שהוא משבח, מסכים, נכלל ונדבק למלך בכל נפשו ומאודו. כשבהתחלה ומתחילתו הוא היה רק עבד, כלומר עבד לא לפי הרצון שלו אלא כי עינו אותו, כמו עם ישראל במצרים, "עבדים היינו". אלא אחר כך הוא עושה אותן העבודות ועוד יותר, אבל מתוך רצון והבנה.

את הרצון וההבנה האלה הוא קיבל מהמלך בהדרגתיות, ועכשיו הוא קם כשר שלו, שמבין, מכיר ונאמן בכל דבר. "ומפרש, בדומה למלך, שעשה אחד מעבדיו לשר, ובאותו יום לבש בגדים יפים", זאת ההתפארות של המלך דווקא מהעבד הזה שנעשה לשר, מפני שהעבד הזה שנעשה לשר הוא מפאר את המלך, והוא בעצם עושה למלך בגדים, לבושים יפים, בזה שגידל את עצמו לשר. "אבל אחר כך הוא פושט את בגדיו היפים. זאת אומרת שרק ביום שהעלוהו לשר", הבגדים של השר והבגדים של המלך הם אותם הבגדים, זה אותו הלבוש של מסך ואור חוזר שהשר מבצע והמלך לובש, או שהשר מלביש על המלך מתוך הלבוש שלו. "אזי הוא לובש בגדים יפים, כדי להתבלט" כדי להבליט "את שמחתו. כמו כן בכל שנה ושנה באותו יום הוא עושה חג ולובש את בגדים היפים." הוא רוצה בזה לקשר את עולם שנה נפש, מה שנקרא זמנים, שנה, ו"לכן אוכל מצה דווקא בפסח. כמו כן אפשר לומר בסיפור יציאת מצרים."

האמת, שמצה נוהגים לאכול גם בשבת, בסעודת שבת, בסעודה השנייה בבוקר, כי היא מסמלת לנו כבר יציאה. כשיש בוקר, כשיש אור, כשיש עלייה, אז יש מנהג לאכול חתיכת מצה, כי זו גם אתערותא דלעילא, והכול מתבסס על יציאת מצרים.

תלמיד: הוא נוגע פה במושג "שמחה". מה זו שמחה שצריכים לעורר בכל העולמות?

שמחה היא ייחוד, הרמוניה, השלמה של דברים מנוגדים. זה מביא לנו שמחה. שמחה זו הרגשה שתכונות הבורא ותכונות הנברא משתוות ומשלימות אלו את אלו. זאת ההרגשה שנקראת שמחה. כמו שכתוב בצורה פשוטה, "אין שמחה כהתרת הקושיות"¹.

הנברא מרגיש שמה שיש בו, הדברים הגרועים ביותר, הם בדיוק משלימים את הבורא, ממש בנויים בו בצורה המושלמת ביותר, האידיאלית כדי דווקא לגלות את הבורא. למרות שחשב על זה קודם שזה משהו שאי אפשר בכלל להתקיים עמו, פתאום הוא מגלה בלהשפיע שאפשר לקבל בעל מנת להשפיע, ובזה לעשות באמת אש בוערת של האור בכל העולמות.

כי להשפיע על מנת לקבל או לקבל על מנת להשפיע הם קצוות, ואם מהקצה של המקבל הוא גם יכול לגרום ללהשפיע, אז זה כהתרת הקושיות, שמתחברים שתי צורות הטבע יחד, ומזה מגיעים לאהבת האור, לנרנח"י ממש בכל העולמות. וזה שהוא רואה איך מתחברים יחד דווקא שני הקצוות האלה של הרצון והאור ומחזיקים זה את זה בצורה הקיצונית ביותר שלהם, זה מביא לו הרגשה שנקראת שמחה. שמחה היא תוצאה מההרמוניה, מהייחוד, מההשלמה של דברים מנוגדים מלכתחילה שמצאים בבריאה.

תלמיד: זה נראה שלשר שלובש בגדי מלך ומבליט את שמחתו זו מעין פעולת השפעה של העברת השפע העליון לתחתונים, לתת להם דוגמה שיש תרופה או שיש למה להשתוקק. למה זה צריך להיעשות יום אחד בשנה או תקופה בשנה ולא כל יום, כל השנה?

למה חוגגים פסח דווקא בפסח, למה אור לארבע עשרה (י"ד) בודקים את החמץ לאור הנר? מפני שזה כנגד ענף ושורש. אתה בעצם שואל, למה השורש הרוחני שנקרא אור לארבע עשרה מתחיל אצלנו ביום מסוים בשנה בלוח השנה שלנו. התשובה היא פשוטה, בגלל שזה ענף ושורש. אז צריכים לספר לך על כל לוח השנה, למה זה כך מחולק, מה העניין של הירח והשמש והקשר ביניהם כזו"ן דאצילות וכולי. זו מערכת, ומה אכפת לך איך עובד מחשב כשאתה לוחץ על הכפתור ומקבל מה שאתה צריך, אלא מישהו דואג למערכת הזאת ולכפתור. ברגע שתצטרך לדעת את זה למעשים שלך, שזה יקבע משהו בלפאר אותם, בלהביע בהם חשיבות, אז תקבל על זה הבנה ותוכל להשיג אותם, והבנת המערכת גם תגרום להעלאת חשיבות הפעולות שלך, להבנת פעולות הבורא כלפיך. תצטרך את זה.

אבל יש מערכות שבכלל לא מתגלות, אלא רק אחר כך שם, בגמר תיקון. אני לא יודע, אני לא נמצא בזה. כעיקרון הכול צריך להיות מגולה, אבל יש מערכות שמתגלות לפי דרגה, כשאדם צריך אותן לעבודה שלו.

תלמיד: האם קשר בין שורש וענף היה גם לפני פסח, לפני יציאת מצרים, באותו יום, בארבע עשרה?

למה לא יכולנו לצאת ממצרים אלא דווקא בארבע עשרה בניסן.

תלמיד: למה לא שנה לפני יציאת מצרים, הרי זה היה באותו יום, אותה פעולה?

לא, כנראה שעוד לא הגיעו למעמד כזה. אתה שואל נכון, בכל סיבוב שנקרא אצלנו "שנה", שזה משנן, מחזורי, אומנם יש אותם האורות שמלמעלה מאירים, אבל מלמטה הכלים שלנו עדיין לא מגלים אותם. האם הגאולה שלנו חייבת להיות גם בחמש עשרה בחודש ניסן? לא נכון. כי השורש הרוחני חייב פעם אחת לנגוע בענף הגשמי כדי לקבוע בו את הקשר, אבל לאו דווקא שאחרי זה כל אחד ואחד והעולם, לפי הבחירה שלו, לפי העבודה שלו, כבר הולך ומתקדם.

אתה יכול להגיד, אבל האורות מאירים לפי קשר ענף ושורש, דווקא בזמן הזה בפסח יש לנו אורות מיוחדים שמאירים על העולם, או לא? האדם שרוצה לצאת ממצרים שלו, הוא יוצא תחת שליטת קשר ענף ושורש ונדבק לשורש, אז הענף וכל מנהגי הענף לא משפיעים עליו, הוא מתעלה.

הוא צריך שבכללות בעולם הזה תהיה ההנהגה הזאת, בגלל שעל ידה הוא התקרב ליציאה ממצרַים כשהיה בהמה וזה השפיע עליו, והוא אפילו לא ידע איך זה משפיע. אבל כשהוא מתקדם בצורה אישית, אינדיבידואלית, אין שום חובה שזה יקרה לו בפסח. זה יכול לקרות לו בדיוק למחרת, או יום יומיים קודם, מה זה חשוב.

(סוף השיעור)