שיעור בוקר 09.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 03.12.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/NqrawcU8?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', הסתכלות פנימית, אותיות כ"ט' - ל"ב, חלק ד' אותיות ל"ג-ל"ז

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק שני, הסתכלות פנימית, דף ס"א, אות כ"ט.

אות כ"ט

מלכות דחכמה נעשתה לחומר הא' לבינה. ועם

יציאת אורה, יצא הכלי דבינה עצמה.

"וכן תשכיל ג"כ בחומר של בחי"ב הנקראת בינה, שהסבה שלה, הוא הרצון הכלול בבחי"א, שנקרא חכמה, דהיינו רק מלכות דחכמה, כי הרצון שבמדרגה נקרא תמיד, כלי או מלכות של המדרגה כנ"ל. ומלכות דחכמה הזו, נתלבשה ונעשתה חומר ראשון בספירת הבינה כדי שתמשיך את האור המיוחס לה. וזוהי ההבחנה הא', שבחומר בחי"ב הנקראת בינה. ואח"כ, אחר שהמשיכה את האור המיוחס לה, שנקרא נשמה, אז יצא החומר שלה, מבחינת מלכות דחכמה שהיא בחי"א, וקבל צורת עצמו, דהיינו בחי"ב ממש שנקראת בינה."

בכל זאת קשה לנו להבין איך יכול להיות שיש מעבר כזה בין חכמה לבינה. אבל מה הוא בכל זאת יכול להסביר באופן מילולי, כי חלילה זה נובע מפגם בו, אלא זה גם מאי יכולת השפה.

הוא אומר, "ומלכות דחכמה הזו, נתלבשה ונעשתה חומר ראשון בספירת הבינה כדי שתמשיך את האור המיוחס לה. וזוהי ההבחנה הא', שבחומר בחי"ב הנקראת בינה." בכל זאת אין כאן הסבר ואי אפשר שיהיה לאופן שהחכמה הופכת להיות לבינה, ואיך הבינה הופכת להיות לזעיר אנפין. איך האור שנמצא בתוך החומר, ואשר בפעולה שלו בתוך החומר משנה לאט לאט את החומר שהופך להיות למשהו אחר מקודם. כי קודם לכן הוא רצה לתת, ועכשיו הוא רוצה לקבל, ואחר כך שוב לתת, ושוב לקבל.

איך האור שנמצא בתוך החומר פועל עליו באופן הזה, מה קורה בחומר הזה, איך הוא סופג את האור, איך הוא משתנה על ידי זה? אנחנו לא יכולים להסביר את זה. אין לנו מילים להסביר את הפעולות האלה.

כמו שגם במדע הרגיל אין לנו מילים להסביר איך עובדים הכוחות. כמו שאנחנו חוקרים איך עובד כוח המשיכה על חפץ שנופל, כמה הוא שוקל, איזו צורה יש לו, איזה צבע הוא, מפלסטיק, מברזל, ואולי עוד איזה פרט, לא חשוב. אני יכול לחקור איך בתופעה הזאת יכולים להיות כל מיני שינויים, ואז אני אוסף את כל הנתונים האלה, וזה מבחינתי נקרא חוק, חוק המשיכה.

אבל אני לא יודע איך הוא פועל. מה יוצא מחומר אחד שמגיע לחומר שני, ונתפס בו, כאילו מושך אותו, והחומר מתנגד, והוא מושך, את זה אני לא יודע, אני חוקר רק את התופעה עצמה, לא את הטבע של התופעה. הטבע לא ידוע. כמו שהוא אומר, "אני לא יודע מה זה חשמל, אני גם לא יודע מה זה אני, לא יודע, בזה אין לי שום ידיעה" אז כמו כן, גם זה נובע מכאן. נכון, האור פועל בתוך החומר ומשנה אותו מדרגה לדרגה, מתכונה לתכונה.

אות ל'

מלכות דבינה נעשתה לחומר הא' לז"א. ועם

יציאת אורו נגלה הכלי דז"א עצמו.

"ועל דרך זה תשכיל ג"כ, בחומר של בחי"ג הנקראת זעיר אנפין, שמלכות הבינה, היא הסבה שלו והיא שנעשתה לבחינת חומר ראשון לזעיר אנפין, שהוא בחינה ג', דהיינו, שימשיך את האור המיוחס לו שנק' רוח. וההבחנה הב' היא, אחר שהמשיך וקבל את האור שלו, שאז יצא החומר שלו מבחינת מלכות דבינה, וקבל לבחינת מלכות דזעיר אנפין כנ"ל."

אות ל"א

מלכות דז"א הוא חומר הא' למלכות. ועם

יציאת אורה נגלה כלי מלכות עצמה.

"וכן הן, גם ב' ההבחנות, שבחומר של בחי"ד: שהמלכות דז"א היא הסבה שלה שנתלבשה והיתה לחומר ראשון דבחי"ד, שנקראת מלכות, עד שהספיקה לקבל אור הנפש המיוחס לה, ואז יצאה המלכות דז"א מבחינת ז"א, ונעשתה לבחי"ד, דהיינו לבחינת מלכות דמלכות."

אפשר לראות מתי זה קרה "עד שהספיקה לקבל אור הנפש המיוחס לה". עד שהאור פעל בתוך החומר, ואז זה התהפך. התכונה הזו הקודמת ד'להשפיע, שהיתה בחומר, התהפכה לתכונה ד'לקבל. התכונה הקודמת לא נעלמת, האור רק מוסיף, עושה את השדרוג בתוך התכונות.

זאת אומרת, שאנחנו אומרים איך מלכות ד'כתר נעשתה לכתר ד'חכמה, ומלכות ד'חכמה נעשתה לכתר ד'בינה, ומלכות ד'בינה נעשתה לכתר ד'זעיר אנפין, ומלכות ד'זעיר אנפין נעשתה לכתר למלכות. כל הזמן האור שפועל בתוך הכלי מוסיף עוד ועוד תכונות והבחנות לתוך הכלי, וכל התכונות הקודמות נשארות בתוך הכלי והן פועלות, וכל דבר הבא לא מבטל את הדבר הקודם אפילו שהוא ההפוך ממנו.

כמו שאנחנו מגיעים לאיזו החלטה שהיא הפוכה מההחלטה הקודמת ונגיד שלכמה מחשבות קודמות, אבל היא דווקא נבנית על ידם. אותו דבר כאן. זאת אומרת, לא לחשוב שמשהו מבטל משהו באופן שמוחק אותו, אלא הוא נבנה, נשען עליו. וכך כל התכונות, כל דבר ברוחניות רק מוסיף.

תלמיד: מה הכוונה שהאור פעל בה?

את זה אנחנו מתקשים להסביר כי אין פה כל כך הרבה מילים לזה. האור פועל בתוך החומר, בתוך הרצון, וכשהוא פועל בתוך הרצון, הרצון מרגיש תענוג. אחר כך בתוך התענוג הוא מרגיש שיש מקור לתענוג. ואז כחוקר הוא מגיע להבנה מה טבעו של מקור התענוג, לעומת הטבע שלו ומה הוא רוצה ממנו. זאת אומרת, הוא הולך מהרגשת התענוג שלו ובחזרה עד שהוא מגיע לשורש שלו, שיש מישהו שחשב עליו להינות לו ולכן ברא אותו יש מאין. הוא הולך עד מחשבת הבריאה.

וכשהוא מקצר את זמן המצב שלו כשהוא נמצא עם מחשבת הבריאה, הוא משיג מהקשר הזה שהאור פועל לחדור, לבצע ולהוליד בו את ההבחנה הבאה. ואז מהקשר שלו עם מחשבת הבריאה כשהוא הגיע לשרשרת הרגשות הפנימיות, לחקירות האלה פנימיות, מתעוררת בו, מצטיירת בו הצורה הבאה של ההתפתחות. ואז נעשית תכונת הקבלה כבר אפילו אולי לתכונת ההשפעה. ממלכות דזעיר אנפין, כתר, למלכות. וכך כל פעם.

בכל פעם כשהוא מגיע להחלטה, הוא יכול להגיע רק אם הוא מקצר את עצמו בחזרה בשרשרת הפעולות שהיו עד כה למחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, שנמצאת בתוך נקודת יש מאין. ואז זה מקדם אותו לעוד מדרגה. ושוב הולך אחורה לראות מאותה מדרגה מי אני, מה אני, מה קורה, מי איתי, ושוב מתקדם. וכך משתלשל החומר. זאת אומרת, כך נבראת בחומר בכל פעם הבחנה חדשה.

תלמיד: כך המקובל חי?

אתה צודק שבתהליך הזה מרגישים חיים. כל זמן הקשר עם המאציל, עם מחשבת הבריאה נותן למקובל אפשרות עוד יותר עמוקה להשיג את המאציל, ולעוד ועוד הבחנות, לעוד קשר יותר הדוק. להיות יותר מקושר. זה הדבקות, לדבקות עם אותה מחשבת הבריאה.

תלמיד: איפה האלמנט של השכל שמברר את הרצון?

ברוחניות אין שכל ורגש מנותקים זה מזה. כי השכל נולד ליד החומר, הרצון ליהנות, ליד הרגש, וסך הכול עוזר ככלי עזר ליד הרגש. אנחנו לא יכולים להבדיל כמו בעולם הזה בין שכל ורגש, גם אין מערכות כאלה ברוחניות, מערכות שהן לא רגשיות. העולמות, המלאכים, הם גם כוחות בתוך הנשמה, הם לא קיימים מחוץ לנשמה, אלא בתוך הנשמה אנחנו מכנים כך את המרכיבים שלה.

הרצונות שלא התבררו כל צרכם, שעדיין אדם לא מבין מה הקשר בינם למקור, מה מטרתם בדיוק והאופי הנכון להשתמש בהם, הם נקראים מלאכים. אבל בסופו של דבר מדובר רק על נשמה, כי רק היא הנברא ואין יותר חוץ ממנה. מה שנראים לי שדים, רוחות, מלאכים מסתובבים, אין סוף לכל מיני צורות, אלה הכוחות הפנימיים שלי. זה כמו שבעולם הזה אני רואה העתקה מהם, יש אין סוף צורות של דומם, צומח, חי, מדבר. אבל הכול בא מתוך רצון אחד שלי שהוא מצייר לי את כל העולם, מפני שהוא עדיין לא מחובר, לא מבורר, לא אחד. בסופו של דבר בתיקון שלו ובאיכות שלו הוא צריך לברר לי רק דבר אחד, אור, משפיע אחד, לא יותר. לכן כל מיני האופנים האלו הם מתוך המצב הבלתי מושלם.

תלמיד: מהו הכלי שמברר, איך הוא נקרא?

הכלי שמברר יכול להיות רק בחינה ד'. כל הצורות לפניו הן עדיין צורות לא מבוררות כל צרכן. ולכן הצורות הקודמות, דומם, צומח, חי, היכלות, מלאכים, שדים, רוחות, חיות קודש למיניהן, יש הרבה שמות לכל אלה, אלו הרצונות הבלתי מבוררים שבתוך האדם, שבהם אדם לא יכול לעשות עבודה דלהשפיע מושלמת, ולכן כך הם נקראים. הם כדברים שמצטרפים לאדם.

לכן כשכתוב כמו בעולם הזה, לא כתוב על העולם הזה דווקא, אלא מה כל הרצונות האלו? זה שאין להם חשבון לעצמם, אלא כולם מצטרפים לדרגת האדם כדי לסייע לו. למה? כי דומם, צומח, חי, או שורש, א', ב', ג' של הרצונות האלה, הם יכולים להתברר רק בדרגה ד' של הרצון, כי שם יש קשר עם הבורא. כי מתי יש בושה, מתי יש הכול? כשיש קשר עם הבורא.

לכן כל הצורות הקודמות, העולמות ומי שממלא אותם, צריכים להתכלל בבחינה ד' ובחינה ד' מבררת. ולפי כמה שבחינה ד' מבררת הם מקבלים מזה תיקון, גם דומם, גם צומח, גם חי, ומצטרפים לבחינה ד'. הם נשארים בצורה כזאת, י-ה-ו-ה הראשון לא מתבטל, "אני הויה לא שניתי", אלא יש להם רק הצטרפות בהתכללות באותה עבודת המסך המשותף הכללי האחד שבבחינה ד'.

תלמיד: אנחנו אומרים שהאור מברר, מה זה אומר?

האור מברר, כי אדם בעצמו לא מסוגל לברר. במה הוא יברר, אין לו כלים לזה, אין לו הבחנות. "באורך נראה אור", אני חייב אור שהוא קנה מידה, אטלון, שלפיו אני בודק מה קורה לי, מי אני, מה אני, באיזה תכונות, באיזו עוצמה, הכול לפי האור. והאור שמגיע הוא תמיד מגיע כביכול מהדרגה המתוקנת שלי, ואז יש לי קנה מידה, אני יכול לפי זה למדוד.

איך אני בודק את עצמי פתאום? נגיד שהרגשת פעם בושה, אז היא באה לך מאיזה דמיון שהרגשת מה זה טוב, ואיך אתה לעומת זה.

אות ל"ב

כלי הקבלה האמורים הם לענין המשכה בלבד.

"אמנם תבין, אע"פ שביארנו וקבענו בחינת קבלה, לכל בחינה ובחינה בפני עצמה, אין הכונה, אלא לענין המשכת האור, שכל בחינה מושכת לה, את האור המיוחס לה, אבל כלי אמיתי, הראוי לכנותו בשם כלי קבלה לנאצל, הרי זאת דוקא בחי"ד, ולא ג' הבחינות הקודמות לה, כמבואר לעיל."

כלי קבלה אמיתי הוא בחינה ד', ולא ג' הבחינות הקודמות לה. לכן אנחנו מדברים על הבירור, על התיקון, על הפעולה האמיתית שבאה מתוך הנברא רק בבחינה ד'.

פרק ד'

"מבאר: פירוש מדויק על ד' בחינות עביות על דרך ד' בחינות שבחז"ל (פסחים כה:)."

אות ל"ג

ביאור ד' הבחינות שברצון, ע"פ ד' הבחינות

שבאפשר וקא מכוין.

"ובכדי ליתן בזה הסברה מדויקת ורחבה, אבאר לך את זה, עם דברי חז"ל (פסחים כ"ה ע"ב ע"ש) וז"ל, אתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, אביי אמר מותרת, ורבא אמר אסורה, אפשר וקא מכוין, לא אפשר וקא מכוין, כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאפשר ולא מכוין, ופירש"י ז"ל "אפשר". אפשר לו ליבדל. "וקא מכוין" וקא מכוין להתקרב כדי להנות, כגון ריח של איסור, עיין שם."

יש לנו ד' בחינות, א', ב', ג', וד' דרצון, הם רוצים עכשיו להסביר לנו מה ההבדל. אחרי שדיברנו בפרק ג' שרק בחינה ד' יכולה לברר את הדברים, ובחלקים הקודמים האור עדיין פועל בתוך החלקים האלו, הוא עדיין פועל בתוך הרצון וכך הוא מפתח אותו, אור ורצון יחד זה נקרא אצלנו "שורש", אז עכשיו הוא מתחיל לפתח אותו (ראו שרטוט).

איך הוא מפתח את הרצון? איך הרצון משתנה? אנחנו מדברים על זה שהאור פועל בתוך החומר, ואז החומר מגיע לצורות הנכונות. אז מהי בחינה א' שהאור פיתח אותה על ידי זה שפעל בנקודת יש מאין?

אות ל"ד

בחי"א היא, לא אפשר ולא קמכוין.

"הנך מוצא בדבריהם, ד' בחינות, של קבלת הנאה: בחי"א היא "לא אפשר" לו להבדל "ולא קא מכוין" להתקרב ולהנות, שבקבלת הנאה של איסור בדרך כזו, כולי עלמא לא פליגי דשרי, משום דלא חשוב קבלה ורצון, בשעה שאין לו עצה ובחירה שלא יקבל, וגם אין לו תשוקה להתקרב לאיסור, כדי להנות ממנו."

בצורה כזאת "שרי", אפשר, מותר. לא שמותר שיעשה את זה כך, אבל במצב שנמצא זה לא נקרא שעובר עבירה, לא נקרא שמקבל, אפילו שנמצא במצב (ראו שרטוט).

אות ל"ה

בחי"ב היא, אפשר ולא קא מכוין.

"בחי"ב היא "אפשר" לו להבדל, "ולא קא מכוין" להתקרב ולהנות. ובקבלת הנאה של איסור בדרך כזה, פליגי בה אביי ורבא, אביי סבר, אע"פ "שאפשר" דהיינו שיש לו עצה להתרחק ממנו, ולא להנות מהאיסור, מ"מ מותר לו להתקרב ולהנות ממנו, משום "דלא קא מכוין", כלומר, משום שאין לו תשוקה בלבו להתקרב לאיסור, ע"כ אינו חשוב קבלה, אע"פ שמתקרב ונהנה מהאיסור. ורבא אמר, כיון שאפשר לו, שלא להתקרב ולהנות מהאיסור, ע"כ אסור לו להתקרב ולהנות, אע"פ שאין לו תשוקה להתקרב לאיסור ולהנות."

בצורה כזאת יש לנו שאלה, מחלוקת בגמרא. כי אם הוא יכול להיבדל, אפשר לו להיבדל, אז מהצד הזה יש איסור, אם נמצא שם. אבל אם הוא לא מכוון ליהנות, אז מותר לו להיות שם. אז עם שני הנתונים הללו, מה לעשות? שאלה.

אות ל"ו

בחי"ג היא, לא אפשר וקא מכוין

"בחי"ג היא "לא אפשר וקא מכוין" דהיינו "דלא אפשר" לו, להבדל ולהתרחק מן האיסור שלא יהנה ממנו, "וקא מכוין", הוא שיש לו תשוקה להנות מהאיסור. וקבלת הנאה של איסור באופן כזה, כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי אע"פ שאי אפשר לו, ואין לו שום עצה, להבדל מהאיסור ולא להנות, מ"מ, כיון שיש לו תשוקה בלבו, להנות ולהתקרב, הרי התשוקה הזו, נחשבת לו לקבלת הנאה, מדבר האסור בהנאה, והוא חוטא. ואיכא דאמרי, שגם בזה סבר אביי שמותר, ע"ש.".

לכן כתבתי כאן מותר בסימן שאלה. למה? כי זה באונס. אם אי אפשר לו להיבדל וכך המצב פועל עליו, שמתחיל לכוון גם ליהנות, אז הוא אנוס. זה תלוי איך אנחנו מקבלים במצב הזה מי הקובע, מי השולט במצב הזה, המצב עצמו על הכוונה, או הכוונה על המצב (ראו שרטוט).

אני נכנס למקום כלשהו, המקום הזה שולט עלי והוא משנה לי את הכוונה, אז במה אני חוטא? לכן כאן מותר בסימן שאלה, כי יש כאלה שאומרים שזה מותר, אבל בעצם האיסור הוא ברור.

ובחינה ד' בעצמה?

שרטוט

אות ל"ז

בחי"ד היא, אפשר וקא מכוין.

"בחי"ד היא "אפשר וקא מכוין", דהיינו, ש"אפשר" לו להבדל ולהתרחק מן האיסור, ולא להנות ממנו, וגם "קא מכוין", שגם יש לו תשוקה להתקרב ולהנות מאיסור וכאן, כולי עלמא לא פליגי דאסור, להיותו קבלת הנאה של האיסור, באופן הגס ביותר, כי חושק להנות, וגם אפשר לו להבדל ואינו עושה כן, לפיכך, הוא גדלות הרצון לקבל בבחינתו הסופית, שהוא אסור לדברי הכל, ואפילו אליבא דאיכא דאמרי אליבא דאביי שהתירו בבחי"ג, מודים כאן שאסור, ע"ש בגמרא."

אומנם אתם לא רגילים ללמוד גמרא, אבל למדתם משהו מהגמרא. רואים עד כמה יש שם דברים ששייכים לרוחניות, לא שיש, אלא כולם שם שייכים לרוחניות. תלוי מי לומד ומי מפרש, כמו שאומר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שניים שלומדים אותו הספר, אחד לומד נסתר והשני לומד נגלה, אז תלוי מי לומד.

מדובר על הרצון והאור, שמבחינת שורש מתחילים לפתח את הרצון. האור מפתח את הרצון, ומה קורה? הרצון עובר ארבעה שלבי התפתחות עד שמגיע לגמר שלו בבחינה ד'. כמו שדיברנו, ש"רוצה אני", מקבל הכול, ליהנות מהכול, מכוון לזה, זו צורת גדלות הקבלה שיש בבחינה ד'.

מה לא מובן לפי הסכימה הזאת?

תלמיד: אמרנו שדווקא בבחינה ד' יש את כל ההבחנות של הפער, אז לא ברור מה המשמעות של האיסור הגמור שיש פה.

אם אתה יכול לברוח ולא בורח, מתכוון להישאר בזה ולא לברוח, גם מצד היכולת וגם מצד המצב שאתה נמצא בו, אז ההנאה שלך בזה היא הנאה על מנת לקבל גמורה. ואם נגיד אני נמצא באזיקים באיזשהו מקום, או אם מדברים על ריח עבודה זרה, אנחנו לא יודעים מה זה, אבל אני לא יכול להיבדל ממנו, אז האם אני נמצא במצב שאסור, אני נמצא באיסור, או לא? בוא נראה.

בבחינה א' לא אפשר להיבדל, ואם אני לא מכוון, אז מותר. אני אנוס מזה ועוד לא מוכן בכוונות. בבחינה ב' אפשר להיבדל, אבל אני לא מכוון ליהנות, אין לי עדיין כלי לזה, אז יש מסביבי משהו שאני לא מזהה. נגיד תינוק שנמצא באיזשהו מקום, הוא לא מבין, לא תופס, אין לו כוונות לזה בכלל. אנחנו לא מדברים על ההתגברות, אנחנו בינתיים מדברים על י-ה-ו-ה.

אתם יכולים לראות מהצד השני איך האור פועל בתוך החומר. אי אפשר לו להיבדל, זה ברור, כי יש נקודת יש מאין, יש כאן רצון, והאור פועל עליה, אז לאן היא תברח? אי אפשר לרצון הזה להיבדל, והוא גם עדיין לא מפותח, הוא לא כמכוון. זו בחינה א' של ההתפתחות מד' בחינות אור ישר.

מה קורה הלאה? איך האור בונה את הבחינות הבאות? מה הוא מכניס להן? את זה שאפשר להיבדל. אפשר לה להתרחק מצורת הקבלה, וזה מה שבאמת נעשה בבחינת הבינה. היא עוזבת את צורת הקבלה, ועוברת להיות כצורת ההשפעה, אבל לא כמכוונת עדיין ליהנות, אין לה עדיין בזה שום יחס לתענוג עצמו.

מה צורת הבינה עושה? יש לה כבר רצון משלה, אז איך היא בונה את בחינה ג'? לא אפשר להיבדל. בחינה ג' היא הכרחית, ובבחינה ב' שם הראש של ז"א, ז"א הוא ו"ק, אבל מה שבחינה ב' עושה בו זה שהוא כבר נהנה. היא כבר הולכת ליהנות, היא רוצה לפתח את הרצון לקבל ולתת לו תענוג, אז היא בונה אותו בצורה כזאת שהוא כבר ייהנה.

ומה מתוך זה בבחינה ד'? שאפשר לו להיבדל. העובדה שאחר כך הוא עושה צמצום ומסך, ובוודאי שמכוון ליהנות. כי בחינה ג' ובחינה ד' הן לא הפוכות זו מזו, זו ההתפתחות הבאה, הוא מקבל עוד יותר חופש לרצון לקבל המוגבר שלו. אנחנו רואים כאן איך הבחינות האלו, ד' בחינות דאור ישר משתלשלות זו מזו.

הוא מסביר לנו מה שניסה להסביר גם בחלק א' תלמוד עשר ספירות על ד' בחינות דאור ישר. אני לא מתבייש להגיד "ניסה", אפילו על בעל הסולם, כי הדברים האלו הם מאוד עמוקים, כמה ספרים אפילו לא יספיקו כדי להסביר לנו את הוויה הראשונה הזאת. נתקדם ונכיר אותה מבפנים.

(סוף השיעור)