שיעור בוקר 09.04.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", חוברת פסח, עמ' 8

מאמר "בכל אלהי מצרים אעשה שפטים"

בכל אלהי מצרים אעשה שְׁפָטִים

"שיז) מה היה מחשבתם של המצרים, למנוע מישראל פרייה ורבייה, ומחשבתו של השר הממונה עליהם, שהביא זאת בליבם? כי ויאמר אל עמו, השר שלהם, אלא אמר להם, היו יודעים, שבן אחד עתיד לצאת מישראל, שיעשה דין על ידו באלהיכם.

שיח) בשעה שאמר משה, בכל אלהי מצרים אעשה שְׁפָטִים, הלך דוּמה, שרו של מצרים, מרוב פחד ד' מאות פרסה. אמר לו הקב"ה, גזרה נגזרה לפַני ואין להשיבה, שכתוב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום. באותה שעה הוסרה השררה ממנו, ונתמנה דוּמה להיות שר של גיהינום, לדון שם נפשות הרשעים.

שיט) ובאלהיהם עשה ה' שפטים. וכי באלוה של כסף או של זהב ושל עץ ושל אבן, יש שפטים? אלא של כסף ושל זהב היו ניתכים מאליהם, ושל עץ נרקבים.

שכ) אלוה של מצרים שׂה היה. וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש. כמ"ש פסילי אלהיהם תשרפון באש, כדי שיהיה ריחו נודף. ועוד, ראשו על כרעיו ועל קרבו, בדרך ביזיון. ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת הייתה למצרים קשה מכולן. זהו שכתוב, שפטים.

שכא) באלהיהם ממש עשה שפטים. וזהו השר שלהם, לקיים יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם. וכל שכן השר שלהם. ע"כ כתוב, הבה נתחכמה.

שכב) הרבה עבודה זרה היו במצרים. ונהר נילוס אלוה שלהם היה, והוא היה בכלל אלהיהם. ובכולם עשה ה' שפטים. אלהיהם מוכים תחילה ואחר כך האומה. וכן נילוס הוכה בתחילה והעצים והאבנים, שעבדו אליהם. כמ"ש, ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, שהיו להם אלהות ממש. כתוב, על צבא המרום במרום. וכתוב, ונילוס לא היה במרום אלא בארץ. לרוב מימיו של נילוס הם נדמים כמו שהיה הנהר במרום. השר שלהם מוכה בתחילה ואח"כ שאר אלהיהם.

שכג) הכאת האומה של מצרים ממש לא הייתה אלא בים, שכתוב, לא נשאר בהם עד אחד, ומקודם לכן נעשה שפטים באלהיהם. וע"כ כתוב, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה, שניבאו על העתיד, כפי מה שקרה להם. ונוסף גם הוא על שונאינו, ניבאו על מחנות מלאכים העליונים שיהיו שרויים בתוכם. ונלחם בנו, ניבאו על מה שכתוב, ה' ילחם לכם. ועלה מן הארץ, כמ"ש, ובני ישראל יוצאים ביד רמה.

לספר בשבח יציאת מצרים

קעח) וישא העם את בצקו. מצוה זו היא לבער חמץ. כי מצוה זו נמסרה להם לישראל, וישא העם את בצקו טרם יחמץ. וכתוב, שְׁאור לא יימצא בבתיכם. וביארנו סוד בין חמץ ומצה של יציאת מצרים, שזה יצר הרע וזה יצר הטוב.

קעט) המצווה שלאחר זו, הוא לספר בשבח יציאת מצרים, שהוא חוב על האדם לעולם. כל אדם המספר ביציאת מצרים. ושמח בסיפור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזה הוא אדם השמח באדונו, והקב"ה שמח בסיפור ההוא שלו.

קפ) בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואמר להם, לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח, ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.

קפא) או נתווסף לו כוח וגבורה למעלה. וישראל בסיפור ההוא נותנים כוח לאדונם. כמלך שנוסף לו כוח וגבורה, בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכל יראים מפניו, ועולה כבודו על כולם. ומשום זה, יש לשבח ולספר בסיפור הזה. כעין זה חוב הוא על האדם, לספר תמיד לפני הקב"ה, ולפרסם הנס בכל אלו הניסים שעשה.

קפב) ולמה הוא חוב לספר את הניסים? והלוא הקב"ה יודע הכל, כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן? ולמה הפרסום הוא לפניו, על מה שהוא עשה והוא ידע? אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המילות עולות, וכל הפמליא של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים לפני הקב"ה, ועולה כבודו עליהם למעלה ולמטה.

קפג) כעין זה, מי שמספר ומפרט את חטאיו, מכל מה שעשה. ולמה צריך זה? הוא משום שהמקטרג עומד תמיד לפני הקב"ה, כדי לספר ולתבוע על עבירות של בני אדם, ולתבוע עליהם דין. כיוון שהאדם מקדים עצמו, ומפרט חטאיו כל אחד ואחד, אינו משאיר פתחון פה למקטרג ההוא, ואינו יכול לתבוע עליהם דין. כי תמיד הוא תובע דין תחילה, ואח"כ מספר ומקטרג, פלוני עשה כך. וע"כ צריך האדם להקדים אותו ולפרט חטאיו.

קפד) כיוון שהמקטרג רואה את זה, אין לו פתחון פה עליו, ואז נפרד ממנו מכל וכל. ואם חוזר בתשובה, טוב. ואם לא, הרי המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, והִתוַודה בעזות פנים, בעט באדונו, חטאיו כך וכך. ע"כ יפה שיזהר האדם בכל אלו, כדי שיימצא עבד נאמן לפני הקב"ה.

קפה) המצווה שלאחר זו, הוא לאכול מצה בפסח. משום שהוא זכר לדורי דורות על סוד האמונה. כי ישראל יצאו בזמן ההוא מסוד אלהים אחרים ובאו בסוד האמונה."

שאלה: בחול המועד עשינו עבודה רבה של הפצה בארץ ובכל העולם. יש הרגשה שאנחנו מביאים איתנו יגיעה מאוד גדולה לערב החג הזה. הייתי באילת שלושה ימים ואתמול בתל אביב. וההרגשה שלי שמגלים איזו מדרגה חדשה. כל מה שידענו לפני מתערער ואנחנו צריכים עכשיו "להמציא את עצמנו מחדש". התוצאות הן עדיין טובות, אבל כאילו יש אתגרים חדשים שמתגלים. ודווקא מתוך זה היגיעה הופכת להיות עוד יותר גדולה.

זה משום מה? מדרישת הקהל או מחוסר הסיפוק שלכם מהמצב חדש?

תלמיד: ההרגשה שלי שזה מצב חדש.

מה הוא?

תלמיד: באילת זה עוד יותר חזק, כי עבדנו שם בצורה מאוד אינטנסיבית, ובאנו לכאורה לחדש את העבודה שלנו. גם אני חשבתי שמה שעבד לפני כן, יעבוד גם עכשיו ואפשר להמשיך עם זה הלאה. אבל מסתבר שלא, שצריך לגלות עדיין משהו חדש. אולי צריך לדעת איך לגעת באנשים בצורה עמוקה יותר, צריך לגלות משהו חדש. העבודה היא טובה והתוצאות הן משביעות רצון, אבל יש הרגשה שאפשר לעשות יותר.

ילד עובר מכיתה א' לכיתה ב', נניח הם לומדים שם בכיתה א' אותיות. בכיתה ב' הם לומדים איך לחבר מהאותיות מילים. זה הבדל עצום בללמד אותו לחבר עכשיו מאותיות מילים, אותיות זה סתם ציור. אז הוא כותב איזו צורה, ואומר א'. כותב איזו צורה, ואומר ב'. זאת אומרת, שזה סתם כמו תמונות.

כשהוא מתחיל לחבר את זה למילים, זה כבר משהו אחר לגמרי, זו כבר שפה. כך הוא התייחס לאותיות האלה כמו אל תמונות, כמו לציור. ככה, הוא עשה ציור. כמו שהוא ראה ציור של כלב או של חתול. אז אמרו לו שהציור הזה נקרא א', והציור הזה נקרא ב'.

החיבור הוא משהו אחר לגמרי. אז קודם כל צריכים ללמד אותו חיבור. ודבר אחר, שהמורה שמלמד את האותיות צריך להיות עכשיו בדרגה אחרת כדי ללמד אותו חיבור של האותיות. וזו גישה שונה, גם למוח החדש של הילד. שזה חיבור של שתי אותיות, ושלוש אותיות, איך שזה יהיה יחד. זו תפיסה חדשה.

לפני חצי שנה אתם הייתם באותם המקומות ובאותה הפצה. אבל אנחנו תוך החצי שנה הזו עשינו הרבה פעולות, לאו דווקא עם הקהל ההוא באותם האופנים, אלא משהו אחר. כל זה מאוד השפיע על הקהל. היום הקהל אחרי חצי שנה של שינויים, שאנחנו עבדנו עליו בכל מיני צורות אחרות, בצורה מאוד אינטנסיבית לא דרך "עיגולים", אלא דרך "יושר", הוא קהל אחר.

אתם עכשיו צריכים לקבל דרגה חדשה אחרת, של עבודה עם קהל. זו תוצאה במיוחד מכך שאתם משתנים, בטיפול שונה בקהל כמו שהיה משך חצי שנה. גם כך הוא היה משתנה, אבל לא בצורה כל כך דרמתית, משמעותית. אז אתה הרגשת שהקהל כאילו לא מעוניין להיות באותה מדרגה, באותו מצב שאתה מספר לו. אתה כאילו נראה כלפיו, שעכשיו אתה לא מחדש לו שום דבר.

תלמיד: מה שהספיק להם בפעם שעברה, לא הספיק להם הפעם. כאילו זה טעים להם, אבל אפשר לתת הרבה יותר. גם עוד לא כל כך ברור, צריך עוד קצת זמן להתארגן, קצת להבין מה קורה. איך אנחנו יכולים להביא את כל היגיעה הזאת שעשינו במהלך חול המועד, לערב החג הזה, להתכנסות שלנו פה פנימה עוד פעם ולהשתמש בה בצורה הכי מוצלחת?

אתם צריכים לעבוד על זה לבד. הביאו לי איזה צילום מאילת, ועוד איזה צילום קטן מאוד ממקומות שונים, אני לא יכול על סמך זה להגיד שום דבר. צריכים להביא עוד צילומים, אני לא יודע באיזו צורה להתכלל ולהרגיש את זה.

תלמיד: היגיעה בהפצה לא רק באילת, אלא בכלל בכל העולם. החברים באירופה, בארצות הברית, הולכים ועושים פעולות הפצה לא פשוטות. מאוד מורגש בפעולות שלא הכוח שלי לוקח אותי לעשות הפצה, אלא אני מתנגד לזה לגמרי. זה הכוח של הקבוצה שלוקח אותי ואיתו אני בא לעשות את ההפצה. הדברים האלה נעשים מאוד ברורים, יגיעה מאוד חזקה של החברים.

הרי אנחנו כיוונו את הכל לחג השני, אנחנו שמנו יעד שבחג השני אנחנו רוצים לצאת יחד ממצרים. אז איך ננצל את פוטנציאל היגיעה שעשינו ונממש אותה במקסימום בחג הזה?

"יציאת מצרים" היא יציאת האדם מהאני שלו, שהוא נכלל בכולם. הפעם הראשונה שהוא מסוגל לזה, זה ב"קפיצת נחשון". זה באמת מאמץ מאוד גדול. זה חיבור ללא שום חשבון, העיקר החיבור. זאת אומרת, שהחיבור זה המצב העליון, זאת היציאה. כך אנחנו צריכים להכין את עצמנו ולהשתדל בכל כוחנו להרגיש שאני רוצה להיעלם בתוך הקבוצה. כל אחד צריך לחשוב על זה כל הזמן במשך הזמן שנשאר לנו.

נניח שאתה נותן לזה זמן עד חצות הלילה, אז אנחנו כולנו חייבים להשתוקק להגיע לזה. במשך היום, למרות שהמאמץ צריך להיות הרבה יותר גדול, זה לפי הרגשת הגלות מזה, כי הגלות היא דווקא גלות מהחיבור, שאני מרגיש את עצמי לא מחובר ואני לא יכול לסבול את זה, ואני מוכן להעביר על האגו שלי כל מיני מכות, רק כדי שאוכל להתנתק ממנו, להתקשר לחיבור, למרכז הקבוצה. כל המאמצים האלה, כל המצרים הוא רק כלפי הגלות מהחיבור. אז לפחות בואו ונעשה את זה עכשיו, ונקבע לזה זמן שעד חצות הלילה אנחנו ממש נמצאים בכובד ראש, במחשבה איך אנחנו מנתקים את עצמנו מהאגו שלנו בכוח ומדביקים את עצמנו בתוך מרכז הקבוצה שלנו, למעלה מכל החשבונות, זה בעצם כבר נקודת העולם הבא. העברה ממלכות לבינה.

שאלה: גם אני זכיתי להיות בהפצה בשלושה ימים אחרונים בתל אביב, שמתי לב לתופעה מאוד מעניינת שיש אצלנו כבדות, קושי לקום לשיעור, קושי לקום בכלל, קושי לצאת להפצה או בכלל לצאת מהבית, אני לא יודע אם זה מהאוכל או איזה משהו באוויר.

דרך אגב, גם האוכל משפיע, כי האוכל של פסח הוא מאוד כבד.

תלמיד: וכאילו רק ההפצה היא ההצלה, כי ברגע שאתה יוצא החוצה ואתה שם עם החברים עם הקהל אז אתה מחליף מצב לגמרי, יש לך כוחות, יש לך רצון, אתה כאילו אתה שותה מהם את החיסרון שלהם.

נכון, כי אתה עובד עם הקהל, אתה מגיע לשם עם הגוף שלך, אבל כשאתה נכלל מהם, כבר מיד אתה מקבל התרוממות. יש כאן הרבה הבחנות בזה, איך אתם צריכים לקבל התרוממות מהם, כאן זה יכול להיות פנים לכאן ופנים לכאן.

שאלה: איך אנחנו צריכים להיות בכובד ראש, ולחשוב באמת איך לכוון לערב חג?

לפחות יום אחד.

תלמיד: לפני יומיים אמרת שאף אחד לא יכול כלפי עצמו לעשות את העבודה הזאת להחזיק את עצמו ככה, את הלב של עצמו. אלא אם מחזיקים את הלב של החבר, אתה תגלה שזה כל כך פשוט ואתה תשתגע איך לא גילית את זה קודם, ואיך אחרים לא רואים את זה, ושכל העבודה נהיית כל כך פשוטה רק אם יש ערבות.

זה כמו שכתוב, אומר הקדוש ברוך הוא "כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא", שזה באמת קל מאוד, הרוחניות היא קלה מאוד, ואין כאן יותר חוץ ממחסום פסיכולוגי. ואם הייתי יכול בקלות כל כך לעבור אותו, אז כל ההכנות שלנו הן בעצם רק לנקודת התפיסה החדשה. שיש כאן עיוורון, שקר בתפיסה, ומה שמחוצה לי זה מחוצה לי, והאגו שלי הופך את זה, הוא מרחיק את זה ממני. אם הייתי משתדל כל הזמן לחשוב על החברים שהם נמצאים בתוכי, שהם חלקי נשמתי, ודאי שהייתי מתקדם מאוד.

שאלה: היציאה שלנו לתוך המעגל שלנו, במה היא משנה לי את המציאות?

כי על ידי זה אני מתחיל להתרגל לזה שכל מה שנמצא מחוצה לי הוא שלי ושייך לי, זו בעצם המציאות שלי הפנימית. כשאני משתדל להיכנס בצורה מלאכותית לקשר עם כל המציאות הסביבתית, אני על ידי זה מושך את המאור המחזיר למוטב לפי המאמצים שלי. והוא מביא לי את הרגשת הקשר, את הרגשת החיבור עם כל הדומם, צומח, חי ומדבר, שאני מתחיל יותר ויותר להבין שזו הכל מערכת אחת.

בהתחלה זה נראה אחד שאני והיא מחוברים, אבל אחר כך אני מתחיל לגלות שזה לא אחד, אלא שזה האני. וההבדל כאן גדול מאוד מסתם חיבור לאני. האני הזה מגיע למצב שבמידה שהאדם מבטל את עצמו הוא מקבל את האני שלו, זה כמו "אני" ו"אין", אנחנו למדנו את זה ב"הסתכלות פנימית חלק א'" או בחלק א' עצמו.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים להשתוקק עד הערב להצליח לעשות איזה מאמץ מסוים. אז איך עושים במעשה את המאמץ הזה לצאת החוצה ולהכניס את החברים פנימה. כי אני לא יודע מה מרכיב לי את תפיסת המציאות?

בעצם "ואהבת לרעך כמוך" זו הצורה האגואיסטית של אהבה עצמית. כי אם "רעך" נמצא בפנים, אז אתה אוהב את עצמך, עכשיו שנראה לך שהוא בחוץ. אבל זה שאתה אוהב אותו שהוא בחוץ, שהוא כאילו נמצא בפנים, אז בזה אתה מקים את המערכת, וכל דרגות העביות מתגלות ביניהן בין מה שהוא בחוץ ומה שהוא בפנים. נותנים לזה הרבה דוגמאות, נניח שמתגלה שהילד הזה הוא פתאום הילד שלך וכן הלאה. זאת אומרת שאלו תרגילים הכל עושה המאור, אבל אנחנו צריכים לעשות תרגילים כאלה כדי לעזור לו. איפה הוא עוד יכול להשפיע, לפי המאמץ בתרגילים כאלה.

תעשו מאמצים, ותראו איך שזה מסתדר. כל ההסבר שלי גם לא מוסיף כלום. המאור שיבוא הוא זה שיעשה את השינוי במערכת של כל אחד ואחד ועם כולנו יחד, מתוך זה נבין. ואם לא יהיה שינוי על ידי המאור, כל הדיבורים הם סתם פילוסופיה פסיכולוגיה ולא יותר. אז נקווה שהמאור ישפיע.

(סוף השיעור)