שיעור בוקר 14.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.11.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/mueHi12D?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 206,

"מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום"

מאמר מ"שלבי הסולם", כרך א', עמוד ע"ח, פרשת "לך לך". רב"ש רוצה להסביר לנו את השלבים שעובר האדם לפני שהוא מגיע למטרה. מפני שאנחנו מתחילים מהחומר, והחומר שלנו הוא הרצון לקבל, רצון ליהנות, יוצא שהדרך היא להפוך, לעבוד עם הרצון הזה נגד כוונתו הטבעית.

כשאנחנו לומדים את ההשתלשלות מלמעלה למטה, אנחנו לומדים את יצירת החומר דרך ד' בחינות דאור ישר ואחר כך הרצון לקבל. הרצון לקבל שמשתלשל עד שמגיע לשבירה כולו נמצא בתכונה שהוא עדיין לא הרצון לקבל כמו שאנו מכירים אותו. אלא אחר כך כשעובר ''שבירה" ונכנסים לרצון לקבל הזה ניצוצות בינה, ניצוצות השפעה, הם נעשים בתוך הרצון לקבל כבר כ"כוונה בעל מנת לקבל". אומנם הם באים מהבינה אבל הם עוברים שבירה, גם מלכות וגם בינה. יוצא שיש לו רצון לקבל לעצמו, ליהנות לעצמו, בכוונה ממש ליהנות לעצמו, שכל כולו סגור בתוך עצמו, גם במעשה וגם בכוונה.

ולכן העבודה שלנו היא לא כמו שהכלי החליט באין סוף שהוא רוצה לעשות על מנת להשפיע, כלומר זה חומר של העולמות ששם אין יצר רע, אין מלכתחילה כוונה על מנת לקבל אלא רק אחר כך בעולמות בי"ע דטומאה. אלא אנחנו מתחילים מהמצב ההופכי, ולכן צריכים לעבור קודם כל תיקון שנקרא "דרגת האמונה", "דרגת הצדקה", שהכוונה שלנו תשתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

צריכים להגיע למצב שנקרא "צמצום א'", שלא משתמשים ברצון לקבל אם לא על מנת להשפיע. מדובר ביחס לבורא, לא על דברים גשמיים, שאדם בדרך כלל נכנס דרך הקליפות לכל מיני מחשבות שאסור לו לאכול ולשתות, ומגביל את עצמו בכל מיני דברים של העולם הזה. מדובר בכל דבר ששייך לבורא, שבכל המחשבות והמעשים שלנו ששייכים להתפתחותנו הרוחנית, אנחנו חייבים להיות בכוונות על מנת להשפיע ובהשתדלות להגיע להשתוות הצורה.

להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, זה להיות בהשתוות הכוונה, כי בהשתוות המעשה אנחנו אף פעם לא נמצאים, אנחנו רק יכולים לקבל או לא לקבל, והבורא הוא רק משפיע, אבל אם כל אחד מאיתנו מגיע לאותה הכוונה לא לעצמי אלא רק לטובת הבורא, אז נמצאים אתו בהשתוות הצורה, והתיקון הזה נקרא "אמונה", ואז המעשה שלנו על מנת להשפיע נקרא "צדקה".

אם אדם מגיע למצב שהוא לא מצפה לשום תמורה שתהיה לו בחזרה ממה שהוא חושב או עושה, נקרא שהוא "עושה צדקה". ואם הוא באמת מגיע למצב האמיתי הזה שמשתדל לעשות צדקה, אז הוא מתחיל לגלות שהוא לא מסוגל, לא רוצה, שבשום פנים ואופן הוא לא יכול להתקרב אפילו לדרגה כזאת, ואז מתבררת בו דרגה שנקראת "אבירי לב", הוא ממש בוטה, הוא מקטרג על הרוחניות, על הבורא, ולא רוצה להגיע ל"צדקה" וגם לא לדרגה שאחר הצדקה שנקראת "שלום".

לכן אומר בעל הסולם, מארבעת מלאכים האלו שהם כביכול ארבע התכונות העיקריות שבהן הבורא רוצה להביא את האדם, את הרצון לקבל לתיקון, אז "שלום", הדרגה האחרונה, אמרה שהרצון לקבל כולו "קטטה", הוא אף פעם לא ירצה להיות בשלום. ויוצא שזה באמת כך, שהרצון לקבל לא מסוגל לרצות להגיע ל"לקבל על מנת להשפיע".

אבל יש, לא בתוך האדם, לא בתוך ארבע התכונות האלו, ארבע המדרגות האלה, אלא מלמעלה יש אמצעי שנקרא "האור המחזיר למוטב", "אור מקיף", שהמאור הזה מתקן את הרצון לקבל ואז הוא באמת מגיע.

ובזה יש שני מצבים. האדם יכול להיות במצב שעושה הרבה מעשים ולומד תורה, ונמצא כמו שאומר רבי אבא, שעל אף שעושה את הכול, לא רוכש את דרגת האמונה. חושב על עצמו שהוא צדיק כי באמת לפי המעשים שלו הוא צדיק, אבל לא רוכש את דרגת האמונה, מפני שהתורה שלומד לא מעוררת עליו אור מקיף. הוא רק חושב על עצמו שהוא צדיק, ודווקא מקטרג על הדרך השנייה, לא רואה שנמצא במבוי סתום.

ורבי חזקיה אומר, שאי אפשר להגיע לדרגת השלום, אפילו לדרגת הצדיק, לדרגת האמונה, בלי לעבור את השלב שנקרא "אבירי לב", שהגוף מתנגד ולא רוצה שום דבר, וממש נמצא בקטטה, בועט בכל. לא מסכים לשום דבר בדרך הזאת, כי רואה שרוצים לתקן אותו, לכופף אותו. ואם אדם ממשיך וממשיך בצורה שהוא מזמין את המאור שמחזיר למוטב, אז הוא נלחם עם אבירות הלב שלו ועובר אותה, שובר את הלב. זה נקרא ''לנשברי לב שמחה'', אז הוא זוכה לזה שהתורה ממלאת את הלב השבור שלו, מתקנת אותו, ואז מגיע מעבר לשבירה הזאת, לתיקון של עצמו, מגיע לשלום.

לכן יש שתי דרכים כביכול, כי דרך אחת היא לא דרך, היא ללא מוצא. אלה שלומדים תורה ללא כוונת התיקון של עצמם, להזמין על עצמם אור המקיף, שאותו אפשר להזמין רק על ידי לימוד הקבלה בכוונה להיתקן, לעורר אורות המקיפים, לראות את הרע, לתקן אותו, להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", אז מרגישים את אבירות הלב וקטטה נגד הדרך, ובהחלט בשבירה מגיעים לתיקון.

הדרך האחרת, שלומדים ועושים מעשים וסופרים לפי המעשים לפי שעות הלימוד דפי גמרא שיודעים בעל פה, כמה יש לפי הכמות, ואז לפי הימים שעשו או שעסקו בתורה בדפים, עושים חשבון, ואז יוצא שבלי השגת האמונה ובלי השגת השלום, בלי להרגיש שנמצאים כנגד זה, חושבים על עצמם כצדיקים.

זה כל ההבדל בין לעורר את אבירות הלב, או לעבור את זה כך שלא להרגיש וכך לחיות כל החיים בכיסוי מהתיקון, בריחוק מהתיקון. ודאי שדרך שלא מגלה את הרע שבאדם היא נעימה, ואדם נמצא באשליה, הוא חי כאילו בשלמות השקרית וטוב לו. ומי שמגלה את ההתנגדות של הלב שלו, אז מכל הקטטות, מכל הכבדת הלב, הוא מרגיש שרע לו, מרגיש את עצמו "עני".

יוצא ש"דרך התורה" הפוכה מ"דרך בעלי בתים". דרך בעלי בתים נקרא שהוא כל הזמן סופר מה שיש לו, ובאמת עוד יום עשה מצוות, ועוד יום למד עוד דף גמרא, ועוד יום עסק במשהו כזה שנקרא שעשה רצון של הקדוש ברוך הוא, מצד אחד. מצד אחר, מי שמתקדם בדרך העבודה, אז רואה כל יום שפוחת, שהוא יותר רחוק, שלא מסכים עם הדרך, שהרצון לקבל שלו הוא לגמרי ההיפך מהמטרה, ורואה את עצמו כמתרחק.

אז אין לו מה לספור, ולכן הוא לא נקרא בעל הבית. אלא עושה את החשבון לא לפי מה שיש לו, אלא לפי כמה בכל זאת הוא מרגיש שהוא נמצא בהפכיות הצורה מבעל הבית, וכמה דורש תורה הנקראת, "דרך התורה הפוכה מדעת בעלי בתים", כי בעלי בתים לא צריכים תורה המחזירה למוטב, "בראתי יצר רע בראתי תורת תבלין", אלא הם צריכים לספור את הרכוש שלהם.

אז כמו שיש לנו חלוקה כזאת לעובדי ה' ולעושי מעשים, כך יש לנו גם בכל אדם, תלוי לפי מה הוא בודק את עצמו בכל פעם כשנמצא במצבים שונים גם בין אלו שנמצאים בדרך התיקון. ועליו להיות שמח גם אם לא בהרגשה, אלא במה שקורה, בכך שהוא נמצא בדרך הנכונה.

לכן כתוב "לך לך", כי זה לא פשוט ללכת בדרך הזאת, אלא רק בציווי הבורא ובעזרת המואר שמתקן ומעביר משלב לשלב אפשר באמת להגיע מ"לך לך מארצך, מבית אביך, אל הארץ אשר אראך", לעבור מרצון אחד, מתכונות לקבל לתכונות להשפיע.

תלמיד: אני נשאר למרות הקטטה שיש לי עם הדרך. אבל איך אני יודע אם אני נשאר בגלל שאני פסיבי ומפחד מאלוהים, או שאני נשאר מהסיבות הנכונות שאני מושך עלי אור מקיף?

אם אדם נמצא בדרך או לא הוא בודק רק לפי הכישלונות. אנחנו לא יכולים לבדוק את עצמנו לפי הישגים טובים, ההישגים שלנו היום זה הכרת הרע. ככל שיתגלה בנו יותר רע זה מודד עד כמה אנחנו התקדמנו.

אומרים לי כך, כל עוד לא תגיע למצב שאתה מרים מאה קילו, אתה לא עובר לשלב הבא. אז אני שם לפניי איזה גבול, הישג של מאה קילו, ובכל פעם שאני מתקדם, נגיד אני כבר יכול להרים עשרים קילו, אז שמים לי עשרים וחמש ואני לא יכול להרים. אבל התקדמתי ואפילו עשרים וחמש אני מרים. אבל אני מסתכל על מאה, ומה יש לי עם עשרים וחמש? אז נותנים לי שלושים ובהתחלה אני לא יכול להרים, אבל אני עובד על זה עד שאני מרים שלושים.

בכל פעם אני רואה יותר ויותר את הקושי ואני לא סופר את ההישגים שלי שהרמתי עשרים קילו, שלושים קילו, ארבעים קילו, ולמה? כי אני מסתכל על מאה. ויוצא שההישגים הטובים שבינתיים השגתי בכל זאת לא מורגשים אצלי כהישגים, כי מאה קילו זה כל כך גדול לעומת מה שהשגתי, שאני רק רואה כמה הכבדה מוסיפים לי בכל פעם.

ולכן הדרך היא קשה. אבל בעצם זה מה שעוזר לאדם לאט לאט לקבוע יחס נכון לשלבי ההתקדמות. שהוא לא מסתכל על איך הוא מרגיש, אלא מסתכל על זה שהוא נמצא בזה ועם מי הוא נמצא. הוא מעריך את ייחודיות יחס הבורא אליו, שהוא נמצא בקבוצה, שהוא בכל זאת עושה דבר מיוחד אפילו שלא מרגיש, הוא מתחיל לבנות לאט לאט ערכים אחרים חוץ מאלה שקודם בדק אותם בכלים קבלה.

וזה דווקא בגלל שבכל פעם הוא מקבל אכזבות, זה בונה בו בכל פעם יחס אחר לשקול כל מצב. ובינתיים בדרך הזו הוא שוקל גם לפי מצב הרוח שלו וגם לפי האמת, ואחר כך לאט לאט עוזב את מצב הרוח, כבר לא שם לב אליו כל כך, ולא נמצא בשליטתו ולאט לאט עובר ממר למתוק לאמת ושקר. כלומר, שם את הקשר שלו עם הבורא, עם המטרה, עם מה שלמעלה מהחיים האלה, כדבר הגדול ביותר וכמעט ללא שום יחס לאיך הוא מרגיש, טוב או רע.

הוא קונה לאט לאט את כוח ההתנגדות לאיך הוא מרגיש, טוב או רע, ולא שם לב לזה. לאט לאט נבנית בו מערכת אחרת כלפי הסתכלות על החיים. זה ודאי לא למתחילים, אבל כך זה קורה לאט לאט. והוא מגיע למצב שהוא דורש את זה מהבורא וכל פעם הולך בהכבדה, ודורש את זה מהבורא. זאת אומרת, מתוך הלימוד הוא רוצה שכך זה יהיה ועל ידי הלימוד ועל ידי המעשים שלו, הוא זוכה שהאור המקיף יתקן אותו, ויביא לו דרגת האמונה.

מה זה דרגת האמונה? שאני לא שם לב לרצון לקבל שלי והוא גדל, ועל ידי משיכת האור המקיף אני מתקן את עצמי, כך שאני רוכב למעלה מעל הרצון לקבל, והוא לא לוחץ עליי, ולא מחייב אותי לקבוע את המצב שלי לפי איך שאני מרגיש בו, אלא אני הופך להיות למשפיע על מנת להשפיע. זאת אומרת, אני מפסיק להתחשב בו. פשוט מפסיק.

למה? כך השפעת האור. לא בצורה ישירה זה בא, זה בא כאילו בצורה ישירה אבל גם הפוכה. כי בצורה ישירה אני לא יכול, זה לא בכוחותיי לבצע את זה, אלא אני גורם שהאור המקיף ישפיע עליי. זאת אומרת, זו לא פעולה ישירה, זו פעולה שאני מזמין על עצמי ואז האור המחזיר למוטב מגיע ומתקן.

והדרך לזה מתחילה מדרישת האדם שהבורא יתקן אותו. מי שלא מרגיש שזה בא לו בדרך, ואיך הוא לא מרגיש? כלומר, מי שלא מגלה מהירידות שהוא חייב את התיקונים האלה. תחילה מגלה בירידות שרע לו, חושך, נאבד הטעם, הכול, והוא נכנס לייאוש, לדפרסיה, ו"לטוב לי מותי מחיי", אני לא יכול לזוז, רע לי וזהו.

אני קורא בינתיים את המצב שלי כפשוט רע לי. זאת אומרת, לא אמת ושקר אלא מר ומתוק. מר. אחר כך לאט לאט כשאני מתקדם, אני מצרף את המר הזה לאמת. אמנם מר לי, אבל אני נמצא בהתפתחות הנכונה, ואז המר הזה מקבל איזו המתקה. וזה גם בחיים שלנו כך, כשאני רוצה להיות פרופסור, אז רע לי ורע לי בחיים, אני לא הולך לדיסקוטק, אני לא עושה חיים, אלא יושב בספרייה וממש לוחץ על עצמי, אבל אני ממתיק את החיים שלי לעת עתה במטרה. אותו דבר נניח בדרך שלנו. אומנם כאן ההמתקה צריכה להיות על ידי תמיכה מהקבוצה, באמונה, שאני באמת מגיע למשהו שלא רואים. פרופסור אני כן רואה מה זה, זה מכובד וטוב נניח.

אחר כך, בזה שאני רואה את הרע ומבקש שייתקן, מבקש להעריך את המצבים האלה לפי האמת ולא לפי ההרגשה, אז בהחלט האור פועל כך שהוא מביא לי את התיקון על מנת להשפיע. את זה בעצם אני מבקש, אני לא רוצה להיות שפוט תחת ההרגשה. אם יש הרגשה רעה ברצון לקבל, זה בסדר, אבל לא שהיא תשלוט עליי, אלא אני רוצה להיות דבוק. אם זה יותר טוב, בסדר גמור, אם זה יותר קרוב למטרה, בסדר, בלי להתחשב אם כואב או לא כואב.

אני נניח נותן את היד שלי לרופא ואומר לו, "תחתוך, תעשה שם משהו", למה? כי זה יותר בריא, לכן אני מוכן. אני לא מתחשב בכלל בהרגשת הכאב אם יש או אין. עד כדי כך, שאם זה באמת אמת ואני דבוק לאמת, אז אני לא מרגיש כאב. איך יכול להיות? האור נותן לי את היכולת הזאת, זה נקרא להגיע לדרגת אמונה. אני נמצא במצב שההרגשה ברצון לגמרי לא שולטת עליי, אלא רק גדלות המטרה, גדלות הבורא. זה נקרא שמגיעים לצדקה, שמגיעים למצב ללא תמורה לרצון לקבל, זאת אומרת, מה שיש בו לא מורגש כבר, אין חשבון על זה.

לכן המצב הזה של "חפץ חסד", להשפיע על מנת להשפיע, הוא כבר דרגת השתוות לבורא. התנאי הראשון הוא, כמו שהבורא לא חושב על עצמו, כך האדם לא חושב על עצמו אם קיים או לא קיים וכן הלאה, לזה אנחנו קוראים צמצום א'. ואחר כך יש כבר דרגה אחרת, להפוך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. זו כבר לא דרגת צדקה אלא דרגת שלום, זו כבר עוד תוספת מאוד מאוד מסובכת ומשובחת. אבל בינתיים זה.

בתהליך שלנו בחברה עלינו לכבד את המצבים שלנו, כך שהאדם יוכל לעבור אותם בלי להרגיש שהוא נמצא בנפילה או בעלייה בהרגשה שלו. אלא שירידה או עליה יהיו אצלו בהתאם לכמה הוא מעריך את חשיבות הבורא ואת ההתקרבות אליו, את חשיבות החברה, דבקות בחברה. כלומר לא לפי הרגשת האיברים שהרצון מרגיש, אלא לפי האמת, לפי הערכה רוחנית ולא לפי הערכה בהמית. לזה אנחנו צריכים לתת כבוד, לתת הערכה, לכבד את זה, שזה יהיה בחברה שלנו כמכובד.

יש כאן ודאי, כמו בכל מצב לא מתוקן שלנו, גם מצב טוב וגם מצב נכון ולא נכון. מצב נכון, זה שאדם שמבצע את זה הוא נמצא בשמחה, זה נקרא שהוא באמת נמצא בהליכה הנכונה. ומצב לא נכון, זה שהקליפה אומרת לו אתה תסבול ומזה שתסבול אתה תתקדם. הבדיקה אם אדם נמצא בהערכה נכונה שהשפעה זה מכובד יותר מהרגשה טעימה, הבדיקה היא האם הוא נמצא במצב של שמחה, האם בכל זאת הוא שמח בזה שבאמת נמצא בזה. תמיכת החברה כאן היא פשוט דבר הכרחי.

תלמיד: דיברנו על התמיכה של החברה והשפעת האור. אנחנו אומרים שפתרון לכל בעיה הוא דרך האמת, וצריכה להיות חשיבות לדרך הזאת ואותה נותן האור. עכשיו אמרת שאת התמיכה לזה צריכה לתת החברה. אז מי עושה את זה, האם האור נותן או החברה נותנת את החשיבות לדרך האמת?

החברה נותנת לאדם תמיכה. היא נותנת לאדם אינדיקציה, קנה מידה, אם הוא מתקדם נכון או לא נכון, האם בכלל הוא נראה מבחוץ, ובאיזו צורה הוא נראה מבחוץ. כנגד כל מצב, כל יחס שלו הוא מקבל תגובה.

הרב"ש לא אומר בכל מקום "חברה". הוא כתב על זה עשרים, שלושים מאמרים, וגם בעל הסולם פה ושם במכתבים או באיזה מקום נגע בזה. למה? כי אחר כך הם מסתכלים מתוך האדם. בוודאי שזה בא מתוך האדם דרך החברה לבורא, אבל זה ברור כבר. עכשיו מדברים על הבחנות שבתוך האדם.

אין לך שום פעולה, גם ממך לבורא וגם מהבורא אליך, שלא צריכה לעבור דרך המגבר הזה, דרך זכוכית מגדלת, המערכת המפענחת, האנליזה, המערכת שמסדרת בדיוק את הכוונות והרצונות שלך, כחברה. אין אף פעולה, אף יחס בין אדם לבורא ובורא לאדם, אם לא דרך הכלי הכללי שנקרא "אדם". כי שם בתוכו שורה הבורא, ודרך כל הכלי כולו, דרך כל החלקים שלו שנמצאים ביניהם באחדות גמורה, שם מגלים אותו. אז אין מה לשאול האם זה דרך החברה, וזה אולי לא ואולי כן, אין דבר כזה.

אם אני מדבר על מנת להשפיע, אז מה זה על מנת להשפיע? על מנת להשפיע זה כשכבר הגעתי להתחברות עם יתר החלקים ללא שום הבדל ביני לבינם. שדרך היחסים האלה ביני לבין כל יתר הנשמות הגעתי לזה שאני מרגיש את הבורא ששורה בתוך הכלל הזה, בתוך הסכום הזה של כל הנשמות, של כל היחסים האלה, ללא הבדל ביניהם. אבל אי אפשר כל הזמן לחזור על זה.

אבל כל הפעולות שאנחנו עושים, אין פעולות אחרות מתר"ך הפעולות חוץ מפעולות החיבור, ומתוך החיבור היחס למילוי. זה בסך הכול מה שיש. אף אחד לא מתקן את עצמו, כולם מתקנים רק את הקשר ביניהם, ולפי מידת הקשר ביניהם הבורא מתגלה. ברגע שאתה משיג את הקשר בינך לבין יתר הנשמות, אז ברור לך איך אתה מתייחס למילוי, כי לפי זה המילוי מתגלה. המילוי מתגלה לפי השתוות הצורה.

אתה יכול לשאול, "אחרי שאני מגלה את הקשר בינינו ועושה את הקשרים בין הנשמות, האם אני עושה גם פעולות מיוחדות כלפי המילוי שבתוכנו או לא?". אם אתה מגיע לקשר בין הנשמות כשאתה נעשה כפרצוף שלם, אז הפרצוף השלם הזה מבצע פעולה שהוא מתייחד. אתה יכול לשאול כך, "מה ההבדל בין פעולת ההשפעה שלי כלפי יתר הנשמות לבין פעולת ההשפעה שלי כלפי האור שנמצא בתוכנו, ביחסים בינינו?". הפעולה שבה אני מתחבר עם כל יתר הנשמות נקראת "תיקון הכלים", זה להשפיע על מנת להשפיע. וכשתיקנתי את זה, כשהכלי הוא בלהשפיע על מנת להשפיע, עכשיו אני מתייחס לאור שזה לקבל על מנת להשפיע.

היחס בינינו, כשאנחנו רוכשים כלי של אמונה, כלי של בינה, כלי של צדקה, שלא חושבים על עצמנו, אלא מקבלים כל אחד במידה שווה, זה נקרא שמתקנים את הכלי, מחברים אותו בחזרה. וכשחיברנו אותו בחזרה, עשינו דבק כך שאין הפרש בין הכלים, זה נקרא שהגענו לדרגת האמונה, העלינו את מלכות לבינה, הגענו ל"קטנות" מה שנקרא. אבל זה משורש לא' ולב' דעביות. עכשיו אנחנו מתחילים להפעיל את הרצון לקבל שבכל אחד מאיתנו בהתכללות, לא בכל אחד ואחד, אלא בהתכללות הרצון לקבל הכללי כלפי המילוי, לקבל על מנת להשפיע. זה כבר כלפי הבורא, כי המשפיע זה הוא, השפע ממנו, אור החכמה, ואז יש לנו עסק עימו.

הנשמות לא יכולות לעסוק אחת כלפי השנייה בעבודה לקבל על מנת להשפיע, הן רק מתקנות את הכלים שלהן בלהשפיע על מנת להשפיע. להשפיע על מנת להשפיע זה תיקון הכלים, תיקון הכוונה, ולקבל על מנת להשפיע זה כבר המעשה. כאן עובדים עם הרצון לקבל בקבלת תענוגים, זאת אומרת בהתחברות, בהרגשת הבורא בתוך הנברא. זה בפשטות, כי יש עוד גם זה בזה וגם זה בזה, גם בלקבל על מנת להשפיע יש יחסית יחס בין הכלים, וגם בלהשפיע על מנת להשפיע יש יחס בין הכלים לבין הבורא, האור, אבל כך זה יותר קל. "להשפיע על מנת להשפיע" זה תיקון הכלי דאדם הראשון, ואחרי זה "לקבל על מנת להשפיע", את זה אנחנו עושים עם הבורא.

תלמיד: יש עוד כל כך הרבה דברים שצריכים לעשות לפני זה, זה נראה מאוד רחוק.

אני לא חושב שזה רחוק, הפוך, אני חושב שזה פשוט. זה מברר שני שלבים, מה אנחנו צריכים לעשות בינינו, ואחר כך מה אנחנו צריכים לעשות עם החברה. אולי זה יוצא רחוק לפי השלבים, לפי הדרך, אבל אלה בסך הכול שני דברים, שכר ועונש ואהבה נצחית.

תלמיד: הבנתי שיש שני דברים, לברר מהי דרך האמת ולקבל חשיבות לזה שלא תהיה התעלמות מהרגשות, שהיא חשובה יותר מהכול. אם אין לי חשיבות לדרך האמת, אין חיסרון, מה לעשות?

אני שומע ממך רק דבר אחד, אם אין לי חשיבות בדרך אמת, אז אין לי מה לעשות. אני מסכים איתך.

תלמיד: מי יעשה את החשיבות הזאת?

חשיבות היא רק דרך החברה, חוץ מהחשיבות הבהמית שלי, כי אני יודע טוב מה זה לאכול, לשתות, לישון, להזדווג, להיות משפחה. אלה האינסטינקטים הבהמיים שלי, שגם בלי שום חברה, גם אם אני אהיה באי בודד, את זה אני ארצה. אם הגוף בריא, כך הוא רוצה. אני מרגיש שזה חשוב וכנגד זה אני מרגיש חיסרון. אבל אני לא מרגיש חיסרון לעסוק בכסף, בכבוד. תלוי באיזה כיוון הכבוד, כי כבוד יש לכל אחד, גם לאיש הכי פרימיטיבי יש כבוד. אם יש בו דרגת אנוש, אז הוא כבר יותר מבהמה, יש לו את זה. אתה יכול לראות שגם בחברה של אנשים פרימיטיביים יש תרבות מיוחדת, יש להם ריקודים מיוחדים, יש להם חלוקה לפי דרגות, מראש השבט, לקטנים ממנו וכן הלאה.

את הדברים האלה אני מקבל מהחברה. כשאני נולד וגדל, יש לי את הנטיות האלה מפני שנולדתי בן אדם ולא פרה, אבל החברה מספקת לי את המידות עצמן, זאת אומרת את המילוי שלהן. מה זה נקרא כבוד? ככול שתגנוב יותר, כך תהיה מכובד יותר, יש כאלה חברות של גנבים. ככול שתרמה יותר את האחרים, כך תהיה מכובד יותר. ככול שתסובב יותר את האחרים, כך תהיה חזק ומכובד יותר, כמו פוליטיקאים נניח. כל חברה שאתה משייך את עצמך אליה נותנת לך ערכים שונים. בלי חברה אתה לא יכול. אם אתה בוחר שהדרגה שאתה רוצה לכבד היא חיבור עם הבורא, אז אתה צריך להיכנס לחברה כזאת של חיבור עם הבורא, זה ברור.

זה כל העניין של חינוך. כשהייתי קטן ההורים שלי מאוד רצו שאני אלמד מוזיקה, הורים יהודים. הם עשו לי את המוות, רק שאני אלמד מוזיקה. אבא שלי לקח אותי כל פעם בכוח לסרטים על מוזיקאים, ואני הלכתי איתו לקולנוע לראות סרטים, הייתי בגיל 5 או 6, והסרטים האלה היו על כל מיני מלחינים, רק על זה. זה לא פעל עליי, אני בכל זאת לא רציתי, ואפילו יצא לי ההפך, אבל מצידם, הם כביכול עשו נכון. אני זוכר שכל הילדים שיחקו בחצר שהייתה לנו מול הבית, שיחקו במחבואים, בכל מיני משחקים, ואני הייתי צריך ללכת לבית ספר למוזיקה. החיים לא היו חיים, הכול היה שחור, לכן ודאי ששנאתי את כל המערכת הזאת.

גם אנחנו ילדים כאלה, רק גדולים יותר, אז איך אנחנו יכולים עכשיו לחנך את עצמנו? אתה נמצא באותו מצב גם עכשיו, הגוף רוצה לברוח לאיזה מקום נוח וטוב יותר. אפילו בתוך החברה הזאת, אתה רוצה לסובב את החברה כך שהיא לא תהיה בית ספר למוזיקה, אלא שזה יהיה משהו אחר, שבתוכה נשחק משהו אחר. כל הזמן אתה רוצה לעוות את זה.

אתה צריך בתחכום, כנגד רצונך הפנימי הזה, בכל זאת לסדר את החברה שהיא תביא לך הערכה שהמוזיקה היא הדבר הגדול ביותר. אז תבזה את כל המחבואים האלה ואת כל הדברים ותלמד מוזיקה. אתה לא יכול לעשות את זה לבד, אתה יכול לעשות את זה על מישהו אחר, ומישהו אחר עליך. ואז אנחנו בונים חברה הדדית כזאת, בהסכמה הדדית, אנחנו קובעים שהחברה שלנו חייבת להיות כזאת שהיא תשפיע על כל אחד את הערכים שאין לי אותם עכשיו. כי אם היו, אז בשביל מה הייתי צריך חברה? אין לי עכשיו. לכן אני בכוח קובע בחברה דברים שאותם אני ארצה לקבל.

תלמיד: למה אלו הרבה דברים, זה צריך להיות דבר אחד כביכול?

אלו לא הרבה דברים מה שאני אומר לך.

תלמיד: הבנתי שיש כביכול הרבה ערכים.

לא, ערך אחד. חיבור עם הבורא זה ערך עליון, כול מה שפחות מזה לא שווה כלום. זה חייב להיות הדבר היחידי, שמתוך זה אני קובע את כל יתר הדברים. אם זה אמצעי שיכול להיות לזה, אז כדאי. אם לא, לא.

תלמיד: האם אני יכול לבחור את האמצעים האלה לבד, כל מה שאני רואה עד עכשיו כאמצעי טוב או לא?

אתה מברר עם החברים יחד עם הכתובים שיש לנו מהי החשיבות בערכים, באמצעים שמביאים אותנו למטרה.

תלמיד: אני יודע שיש איזו בעיה כנגד החיבור בינינו, ואני רוצה להבין איך פותרים את הבעיה. האם כל הקבוצה חושבת על זה, מבררת את זה ביחד ומעוררת אור מקיף, או שבהגיון פשוט פותרים את הבעיה. איך פותרים בעיה שהיא כנגד חיבור?

איך פותרים כל בעיה?

תלמיד: דרך אור מקיף, או שכל הקבוצה לומדת ביחד?

אנחנו לא יודעים איזה פעולות שלנו יכולות להביא אור מקיף יותר גדול או יותר קטן, ואיך לשקול את כל הפעולות האלה. אנחנו לא יכולים למדוד את התוצאה אלא את הפעולות עצמן. ככל שהפעולות מכוונות לחיבור, בגודל ובגובה, אז הן פעולות יותר מועילות. זה הכול.

אבל שוב, זה בתנאי שבחברה יש ערכים נכונים ואז החיבור בחברה כזאת פועל טוב, אבל אם זו חברת רשעים, שהערכים שלהם לא טובים, אז החיבור ביניהם הוא רע. זאת אומרת צריכים לעבוד בשני כיוונים, למדוד את הערכים, לבדוק ולחדד אותם, וסביב הערכים האלה להתאחד, אחרת זו יכולה להיות חברה מזיקה, ויותר טוב שלא יהיה חיבור ביניהם.

תלמיד: אבל איך פותרים בעיה שמגיעה כנגד החיבור בינינו? האם דרך זה שכולנו נתחיל לחשוב על אור מקיף?

אחרי שקבענו מה אנחנו רוצים מהעבודה שלנו, אנחנו קובעים שאנחנו צריכים להתאחד סביב זה. אז מה אתה שואל? אחרי זה אנחנו מתחילים לחפש על ידי איזה פעולות אנחנו נבצע את זה.

אנחנו רוצים לגלות את הבורא בכלי המשותף שלנו, כדי להידבק אליו, לגלות אותו, להרגיש אותו, ואני מדבר בכוונה במילים כאלה פשוטות, אנחנו חייבים ליצור מצב שזה נקרא "כלי משותף". זאת אומרת שאם אני מגיע להרגשה שאין הבדל ביני לבין יתר חברי החברה זה סימן שאני הגעתי לתיקן שלי, שנקרא "על מנת להשפיע", שנקרא "אמונה", שאני, אולי במידה מסוימת, כבר יוצא מתוך עצמי. למה אני עושה את זה כלפי האחרים? כדי להתחבר עם הבורא.

אני לא מודד כאן עכשיו אם זה "על מנת לקבל", או "על מנת להשפיע", וזה ודאי עדיין ב"לא לשמה", אבל זה מספיק, זאת אומרת כדאי לי לוותר על עצמי ולהיות עם כולם בכלי אחד, בכפיפה אחד, בקשר אחד, כדי לגלות בינינו כוח עליון, בורא, רוחניות.

הכול בינתיים עם הרווח שלי, ודאי שכך חושבים, וזה מספיק. אני רוצה את המצב הזה, אני מוכן לעבוד לזה. זה נקרא "לא לשמה" המועיל, מזמינים מזה אור מקיף, והוא פועל ומתקן וכבר משנה את היוצרות. אבל אני לא מסוגל לחשוב אחרת, אני לא יכול לתאר לעצמי אפילו מה זה הכלי המתוקן שאליו אני יכול להשתוקק, אני לא יכול לתאר את זה בכלל, זה בסדר, זה מספיק, זה המצב האמיתי.

מתי זה יהיה אמיתי? אם אנחנו נגיד לכולנו, "חבר'ה, גילוי האלוהות, ההתחברות איתו, זה הדבר הגבוה ביותר, וכדאי לנו לשם כך, לכל אחד לוותר על הנוחיות שלו". זה בסדר גמור, זאת אומרת זה כבר חיבור, השפעה אחד לשני, כדי להתחבר עם הבורא, זה בסדר, זה כבר לא קיבוץ ולא קומוניזם, זה באמת "לא לשמה" נכון, שמביא "לשמה".

תלמיד: אני שואל מה הפתרון אם יש הפרעה נגד חיבור בינינו בכל הקבוצות, איך פותרים את הבעיה?

אם יש הפרעה בחיבור בתוך הקבוצה או בין הקבוצות, איך פותרים את הבעיה? תלוי איזו מין הפרעה, אפשר לפתור אותה בהסבר, או לפתור אותה בסילוק הבעיה עצמה, או להתעלם ממנה ולא לשים לב אליה, להסכים שאנחנו לא מעוררים אותה, ואחר כך רואים שהיא רעה והיא נעלמת, לא יודע.

תלמיד: האם מדובר לגבי כל דבר שקורה פה? למשל יש לנו בעיה מסוימת במחלקת סאונד, האם נכון להתייחס לבעיה הזאת כהפרעה נגד כל הקבוצה השלמה שמונעת ממנה התקדמות רוחנית?

לאף בעיה אתם לא מתייחסים כמו לבעיה הכללית, ולצערנו זה ככה. זה לא בעיה של סאונד, אתם לא בודקים מה מרגיש זה שמקבל מאיתנו, אם היית חושב על זה, היית יושב מהצד השני של המסך, מול המחשב שלך בבית, והיית רואה איך הם מעבירים נגיד את המצלמה מפרצוף לפרצוף, אז הבן אדם במחשב בבית רואה חצי דקה איזשהו ענן, ולא רואה את הפנים האלה והאלה כי האינטרנט לא 'סובל' מהירות, זה לא קולנוע, זו גישה אחרת, זו כאילו פילוסופיה אחרת, ויש הגבלות כאלו גם בקול, וגם בראייה, וצריכים להתחשב בזה בעבודה.

כמה שאני צועק, אנשים לא מסוגלים להתלבש בזה, הם עושים כל מיני קליפים מהירים, ולא מצליחים לראות, זה לא מועיל. אנחנו רוצים לעשות לטובתם, אבל אנחנו עושים לרעתנו. זה גורם לניתוק, כי הם באו עם הרגשה כל כך טובה להתחבר ואנחנו לא מתלבשים בהם, לא מרגישים איך אנחנו מעבירים להם את המסר שלנו. אבל מה אני אגיד? לא רוצים ללמוד.

תלמיד: והפתרון?

הפתרון חייב להיות מצד המקבל, לא הפתרון שלו אלא הפתרון שלנו. אנחנו צריכים להתלבש במקבל וממנו להגיע בחזרה אלינו, ואז לקבוע כאן מה צריכים לעשות. לא סתם מהשכל שלנו להתחיל לעשות כל מיני דברים.

אני מקבל כל יום עשרות מכתבים עם כל הבעיות ואני אוסף אותם. האם כך גם עושים במחלקות, דואגים לזה, לפי זה רוצים לפעול? אני לא יודע. אני לא חושב שבכלל חושבים על זה במחלקת ווידאו.

תלמיד: האם נכון לראות שזו לא בעיה פיזית אלא בעיה קבוצתית שמונעת ממנו רוחניות?

זו בעיה קבוצתית, כשהגישה היא לא בלהתחשב עם המשתמש. אני כל הזמן שואל איך הם מרגישים, מה הם חושבים, מה טוב להם, מה רע להם, איזה ליקויים יש, ואני מקבל מכתבים. יש אנשים

תלמיד: אולי אנחנו צריכים להפעיל כוח כללי של כל הכלי העולמי שלנו בדאגה הזאת.

תלמיד: דיברנו על היחס של הקבוצה

תלמיד:

יכול להיות שאני גם

העצות שאני אומר עכשיו הן לא עצות שלי, אלו עצות איך צריך לעבוד.

כשהבאתי לו ארבעים בחורים צעירים, ישראלים מתל אביב,

בעל הסולם לא לימד אפילו

על מה יש כאן לדבר?

תלמיד: אז אולי להוציא יותר חומר.

אני לא רוצה שום חומר. אני לא רוצה ללכת לשכנע אותך, אחרי שאתה יושב כאן כמה שנים, שאתה צריך להתחתן. בשביל מה לי לעשות את זה? אתה צריך לשכנע את עצמך, אנחנו מעבר לזה. זה שאתה יושב שם בפיגור אנחנו גם נשב איתך יחד? מה פתאום, יש לנו דאגות אחרות איך להתקדם. מה יש כאן לדבר בכלל עם תנאי כל כך ברור. חפש לעצמך יותר תירוצים. "לא, אתם חייבים לעבוד עלי, לשכנע אותי. אני אהיה כמו חמור ואתם צריכים לסחוב אותי". זה מה שאתה אומר. בשביל מה? הרב'ה אמר בפירוש, אל תביא לי אותם, מה הבאת ארבעים איש? הם לא נשואים. זה היה ביום ראשון שהסכים על זה. למחרת אמר לי, שכולם יתחילו להביא לי מעשר. אתה יודע מה זה? לא היה דבר כזה בהיסטוריה.

תלמיד: אבל היום יש.

אז היום יש. אני אומר לך, היום יש בגלל שפשוט פתחתי את הדלת ושיכנסו כולם, אבל זה שנכנסת לדלת זה לא אומר שאתה נמצא בתלם. זה לא נקרא שאתה נמצא בדרך, שמטפלים בך מהשמיים. חייבת להיות התאמה מהשמיים. אין לך, תהיה בריא, שב. אנחנו לא זורקים אנשים, כי רוצים שיבואו, ועל ידי זה שיבואו וישמעו אז יתקנו את הדבר הזה. זו לא בעיה להתחתן. אבל היחס מלמעלה הוא פשוט - בהתאמה לשורשים, גבר צריך להיות נשוי.

אולי הוא צודק, הוא מגלה שאין לו מספיק כוח להתגבר על הבעיה. הוא רואה שזאת בעיה, נגיד שהוא חולה, אבל לא מרגיש שזה מחייב אותו לקבל תרופה. אז תספרו לי כמה המחלה הזאת מסוכנת וכמה היא גרועה, ועל ידי זה אני אסכים ללכת לרופא ולהתרפא. אבל כמה אנחנו צריכים להתעסק בזה? נכון שאתה צריך את זה.

יש לי ברוסית שני ספרים, שש מאות דף כל אחד, רק על ענייני נשים, תקרא. אני לא יודע איך לשכנע. יש גבול כמה אפשר לדבר על זה. זה שאנחנו משדרים לא טוב, זה דוקר את העין כל פעם. אנחנו ממש עבריינים, אנחנו דוחים, אנחנו בעצמנו קורעים את הקשר בינינו לקבוצות חו"ל, כאן אי אפשר להתפשר. אבל זה שמישהו אחד שם לא רוצה, מה אני אעשה לו, מה, אני אבא שלו?

(סוף השיעור)