שיעור בוקר 24.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 20.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/V4WDzuF5?activeTab=downloads&mediaType=video

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א',

פרק ב', עמ' 10, אות א' - אות ה'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמוד י', אור פנימי, טור א', ד"ה "ומהאמור".

"ומהאמור תבין, אשר מ"ש הרב המשיך מן אור א"ס קו אחד, פירושו, אשר מקום החלל בעצמו, דהיינו, הכלי שנתרוקן מאור א"ס, הנה, הוא עצמו גרם להמשכת הקו מאור א"ס, מסיבת המיעוט, שנתחדש ב"רצון לקבל" שבו. כי שיעור מידת קבלתו עתה מאחר צמצום הבחינה ד' שלו, מכונה בשם קו, דהיינו בערך קבלתו הקודמת בבחינה ד' שמילא את המקום כולו, אבל עתה, שאין לה הרצון לקבל הגדול הזה, אלא רק ג' בחינות הרצון הקודמות, אשר הרצון לקבל קלוש בהן כנ"ל, נבחן כמו שהכלי ההוא אינו מקבל יותר מאור א"ס אלא קו אחד של אור, וכל מקום הכלי נשאר ריק ופנוי מהאור, כי אין האור הדק הזה שמקבל עתה, מספיק למלאות כל מקומו של הכלי, שזה עלה לו מחמת חסרון דבחינה ד' שמיעטה אותו כנ"ל. ונתבאר, אשר האור העליון לא נפסק כלל מסיבת הצמצום, וכן לא נשתנה כלל שימשיך האור בבחינת קו אחד, אלא, כל השינוי הגדול הזה נעשה בסיבת כלי הקבלה שנתמעטו אשר עתה לא יוכלו לקבל מאור א"ס אלא שיעור קטן מאד הנקרא קו, דהיינו לפי מידת רצונו, כי לא ירצה יותר מהמידה ההיא, והבן היטב."

הוא מגלה עכשיו שבמידה שהוא מסוגל להיות בהשוואת הצורה לבורא, ביחס הדדי ביניהם, באהבה, בנתינה, זה בסך הכול קו מצד הנברא. מצד הבורא זה אין סוף, ומצד הנברא זה קו אחד בלבד, קטן, דק, באמצע החלל. כל החלל הוא יחס הבורא אליו, האינסופי, והנברא הוא מסוגל רק לזה.

מה מסמל לנו הקו הזה? שבעצם הנברא בקו הזה לא מגלה את הכלי הנכון שלו, את החיסרון האמיתי להיות שווה לבורא. הוא כמו תינוק, הוא לא מסוגל לגלות עד כמה הנתינה היא גדולה, אינסופית, זה לא אומר לו, הוא לא נמצא בזה. הוא חייב לגלות את היחס האמיתי, הוא חייב להגיע לאותו רצון מצדו, הוא צריך להבין ולהשיג שהוא לא יכול לממש אותו בעצמו, אלא לדרוש ולבקש אותו מהאור העליון, כי אחרת לא יהיה דבוק באור העליון אם יוכל לממש בעצמו. ואז להגיע לאותה צורה, לאותה עוצמה של נתינה מצדו כלפי האור.

יש פה פעולות הכרחיות כדי לממש את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו מצד הבורא, לאותה מחשבה שהתהוותה בנברא כגורם לצמצום א', שהנברא רצה להגיע למצב שהוא בדיוק כמו הבורא. כדי לממש את המחשבה הזאת בדיוק להיות כבורא, צריכים ממש עכשיו לעבוד קשה בסדר ארוך מאוד של פעולות. הנברא שנמצא כמלכות דאינסוף בנקודה האמצעית שיכולה לעשות רק צמצום, ועם המסך שמתגלה למשוך קו, ומתוך הקו הזה לברוא את כל העולמות, רואים עד כמה במצב הזה לעומת האין סוף, העיגול האינסופי, כך בציור נותנים לנו להרגיש, הנברא עדיין לא פועל כנברא, כל המרכיבים שיש לו כאן הם עדיין מהבורא.

למה? הרי דיברנו על זה שבחינה ד' הרגישה שהיא רוצה לקבל, והיא עושה צמצום, היא כביכול מרחיקה את עצמה לגמרי מהאור, והאור מסתלק מכל הבחינות. אחר כך היא מושכת בעזרת המסך את האור אחרי שהיא כבר ריקנית, עושה איתו הכאה, ואחר כך רק זיווג. אז למה אנחנו עדיין לא אומרים שהנברא מבצע את הפעולות האלו, אלא עדיין הן באות כביכול מצד הבורא? כי הרצון לקבל של הנברא, אומנם הוא התרוקן, אבל הוא התרוקן בגלל שהוא קיבל את התכונות האלו מהבורא, ועדיין לא נמצא בחוסר השתוות הצורה או בניגוד לבורא, אף פעם עוד לא היה דבר כזה. זה יתגלה רק בשבירה, ואחרי השבירה כשהרצון לקבל יתרחק לגמרי עד העולם הזה, ומכאן יתחיל לגדל את עצמו. עד שמגיעים למצב שיש לנו בחירה.

מד' בחינות, עולם אין סוף, צמצום א', מסך, עולמות א"ק ואבי"ע, העולם הזה, וממנו, אחרי כל ההיסטוריה שלנו, שאנחנו מתחילים לעלות עד שמגיעים לעולם האצילות, אין לנו עדיין בחירה חופשית. רק באצילות הבחירה החופשית באמת, והנברא מתחיל להיות דומה לבורא בגלגלתא ועיניים ואחר כך באח"פ, כשמתחיל לעבוד ממש עם הרצונות שלו (ראו שרטוט מס' 1). כל הסיבוב הזה עד כאן זו הכנה. עדיין לא נגלתה ברצון לקבל ההבחנה הנכונה כדי שיעבוד מתוך עצמו. כי יש כאן שני קווים שרק באמצע ביניהם הוא יכול לבנות את האני שלו. ומה שאנחנו לומדים עכשיו בעולם אין סוף, בצמצום א', במסך, אפילו כשמתחיל לבנות את הקו בעולם אדם קדמון ואבי"ע, יש עדיין בכל זאת קו שכל הזמן הולך עם אותם הרצונות הטובים שבאים לו מצד האור.

שרטוט מס' 1

קריין: אות ג' קטנה מתייחסת ל"ג מן האור העגול שלו".

"ג) פירושה של תמונת העגול כבר נתבאר לעיל (פרק א' אות ק'), ומשמיענו בזה, שאפילו לאחר הצמצום נשאר האור העליון בתמונת העגול, שפירושו בלי הבחן מדרגות, וכל ד' הבחינות שוות אצלו במעלה (כנ"ל פרק א' אות ק'), והטעם הוא כמ"ש לעיל (בדיבור הסמוך), אשר ענין החידוש והמקרה אינם נוהגים ח"ו באור העליון, עש"ה, וכל אלו מיני ההתחדשות האמורים, אינם אלא יחסי הכלים בלבד."

קריין: אות ד. אות ד' קטנה מתייחס ל"ד מלמעלה למטה, ומשתלשל, ויורד תוך החלל ההוא."

"ד) אל תשכח שאין הכונה ח"ו במושגים המדומים במקום גשמי, אלא הזך ביותר מכונה בחינת מעלה, והעבה והגרוע ביותר מכונה בחינת מטה. וכנ"ל (פ"א אות ו') שכל מה שאפשר להבין בהתפשטות האור מהמאציל וביאתו לבחינת נאצל, הוא בעיקר בבחינת חידוש של שינוי הצורה שישנו בנאצל, דהיינו, בחינת ה"רצון לקבל" שנתחדש בו, שאינו נמצא במאציל. ומחמת זה, נבחן הנאצל, שהוא רחוק, עב ושפל ותחתון כלפי המאציל, כי שינוי הצורה מהמאציל עושה כל אלו ומפרישו מבחינת המאציל לבחינת הנאצל. גם ידעת ששינוי הצורה הזאת, דהיינו ה"רצון לקבל", אינו נגלה בבת אחת, אלא שמתרקם לאט לאט, בסדר ד' בחינות, ונגמרת צורתו בתכלית הגדלות רק בבחינה הד'.

ולפיכך יוצא לנו, כי כל שצורת הרצון לקבל שלו קלושה ביותר, דהיינו הבחינה הא' של ד' הבחינות, הרי היא נבחנת לקרובה יותר אל המאציל, והיא חשובה יותר וזכה יותר ועליונה יותר, כי שינוי הצורה שבה אינו כל כך גדול כמו ג' הבחינות שלאחריו. והבחינה הב', שהרצון שבה גדול מבחינה א', הרי היא נבחנת, לרחוקה מן המאציל ביותר ועבה ביותר ושפלה ביותר ותחתונה ביותר מן הבחינה הראשונה, עד שהבחינה הד', היא רחוקה מהמאציל יותר מכולן, ועבה ושפלה ותחתונה יותר מכולן. וז"ש הרב שהקו נמשך, "מלמעלה למטה", דהיינו מבחינה ראשונה עד לבחינה הד' (ולא עד בכלל), שהיא התחתונה ביותר מכולן. וענין מעלה ומטה האמור, נתחדש עתה עם יציאת הקו, כי בטרם שהאיר הקו, דהיינו בשעת הצמצום, לא נבחן שם מעלה ומטה, כנ"ל (פ"א אות ק'), אלא אחר שקיבלה האור בבחינת קו לבד, שפירושו שלא קיבלה אותו בכל ד' הבחינות, רק על ג' בחינות ראשונות שבה לבד, ובחינה ד' נשארה חושך בלי אור, הנה רק עתה, נגלית בחינה ד' לבחינה שפלה ועבה ותחתונה, שעליה נערכות גם כן ג' הבחינות הקודמות לה בכמה שהן זכות וקרובות יותר אל המאציל, כנ"ל. משא"כ, בעת הצמצום, שנסתלק האור מכל ד' הבחינות בבת אחת, לא היה עוד ההכר הזה בין הבחינות, כנ"ל (פרק א' אות ק')."

מה שבחינה ד' מגלה בד' בחינות דאור ישר, היא מגלה את עצמה בלבד. על ידי כל ההתפתחות שיש לה בעולמות, היא מגלה את עצמה לעומת הבחינות הקודמות. מהבחינות הקודמות שנקראות ט' ראשונות היא מקבלת רצון להשפיע, היא הופכת את הרצון להשפיע הזה לרצון לקבל שלה, בזה היא מעלה את עצמה ונעשית כמו כל העיגול הגדול, ואז מתוך זה היא מתחילה לתקן את עצמה (ראו שרטוט מס' 2).

בחינה ד' מהנקודה המרכזית מתחברת לט' ראשונות. אחר כך היא עולה על פניהן בשבירת הכלים בט' ראשונות שרוכשת מהן. כשהיא מתחברת לט' ראשונות היא רוצה להיות משפיעה כמוהם. אחר כך היא מקבלת מט' ראשונות רצון לקבל, זה בשבירה. ואז היא נעשית גדולה כמו האור, "זה כנגד זה ברא אלוהים", גדולה ברצון המקולקל שלה כמו האור. אחרי השבירה היא מתחילה כבר להיות גדולה כמו כל העיגול, כוללת בתוכה ט' ראשונות, זה נקרא קליפה. ואז היא מתחילה לתקן את עצמה כשהיא כזאת גדולה.

כשהיא מתקנת את עצמה, היא לאט לאט מביאה את עצמה למצב שבכל השטח הזה שולט האור מתוך שליטת בחינה ד', מתוך שליטת הרצון לקבל שנותן לאור לשלוט. במילים אחרות, הוא מקבל את תכונות האור, תכונת ההשפעה, על פניו, על פני הרצון לקבל שבו.

בחינה ד' שאנחנו מדברים עליה, וכל ההתפשטות שלה עד הבחירה, זה הכול מלמעלה. עדיין לא מדובר על הנברא. נברא זה מצב שבו הוא מתחיל לתקן את עצמו אחרי שיש מערכות של קדושה וקליפה, מרגיש ומגלה את עצמו כשולט או רוצה לשלוט בכל העיגול. אם בחינה ד' מרגישה את עצמה בלבד, אז יש לה נפש בלבד. כשהיא רוכשת את כל הנרנח"י, אז יש לה נרנח"י שנכנסים בה בצורה השבורה. ואז בתיקון היא מגיעה לנרנח"י, ודאי ששונה, כי כאן זה נרנח"י דנפש, וכאן זה נרנח"י דנרנח"י.

שרטוט מס' 2

קריין: אות ב', דברי האר"י.

אות ב'

ראש הקו נוגע באין סוף ולא סיומו

"ה וראש העליון של הקו, נמשך מן הא"ס עצמו ו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה ז למטה בסופו אינו נוגע באור א"ס."

קריין: אות ה' קטנה מתייחסת ל"ה וראש העליון של הקו, נמשך מן הא"ס עצמו".

פירוש אור פנימי לאות ב'

"ה) היינו בחינה ראשונה מד' הבחינות כנ"ל בדיבור הסמוך.

קריין: אות "ו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה".

"ו) כי בחינה א', שהיא הראש העליון, היא הקרובה ביותר לא"ס, כלומר למאציל, וע"כ נחשבת כמו שנוגעת בו, כי אין הפרש שבשינוי הצורה דבחינה א' ניכר כל כך עד להפרידו מהמאציל, כנ"ל."

אפילו שיש לה רצון, ורצון לקבל שהיא גילתה, אבל הרצון לקבל הזה בא בצורה ישירה מהאור, היא גילתה שבצורה כזאת היא נבראה. כי האור ברא אותה הפוכה ממנו, כיש מאין, ולכן אומנם זה הפוך, אבל ההפכיות הזאת היא עדיין לא בחשבון עצמו.

זו עדיין לא קליפה, זה לא שאני מתכוון ורוצה, כמו שאנחנו לומדים את זה ב"יכול ולא כמכוון", או "לא יכול וכמכוון", בצורות האלו. אלא הקליפה היא שהוא יכול להיבדל מהתענוג ולא מתכוון לעשות זאת. עדיין אין צורה כזאת כאן בבחינה ד' שעליה אנחנו מדברים, עדיין אין קליפה ממש. אומנם מתגלה שהוא הפוך, אבל הוא הפוך בגלל הטבע שלו, שלא יכול לשייך את זה עדיין לעצמו.

לכן אומרים שאפילו שהיה צמצום, אבל לפני הצמצום כשגילה שהוא הפוך, לא נפגע מזה שום דבר. כי הנברא שגילה את זה, הוא פתאום מגלה את זה. מהבורא היה כאן מצב מושלם, אלא הכול מתגלה כלפי הנברא. כשהנברא מגלה, יחד עם הגילוי הוא מיד עושה את פעולת הריחוק, הצמצום, ולכן לא נגלה כאן עדיין מצד הנברא שום רצון שהוא נגד הבורא, ולכן הכול הוא בקדושה. אומנם יש צמצומים, ריחוק וגירוש האור, אבל עדיין כולו בקדושה כי זה נגלה מתך שלמות.

קריין: אות ז' קטנה מתייחס למטה "ז למטה בסופו אינו נוגע באור א"ס."

"ז) למטה בסופו מורה על הבחינה הד', שהיא רחוקה יותר מכולם ותחתונה יותר מכולם, כנ"ל (פרק ב' אות ד'), שאינה מקבלת עתה את האור העליון, ונמצא שאינה נוגעת באור א"ס, אלא נפרדת הימנו."

הוא נותן לנו הגדרות, מעלה, מטה, כבר לפי הקו. אם יש יחס מצד הנברא לבורא, אז הנברא הוא קובע את כל ההגדרות עכשיו. מה שאין כן, באין סוף אין הגדרות, הכול שווה.