שיעור בוקר 04.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 28.05.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/rvAsjS02?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',  

מאמר "מהו, "והיה כי יחטא ואשם"

קראנו מאמר מכרך ב'' "שלבי הסולם", פרשת ויקרא, "והיה כי יחטא ואשם".

הבורא ברא רצון לקבל, והאדם הוא מי שהרצון לקבל פועל בו, בלי לשאול את פיו שום דבר. זאת אומרת, לפי גודל הרצון לקבל שבו, כך מתנהג האדם.

זאת אומרת, האדם הוא תוצאה ממידת הרצון שיש בו, וממידת האור העליון או השפע שנמצא בתוך הרצון. שניהם באים מלמעלה, ואם כמו שכותב הרב'ה הרצון לקבל הוא גדול מאוד, אז האדם הוא גזלן, זאת אומרת לוקח מה שלא יהיה, ולא יכול לעצור את עצמו, הרצון לקבל שבו קובע שהוא גזלן. אם הרצון לקבל קצת יותר מתוקן או פחות בגודל, אז הוא גנב. זאת אומרת, אם אף אחד לא רואה, אז הוא משתמש ברצון לקבל שלו. ואם רואים, אז זה עוצר אותו, יש לו איזשהו תיקון פנימי מפני דעתם של אחרים, או פחד. זאת אומרת, או תיקון חיובי על הרצון לקבל הגדול, או שהרצון לקבל בעצמו קטן. זה לא חשוב, בסך הכול גודל הרצון לקבל הגלוי כאגו, המתגלה כאגו שלו, שלא מכוסה בתיקונים, הוא קובע מהו האדם.

ואם הרצון לקבל הוא עוד פחות מזה, או שהוא גדול אבל יותר מתוקן, נשאר לו חלק פעוט לא מגולה, זאת אומרת לא מכוסה בתיקונים, אז הוא לא גזלן ולא גנב, אלא רגיל. זאת אומרת, הוא משתמש עם הרצון לקבל בהתאם לאיך שאחרים מאפשרים לו לעשות את זה, כמו אדם מהשורה. וכן הלאה, אם הרצון לקבל יהיה עוד יותר מתוקן, אז הוא כבר יתחיל לחשוב איך הוא יהיה טוב לאחרים, ישפיע לאחרים. 

זאת אומרת, סך הכול האדם הוא תוצאה מגודל הרצון לקבל וגודל התיקון של הרצון לקבל. כשבסך הכול הרצון לקבל הלא מתוקן קובע עד כמה הוא רשע. והרצון לקבל המתוקן במידתו קובע עד כמה הוא צדיק. והאדם, בלתי אפשרי עבורו לקבוע משהו באותו רגע שהרצון לקבל מתגלה, בצורתו החיובית או השלילית, אלא הרצון לקבל הוא הקובע. 

על האדם לקבוע רק מעכשיו והלאה, להכין את עצמו לעתיד שהרצון לקבל שלו אולי ישתנה. על ידי המאמצים שלו, על ידי היגיעה שלו, והיגיעה היא רק בחברה, שהחברה תיתן לו התרוממות רוח. ובמידה שהוא ירגיש שכדאי לו להיות שונה, אז הוא באמת יעורר על עצמו אור עליון שיתקן אותו, ואז הוא יהיה שונה. זו בעצם הדרך. ואז באמת כשישתנה, ישתנו בו מידת הקלקול והתיקון, ובהתאם לזה הוא יהיה אדם אחר. יעבור מגזלן לגנב, מגנב לאדם רגיל, ומאדם רגיל גם לצדיק.

תלמיד: האם האדם צריך לבקש שהרצון לקבל ישתנה, או שהיחס שלו לבורא תמיד צריך להיות בהצדקה, לא משנה איזה רצון לקבל יש לו?

אני לא יודע מה אתה אומר. האם אדם צריך לבקש מהבורא שהרצון לקבל ישתנה? איך הוא יבקש?

תלמיד: אם הוא מרגיש שהוא חוטא, שהוא גונב, זה לא נעים.

אם לא נעים אז לא היה גונב וחוטא.

תלמיד: יחד עם הנעים מתגלה גם משהו אחר, שזה לא נעים.

זה לא אותו מצב, זה כמה מצבים. האדם תמיד מבצע מה שבאותו רגע הרצון לקבל שלו קובע. אם באותו רגע הרצון לקבל שלו קובע לגנוב, הוא גונב, ולא יכול עכשיו באותו רגע, זאת אומרת באותה מידת הרצון לקבל, לפנות לבורא. הוא לא יכול. הוא עכשיו מתעסק בגניבה לפי מה שהרצון לקבל מגולה. אלא אם הרצון לקבל אולי אחרי דקה ישתנה, וכבר הרצון לקבל יהיה שונה, תהיה מגולה בו יותר מידת התיקון, אז תהיה לו חרטה ויפנה לבורא וכן הלאה. אז הוא יפנה לבורא. 

איך אני יכול? אני לא קובע את התפילה. התפילה היא תוצאה מהמצב הפנימי. אם יש לי עכשיו רצון לפנות לבורא, אז אני פונה. אם אין לי, אז אין לי. אלא אתה יכול לשאול, איך אני מכין את עצמי אולי מאיזשהו מצב לתפילה. על ידי החברה, שהחברה תיתן לי חיסרון נוסף, להיות יותר טוב ממה שאני. על ידי החברה אני מגלה שאני גזלן באמת. בזמן שאני הולך לבצע את הגזלה, אני לא חושב שאני גזלן, אני חושב שאני עושה מעשה נורמלי. יש לי כיסוי למה שאני עושה, אחרת לא הייתי יכול לעשות. הרצון לקבל הוא התובע. 

אם אני משקיע את עצמי בחברה והחברה מעוררת בי ביקורת, מעוררת בי איזה חיסרון לתיקון, ואני אז מתחיל להתייחס למעשה שעשיתי כגזלה, אז מתוך חיסרון לתיקון, החיסרון הזה לתיקון בעצמו הוא התפילה. אנחנו צריכים להתייחס לרצון לקבל, לא למה שאנחנו מבלבלים את המוח לעצמנו, או שמבלבלים בפה, רק לפי הרצון לקבל. 

אני זוכר שהייתי ילד קטן, כבר לא ילד, הייתי בין 12-13, ואימא שלי הייתה עוסקת בניסויים בהורמונים. בנשים, בגברים, זה היה המקצוע שלה, רופאת נשים. אני זוכר שהיתה כותבת מאמרים, עוסקת בזה, נותנת זריקות, בודקת מה קורה. פעם היא אמרה, כנראה שהאיש הזה יתחיל לאהוב נשים. ואני חשבתי, איך זה יכול להיות, כן או לא? והיא אמרה, לפי הזריקה שאני אעשה, כך זה יהיה.

בתור בחור בגיל 12-13 חשבתי, אהבה זה דבר של הלב, אני אוהב, אני לא אוהב. והיא נותנת זריקה, והוא מתחיל לאהוב. אם היא לא נותנת זריקה, נגיד מחר היא לא תיתן לו זריקה, הוא לא יאהב. איך יכול להיות? אני זוכר עד כמה זה שינה את ההסתכלות שלי. בכלל, מאוד הפריע לי לחשוב כך. בגיל כזה, פתאום להרגיש שהרצונות תלויים באיזה הורמונים, והורמונים אפשר להזריק לך, וכך משנים לך את הרגשות, היחס והכול. 

אנחנו צריכים להבין שהדברים האלו תלויים ברצון לקבל. אני רואה שגם אתם לא מבינים אותי.

תלמיד: מבינים. 

מבינים. אז איך אתה אומר, שאדם שגונב יכול גם לפנות לבורא לבקש סליחה. רגע אחרי זה הוא יבקש סליחה. רגע אחרי זה הוא שוב יכול לגנוב. אבל באותו רגע שהוא קובע משהו, זאת אומרת הרצון לקבל שלו קובע, הוא מבצע. אני לא יכול לעבוד אלא רק מתוך הרצון לקבל שלי. לגרום לכך שהוא ישתנה על ידי "גורם חיצון", יש כזה מושג, זה על ידי החברה. לא יותר, אין לי שום אפשרות אחרת. 

זאת אומרת שהחברה תיתן לי זריקה, כמו שאימא סיפרה לי, ואז הרצון שלי ישתנה, או רצון שיהיה רצון ישתנה, וזו תהיה תפילה. מה זו התפילה? ההפרש בין מה שיש לי ובין חיסרון שקיבלתי מהצד. זו התפילה שהיא עושה לי, מזמינה אליי תיקון מלמעלה. מה זאת אומרת תיקון מלמעלה? לפי גודל ההפרש בין החיסרון שאני קונה מבחוץ ובין החיסרון שיש לי בפנים, לפי הגודל הזה אני תופס יותר אור מקיף, כי נעשה בי חיסרון בין שני הרצונות האלו. הרצון עצמו זה לא חיסרון. החיסרון הוא בין שני הרצונות, הדלתא ביניהם.

ואז אני תופס יותר הארת האור המקיף. תפסתי יותר הארת האור המקיף, תיקנתי את הרצון שלי במידה יותר גדולה. תיקנתי אותו במידה יותר גדולה, אז אני עכשיו במקום גזלן, גנב. אחר כך במקום גנב אני אהיה נורמלי, ואחר כך צדיק. אבל כל פעם זה על ידי זריקה שאני מקבל מהחברה, וכל פעם מה שיש לי זה מה שאני. ואני לא יכול לגנוב ולבקש, כמו שאמרת, אני לא יכול ביחד. איזה רצון יש לי עכשיו, לגנוב? אז אני גונב. אם זה היה רצון לבקש, אז הייתי מבקש.

תלמיד: לא לבקש, אלא לגנוב ולדעת שזו הנאה שאי אפשר לעמוד בפניה. בזמן הגנבה להרגיש שאי אפשר לעמוד בפני זה, ושזה לא טוב ושאין מה לעשות.

כן, זה כן יכול להיות. זאת אומרת זה לא עניין של הרצון, זה עניין של הביקורת על הרצון. כן, זה קורה. גם זה מצב לא בדיוק מבורר, אבל זה קורה. אצלנו כן, אצלנו זה עדיין מצב מבולבל. 

תלמיד: השאלה היא מה יותר טוב, גנב או גזלן במצב הזה?

אני אגיד לך. גם אם תתייחס במדויק למצב הזה, זה לא יכול להיות בבת אחת. אתה לא יכול לגנוב בלי להצדיק את הפעולה הזאת. באותה שנייה אתה מצדיק אותה, שנייה אחרי זה אתה כבר הולך לבקר אותה. אתה חייב להיות בשני מצבים. הם יכולים כל הזמן להתחלף טק טק, טק טק, ומה לעשות, לגנוב או לא, ובכל זאת מה שאתה עושה באותו רגע, הרצון הוא אחד, לא יכולים להיות שניים. 

אתה אולי רוצה להתייחס לזה שאחרי אדם הראשון אנחנו מתעסקים בבירור טוב ורע, אמת ושקר, אבל אלו שני בירורים שבאותו רגע אין לי. 

תלמיד: איך האור מתקן את הכלי?

איך האור מתקן את הכלי? את זה אנחנו לא יודעים. אנחנו רואים את זה, לומדים את זה מתוך מה שלומדים מד' בחינות דאור ישר, איך האור בונה את הכלי ולפי אותו פרינציפ הוא גם מתקן אותו. האור שמאיר מחזיר למוטב, כי הוא לא מביא רק את התענוג, הוא מביא גם את תכונת הנותן, את התכונה עצמה, זאת אומרת מכניס בך משהו. איך הוא עושה את זה, אני לא יכול להגיד. אני סך הכול תוצאה מפעולת האור, אבל מזה שהוא פועל, הוא מביא לי שינוי ברצון. 

על ידי מה? על ידי זה שבתוך הרצון אני מתחיל להרגיש את מוליד הרצון, את מי שנותן לי את הרצון, ואת מי שנותן לי את המילוי שבתוך הרצון. רק על ידי הרגשת הבורא. אם הרצון מרגיש את היוצר שלו, אז מתחיל להיות אצלו רצון להיות דומה ליוצר.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהתיקון הוא עוד ועוד מדרגות של גילוי רוחני?

התיקון הוא, במידה שהבורא מגלה את הפנים שלו, במידה הזאת אנחנו נהיה יותר מתוקנים וצדיקים. בעל הסולם מסביר את זה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שיש הסתר כפול, הסתר רגיל, גילוי רגיל, וגילוי נצחי. ובמידת ההסתר אדם נמצא כרשע, ובמידת הגילוי הוא נעשה כצדיק. אנחנו כתוצאה פשוטה מאוד של פעולת האור על הרצון. ומה שהוא קובע, כבר אין מה לעשות.

תלמיד: אנחנו אומרים שכתוצאה מרצון וזמן נתון עכשיו יש לי תוצאה אחת שיכולה לתת אופציה אחת וזה מה שמתבצע, בלי קשר לרצון שלי רגע לפני או רגע אחרי, ובכל זמן נתון אני בעצם מתבטל לדבר הזה שאני רוצה לעשות מבחינת הרצון שלי. 

כל פעם, בכל שנייה, או בכל מצב אנחנו קוראים לזה, בכל מצב, קובע רק דבר אחד, סך הכול מהו היחס בין אור וכלי. 

תלמיד: האם הרצון של הרגע אחרי, של השלב הבא, של המצב הבא, הוא תולדה מהרצון הקודם לו או שהוא תולדה מהתוצאה? איך השרשרת פה עובדת?

אנחנו לומדים שגלגלתא נגיד, שהיא מתמלאת באורות, כתוצאה מהאור שממלא אותה, מתחילים לקרות בה שינויים בתוך הרצון עצמו. והאור שבתוך הרצון מוליד כל מיני שינויים ועוד שינויים וכן הלאה זה כבר ככה הולך. האור משחק עם הרצון. וכל פעם, כל מצב הבא, נולד מיחסי אור וכלי במצב הקודם. סיבה ומסובב בצורה החלטית נעשה כאן, כי הרצון בעצמו לא יכול להוליד כלום, אלא הרצון שבו האור פועל, המצב הזה שמשותף בו אור ורצון, הוא מוליד את המצב הבא.

 מה זה המצב הבא? רצון שהשתפר על ידי האור, זה נקרא המצב הבא מאותו רצון שקודם היה. ואחר כך שוב האור שפועל ברצון מוליד מתוך הרצון את המצב הבא של אותו רצון, וזה נקרא השתלשלות. רק האור מעורר, מזיז, מפתח את הכלי. ובכל מצב ומצב הרצון שהתרשם מהאור במידה זו או אחרת, הוא בעצמו קובע את מצבו. זאת אומרת זה המצב שלו.

מה זה נקרא שאני מבצע גניבה? אני לא צריך לבצע, אלא הרצון שהאור פועל עליו, יורד עליו, מאיר בו בצורה מסוימת, האור הזה קובע שהרצון הזה עכשיו יהיה גנב. זה שהוא אחר כך הולך וגונב ועושה משהו, אנחנו לא מתחשבים בזה. 

תלמיד: כשאנחנו אומרים גניבה..

אם אנחנו נתייחס לאור כאל הראשוני בכל הפעולות האלה, שבו תלוי הכול, אין עוד מלבדו, אז אנחנו פשוט נעמיד את כל המצבים שלנו בצורה נכונה, שאנחנו במאה אחוז תלויים באור שיורד אלינו. והבעיה שלנו היא איך נמשוך את האור אלינו ביתר שאת, ביתר מידה, ביתר תיקונים. נהיה יותר רגישים אליו.

ולא שמשהו תלוי ברצון. הרצון שמתגלה כטוב, רע, איכשהו, הכול תוצאה ממידת האור שיורדת. אז רק על האור אנחנו צריכים לחשוב, רק לאור לקוות, לרצות שישתנה. ובסופו של דבר יוצא שזה גם לא לאור אלא לרגישות שלי לאור, ליחס שלי אליו, כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. ואז איפה הרגישות שלי, איפה היחס שלי, זה כבר תלוי בידיעה או במידת החשיבות שלי לתיקונים, אליו, לאור עצמו, מה הוא יכול לעשות לי. 

אז אני מתחיל לשמוע, לשטוף לי את השכל, שהוא כל יכול, שאני תלוי רק בו. ואז אני מתחיל להיות יותר רגיש אליו. אז בזמן הלימוד אני כבר יודע למה אני צריך לצפות, למה אני מחכה, למה אני מכין את עצמי, שעכשיו הוא מתחיל לרדת אליי, עוד יותר, עוד יותר. זו ההכנה ללימוד.

תלמיד: אבל גם את היכולת לקבל את ההבחנות או את הרצונות או לקבל את הרצון לאותה דלתא, זה גם האור יוצר מהמצב הקודם לצורך העניין. האור יצר יכולת לקבל עכשיו את ההבחנות, ליצור עכשיו את אותה דלתא. אז הכול בעצם סביל. בוא נגיד שבתוצאה של מה שיוצא מהרצון לא מתחשבים בזה בכלל, זה מה שנקבע, ומה שיצא לא משנה בכלל. אבל ברצון שלי, היכולת שלי לעשות הבחנות על הרצון שלי, לבקר את הרצון ולהבין מה קורה בו ולחשוב מה קורה בי, זו גם תוצאה של פעולת האור.

ודאי שגם הרגשה וגם שכל תלויים במידת האור שנשפך עלי. אתה שואל כך, ומה היחס שלי לחברה שהיא כביכול הגורם היחידי אולי כמו שכתוב שיכול להשתנות, ועל ידו אני יכול להשתנות. זה גם תלוי במידת האור שיורד אלי, או על אחרים, איך שהם מתייחסים אלי, איך שאני מתייחס אליהם. איכשהו הוא אומר שכאן זו הבחירה היחידה. איכשהו, כאן גם צריכים עוד לברר במה אנחנו יכולים כן להתערב. אבל אם להתערב, זה כאן.

תלמיד: אם אני אצליח להביא את עצמי למצב שבאמת אני מבין את כל מה שאמרנו עכשיו בצורה של הרגשה, אם אני מצליח להגיע למצב כזה, איפה יש עבודה שלי לבטל את הבושה?

העבודה שלך היא להשתדל בלי שום הבנה, בלי שום הרגשה, בלי שום שכל, להשקיע בחברה בתקווה שהיא תביא לך בחזרה התעוררות לשינוי הרצון. מאיפה אני אקח את השכל, הכוח וההבנה לפנות לחברה, להשקיע בה, שהיא תיתן לי בחזרה השתוקקות, שינוי, הכרת גדלות המטרה? מאיפה אני אקח את זה? נותנים לי מלמעלה איזו הכנה לזה, נותנים לי את הדחף לזה. היתר תלוי בי.

מה זה תלוי בי? אני יכול להוסיף על הרצון שלי עוד רצון נוסף? האם יש לי בפנים איזה מגבר? אומרים שאדם צריך להשתדל. במסגרת העולם הזה כתוב "מה שבידך ובכוחך לעשות תעשה". האמת, הכול נעשה מלמעלה, אבל להיות עוד קצת רגישים לזה. העבודה שלנו היא דווקא איפה שאנחנו לא מבינים. 

תלמיד:  אני מבין שהחברה יכולה לגרום לי לחשוב שאני צריך תיקונים, תיקון שנקרא תשובה מיראה. אבל תיקון שנקרא תשובה מאהבה, החברה לא יכולה לספק לי.

לא.

תלמיד: אז מאיפה אני לוקח רצון כזה?

כשתגיע לבעיה שאין לך עדיין תשובה מאהבה אז נדבר. אתה יודע מה זה? 

תלמיד: אולי לא.

אז תקרא בהקדמה לתע"ס מה זה. זה אחרי שגומרים את כל התיקונים הפרטיים. שמצטער בצער החברה, בצער הציבור, וזוכה לנחמת הציבור. תשובה מאהבה זו הדרגה האחרונה של הדבקות.

תלמיד:  אם אנחנו מדברים פה על גניבה או על גזלה אנחנו לא מדברים שאני לוקח משהו פיסי. אנחנו מדברים על זה שבעצם יש לי איזו מחשבה או איזה רצון, ואני אומר שזה לא מהבורא, זו הרגשה שלי שכאילו באה ממנו.

למה אתה לא רוצה להגיד שהגנבה והגזלה שאתה מבצע באות מהבורא?

תלמיד: גם המחשבות האלה באות מהבורא, אז איפה פה אני, מה בכלל הבירור?

ודאי שגם זה בא מהבורא. אם אתה אומר "אין עוד מלבדו" אז ודאי שהוא סיבב לך את זה. 

תלמיד: אז איפה פה הבירור שלי?

איפה הבירור שלך, או אולי אתה שואל, איפה העונש שלך, למה אתה צריך להיענש? הבירור שלך בזה שהוא שולח לך מחשבות, או נתונים, תנאים להיות גנב. האם אתה מסכים עם זה או לא מסכים עם זה? 

תלמיד: אבל גם המחשבה הזאת, או הרצון הזה להיות דבוק אליו גם זה בא ממנו בעצם.

אתה רוצה להגיד כך, עכשיו שאני גנב זה כנראה לא מעשה, זה כבר עונש. 

תלמיד: אז איפה אני פה?

אתה סך הכול עוד לא נמצא כאן. מה זאת אומרת "אני"? איך אתה יכול לדבר על האני אם אתה עדיין לא נולדת ברוחניות? אם אין לך אפילו מסך הקטן ביותר? אז איפה האני שלך? אין לך אני. פשוט אין. אתה צריך עכשיו להגיע למצב שאתה מבקר את עצמך ורואה עד כמה אתה פשוט תוצאה מעבודת ה', מפעולות שלו. תוצאה.

תגיד לי, כשאנחנו נגיד דנים על התינוק, הוציאו אותו מאימא לפני יום, יומיים, שלושה, חודש, לא חשוב, כשאנחנו מסתכלים עליו ודנים עליו במשהו, האם אנחנו מתייחסים אליו כאיזו ישות בפני עצמה או כעל גוף ביולוגי שאנחנו צריכים נגיד לטפל בו, איכשהו לעשות משהו? האם יש לו כבר משהו מהאדם? יש לו אישיות? ומדובר כבר על משהו שבאמת קיים לחוד. 

אצלך כל הדברים שיש בך הם לגמרי לא מנוגדים לבורא. אתה הטבע. אתה יודע מה זה נקרא שאדם לא רוצה לקבל, עושה על עצמו צמצום א'? הוא כאילו זורק לבעל הבית בחזרה את מה שבעל הבית עשה. הוא יוצא נגד הבורא, הוא מתחיל להיות עצמאי. 

ואחר כך כשהוא רוצה להשפיע על מנת להשפיע הוא לגמרי בועט כאילו בבורא. אני רוצה להיות כמוך. אני לא רוצה להיות כמו שאתה בראת אותי. ואחר כך כשהוא הולך ללקבל על מנת להשפיע, זה יותר גרוע מגנב, יותר גרוע מגזלן. כי לא סתם כשמגיעים ללקבל על מנת להשפיע, זדונות הופכים להיות לזכויות. כי הוא מתחיל להיות עצמאי בכל דבר. הוא נמצא נגד הבורא, זה כנגד זה. שני פרצופים זה כנגד זה, עצמאים, זעיר אנפין ומלכות. 

ואתה עכשיו, מה יש לך, איזו עצמאות יש לך בלי מסך? במה אתה שונה מהבורא? אתה נמצא בו, אתה פשוט פרי תוצאה של מה שהוא עושה וזהו, במה אתה עצמאי? אני לא מבין אותך בכלל, איזו שאלה זאת. בגלל זה אומרים לך, זה זמן ההכנה. מה ההכנה? להתחיל להיות קצת עצמאי, זה כמו תינוק, ילד שמלמדים אותו לכתוב, ללכת אפילו, ואחר כך נותנים לו עבודה, לפי כמה שהוא עצמאי.

"עצמאי" זה להיות נגד הבורא, נגד ממש, מה זאת אומרת? נגד הטבע שהוא עשה בך, זה זיווג דהכאה, זה ממש מכה, צמצומים, כך צריך לראות את זה.

יש על זה מאמר ב"שמעתי", "ענין דומם, צומח, חי, מדבר", תמצא, זה כמעט בסוף.

תלמיד: אני מבין מה אתה אומר, אבל אם הכול בא ממנו, בעצם כרגע במצב שלי אני סתם איזו טיפה סרוחה כזאת שמפעילים עליה מה שרוצים. אני רוצה לצאת לעצמאות הזאת שאתה מדבר עליה, איך אני עושה את הבירור בצורה כזאת שזה יגרום לי להיות באמת משהו שזה אני, משהו עצמאי. זה העניין, כי הכול בא ממנו, אז מה אני פה, איפה הבירור שלי?

איפה אתה בכל הדברים האלה? אתה יודע, כמו שתינוק או ילד עושים כל מיני פעולות, לא יודעים למה. תראה איך הילדים לומדים, הם עושים. הילד מסתכל עליך, אתה עושה איזו שטות, והוא בכל הרצינות עושה אותה שטות, אבל בכל הרצינות, הוא חושב שזה מאוד חשוב, וכך לומד. כך אתה תעשה, תעשה שטויות אבל ברצינות.

תראה מה שבעל הסולם כותב, זה ממש פנינים. 

קטו. ענין דומם, צומח, חי, מדבר

שמעתי ת"ש ירושלים

"דומם: הוא בחינת שאין לו רשות בפני עצמו." הוא מדבר על דומם דקדושה, שכבר יש מסך, בכל זאת משהו, אבל אין לו רשות בפני עצמו. "אלא רשות של בעל הבית" הבורא. "עליו. והוא מוכרח למלאות כל חשקו ורצונו של בעל הבית. לכן, היות שהשם ית' ברא את הבריאה לכבודו, כמ"ש "כל הנקרא בשמי וכו' לכבודי בראתיו", היינו שהשם ית' ברא את הבריאה לצורכי עצמו, הטבע של בעל הבית נטבע בהנבראים. היינו, שכל אחד מהנבראים אינם יכולים לעבוד לתועלת זולתו, אלא לתועלת עצמו." כך הוא ברא, שאתה דואג רק לעצמך, ואת זה הוא קובע והוא בעל הבית, והוא מחייב אותך שתחשוב רק על עצמך, וזה נקרא "דומם".

"צומח:" מה זה? "הוא שכבר יש לו רשות בפני עצמו במקצת. שכבר יכול לעשות דבר, שהוא בהיפוך מדעת בעל הבית." אתה תופס? "היינו, שכבר יכול לעשות דברים, שאינם לתועלת עצמו," כמו שבעל הבית קובע לו. "אלא להשפיע. וזהו כבר ההיפוך, ממה שיש ברצון בעל הבית, שהוא הטביע בהתחתונים, שיופעלו רק ברצון לקבל לעצמו. אבל עם כל זה, כמו שאנו רואים בצמחים הגשמיים, אף על פי שהמה בעלי תנועה, שמתפשטים באורך וברוחב, ומכל מקום תכונה אחת יש לכל הצמחים.

זאת אומרת, שאין אף צמח אחד יכול נגד שיטת כל הצמחים, אלא שמחויב לשמור את חוקי הצמחים, ואין לו שום כח שיוכל לעשות נגד בני גילו. זאת אומרת, שאין לו בחינת חיים בפני עצמו. אלא שהוא חלק מחיי כל הצמחים בכלל. זאת אומרת, שלכל הצמחים יש בחינת חיים אחת, שצורת החיים אחת הוא לכל הצמחים כולם, שכל הצמחים דומה לבריה אחת. והצמחים באופן פרטי דומים לאברים של הבעל חי הזה.

וכמו כן ברוחניות, אלו האנשים שכבר יש להם כח להתגבר על הרצון לקבל במקצת," שבעל הבית הטביע בהם, "אבל הם משועבדים להסביבה," כמו שכל הצמחים הוא כאילו משועבד לסביבה. "אבל לעשות בהיפוך מהסביבה, שבו הוא נמצא, אין לו עוד הכח הזה," אנחנו רואים, באים לכאן אנשים, קצת לומדים, ואז, מה אני אעשה? יש שם משהו, יש שם אישה, ילדים, סביבה, והולכים. "אלא על כל פנים הוא עושה להיפוך, ממה שהרצון לקבל שלו רוצה," קצת בכל זאת, אבל לא כנגד החברה. "היינו שהוא כבר עובד עם רצון להשפיע.

חי: בעלי החי, אנו רואים, שלכל אחד מהם יש להם תכונה בפני עצמו." לכל אחד. "ואינם משועבדים להסביבה. אלא לכל אחד יש הרגשה ותכונה בפני עצמו. ובטח שהוא יכול לפעול מה שהוא נגד רצון בעל הבית. היינו, שיכול לעבוד בבחינת השפעה." זה נגד בעל הבית, כי מלכתחילה הוא הטביע בך טבע שונה, רצון אחר. "וגם אינו משועבד להסביבה. אלא שיש לו חיים בפני עצמו, מבלי שחיותו יהיה תלוי בחיים של חבירו. אבל יותר מישותו עצמו אינו יכול להרגיש. היינו, שאין לו הרגש הזולת, וממילא שאינו יכול לדאוג עבור הזולת.

מדבר: יש בו מעלות:

א. שהוא עושה נגד רצון בעל הבית," כל דבר שהוא עושה זה נגד בעל הבית.

"ב. שאינו משותף לכל בני גילו, כמו הצומח. היינו, שאינו תלוי בהסביבה,

ג. שגם מרגיש את הזולת. לכן יכול לדאוג עבורם" שזה גם נגד רצון של בעל הבית בסופו של דבר, הדאגה לזולת, "ולהשלימם. על ידי זה שמרגיש ומצטער עם הצבור, ויכול לשמוח בנחמת הצבור. וכן הוא יכול לקבל מהעבר והעתיד. מה שאין כן הבעל חי, שאינו מרגיש רק את ההוה, וגם רק פרטיות עצמו." והוא מרגיש כולו מחוצה לו. 

אתה מבין? ככל שבן אדם יותר גדל ברוחניות כך הוא יותר עצמאי ונגד הבורא כביכול. ועכשיו אתה שואל, אם הוא משפיע עליי, אז איפה אני, מי אני? אתה עוד באמת "מי אני, מה אני", זו לא שאלה בכלל. איפה המסך הקטן ביותר? לפחות כשזה יהיה אז נדבר.

"מסך" אתה מעמיד כדי להבדיל את עצמך מהבורא, זו תהיה מידת העצמאות שלך. עכשיו יש לך מסך? עכשיו כולך, מה שיעשה יעשה, זהו. והבורא מעוניין שאנחנו בעצמנו נהיה עצמאים, מנותקים ממנו. אבל מנותקים במה שאתה רוצה להידמות אליו, להתנתק על מנת להידמות.

תלמיד: למה זה נקרא "עצמאי" אם את הטבע השני גם הבורא נותן? בכל זאת, זו פעולה שלו.

זה לא חשוב שאת הטבע השני נותן בורא, אבל מי מבקש, מי דורש, מי כבר רוצה שיהיה לו את זה.

תלמיד: זאת גם שאלה, איך הוא מגיע בכל זאת לרצות.

אתה אומר, שגם את הרצון לזה הוא נותן. 

תלמיד: נקודה שבלב.

לכן את המסך הראשון ודאי שהוא נותן, הוא מעביר אותך ממצרים לארץ ישראל, אבל אחר כך לאט לאט אתה כבר מתחיל בעצמך לרכוש את היכולת ללכת, אתה מתחיל לדרוש, העלאת מ"ן תלויה בך, בבירורים שלך, בהבחנות, בהכנות שלך.

תלמיד: זה מתחיל אחרי שקיבלתי מסך?

ודאי שזה מתחיל אחרי מחסום. לפני מחסום, לא סתם כתוב "כל מה שבכוחך לעשות עשה". למה? כי פשוט אנחנו צריכים להשתדל כמו ילדים שלומדים ולא יודעים מה הם עושים, מתוך זה אנחנו פועלים בכל זאת.

אתה רואה, אחרי כל החכמות, לקצר את הדרך אפשר רק על ידי יגיעה.

(סוף השיעור)