שיעור בוקר 06.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 741

אגרת מ"ה

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 741, אגרת מ"ה.

אגרת מ"ה

שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה ב' מסעי פ"ז לאנדאן יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחיו

הנה אני מכין עצמי לשוב לביתי, ומה חשקה נפשי, למצוא אתכם מוכנים ומזומנים, לשמוע דבר ה' כיאות.

לעת עתה בוש אני מ... ומ... שהיו חשובים, המובחרים מהחבריא, וכעת מי יודע? ויכול להיות שגם. .. נ"י, מתקרב אלי יותר מהם, ואם יזכה לבטחון השלם, ויקם ויחי. כמ"ש "הן אמת חפצת בטוחות ובסתם חכמה תודיעני", שבהשגת הבטחון, צרור ומתגלה, כל חכמת העולמות, עליונים ותחתונים, שכלום צריך להשגה זו, אלא לב טהור, שכבר מאוס בעיניו האהבה העצמית, ומוקטר ומוגש כליל לשמו ית', על כן יפה עשה שאינו מתפעל כלל ממה ש... נ"י ו... נ"י מבטלים אותו, מפני שחסר לו ערממיות, אלא ויגבה לבו בדרכי ה', וקטן וגדול שם הוא.

ומה אוכל לעשות עוד ל... נ"י, שהכל רוצה ללמוד ממני, זולת מענין השפלות, כי עסק זה לא ניחא ליה כל עיקר, ואינו מסופק שיפה ומשובח הוא, יותר מהאנשים הסומים והיבשים, ואין צריך לומר מאחיו, שפניו כפני ווינקלער, עד שבטוח שגם אנכי מודה לו בזה, היות שלא התבייש לכתוב לי, והיה נראה לי בעדו, שיאציל חלק חשוב מהזמן לעסוּק זה.

אבל אין כוונתי כמו השפלי שפלים, כלומר, כמו השפלים שמחפשים שפלות, כי ההוא עוד גרוע מהגאות בעצמו. כי מי הוא שישבע על אבן שהוא אבן? אלא ודאי שיש הוה אמינא שהוא זהב. אלא שידע ויאמין, שכל הברואים, הם "כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר".

גם לא יכעוס כלל על הרשעים, אלא יחמול עליהם לא פחות משהוא חומל על נפשו עצמו, וכל זמן שלא זכה לרחמים העליונים, איך ידע מה להבחין, ולכעוס, אדרבה עליהם מתגבר הרחמים ביותר, להיותם עשוקים באין מנחם ר"ל.

כמו האב שב' בניו חולים ר"ל, האחד יש לו מעות לעסוק ברפואות, ולשני אין לו מעות, מובן, שלבו של האב מרחם יותר לאותו הבן שאין לו מעות לעסוק ברפואות, כי מי שיש לו מעות, ממ"נ [ממה נפשך, כך או כך], אם יחזור אחר רפואות יתרפא, ואם לא יחזור, איהו ח"ו דאפסיד אנפשיה [הוא זה שחס ושלום הורג את עצמו], אבל על הבן השני, הרחמנות של אביו וכל רואיו, חותך הלב, ואם כן מה אתה מבטל כל כך לאחיך שיש לו פני ווינלקער [איש מכוער], ואתה כועס על העולם, שהמה מכבדים אותו יותר ממך? לדעתי ראוי הוא יותר לכבוד ממך, כאמור לעיל, והוא פשוט, וכן טבע העולם, "אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי [אף על גב שהוא לא ראה, מזלו ראה]", וקל להבין.

מ... נודע לי בשבוע שעבר, שגמר בדעתו, להתפטר מעסקי, שהעמסתי עליו יותר מדי, ולבוא אלי לונדונה, בלי שאלת פי, כי איך ישאלני, ואני נוגע בדבר? ועוד, שגם תינוק הבורח מבית הספר יודע זאת, שלשבת סמוך לשולחן רבו, בהרחבה גדולה, ולהשתעשע בסודות התורה וברזין עליונים, מקובל ביותר, מלעסוק בדרכי רבו בדברים שפלים ומבוזים, שאין לשאוב מתוכם, אלא טרדות עצומות, באין יכולת להתפלל אפילו כאיש פשוט בפירוש המילות.

ואני משיב ללא שאלות, שמי שנוהג עמי ככה בעת הזאת, כשהוא צמא ומתגעגע, גדולה טובתי עמו, ומה עוד, יהיו מעשיו עמי, בעת שאזכה לקרבו תחת כנפי השכינה, כי יכול אז, לחשוב בלבו, הרק אך במשה דבר ה', גם עמי דבר ה'. וגם לי שולחן לערוך, ולפרנס כל העולמות העליונים, ואיך אוכל כהיום להתבטל, לעסקי גופו של רבי ובקושיות אשר לקח?

כי כל עיקר כבוד ומורא בהשואה להשי"ת, נאמר ביחוד על העת הזאת, שכבר זכה להתלבשות השכינה הקדושה בתוך לבו לנצחיות, כי צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך, המה עסקי הנשמה ממש, דע"כ אמרו ז"ל: "למד לא נאמר, אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה". כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו. ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו, וכמ"ש אלי. .. נ"י, אשר מאמין שגוף של צדיק הוא גדול כמו נשמה של אחר. והגם שלא שמע מה שדיבר בעצמו, כי סיים על... ומכל מקום הוא מסכים לנסיעתי לאמריקא וכו', ואם היה שומע מה שאמר לא היה מסכים כל כך בפשיטות. אמנם כן הוא האמת, אשר גוף של צדיק אמיתי, הוא גדול ממש כמו הנשמה, אשר הצדיקים קדושי עליון, זוכים אליה. ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לראות עולמך בחייך, וע"כ שבחו חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד ברב כאמור.

את הר'... נ"י, קשה לי לגמרי מלהשיגו, כי איך יתכן שאחר כל טרחתי הגדולה, שטרחתי בשבילו עד הנה, כי חברתי חבור נאה ויפה, הוא ספרי "אור הפנים", עם כל מיני הידורים בשבילו, בניר היפה, ואותיות בולטות, הקדמה שלמה, ופתיחה כוללת. מפתחות הענינים, וראשי תיבות. והיו לב' המאורות הגדולים, מאירות ומסבירות כהלכה.

גם, כמעט מדי שבוע בשבוע, אערוך לו מעשי אצבעותי למלחמה, מכתב ארוך ורחב, ולפעמים שני מכתבים בשבוע אחד. ולא אוכל לחושדו, שאינו ח"ו אורח טוב, שלא יאמר ח"ו, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי. אלא אני מוצא אותו יושב מוקף חומה הק', כי לולא ישב מחוץ לחומה, ודאי לא היה משוה עצמו עם יצרו, לנהוג מנהג היבש הזה. וחוששני עוד עליו, אשר יחד עם מנהגו זה, אומר עוד בלבבו, שדבוק ומקושר בי יותר מכל בני החבריא, כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, ורחמנא ליבא בעי [והקב"ה דורש את הלב], וכיון שנקודת לבו דבוקה בי, אינו צריך ליותר, לחזור אחר מעשים, שהמה נחוצים ונאותים, רק לקטני הדעת, שאין להם דרך אחר, מה שאין כן ליהודי מקושט כמותו (שיינער יוד בלע"ז) לב טוב עולה על כולנה, באופן שאינו צריך עוד לגלות כלי מעשה, בהכשר ויתרון.

הן אמת, שעדיין לא שמעתי מכל החבריא, שום התפעלות, מתוך ספרי "אור הפנים", זולת. .. נ"י בלבד, שעל כל בויגן ובויגן ששלחתי לכם, כתב לי תלי תילים של שירות ותשבחות, מעומק לבו, ומובטחני עליו ע"כ, שיועיל לו בעזהי"ת.. .. ויש לו פחות או יותר עין טובה להרגיש בערך איש ומפעלו, ועל כן לבו לב אנושי, על כל פנים להתפעלות מחוייב ע"ד שכתבתי מכבר, בפירוש הכתוב "הבן יקיר לי אפרים", "יקיר" כמו "יכיר", ו"יכיר" כמו "יקיר", כלומר שתלוים זה בזה, ובאים כאחד ממש, ודכירנא, מה שכתב אלי. .. נ"י, והודה ולא בוש, אשר כל המכתב הלז הבין בטוב, חוץ מענין יכיר ויקיר, שמוכרח להכניס פילא בקופא דמחטא [להכניס פיל בחור המחט], ותלה זה שיכול להיות שחסר לו עוד הקדמות, וידיעות הצדיק. ולפיכך היא שניתנה לו בין אצבעותיו, לכתוב אלי במכתב האחרון, שיש מסגר סודי על ספרי, ולא ידע ולא יבין אותו. ומה יכולתי לענות לו? ע"כ אמרתי בלבבי, מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, ויתבאר לו שהכרה הוא לפי הרגש היקר, כלומר, ההתפעלות וההתבטלות מהטובה האמיתית. שזה מעלה ומחזיק הרוממות והיקר, ואז הולך ונוסף בו ההכרה, ואחריה מתרומם היקר, וכן הולכים ומתעלים במעלות הקדושה, עד שזוכים למלאות החסרון ולתקן המעוות, עד ליחוד השלם האמיתי.

במכתב הנ"ל כתבתי שענין יכיר כמו יקיר על הש"י. אבל נודע שעולים בקנה אחד, כמ"ש "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכמ"ש ז"ל: "המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה", כי הרצון העליון השוה בדברים שיהיו נמדדים ובאים במידה אחת ממש.

ומה אשוחח אתכם ילידי הארץ, כסבורים אתם שאני בחו"ל ח"ו ואתם בארץ ישראל!

אעידה עלי התורה הקדושה, במה שמשה רבנו עומד ומצוה עלינו בפרשת מסעי: "צו את בני ישראל וכו' כי אתם באים אל הארץ", בפסוקים אלו הוא מציין ומסמן לנו גבולות הארץ באר היטב, באופן, שכל הבא לארץ ישראל אין לו עוד כל ספק בהם.

הוא גוזר ואומר: "והיה לכם פאת נגב". "נגב" הוא מלשון נגיבה, כי "ישועת ה' כגן רטוב". ולפיכך יכונה ההסתלקות מאורו ית' בלשון "נגב". "והיה" הוא לשון שמחה, המורה על ישועת השי"ת שכולל את האות: "והיה לכם פאת נגב", כלומר, שידעו כי פאת נגב היא בבחינת פאה וגבול דמנכרא. בסו"ה: "ואבדתם מהרה". והיינו, "ממדבר צין על יד אדום", "צין" הוא מלשון "צינים ופחים" שאמרו ז"ל, שאינם בידי שמים, אלא על ידי "אדום". כי תכף כשיד אדום באמצע, אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם".

לפיכך אומר "והיה לכם גבול נגב". "גבול" הוא הסוף, אשר סוף הנגיבה הנ"ל מסתיים, "מקצה ים המלח קדמה". פירוש, כאשר רק תתחילו לנגוע בקצהו של מלכות שמים. "קדמה" כמקדם, מיד יסתיים לכם הניגוב ותתחיל השפע מטרות עוזו להופיע עליכם.

ומוסיף ואומר: "ונסב לכם הגבול מנגב". פירוש, כיון שתחילת הזריחה היתה אחר "הנגיבה", "ובגבולה", לפיכך הולך ויצא המיצר לחוץ, ועוקם לצד צפונו של עולם באלכסון כמו שפרש"י ז"ל עש"ה. דהיינו, "למעלה עקרבים". פירוש, שבסיבה הנ"ל צומחים ועולים עקרבים לנגדכם.

"ועבר צינה", צינה נוראה עוברת ברוב העצמות המתפרצת ובאה ממדבר צין הקדים, דאיהו צין ואיהו צינה; וכתרגומו: "מדרומא למסקנא" דעקרבים.

"ויעבר לצין", ע"ד שאמרו ז"ל: "ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", אבל עקרב פוסק לדברי הכל; ועל כן: "ויהון מפקנוהי [והיו תוצאותיו] מדרומא לרקם גיאה". כי הקנאה כאש אוכלת לעומת העקרבים, עד שמוכרח לבוא "לקדש ברנע", שהיא "רקם גיאה", פירוש, שמחשבותיו רוקמים לבוש גאות להפליא. עד "ויצא חצר אדר", כי הגם שהת"אדר" באדרת שער ולא יחטיא וכו' כמו היושבים ראשונה במלכות, מכל מקום הוא מרגיש שהוא עומד בחצר, ומחוץ יעמוד. וע"כ נקרא מקום זה "חצר אדר", כלומר, תרתי דסתרי אהדדי [שניים הסותרים זה את זה], כנ"ל.

"ועבר עצמונה", עצמ' ונ' ה' איהו עצם ואיהו עצמון ואיהו עצמונה, כי המקום גרם, ונעשה כמו עצם קשה שאי אפשר לשברו. וכמו הפיל שאין לו צירים בעצמותיו, ואינו יכול להטות ראשו לאחריו. וכשרוצה להביט לאחריו, מחויב לטלטל ולהפך כל אורך קומתו מראשו עד זנבו כנודע לבקיאים בטבע החיות.

וכמו שמסיק ואומר: "ונסב לכם הגבול מעצמון נחלה מצרים", פירוש, העצמונה שב להיות עצמון, ועל כן שב ל"נחל מצרים", אשר אמר ה': "לא תשוב בדרך הזה עוד". אבל אינו גלות מצרים ממש, אלא, על קצהו של הגלות הזה.

"והיו תוצאתיו הימה". כלומר, אחר שנלקח ונחלה ב"נחלה מצרים" - זוכה משם לתוצאות חכמה לשוטט בים החכמה. וכמו שפרש"י ז"ל: "אותה רצועה שבלטה לצד צפון היתה מקדש ברנע עד עצמון ומשם והלאה נתקצר המצר וכו' לנחל מצרים". עש"ה.

פירוש דבריו ז"ל: ע"ד שכתוב בשם האר"י ז"ל בזוהר הרקיע, וכמדומה שכן כתוב גם בשה"ק, שמתחילה נברא העולם ב"ב". - ונודע שנקודה באמצעותא ד"ב", שה"ס חכמה, וצד צפון פרוץ. (עיין ברש"י בראשית) שאחר כך נתפשט האי נקודה דחכמה שבתוך ה"ב" כמו "ו" ושבה לצד צפונה של ה"ב" כזה: "ם" ונעשית מ"ם סתומה.

וזה פירוש מאמר חז"ל: "הלא במאמר אחד יכול להבראות", שזה ה"ם" ה"ס מאמר אחד.

אבל החכמה לא היתה יכולה להתפשט מחמת ש"ם" זו היא אות סתומה מכל ד' הרוחות, ועל כן חזרה החכמה והצטמצמה, בסוד: נקודה באמצעות ה"ב" - בסוד "ו", ואז נתפשטה החכמה למתן שכר לצדיקים.

וז"ס דע"כ "נברא העולם בעשרה מאמרות, כדי להפרע מהרשעים שמאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות" כנ"ל.

כי מתוך שמעצמון נסב לו הגבול לנחלה מצרים, כמ"ש: "ראיתי רשעים קבורים ובאו", וכמ"ש: "שלו הייתי ויפרפרני ואחז בערפי ויפצפצני ויקימני לו למטרה". שכל זה מסיבת הרצועה הבולטת הנ"ל. שה"י" נתפשטה ל"ו" לצד צפונו של ה"ב", שעל כרחך נתקצר הגבול לנחלת מצרים כנ"ל. ועל כן נאבדו שם כל שונאי ישראל, ובני ישראל באים 'הימה' לשאוב מעיינות החכמה לחידוש העולם כבראשונה; והיינו, כדי "ליתן שכר טוב לצדיקים שמקימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות".

ומסיים הכתוב: "וגבול ים והיה לכם הים הגדול", הוא עיקר המקווה לזכות לחכמה רבתי, שנקרא "ים הגדול", שמשם מתחילים לשאוף אוירא דארץ ישראל אשר נשבע ה' לתת לנו וכו'. ולזרז אותנו לדבר הזה, מכפיל הכתוב ואומר: "וגבול זה יהיה לכם גבול ים" כלומר, כל תוצאות ים החכמה אינם אלא לגבול זה! דהיינו, ים הגדול, ימה של ארץ ישראל, מוחין דגדלות! שאי אפשר לזכות בהם אלא אחר עברו על כל עשרת הגבולים. שה"ס "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", שאחר זה זוכים להתיישב בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. ארץ חמדה טובה ורחבה.

הנה נתתי לכם סוסים אם תוכלו לתת עליהם רוכבים, תגיעו עדי להתיישב בארץ חמדה טובה ורחבה לנצח נצחים, ועד אז, אל תאמרו ח"ו שאני נסעתי מארץ ישראל, אלא אתם מתרשלים בזה, ואינכם מתגעגעים כראוי לשבת בה עמי יחד.

כיון שקראתי לפניכם הפרשה, - אפטיר לכם בנביא: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל וכו' אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו, כי פנו אלי ערף וכו' ואיה אלקיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך" וכו'.

וכי יעלה על הדעת שאבותינו הק' שבזמן הבית והנבואה - כסילים היו, לומר לעץ ואבן אבא ואמא? רק טפשים ההולכים ומטפשים יוכלו להרהר כזאת על אבותינו ז"ל.

אלא הענין הוא, כי עץ, זה "עץ החיים", אבן זה "עץ הדעת", פירוש, שהנגלה כלפי האדם בדוק ומנוסה שהוא "עצת" ה', להיות שעל ידי עץ ועצה הללו, הולך וממשיך אור החיים העליונים, נקרא "עץ החיים". והנסתר ממערכי אנוש ותחבולותיו והיותו עדיין מסופק אם עץ טוב או רע הוא בעיני אדוניו למצוא חן בעיניו ית', נקרא "עץ הדעת טוב ורע" או: "אבן, מלשון: "אבין", כלומר, אתבונן ואראה אם טובה היא, או עצה רעה היא.

היושב ומצטער זמן רב, נקרא גם "מדוכה", כמו שרמזו ז"ל: "על מדוכה זו ישב חגי הנביא" וכו'. והיא נקראת מדוכה. להיותה מוכנה לאוילים לכתוש ולדכות עצמותיהם שם. כמו שכתוב: "אם תכתוש את האויל במכתש וכו' לא תסור מעליו אולתו".

ויש להקשות: איך מונח האויל תחת העלי במכתש בדביקות נמרצת, ובשום אופן אינו פורש מאולתו? ועוד, אף שרואה בעיניו, אשר לאויל יהרוג כעש, ואל יעבור על זוהמתו?

אלא שהאויל מוצא לעצמו טעם גם בעת שבתו בתוך המדוכה, וכעין קורת רוח לו בזה.

ואין להתפלא על זה, כי על כיוצא בו אמרו: "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". - ולפיכך נקרא אליל זה "אלהי אבן". או "אבן משכית". כי שום גמול אינו משיב לעובדיו, שעובדים אותו במסירות נפש כנ"ל. ואין מושיע אותם בעת צרתם.

לעומת אליל האבן, נמצאים העובדים "לעץ", פירוש, שמסתפקים בהארתם המועטה בכמה שיכולים להציל להם. וכמו שקצרה יד ה' להושיע להם בעת צרתם. ואינם זזים מעץ הנגלה להם, כי נדמה להם שאף בעל הבית אינו יכול להציל משם את כליו, מאחר שעץ הזה כבר בדוק ומנוסה להם לאבי החיים. ושוכחים, או עושים עצמם שוכחים, אשר מעלין בקודש ולא מורידין.

ודבר זה סימן לקדוש וקדושה. כמ"ש: "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת זאת", כי העובדים לאל אחר דאסתריס ולא עביד פירי [לאל אחר שנסתרס ולא עושה פירות], הולכים ומתמעטים כפרי החג. "וימותו ולא בחכמה" ח"ו. - ונמצאים כל ימיהם בהרגש, שהימים הראשונים היו טובים מאלה.

וזה שמתמרמר עליהם הנביא, כי אחר שארכו להם הימים בעבודות זרות הנ"ל, כבושת גנב כי ימצא וכו', "אומרים לעץ אבי אתה". כלומר, כמו שמצילים מפני הדליקה, כן הם שמחים בחלקם, להיות העץ הזה להם כמו אבי החיים כנ"ל. "ולאבן את ילידתיני" כנ"ל.

ואחר שקבלו את שלהם, המשילם הנביא כאנשים המונחים בין העלי למכתש, ממשיך הנביא ושואל "ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך". פירוש, חשבו כמה נתנו לכם אלהות האלו, וכמה הצילו אתכם מרעותיכם.

ומתמיה עליהם עוד, ואומר: "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה". פירוש, שבכל התעוררות והתעוררות, מעירין האלו היה בעקשנות ובבטחה, לעומת הצדדין הנ"ל. לעץ או לאבן כנ"ל. עד שכל מלכי מזרח ומערב, לא היה ביכולתם להפריע את העבודות מעמכם. וכל עיר ועיר נעשה לך אלהית, כמו דבר אלקים וד"ל וכו'.

ואתם כתבו לי באר היטב, כמה שאתם מבינים במכתב הארוך הזה, וכמה שאינכם מבינים. וביחוד תאריכו לבאר לי, בפרטות ובאריכות כל עשרת הגבולים, שציירתי לכם. ותפרשו לי יותר ממה שכתבתי בה. כי אני כתבתי בקצרה.

בעיקר אל תתבישו לגלות לי, כל מה שאינכם מבינים, וכל הפירושים שלכם, ואז אענה לכם את הדגן את התירוש ואת היצהר. ודבר אחד מדבריכם אחור לא ישוב ריקם.

יהודה

שאלה: בעל הסולם אומר בסוף המאמר, אל תתבישו לגלות את מה שלא מבינים, וברוך ה', במאמר הזה יש הרבה דברים לא ברורים. מצד אחד הוא סוחף ומרתק, אבל מצד העבודה הפנימית לא כל כך ברור מה צריך לעשות. יש פה הרבה פניות לתלמידים, שהן קצת מפתיעות, יש פה דיבור שלם על המדבר עם הרבה מאוד מושגים שהם לא כל כך ברורים. יש כמה משלים, לדוגמה המשל על שני הבנים ששניהם חולים, לאחד אין כסף ולאחר יש כסף, והאב מרחם יותר על זה שאין לו כסף. לא כל כך מובן מה המסר של המשל, מה הנמשל.

כל אחד מבין לפי כמה שמבין.

שאלה: בעל הסולם כותב ש"צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך, המה עסקי הנשמה ממש, [...] שגדולה שמושה יותר מלמודה". כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו." ובהמשך הוא אומר "וע"כ שבחו חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד ברב". מה זה לשמש את הרב?

לדעת בעצמו מה הרב צריך ולבצע את זה כמו שהוא היה מבצע בגופו.

תלמיד: למה "גדולה שמושה יותר מלמודה"?

אני חושב שזה מפני שבשימוש אתה בטוח עושה משהו לאדם גדול, אבל בלימוד אתה עושה לעצמך.

תלמיד: ומה העניין של התבטלות אמיתי, במלוא מובן המילה, לרב?

זאת אומרת, אין כאן איזה מחסום, איזה מרחק שהתלמיד לא יכול לעבור כדי לשמש.

תלמיד: אפשר ממש להרגיש את הביטול של הרב כלפי הרב"ש, בכל מילה. ממה שאני מרגיש אצלך, תמיד הרב"ש הוא כמקור הראשון הכי מדויק. איך להיות בביטול כלפי הרב ולרצות לשמש אותו כמו שהרב כלפי הרב"ש? אתה נותן לנו דוגמה מדהימה איך להיות כך.

אין לי מה להוסיף. איך שהבורא מסדר את הדברים, כך הם מתקיימים.

שאלה: בעל הסולם אומר שצריך להיות בהתבטלות אמיתי במלוא מובן המילה, אבל הוא גם אומר "אי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו", אם כך איך בכל זאת אפשר להידבק אליו? כי הוא גם אומר "שהכל רוצה ללמוד ממני, זולת מענין השפלות". מהי השפלות הזאת, שאדם באמת רוצה להיצמד לרבו, אבל את השפלות הוא לא רוצה לקחת ממנו?

הוא רוצה בעצמו להתאמץ ולהשיג את השפלות ולקבל סימן שהוא עשה נכון.

תלמיד: יש אפשרות בכלל להשיג שפלות מהרב? כי זו מדרגה מאוד מאוד גבוהה.

לא, אי אפשר. מבחוץ זו שאלה עד כמה התלמיד מבין או לא מבין, אבל מבפנים הכול נסתר.

תלמיד: אז מה כן אפשר לעשות בעניין הזה? רק הזמן עושה את שלו כמו שהוא אומר פה?

תפילה.

שאלה: שמעתי אותך אומר ששימוש אתה עושה עבור אדם גדול ודווקא לימוד אתה עושה עבור עצמך. אבל יוצא שרוב הזמן אדם עוסק בלימוד, אז מה נקרא שאדם עושה את זה עבור עצמו, איפה פה התיקון אם זה עבור עצמו?

הכול תלוי בכוונות.

תלמיד: אבל כשאדם משמש, זה תלוי בכוונות או לא?

כן.

תלמיד: אז מה השוני? למה הוא נותן את הדגש על "למד לא נאמר, אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה", למה הדגש הוא דווקא על ה"יצק"?

כי זה למעשה. ולימוד, פלפולים יכולים להיות קשורים לאלפי דברים.

תלמיד: בימינו היכולת לשמש לא קורית בכזאת קלות לכולם, מה זה אומר לשמש דווקא בימינו? במה בדיוק אדם יכול לשמש?

קודם כל הוא יכול להיות מחובר לחברים כמו שרבו קבע, ואיתם יחד הוא ישפיע על הכלי הכללי של כל האנושות.

תלמיד: בזה שאדם מממש את דברי רבו זה נקרא שהוא משמש אותו? היכולת לשמש היום היא לאו דווקא שימוש ישיר של התלמיד מול הרב, לאדם יש כל הזמן את הסביבה של העשירייה שאיתה הוא חי.

כן.

תלמיד: בימינו, שיש מסות גדולות של תלמידים, איפה בא לידי ביטוי השימוש?

אני סיפרתי לכם לא פעם אחת, שאין דבר יותר גדול לרב"ש מאשר שנעשה הפצה בכל כוחנו, ככל האפשר, כל אחד. לא סתם לפזר כוחות, אלא לפי מה שאנחנו לומדים.

תלמיד: מפני שבזמננו אנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן בלימוד, השאלה היא איך ללמוד בצורה נכונה, שזה לא יהיה לריק אלא דווקא ייצאו מזה תיקון וכוחות.

שוב אנחנו חוזרים לאותם הדברים, מה נקרא חיבור בזמן הלימוד, מה נקרא להיות מחוברים בערבות וכן הלאה, זה כבר צריך להתיישב בנו.

שאלה: אנחנו עובדים על החיבור בעשירייה, והשאלה היא איך אפשר להתחבר מתוך החיבור בעשירייה לרב? כי אדם יכול פשוט לממש את הדברים בעשירייה וזה הופך להיות העולם, אבל איך להוסיף לזה כך שגם הרב ייכנס לתוך המשוואה?

במקום שאתם מתחברים, שם אתם צריכים להרגיש גם אותי.

תלמיד: איך מתוך זה שאנחנו מיישמים את פעולת ההפצה או כל מיני פעולות שהן רצון העליון, אנחנו מתחברים לעליון ולא רק מבצעים את הפעולה בצורה חיצונית? כי אמרת שמה שחשוב לרב"ש, זה שאנחנו נפיץ בכל הכוח, אז אני יכול לבצע את זה אבל לא בהכרח אני אתחבר בצורה פנימית לרב"ש.

אתם תתחברו.

תלמיד: האם יש עצה איך לשפר את זה, איך לגרום לפעולות להיות יותר פנימיות?

רק להיות יותר בכוונה שאתם עושים את רצון הבורא וכולכם רוצים להיות יחד מקום לגילוי הבורא.

שאלה: לבעל הסולם יש כמה תיאורים מאוד יפים על הגבולות של הארץ. הוא מדבר על הגבולות של הארץ, על המבנה, הוא ממש נוקב בשמות של מקומות וכולי. מה הקשר בין רוחניות לארץ הפיזית, הרי יש לנו ארץ?

הקשר עובר דרך הרגש, שבו אתה מצייר את מפת המדינה ונותן לכל מקום שמות מהמקרא.

תלמיד: אבל יש קשר, יש משהו רוחני בארץ, במקומות הפיזיים האלו?

לא, במקומות האלה אין שום רוחניות. אבל בארץ ישראל כמו שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו את החלקים שלה, את הצדדים שלה, לפי זה אנחנו יכולים להיות מקושרים לכוחות פנימיים וחיצוניים שפועלים.

תלמיד: יש יתרון לארץ ישראל הפיזית לעומת מקומות אחרים?

ודאי שכן. אין כאן שאלה, כי זו ארץ האבות שכבר עשו את העבודה על פני הארץ.

שאלה: אמרת קודם "במקום שאתם מתחברים, שם אתם צריכים להרגיש גם אותי". אתה מלמד אותנו הרבה שנים שצריך להיות קשר של הרב עם התלמיד, ואתה נותן דוגמה איך אתה היית עם הרב"ש. אנחנו נמצאים במצב אחר, לא כולנו יכולים להיות קשורים אליך, לכן אנחנו מחולקים לעשיריות ומנסים להתחבר. מה זה אומר להרגיש אותך בזמן שאנחנו מתחברים בעשירייה?

רק לקיים את מה שאנחנו לומדים, וזהו. אני לא מייצב את עצמי באיזה מקום, אלא אתם צריכים לקיים את זה מפני שאתם לומדים מבעל הסולם ומרב"ש.

תלמיד: איך עשירייה בודקת שבזמן החיבור היא מתחברת לרב, שהרב מורגש בפנים?

זה יבוא. בזה אין בעיה, העיקר זה החיבור ביניכם.

תלמיד: יש חיבור בלימוד, בסעודות, במפגשים, במשך היום. איך בכל 24 השעות לשמור על החיבור שמביא את הנגיעה ברב, ברוחניות?

אני חושב שאנחנו צריכים לכוון את עצמנו לרב"ש, זה המורה האמיתי שלנו ודרכו אנחנו כבר מגיעים לבעל הסולם, לבורא, ליתר המקובלים. אבל העיקר זה הרב"ש, הוא צריך להיות כמטרה, כמקור.

שאלה: איך אפשר לעסוק בשפלות עצמית בצורה אמיתית ונכונה?

דרך זה שאני מתקשר בהכנעה עצמית לכל החברים.

שאלה: בעל הסולם כותב "וטוב שתידבק בתכונת גופי". איך תלמיד יכול לעשות את זה בפועל?

רואים מה הגוף של המורה דורש, והתלמיד יכול להידבק, לבצע, לעזור לכל צרכי הגוף של המורה, ובזה הוא איכשהו מתקרב אליו.

שאלה: מה זה אומר "לשמוע דבר ה' כיאות", איך זה חל על העשירייה?

צריכים להתחבר ולשמוע. כי אם באמת יש בינינו קשר, אם יש עשירייה שהבורא יכול להופיע שם במידת מה אפילו, אז כל אחד חייב להשתוקק לזה ולהגיע ל"לשמוע".

שאלה: לאחרונה יש הרגשה שחיבור משמעותי בעשיריות שיביא פריצת מחסום הוא דווקא אצל הגברים. האם זה נכון?

זה נכון שהגברים בזמן האחרון נעשו יותר מקושרים, יותר רציניים, ויחסית לנשים הם מחוברים ויציבים יותר. אבל זה נכון לעכשיו, כרגע, ואפשר לקבל את זה כדוגמה טובה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לכוון את עצמנו לרב"ש, שהוא המורה האמיתי שלנו ודרכו אנחנו מגיעים לבעל הסולם, לבורא, ליתר המקובלים.

כן.

תלמיד: רב"ש לא איתנו, איך אנחנו יכולים לכוון את עצמנו אליו?

על ידי כך שאנחנו מקבלים את כל המאמרים שלו, את כל מה שהוא כתב, ולפי זה מתקדמים.

תלמיד: אבל אנחנו קוראים גם כתבי בעל הסולם, ואתה לא אומר לנו לכוון את עצמנו לבעל הסולם אלא לרב"ש.

בעל הסולם הוא גבוה מדי.

תלמיד: אז מה נקרא לכוון את עצמנו אליו?

שאני חושב איך לקיים את רצונו ולממש את כל העצות שלו כדי להבין דרך זה מה אני צריך לעשות.

תלמיד: ואיך אנחנו עושים את זה?

בעבודה בינינו, כמו שרב"ש כתב, כמו שבעל הסולם כתב.

תלמיד: אם אנחנו לא מבינים משהו שאתה אומר, אנחנו יכולים לשאול אותך.

כן.

תלמיד: אם אנחנו לא מבינים משהו שרב"ש כותב, אז מה אנחנו צריכים לעשות?

אתם יכולים להתקשר ביניכם ולקרוא וללמוד יחד, ואפילו עשר פעמים רצוף לקרוא אותו דבר ולהשתדל להבין, ואם לא, אז לעזוב את זה ולהתפלל להבין.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה על החשיבות הגדולה של הביטול בפני המורה ושימוש של המורה. איך אנחנו יכולים לשמש את רב"ש?

לפי מה שאתם רואים שהוא דורש מכם. בסך הכול לפי מה שאתם רואים שהוא דורש מתלמידיו.

תלמיד: רב"ש כותב פה על הביטול בפני המורה, ואנחנו לומדים שכל אחד צריך להתבטל בפני העשירייה, בפני החברים. מה ההבדל בין ביטול בפני המורה ובין ביטול בפני העשירייה?

אנחנו לומדים שבחיבור בינינו, אם אנחנו באמת נבטל את עצמנו כלפי הדרישות של כל אחד מכלל החיבור, מכלל העשירייה, אז אנחנו כן נגיע להעמיד את עצמנו בצורה הכללית המתוקנת.

תלמיד: וכלפי המורה, מה זה נותן?

כלפי המורה אני לא יכול להגיד כל כך. אם המורה זה אני, אז אני לא דורש יותר ממה שאנחנו לומדים יחד מהמאמרים.

סך הכול אני רוצה להגיד שמצבנו לא כל כך נורא, הוא דווקא טוב ומתקדם, וזה בזכותכם שאתם נעשים יותר רציניים, במיוחד בזמן האחרון, ואני מצפה מאוד לזה שיישמעו למעלה התפילות שלנו.

שאלה: לגבי ארץ ישראל, בעל הסולם אומר "אל תאמרו ח"ו שאני נסעתי מארץ ישראל, אלא אתם מתרשלים בזה, ואינכם מתגעגעים כראוי לשבת בה עמי יחד". מהו אותו געגוע ראוי לארץ ישראל?

כמו שצריך להיות באדם שהולך להתקרב לבורא, עד כמה צריך להיות בו געגוע למדרגת "ארץ ישראל".

תלמיד: אם היה אפשר לכוון מה זה נקרא להילחם על ארץ ישראל, מהי המלחמה הנכונה על ארץ ישראל?

שאני רוצה להגיע לרצון אחד בלבד, שדרכו אני מכוון לבורא שנמצא שם מתחילת השנה ועד סוף השנה, בכל הזמנים יומם ולילה, ואליו אני מתוך ארץ ישראל יכול להגיע ולהידבק.

תלמיד: אז ניצחון על ארץ ישראל זה אומר להגיע לאותו רצון אחד?

כן.

תלמיד: ולמה לכל המושג הזה "ארץ ישראל" יש השפעה כל כך חיצונית?

כי זו הנקודה המרכזית של כל המציאות.

תלמיד: איך אפשר להלביש על החיצוניות פנימיות ולא ללכת לחיצוניות?

זה יקרה במידה שאנחנו נרצה.

תלמיד: אנחנו יכולים?

יכולים.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות כדי להתחיל לתפוס את המושג הזה "ישראל" והמלחמה בצורה פנימית? איך מתחילים?

זה מה שאנחנו לומדים מכל המאמרים, רק על זה בעצם יש לנו מאבק, עליות וירידות, מצבים מיוחדים. רק על זה.

תלמיד: זאת אומרת, בזמן שאנחנו לומדים מאמר, מתעסקים איתו, אנחנו צריכים לקשור אותו לאותו מושג "ארץ ישראל", להיות בנטייה כזו?

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב פה שהוא כתב גם את הספר "אור הפנים", וגם כל שבוע הוא טורח לכתוב שני מאמרים, ויש עוד ועוד למידה, ובסוף הוא מגיע למסקנה שעדיף להיות יהודי עם לב טוב. כי הם קטנים, הם לא משיגים הרבה מכל מה שכתב, ולכן עדיף להיות יהודי עם לב טוב, שהוא בדרגה הרבה יותר גבוהה. למה הוא מתכוון בזה? כי הוא כאילו מבטל משהו מהלימוד כתוצאה מהמסקנה הזאת.

הוא מתכוון למה שכתוב, ולכן אין לי מה לפרש.

שאלה: בעל הסולם כותב "אבל אין כוונתי כמו השפלי שפלים, כלומר, כמו השפלים שמחפשים שפלות, כי ההוא עוד גרוע מהגאות בעצמו.". למה השפלות גרוע מהגאות?

אם מתוך השפלות הוא רוצה עוד עוד שפלות, אז מה יכול להציל אותו? שום דבר.

תלמיד: מפני שהוא מתגאה בשפלות שלו בעצם?

כן.

תלמיד: הוא כותב, "גם לא יכעוס כלל על הרשעים, אלא יחמול עליהם לא פחות משהוא חומל על נפשו עצמו, וכל זמן שלא זכה לרחמים העליונים, איך ידע מה להבחין, ולכעוס, אדרבה עליהם מתגבר הרחמים ביותר, להיותם עשוקים באין מנחם". אומרים לנו שאסור לרחם על הרשעים והאכזרים, אבל פה הוא אומר שדווקא עליהם צריך לרחם הכי הרבה?

הוא מדבר על עובדי ה', ולא סתם על כאלה שאתה רואה ברחוב.

(סוף השיעור)