להודות לבורא על הקשר בינינו

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 19.02.2026 – אחרי עריכה

שמעון: רב, אתה רוצה להגיד כמה מילים על הכנס?

דודי: אתה רוצה לדבר לכולם?

אני לא יודע, אני מרגיש שהרוח שלהם זה משהו שונה.

אילן: מה זה רוח שונה?

שונה, זאת אומרת שיש להם נטייה להרגיש את כולם.

דודי: ואם אתה תתערב ותוסיף כמה מילים?

זה יהיה אני והם.

דודי: אתה יכול להוסיף ככה מלמטה רוח?

לא, זה..

דודי: בתוכם?

אין לזה זמן.

דודי: לא.

אין מקום.

דודי: מאה אחוז.

אילן: יש לנו מה לעשות כדי לשנות את המצב הזה?

בשביל מה?

אילן: בשביל מה? להתכוון יותר לפנימיות.

לפנימיות, נכון, אבל פנימיות בלעדיי. פנימיות זה פנימיות שלהם.

דודי: רב, אחרי הסעודה אנחנו עושים טקס פתיחה. כל חבר כותב תפילה, תפילה שבאה ממרכז הקבוצה, והחברים מבקשים להכניס בפנים גם את התפילה שלך. אתה יכול להגיד מה התפילה שלך עכשיו לרגע הזה?

התפילה שלי היא שאנחנו נרגיש את עצמנו כלולים במקום אחד, בלב אחד, ולא נרגיש שאנחנו בדידים. אני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות מאמצים גדולים כדי להתחבר יחד מפני שאנחנו כבר ביחד. זה הכול.

מיכאל: רב, אנחנו ההנהלה, מעבירים עכשיו שיעור. אמרת עכשיו משהו מעניין, שלא צריך להתאמץ. האם אני מבין נכון שבכנס צריך פשוט לזרום, לספוג, לתת התפעלות, לא לעשות בירורים, בלחץ, באיזה קושי?

כן.

מיכאל: כן? ככה אני מבין.

אני חושב שאם עושים את זה בלחץ זה לא יוצא טוב, יפה, נוח. כי סך הכול אנחנו הגענו אחרי פגישות עבודה.

מיכאל: הכנות, הרבה הכנות.

כן, שיעורים. ולכן עכשיו אנחנו צריכים קצת להרגיש אותו קשר, אותו איחוד שהשגנו.

מיכאל: זאת אומרת, רק ליהנות, יותר ליהנות.

כן, אבל ליהנות זה שאתה נהנה ממצב שהשקעת בו.

דודי: אז כנס זה תוצאה?

כנס זה תוצאה.

דודי: זה לא מקום עבודה?

לא, מקום עבודה זה לא כנס.

מיכאל: יש מקום להודיה? אפשר להודות לבורא שבאמת אפשר לנו?

מקום להודיה ודאי שיש כל הזמן. אבל זה לא צריך למחוק את היחס שלנו, את הנטייה שלנו לחיבור.

מיכאל: ומותר ליהנות מהתוצאות של ההכנה שעשינו?

ודאי. ודאי. מהתוצאות שלנו, כן.

מיכאל: זאת אומרת, אני צריך עכשיו שלושה ימים להשתדל ליהנות מהתוצאות של מה שעשינו, שהשקענו.

כן.

מיכאל: מהחיבור. התוצאה זה החיבור.

דודי: איך לא ליפול בתוך ההנאה הזאת, "אנחנו עשינו"?

אתה צריך להיות בחיבור נכון.

דודי: אם אדם נמצא בחיבור הנכון אז הוא יכול לקבל הנאה בצורה נכונה?

כן.

דודי: ולא להתחיל להתגאות ולקבל לעצמו את כל ההנאה כאילו הוא עשה משהו?

לא. ההנאה שאתה נכנס בה ואתה מאוד רוצה להיות בה ולהרגיש בה חיבור עם כל החברים, זאת בעצם ההנאה. הנאה מהפגישה, מהקשר, מזה שהכול מתגלה.

מיכאל: יש מקום לתפילה במצב כזה?

כן. ודאי שכן.

מיכאל: איזה מקום יש לתפילה? במצב כזה, מה לבקש מהבורא?

אני חושב שמה שאנחנו משיגים בכנס זו הרגשה בחיבור, עד כמה אני מגלה שהחיבור עדיין לא כל כך מושג.

מיכאל: אמרת שאני צריך ליהנות מהתוצאות, מהחיבור. אבל אם אני נהנה, אז איזו תפילה יש לי? כי בדרך כלל יש לי תפילה כשיש לי צרות, בעיות, אז אני מבקש מהבורא שיעזור. אז במצב שאני נהנה, מה התפילה שצריכה להיות? אני יושב עכשיו עם כולם, טוב לי, אני נהנה מהעבודה שעשיתי.

התפילה צריכה להיות מה שיש בשיר, שאתה מודה לבורא שהוא הביא אותנו דרך כל החיבורים שלנו, המאמצים שלנו, שהוא הביא אותנו למצב שאנחנו מרגישים טוב בלשבת יחד.

מיכאל: זאת אומרת, עכשיו התפילה צריכה להיות יותר בהודיה?

כן, ודאי שהפגישה, הסעודה, היא כולה הודיה.

דודי: אז בזמן שאדם נמצא בהודיה, איזו תפילה יש לו, איזו בקשה הוא יכול לבקש? הוא בהודיה עכשיו, הוא רק רוצה להודות, מה יש לו עוד לבקש בחזרה?

זה שהבורא נותן לו אפשרות להיות מחובר עם כולם, בזה הוא כבר מודה לבורא שעושה את זה.

דודי: זה תודה.

כן.

דודי: זה הודיה.

כן.

דודי: אבל אין פה בקשה. הוא לא מכניס גם בקשה בפנים.

לא.

דודי: רק תודה, רק בקשה.

כן.

דודי: ויש מקום להוסיף עוד איזו בקשה, או שזה מאה אחוז הודיה?

אני חושב שלא.

דודי: אז איך בתוך כנס כשכולנו בהודיה על ההתכנסות, על ההתאספות, אנחנו בכלל מעלים תפילה לבורא? איך ההודיה מקדמת אותנו?

זה שהוא עשה את המפגש הזה, והביא אותנו לזה, ומעורר אותנו להיות מקושרים זה אל זה, הכול תפילת הודיה.

מיכאל: זאת אומרת, הודיה היא התפילה?

כן.

דודי: מובן.

רואי: רב, אתה מרגיש עצמך משתתף בכנס?

כן.

רואי: איזו עבודה אתה עושה בתור משתתף בכנס?

תלוי במה אני נכלל.

רואי: אתה נכלל באווירה, נגיד עכשיו היית בסעודה, איזו עבודה פנימית אתה עושה בזמן שאתה משתתף בכנס בצורה כזאת?

אני לא יודע מה להגיד. כמה יש לנו כאן?

רואי: במרכז בישראל יש עכשיו סך הכול 3000 משתתפים. הגיעו 800 איש מחו"ל, וירטואלית מחוברים למעלה מ-3,500 איש, יש עשרות התאספויות.

נו, אז..

דודי: ואנחנו ביום הראשון מתוך שלושה ימים.

רואי: ואנחנו ביום הראשון של הכנס.

אהה.

רואי: בחלק הראשון של היום הראשון. וכל מי שאתה מדבר איתו אומר שמרגישים שזה משהו מאוד מאוד רציני, המון אחריות, לא רואים את זה כאיזה משהו בדרך.

העיקר לא לרדת מהמאמץ. שכל דבר שאני עושה, אני עושה כדי להשיג מאמץ בצורה אמיתית.

רואי: מה היית רוצה לאחל לכולם, לכל האלפים עכשיו שהתאספו במקום אחד?

הרגשת החיבור. הרגשת החיבור במרכז הכינוס, במרכז הכנס, זה מה שאני מצפה שכולנו נרגיש ושזה ילווה אותנו עוד ועוד מצד לצד.

רואי: איזו עצה אתה יכול לכל אחד כדי שיצליח לעשות את המאמץ הזה להרגיש את מרכז הכינוס של הכנס?

זה דבר פשוט, לבטל את עצמו, ולהעלות את כל המשתתפים לשמים.

רואי: אתה מרגיש שהבורא שמח עכשיו?

ללא ספק. ללא ספק.

אילן: אני שומע את החברים מדברים ואני מסתכל עליך. אתה מוביל אותנו כבר הרבה שנים בדרך, ועם זאת יש בפנים את מיכאל לייטמן, את הנברא הזה שהבורא סידר לו איזשהו מסלול כזה בחיים להיות תלמיד של רב"ש, לקבל מרב"ש את כל מה שקיבל ממנו במשך השנים. וככה הוא פתח דלת, וסידר מין תנועה כזו, שהתחילה מקבוצה של 40-50 חברים, ועוד אחד ועוד אחד באו ופתאום יש כמה אלפים. אם אתה מסתכל על זה מהמקום שלך, של מיכאל לייטמן, אני בטוח שכשהתחלת אצל רב"ש לא דמיינת לעצמך שיהיה מין כלי כזה, מין דבר כזה, מין תופעה כזו של בני ברוך העולמי. איך אתה מרגיש את זה? מה אתה רואה, מה אתה מרגיש בהרגשה שלך כלפי זה? מה קרה?

שזה לא אני עשיתי אלא כך נעשה.

אילן: טוב, זה ברור לנו, זה ברור לגמרי, אנחנו מבינים שהכול זה אין עוד מלבדו. אבל המקום הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו הוא איזושהי נקודה שעברה ב-40 השנים האחרונות. האם זה ממלא אותך? איך אתה מרגיש כלפי זה?

כלום. אני מרגיש שאנחנו צריכים לראות את הבורא שנמצא במרכז החיבור בינינו ושאנחנו כולנו רוצים רק דבר אחד, להודות לו על זה שהוא סידר לנו, וזהו.

אילן: אתה שמח ממה שאתה רואה היום?

אני שמח, ודאי. זה מצד אחד. אבל מצד שני אני בטוח שאנחנו נגיע לחיבור שכל אחד יגלה את עצמו שנמצא במרכז העיגול בחיבור המקושר באמת עם כולם.

אילן: אתה מרגיש שבני ברוך נמצאים היום בידיים טובות?

את זה אני לא יכול להגיד. אבל נראה לי שאנחנו הולכים לקראת חיבור, שנקבל בתוך החיבור כל מה שמיועד לנו לקבל.

דודי: איך מקובל מרגיש אחרי כל השנים שהוא עבד, בנה קבוצות, השקיע את כל הנשמה שלו בהפצה, במה לא, מבוקר עד לילה, ואחרי שנים הוא מגלה שהבורא עשה את הכול, הוא לא עשה שום דבר, הכול היה צריך להיות בדיוק כך?

זו פסגת ההתפתחות.

דודי: איפה הוא היה, כאילו איפה התרומה שלו?

לא היה.

דודי: לא היה.

לא.

דודי: הוא פתאום מגלה שהוא היה פיון במשחק.

הוא נתן לבורא הזדמנות לעשות דרכו את כל העבודה.

דודי: וזו הגישה שצריכה להיות.

כן.

דודי: אדם צריך למסור את עצמו לבורא שיעשה איתו מה שהוא רוצה למען התפתחות העולם.

נכון.

מיכאל: ומה האדם מרגיש, איפה האדם בתהליך הזה אם הוא מרגיש בסופו של דבר שאת הכול הבורא עשה?

האדם צריך בסוף החשבון לראות שבאמת הוא לא עשה כלום, את הכול עשה הבורא, ומה שמגיע לאדם, הוא מוסר את זה בחזרה לבורא.

מיכאל: אז מה זה אומר שאנחנו צריכים להיות שותפים עם הבורא? במה אני שותף אם את הכול הוא עושה?

שותף זה שאתה עושה את כל הפעולות שהבורא רוצה ממך.

מיכאל: אז אני כן עושה.

לא, אתה בזה לא מעלה את עצמך בכלום. הכול נעשה מצד הבורא.

דודי: אם מסתכלים בכל זאת על כל החיים של האדם, ורואים "את זה האדם עשה", מה הוא עשה?

האדם עושה מעצמו כלי ראוי לבורא.

(סוף השיחה)