שיעור בוקר 19.10.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ערבות – קטעים נבחרים מהמקורות כהכנה לכנס אירופה
קריין: אנחנו לומדים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "הערבות".
כבר דיברנו בנושא הערבות, ואנחנו צריכים להמשיך ולהרחיב את הנושא הזה, כי זה בעצם הנושא החשוב ביותר.
אנחנו מדברים על הנבראים שקיבלו טבע מיוחד שנקרא "רצון לקבל", שהטבע הזה נמצא בכל אחד ואחד מהם ודוחה אותם זה מזה. הם נמצאים בסלידה, בריחוק, בחוסר הרגשה הדדית, בשנאה הדדית, וזה מה שהבורא נתן כתנאי הראשון, כיסוד שעליו דווקא יכולים להתחיל להתקרב זה לזה, וכך לגלות לאט לאט זה לעומת זה, כ"יתרון אור מתוך חושך".1. שתהיה להם הרגשה, הבנה, השגה, היכרות שלמה עם הטבע הנגדי, טבע הבורא, שהוא כולו חיבור, השפעה, אהבה, התכללות.
לכן אנחנו צריכים ללמוד את הנושא הזה. זה בעצם העיקר, חוק התקשרות הנבראים זה לזה, שבהתקשרות הנכונה, במידת ההתקשרות, הם מתחילים לגלות את הבורא. כי הם בעצם מרכיבים אותו, כמו שכתוב, "אתם עשיתם אותי". מה זה עשיתם? ברשת הערבות שהנבראים צריכים לבנות ביניהם. זאת העבודה שלנו, ולכן הנושא הוא החשוב ביותר.
עד כמה שאנחנו נמצאים בהפכיות מערבות, עד כמה שאנחנו צריכים ללמוד מה היא צורת הערבות האמיתית, שכל אחד יוצא מעצמו ונכלל באחרים כדי לדעת למי הוא צריך להתקשר, איך הוא צריך להתקשר, איך הוא צריך להרגיש את הזולת כדי ליצור קשר עימו. כי בסך הכל ברשת הקשר בינינו אנחנו מגלים את הבורא, אף אחד לא מגלה את הבורא בתוכו, אלא אך ורק מחוצה לו, במידה שמתקשר לרצונות זרים, אפילו מנוגדים, שנואים שמחוצה לו. ואם כך כמו שכתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה"2, צריכים לגלות את הפשעים, ועל פניהם לבנות אהבה, ורק בצורה כזאת אנחנו משיגים כ"יתרון אור מתוך חושך". כי אי אפשר לגלות את טבע הבורא, אלא אם כן מקודם, כנגד כל בחינה ובחינה שלו, משיגים ומגלים את הבחינה שכנגדו. ולכן "על כל פשעים תכסה אהבה".
אז כשאנחנו לומדים את נושא הערבות, אנחנו צריכים להבין שבהשגת הערבות, כדי לגשת להשיג אותו, להבין אותו ולהרגיש אותו, אנחנו נתקלים קודם כל בכל ההבחנות ההפוכות ממנו, שנאה, דחייה, סלידה, זלזול, כל דבר ודבר שנמצא בטבע שלנו מלכתחילה. זה שהבורא אומר "בראתי יצר הרע", זאת אומרת מלכתחילה היינו נמצאים במערכת שלמה, ואחר כך על ידי השבירה התגלה כל דבר שהפוך מהחיבור, וזה נקרא "בראתי יצר הרע", בריאה, בר ממדרגה, בר מרוחניות, משלמות, מהערבות.
ואז אנחנו צריכים לקשור את עצמנו יחד, כך שהמערכת אומנם כבר נכללת מכוחות של דחייה, שנאה, ריחוק, אבל מעליהם אנחנו דווקא בונים מערכת קשר. ובמערכת הקשר הזאת שנקראת "הערבות", אין שם מאף אחד שום נטייה חוץ מלהתקשר לזולת ולשרת את הזולת, לתת, למלאות, לעשות את מה שהזולת צריך. כי את עצמו האדם לא יכול למלאות אף פעם, אפילו בגשמיות, כל שכן ברוחניות, שָם בכלל אין אפשרות לקבל משהו במאומה, אפילו ניצוץ של אור לא יכולים לקבל אם זה לכלים שלו. אלא אם הוא מתקשר לזולת ורוצה למסור לזולת, אז דרכו האור מתפשט לזולת. וזה נקרא שהוא מקבל, כי הוא מקבל יכולת למלאות את הזולת וזה נקרא שלו. כך אנחנו רוכשים את הכלים הרוחניים, כך אנחנו ממלאים את הרשת הכללית שנקראת "אדם", וכך מתגלה בנו כוח החיבור, האיחוד, שנקרא "אור העליון", או "בורא."
לאחר שאנחנו כבר רואים שנושא הערבות הוא נושא כה רחב וחשוב, ובעצם אנחנו עוסקים רק בלהקים את הערבות בינינו, שזה תיקון הכלי הכללי, כך זה נקרא, אז ניגש לעניין.
לכן בעל הסולם כתב את שני המאמרים הסמוכים והראשונים האלה, מסדרת המאמרים שלו לקהל הרחב, "מתן תורה" ו"ערבות". שמתן תורה זה ניתן לנו מלמעלה, וערבות זה מה שאנחנו צריכים להקים מלמטה כדי לקבל את התורה.
זה נושא שאנחנו חייבים פשוט ללעוס, לבלוע, לעכל אותו לגמרי. זאת כל העבודה שלנו.
שאלה: אמרת שאת הערבות צריך להקים מלמטה, מה זאת אומרת להקים את הערבות?
את הרשת הזאת, אנחנו צריכים בעצמנו לראות איך לפי עצות המקובלים אנחנו משתדלים להתקשר בינינו, ולבנות רשת קשר הדדית בינינו, כזאת שהאור העליון יזרום בקשרים האלו שבינינו. והמערכת תחיה על פני כל ההתנגדות שלנו, שיהיה לנו כרגיל צמצום מסך אור חוזר, כל מיני פעולות של התקשרות על פני ההתנגדות, על פני העביות. וכך אנחנו בונים את המערכת שבה האור העליון, לפי השתוות הצורה עם התיקונים שאנחנו עושים, כך הוא יתפשט בה. זה נקרא שאנחנו ממלאים את הכלי של הנשמה.
תלמיד: מצד אחד יש דברים גשמיים שאנחנו צריכים לעשות, ומצד שני הכול בכוונה, ותמיד צריך שהבורא יחלץ אותנו. בגלל זה הנושא הזה של הערבות הוא די חמקמק, כי אתה רואה שלמרות כל המערכות שאתה בונה, בסוף אתה עדיין צריך להגיע לתפילה, שהבורא יקיים את הערבות הזאת.
כן, זה המימוש של הערבות, התפילה היא המימוש של הערבות. אלא מה עוד? אני רציתי להגיד שאין לנו חוץ מהפעולה הזאת כלום, אם אנחנו נמצאים במערכת השבורה של הנשמה. בסך הכול הקשר בינינו הוא שבור, בין כל הנשמות, כל נשמה ונשמה איפה שהיא נמצאת. או שנמצאת בהרגשה שהיא בעולם הזה, או שהיא נמצאת בהרגשה שהיא כבר בעולם האמת, זאת אומרת, מה שהיא מרגישה זה אמת. ולא כמו מה שאנחנו מרגישים שזה שקר.
לא חשוב איפה שנמצאת כל נשמה ונשמה, אנחנו צריכים להגיע להתקשרות כזאת בינינו, שכולנו נמצאים יחד ברשת אחת, כל אחד ממלא את האחרים, כל אחד ערב עבור האחרים, שדרכו האור העליון מתפשט לכל יתר הנשמות. ובמה שהוא מסוגל לקשור אותם ולמלאות אותם, אף אחד לא יכול [בצורה] אחרת.
לכן כל אחד הוא כמין כתר כלפי כל יתר הט' תחתונות, וככה אנחנו מקימים את המערכת שנקראת "נשמה". לָמה "נשמה"? כי העיקר זה כוח הבינה, כוח הנשמה, כוח השפעה, ואחר כך לפי עוצמת כוח הבינה, אז גם מתמלא הכוח הזה של בינה באורות חיה ויחידה, זאת כבר תוספת.
שאלה: כשמתחילים עכשיו לדבר על ערבות, מתחילים לדבר על ביחד, זה לא ברור. זה ברור בגשמיות, אני לוקח מישהו ואני עובד איתו, אני לוקח סידור ואני מתפלל עם מישהו, אבל עכשיו כשעוברים לרוחניות זה לא ברור.
ודאי שזה לא ברור, כי זה עדיין לא נמצא ברגשות שלנו. אנחנו פועלים מתוך הרגש, אדם ובכלל כל הבריאה זה רצון, רצון זה רגש, זהו. עד כמה שאנחנו יכולים לנהל את הרצונות שלנו, לפתח את הרצונות שהם יהיו לא רק פועלים מקבלה, אלא גם מהשפעה, אז אנחנו נתחיל לראות מציאות שלמה, שיש בה לא רק מינוס, אלא גם פלוס. שאני לא רק מקבל, אני גם יכול לתת.
ואת זה אנחנו צריכים לפתח. אם לא נעשה זאת, אז לא נרגיש את המציאות האמיתית, אלא רק את אותו החלק הקטן שנקרא העולם הזה, ככה זה, זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו נראה בדרך מהפסוקים. בואו נמשיך, נתחיל.
קריין: קטע מספר אחד מתוך ליקוטי הלכות, "חשן משפט, הלכות עָרֵב".
"אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל, באחדות גדול. וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף, כשרוצים לקבל התורה, צריכים תכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי לכלול ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה, שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה."
(ליקוטי הלכות, חשן משפט, הלכות עָרֵב)
"אי אפשר לקיים התורה והמצוות," זאת אומרת תיקונים בנשמות, "כי אם ע"י הערבות," ההתקשרות הנכונה אחד לשני, "שכל אחד נעשה ערב בעד חברו." זאת אומרת, שהוא מתחייב לתקן את השני, להעביר לו את אור התיקון ואור המילוי. כל אחד מתחייב כלפי הזולת. "כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון," כל המערכת היא בסך הכול רצונות מבודדים, רחוקים, הפוכים זה מזה, כך היא כל המערכת אחרי השבירה. "כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון," קיום תורה זה נקרא קיום התיקון, "הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות," זאת אומרת תיקונים. "שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל, באחדות גדול."
אנחנו חייבים להתכלל זה בזה, על ידי זה שכל אחד רוצה לקבל על עצמו את רצון הזולת, לתקן אותו ולמלאות אותו, אז בצורה כזאת אנחנו יכולים להקים את המערכת. אף אחד לא יכול לתקן את עצמו, ואף אחד לא יכול להעלות תפילה עבור עצמו, זה לא נקרא העלאת מ"ן. רק אם אני מקבל חיסרון מהזולת, וכדי למלאות את החיסרון של הזולת אני מבקש כוחות ומילויים מלמעלה, מהבורא. בצורה כזאת מיד אני מקבל תשובה.
"וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה," זאת אומרת, כשמקבלים מאור המחזיר למוטב שנקרא תורה, אז מיד אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים ברשת קשר כזאת. שכל אחד מרגיש את החסרונות של הזולת, וכל אחד יכול למלאות את החסרונות של הזולת, גם לתקן ולמלאות. וזאת בעצם הרשת שאנחנו צריכים להקים, זה נקרא השלד של הנשמה, הכלי של הנשמה. "כי תכף, כשרוצים לקבל התורה, צריכים תכף להיכלל יחד כולם כאחד," אחרת לא מקבלים.
אנחנו צריכים להעלות חיסרון להתכלל יחד, ואז אנחנו מקבלים את המאור המחזיר למוטב שנקרא תורה. כמו שכתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". ואז מקבלים את המאור הזה שמחזיר למוטב, זאת אומרת עושה מאיתנו רשת טובה, בהתקשרות הנכונה בינינו. אבל לפני זה אנחנו צריכים להתכלל מחסרונות כל אחד של השני. ולרצות להיות קשורים כל אחד כך שהוא ממלא את החיסרון של השני. שלא יחסר לי כלום חוץ מלמלאות את החיסרון של החבר, זה כל הרצונות שלי. ושלי? ועל שלי אני עושה צמצום, ואז מישהו אחר מרגיש את החיסרון שלי ובא וממלא אותו.
אך ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים לקבל מילוי. גם בעולם הזה, כמה שלא יהיה, כמו שכתוב, "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", אף אחד לא מתמלא, אף אחד. כי האגו בנוי בצורה כזאת, הרצון לקבל, שהוא יכול להתמלאות רק דרך אחרים, שהם יבקשו, יקבלו מילוי ויעבירו לו. הכול פועל רק בעל מנת להשפיע זה לזה. "צריכים תכף להיכלל יחד כולם כאחד," בזמן קבלת התורה, אחרת לא יקבלו את התורה. כי צריכים להיות בתנאי מיוחד, מוקדם לתורה שרוצים לקבל אותה, זה המאור המחזיר למוטב, שאני רוצה לחזור למוטב. זאת אומרת, רוצה להיות בקשר הדדי כך עם כל החברים שלי.
אז אני מקבל מלמעלה קודם את המאור המחזיר למוטב שמתקן אותי, ואחר כך האור העליון שממלא אותי. ואז מגיע לחיים שלווים, נצחיים. "כדי לכלול ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה, שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה."
(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)
שאלה: יוצא כאילו שכל ההליכה שלך בדרך היא רק בשביל לגרום לאחרים להתקרב לבורא.
ודאי. כי זה לא אחרים, זה חלקי הנשמה שלי. אני לא יכול לתקן את חלק הנשמה שנמצא בי, אלא אני יכול לתקן על ידי החלק הזה את כל החלקים האחרים. אבל הם נמצאים במרחק האגו שלי כלפי כל אחד ואחד. יוצא שאני מנותק מהנשמה שלי על ידי האגו שלי שמפריד. דבר הכי חשוב, הנשמה שלי, החלק הנצחי שלי, החיים שלי הרוחניים, חיים שלמים, נצחיים, ההשגה, הבנה, הרגשה, כול זה מנותק ממני על ידי האגו שלי, עומד ביני לבין החיים רוחניים.
תלמיד: מה זו הפעולה שאתה מתקן אחרים?
זה נקרא שאני כביכול מתקן את האחרים. זה לא אחרים, זה חלקי הנשמה שלי. אבל אני צריך להוכיח לעצמי שאלה לא חברים, שזה חלקי הנשמה שלי.
תלמיד: ומה זה שאני מתקן את חלקי הנשמה שלי?
מחבר אותם אלי.
תלמיד: במה בדיוק?
במה? ביחס. ביחס אליהם שהם כמוני, יותר חשובים לי ממני. כי אם אני צריך לתקן אותם ולמלא אותם, אז אני כלפיהם רק כמבצע.
תלמיד: איך קורה המעבר מלחיות את החיים לפי הרצון שלך, אל שאתה מתחיל לחיות אותם לפי מימוש הרצון שלהם?
זה בדיוק נקרא הכניסה לעולם העליון. על ידי זה אני מתחיל לראות את החיים דרכיהם, זה נקרא שאני כבר מקבל ראייה רוחנית.
תלמיד: ואז, כל ההתפתחות הרוחנית שלהם תלויה בי? אנחנו גורמים אחד לשני התפתחות רוחנית?
כל ההתפתחות הרוחנית תלויה עד כמה אני מתקשר לחברים ועד כמה אני משרת אותם כדי לתת מקום לבורא להתלבש בנו, דרכי שיתלבש בהם. הם הופכים להיות בשבילי יותר יקרים ממני. כמו במשפחה, הילדים יותר יקרים מהכול. ככה זה.
שאלה: בטקסט כתוב "באחדות גדול מאוד". מה זה "באחדות גדול מאוד"?
לא מבדילים, לא מבחינים בהבדלים ביניהם. כולם כאחד. אתה לא רואה מישהו שונה ממישהו, אלא כולם הופכים להיות הדבר הכי יקר, כמו במשפחה. תשאל את אימא "מי יותר יקר ומי פחות יקר מכל הילדים שלך הקטנים", היא לא יכולה להגיד.
שאלה: מה זה "שעת קבלת התורה"?
בשעת קבלת התורה, הם צריכים להצטייד בערבות שברור לנו שאנחנו מקבלים את המאור המחזיר למוטב, כוח עליון, כדי לתקן את הקשר בינינו ולמלא כל אחד את האחרים.
סדנה
מה זה ערבות בכללות? מה זה התנאי הזה, החוק הזה, הכלל הזה, "ערבות"?
*
קריין: קטע מס' 2, מתוך "ליקוטי הלכות", חושן משפט, הלכות ערב.
"עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)
הפסוק הזה וגם הפסוק הקודם שקראנו, זה מספר החוקים. זה חוקים, "ליקוטי הלכות". הלכה זה חוק. גם מהמילה "הליכה", איך הולכים, מתקדמים לקיום התורה. אז תראו מה הם כותבים. באף מקום בכלל אין לנו חוק שמחייב אהבה, איך זה יכול להיות? וכאן כן, "עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו," חייב למלאות את הרצון של הזולת, "ואין שום שינוי רצון ביניהם," עד כדי כך שכל אחד ממלא את השני.
אנחנו רואים כאן חוקים פשוטים. רק עכשיו אנחנו יכולים לראות אותם באנושות, איך אף אחד לא יכול למלא את עצמו. ופעם אולי נגיע למצב שבני אדם יבינו שרק כל אחד יכול למלא את השני ואז יגיעו למילוי. רק בצורה כזאת. אבל זה על ידי ש"ונכללים כולם ברצון אחד," יש רצון משותף להיות כל אחד באחרים, דווקא באחרים, "שעל ידי זה נכללים ברצון" השלם "העליון, שהוא תכלית האחדות."
הבורא הוא הרצון הכללי, מה שהוא ברא, שם נמצא. ובמילוי הכללי שברצון הכללי שם נמצא. כך אנחנו משיגים אותו.
שאלה: מה זאת אומרת ש"אין שום שינוי רצון ביניהם"?
כי כל אחד רוצה למלא את הזולת, לכן כולם מבינים את כולם. אף אחד לא מדבר על רצון משלו אלא כל אחד בנטייה לאחרים, אז יש הבנה. נגיד אנחנו בעשירייה נמצאים בקשר כזה שכל אחד רוצה למלא את האחרים על ידי כל היכולת שלו. אז מבקש מהבורא להיות ביכולת למלא את האחרים.
אם הוא מבקש אז הבורא נותן לו את אור התיקון, על ידי זה הוא מתקשר לאחרים ונותן להם מילוי, באותם הקשרים הוא ממלא את האחרים. הוא ממלא את האחרים, זאת אומרת כל מה שהוא ממלא את האחרים עובר דרכו, וזה שלו. אבל לא מקבל את זה, רק כדי להעביר ולכן כל האורות האלו הם שלו.
תלמיד: אנחנו לומדים ורואים ומרגישים "כשם שפרצופיהם לא שווים", אנחנו שונים, הרצונות שונים, אנחנו לא מתחברים ברצונות אלא במטרה וביחס.
לא. כשאני מתחבר לאחרים אני חייב להתחבר לרצונות שלהם כדי למלא את רצונות שלהם. כשאני מתחבר אליהם הם אצלי פסיביים, אני מפעיל אותם רצונות. אני לא יכול להפעיל את הרצון שלי הרוחני, אלא רק שיבואו אחרים ויפעילו אותי. זה מה שאנחנו לומדים בין המדרגות, גלגלתא עיניים ואח"פ, עליון ותחתון. אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים, רק שיבוא מלמעלה ויתנו לו כוח, ואז מעלים אותו וממלאים אותו.
תלמיד: אז הכוונה ברצון, המילה חיסרון תהיה יותר מדויקת?
כן. מה זה רצון? רצון זה בכללות, חיסרון זה משהו מסוים. הרצון המוגדר נקרא חיסרון.
תלמיד: בכל התהליך שאנחנו עוברים בתקופה האחרונה על תפילה, הדינמיקה בעבודה עם חיסרון, עבודה ברצון, עבודה במחשבה, בכוונה, מאוד מבולבלת. הכול נהייה בלגן גדול.
אתם תתחילו ותראו, אז יהיה על מה לדבר. לא, אין כאן שום בלבול. צריכים יותר להתעמק בזה. נעבוד על זה גם כן.
שאלה: באיזה שלב הערבות הופכת להיות למען שמו, למען הבורא?
מלכתחילה.
תלמיד: אם אנחנו פועלים למען האחר, זאת אומרת פועלים בערבות, כל אחד רוצה למלא את האחר בלי להבין את המטרה בסוף.
לא, זה לא ערבות, זה התחייבות שיש לך בגשמיות. זה לא נקרא רוחניות. רוחניות, שמלכתחילה אתה מכוון את עצמך למלא את הבורא. אתה יכול לתאר את הבורא ככלי הכללי, שזה הרצון שלו ואתה רוצה למלא את זה. אצלנו עדיין זה לא מבורר כל כך. אין בורא בעצמו. בורא זה "בוא וראה", רשת הקשר בינינו שאנחנו ממלאים כל אחד את השני, את הזולת, את כולם.
בעצם אני צריך למלא את כל הכלי, את כל הנשמות, כי אף אחד במקומי לא יכול לעשות את זה, דרכי רק אני יכול להעביר את האור העליון למילוי כל הנשמות. וכך כל נשמה ונשמה פרטית חייבת להעביר מילוי לכל הנשמות ובזה בעצם היא מתקנת את עצמה. זאת אומרת הכול על מנת להשפיע. ואז הכלי שהיא ממלאה, כל הרצונות הזרים מחוצה לה שהיא ממלאה, היא צריכה להתכלל מהם, היא צריכה לשאוב מהם חסרונות, היא צריכה להעלות את החיסרון הזה למעלה, לבורא.
היא צריכה לקבל את האור ולמלא את הרצונות האלו. זה הכול "עבודת ה'" מה שנקרא, עבודת האדם עם הבורא למרות שלפניו כביכול החברים, אנשים, רצונות זרים לו. כך אנחנו מבטאים את הרצון שלנו לבורא. כי אחרת כלפיו אנחנו לא יכולים לבוא, ואין מה למלאות, זאת אומרת אין בו חיסרון. אלא החיסרון שלו זה שאנחנו נמלא את הנבראים.
תלמיד: זה אומר שמלכתחילה צריכים לקחת בחשבון את הבורא, מה זה נקודת ההתחלה?
אני רוצה להשפיע נחת רוח לבורא.
תלמיד: זאת אומרת שפעולת הביטול היא הפעולה הראשונה בתהליך הערבות?
למה ביטול? גדלות הבורא, זאת הפעולה הראשונה שאני צריך להשיג.
תלמיד: וזה קודם לביטול ולערבות ולהכול?
אחרת לא תהייה לי פעולה נכונה. זה נקרא "אני ראשון ואני אחרון".
תלמיד: למלא את האחר זה להידמות לבורא?
למלא את האחר זה למלא את הבורא, אין עוד מלבדו.
שאלה: מה זאת אומרת לספק או לתת תענוג לחבר, שכל אחד מרוצה לחברו?
זה שאנחנו רוצים להתכלל מחיסרון של החבר כלפי הבורא, כלפי הרוחניות ולהתכלל מכל החסרונות האלה שיש לי בעשירייה, או בכלי העולמי, זה לא חשוב, זה הכול בכל זאת עשרה, לא פחות ולא יותר, רק זה תמיד מתחלק לעוד ועוד. אפשר לעשות רזולוציה קטנה, רזולוציה גדולה, אבל זה אותו דבר, זה אותם עשר הספירות. אין יותר ואין פחות מעשר, אז אני צריך אם כך לתאר לעצמי את הכלי הזה ולעבוד כלפי התיקון שלו והמילוי שלו. והבורא הוא שנמצא בתוך הכלי הזה, זה נקרא "בתוך עמי אנכי יושבת", וכך אני עובד כלפיו.
תלמיד: האם נוכל לבקש רק כשנשיג את הפרצוף השלם, את העשירייה?
אני יכול להתפלל, וזו תפילה באמת נכונה, טובה, שאני רוצה להשיג, להרגיש את החסרונות של החברים שלי. ואז אני מקבל את החסרונות האלה ומעלה לבורא את מה שאני מרגיש, מה שאני קיבלתי. וזה נקרא "העלאת מ"ן", לקבל מהבורא תיקונים כאלו כדי שאני אוכל להיות צינור כלפיהם ואחר כך בתוך הצינור הזה שאני אוכל להעביר להם את המילוי. זאת העבודה שלי, ובזה אני מתמלא. זאת אומרת לא בעצמי אלא במאור שעובר דרכי. זאת אומרת אני מתמלא בזה שאני מאכיל את החברים שלי ואין לי חסרונות אחרים. ואם כך נעבוד, גם אנחנו נקבל את המילוי השלם וגם כל העולם יתקיים בצורה נכונה, העולם שלנו. אחרת הוא מיצה את עצמו.
עכשיו אנחנו נראה בשנים הקרובות איך שהוא יותר ויותר מתרוקן ואין בו מילויים ואנשים לא יודעים מה לעשות. הם כולם ירגישו את עצמם שמאבדים, מאבדים, מאבדים רכוש, נכס, מילוי, הכול, אפילו העולם נעשה יותר ויותר ריק, וזה הכול כדי להביא אותם להכרת המילוי הנכון. איך יכול להיות? השיטה הנכונה של המילוי, זה סך הכול ההבדל בין האגו לאלטרואיזם, לעל מנת להשפיע, מילוי. כן מילוי, אבל השיטה היא חייבת להיות כזאת.
למה? אם אתה מקבל, אתה יכול לקבל רק אור הנפש, לפי רצון שלך. אם אתה מעביר דרכך לזולת, אז אתה נכלל מכל החסרונות שמחוצה לך, אתה קולט את האגו שלך בפנים והופך אותו ממינוס לפלוס, ואז אתה יכול להרגיש אור פי תר"כ פעמים יותר גדול. אז במקום רק "קיסטא דחיותא" מה שנקרא, אור קטן מאוד שמחייה אותנו, כמו עכשיו, אנחנו יכולים להרגיש קיום נצחי, שלם. זאת שיטה מדעית. אחר כך אנחנו נראה שהיא עובדת כמו כל החוקיות בעולם הזה, רק אנחנו בגלל האגו שלנו, בגלל שיש לנו הסתכלות כזאת אינטרסנטית, אגואיסטית, אנחנו אפילו את החוק הפשוט הזה לא יכולים לראות. כי בפיסיקה, בכימיה, בכל המקומות האלה אנחנו רואים את זה. בדומם צומח חי, כן רואים את הדברים האלה, ברקמות, בכל דבר, אבל בעצמנו, ברצונות שלנו, על הגובה של רצון האדם, אנחנו לא יכולים לראות. כאילו זה פשוט, למה כן, למה לא, [אבל] לא רואים, כי הרצון לא מרשה.
שאלה: לעמוד בכל התנאים של הערבות, זה בעצם אומר שאני צריך להיות כמו הבורא, להרגיש את כולם, את כל הבריאה ולמלא אותה באהבה?
כן. מה הבעיה?
תלמיד: אז אני צריך ללכת על המקסימום, כן?
כן. אז מה? כתוב "שובו בני ישראל עד ה' אלוקיך"3, כן. אתה צריך להיות משפיע כמוהו, ואז אתה תהיה שותף שלו.
תלמיד: אמרת לחבר שאנחנו מתחילים את התהליך עם גדלות.
קודם כל גדלות הבורא, כי אחרת אני נמצא בגשמיות. אני צריך קודם כל לקבל איזו התרשמות מגדלות הבורא, גדלות תכונת ההשפעה, גדלות העשירייה. את כל הדברים האלה אני צריך איכשהו להעלות, אחרת אני לא אצא מהגשמיות, לא אתרומם במקצת בכלל. בוא נגיד ככה, לא נעבוד על הגדלות, נעבוד על הרכנת הראש כלפי הקבוצה. זה אותו דבר, רק בצורה הפוכה. או את זה לעלות, או את זה להוריד.
תלמיד: אבל באיזה כלי נמצאת הגדלות הזאת?
הכול זה ברצון. אין לנו שום דבר חוץ מזה.
תלמיד: ברצון אגואיסטי.
מה שיש, רצון וזהו, כן.
תלמיד: דיברנו על זה שהאגו לא מצליח לקבל מילוי. הוא תמיד יהיה חצי ריק. לא משנה מה הוא יעשה.
כן.
תלמיד: אז אני הופך את המטרה הרוחנית לחשובה, אני מוצא חברים, אני מתחיל לעבוד כשאני כאילו מסדר להם שיגלו את הבורא, נניח שמסדר להם את השולחנות באולם הלימוד, כדי לפשט את זה.
לא, מדובר על ההרגשה הפנימית. זה שאתה תסדר שולחנות, זה לא אומר כלום. אולי משלמים לך על זה. מדובר על ההרגשה הפנימית. עזוב את הפעולות החיצוניות. מה אתה עושה עם הרצון שלך. אלו ההבחנות שהן יותר קרובות לאמת. אולי אני מזיז שולחנות ומסדר הכול כדי שיחשבו שאני גדול, כדי שאני אחשיב את עצמי. הכוונות קובעות את טיב הפעולה.
תלמיד: אז נניח אחרי שהצלחתי באמת שהלב שלי ירצה בהצלחה שלהם לגלות את הרוחניות, מה בדיוק המילוי שלי?
המילוי שלי שאני מתחיל להרגיש את מצבם ורוצה להיטיב, שהם יהיו יותר קרובים לבורא ממני. קשה. כמו אצל ילדים קטנים, ההורים לא מקנאים שהם יהיו יותר גדולים, אלא בזה הם מממשים את עצמם. כך אנחנו צריכים לראות את החברים, כי הם ט' ראשונות לעומתי. כל התשעה חברים בעשירייה, כל העולם, כלפיי, זה תשע הראשונות, כלפי המלכות שזה אני.
שאלה: במערכת אינטגראלית, יכול להיות שחלק מגיע לערבות וחלק לא?
ודאי.
תלמיד: איך זה מתקיים?
מתקיים פשוט, אדם שעושה ככה עם החברים וכולל אותם ומתפלל עבורם והכול עושה בשבילם, הוא זוכה תחילה. כך כתוב.
"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע, ובעל כורחו הוא נענה תחילה, כיון שעל ידו הוא עובר ההשפעה."
(רב מנחם מנדל מקוסוב. אהבת שלום)
תלמיד: אז זה כמו מערכת צינורות.
כן, אבל את השסתומים שצריכים לפתוח, וזה תלוי בחיסרון.
תלמיד: הרי בצינור יש שני צדדים, אז מה קורה כשבצד השני לא רוצים לקבל, יש דבר כזה?
אין דבר כזה. לא, כי זה חיסרון שנמצא בכל אחד מהשבירה. אם אנחנו נמצאים בעשירייה, סימן שלכל אחד יש רצון לגלות את הבורא. אז אתה משרת אותם, שהם יגלו את הבורא, אתה מביא את הבורא אליהם. אתה מתפלל עבורם, משרת אותם, עושה הכול כדי שהם יגיעו לזה. ומה קורה? זה עובר דרכך תחילה, ואחר כך אליהם. איך לא לחשוב על זה שאני מקבל תחילה? נתגבר על זה. קודם נגיע.
שאלה: אם הבורא הוא ראשון ואחרון, ואנחנו אמורים להתאחד סביב רצון אחד, האם הרצון שאנחנו רוצים להתאחד סביבו, לא צריך להיות אחד עם הבורא, להתאחד איתו?
כן, אבל איך אנחנו עושים זאת? על ידי זה שאנחנו כל אחד ואחד ממלא את התפקיד שלו. יש לי פונקציה מיוחדת שאני חייב לעשות. אני צריך להיות המעבר בין הבורא לכל המציאות, לפחות לעשירייה הקטנה שלי, אני חייב להיות כך, אז אני עושה את זה, ואז על ידי זה אני קרוב אליהם וקרוב לבורא, אני עושה מעצמי אפס, סופג רצונות מתשעת החברים, מעלה את החסרונות האלה לבורא, ומבקש ממנו שיענה עליהם. כך אנחנו עובדים.
תלמיד: אז אנחנו משתמשים בעשירייה כדרך להגיע לבורא במקום לפנות אליו ישירות.
אתה לא יכול לפנות ישירות, אף פעם. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה לא פונה לבורא. אתה פונה לעצמך ומרגיע את עצמך. לבורא אתה לא פונה עם הרצונות שלך, כי אתה נמצא בניתוק ממנו על ידי האגו שלך. רצונות אגואיסטיים לא יכולים להיות בקשר עם הבורא. אפילו שתתפלל ש"אני רוצה להיות מתוקן ולהשפיע לכל העולם", איפה? איפה החיסרון הזה שאתה רוצה להשפיע לו? אתה קודם צריך להביא את החיסרון, ודווקא החיסרון של החברים הוא להעלות אותו לבורא, ואתה רק מי שמעלה. וכך גם בחזרה.
שאלה: איך אני מגלה את החיסרון הזה של החבר אל הבורא?
על ידי זה שאני נמצא איתם בקשר אני מתחיל להרגיש מה הם רוצים. אני גם יודע מה הם רוצים, אבל אני צריך להתכלל מהחיסרון שלהם, להרגיש אותו קצת יותר.
תלמיד: אם אני רואה שיש לחבר חיסרון שהוא לא לבורא.
אני לא נכלל מזה.
תלמיד: אני לא עובד עם זה.
זה לא חשוב לי. זה לא חשוב לי בכלל. יש לו אלף רצונות גשמיים למיניהם, לָבּריאות, לא חשוב. יכול להיות שהם טובים, יכול להיות שהם רעים, לטובתו, לא לטובתו, אני לא שייך לזה. אני רק הולך לשרת את הקשר שלו עם הבורא בלבד.
קריין: קטע מספר 16 מתוך כתבי רב"ש א', תפלת רבים.
"אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח. והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'."
(רב"ש א', תפלת רבים)
זאת אומרת, אנחנו צריכים לעבוד, אם אני רוצה לעשות נחת רוח לבורא, כך שאני מעמיד לפניו את כל הרצונות, והמילוי תלוי בו, ואיזה רצונות שיתמלאו, הוא מחליט. אני רק צריך להביא את כל הרצונות האלה דרכי ולהגיש לו. זה נקרא "לקבל מ"ן מלמטה ולהעלות אותו למעלה", להיות כאמצעי, המקשר בין כל הקבוצה לבורא, וכך כל חבר וחבר בקבוצה. כל חבר וחבר בקבוצה, כך צריך לעשות.
תלמיד: מה העניין הזה שבתוך התפילה שהוא מתפלל עבור הכלל, שה' יעזור לכלל, הוא גם רוצה שתהיה לו הרגשה של סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה'. מה הדבר הזה?
כן, אנחנו מקבלים סיפוק מזה שמשפיעים לה', לבורא, זה סיפוק שהוא מותר. גם על זה צריכים לעשות פעולות שזה לא יהיה בעל מנת לקבל, אלא בעל מנת להשפיע, אבל זה הסיפוק הכי גדול. דווקא זה התענוג הכי גדול, מזה שאתה יכול להשפיע לבורא. אתה נותן לבורא חסרונות של הזולת, הוא ממלא דרכיך את החסרונות האלו, ומה קורה הלאה? אז אתה נמצא בתפקיד מפתח, הכי גדול, אתה קובע הכול אם כך, בעולם הזה, אתה לוקח את כל החסרונות של העולם, את כל המילויים שיש בבורא, ואתה מקשר אותם ומנהל אותם. על זה צריכים לעשות דווקא את כל העבודה הרוחנית, צמצום, מסך, אור חוזר, על זה, זה נקרא להיות בפה דראש.
שאלה: פעם אמרת שהעניין הוא לא בפעולות, ופעם אחרת סיפרת לנו על רב"ש, שהיית מתמיד להכין את הקפה וכל מיני פעולות להכנת השיעור.
כן.
תלמיד: איך זה יכול להיות שמתכללים לא מפעולות? הרי מהרצון הפנימי שלי אני לא תמיד מצליח מההתחלה להתכלל.
אז אתה עושה פעולות גשמיות, אתה מקווה שהן יעזרו לך.
תלמיד: אז אני חייב לעבוד על עצמי, על הפנימיות שלי, קודם כל להכריח את עצמי לעשות פעולות?
פעולות זה חובה, אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
תלמיד: להתכלל, זאת אומרת, כל הזמן לחשוב.
אם אתה רוצה להתחיל להרגיש את הזולת אתה צריך לשרת אותו. "להרגיש", אני אגיד לך, תפנה לאיזו אישה ותשאל "מה אוהב בעלך?", אז היא תספר לך את כל הדברים שאפילו הוא לא יודע להסביר. היא תגיד הוא אוהב ככה וככה, וככה כן וככה לא, וזה וזה, עם כל הפרטים. מפני שהיא משרתת, אז היא יודעת. היא נכללת מהחסרונות שלו, אז היא יכולה בדיוק להגיד, היא יכולה בדיוק לדעת, איך למלא אותו. בלי שאנחנו מתכללים כך עם החברים אנחנו לא נעשים בעלים על החיסרון כדי להעלות אותו לבורא, לכן העבודה בעשירייה חייבת להיות ממש צמודה.
תלמיד: זאת אומרת, כדאי מאוד להכריח את עצמי כל הזמן להפעיל את עצמי?
כן, כמה שאפשר יותר להיות בקשר עם החברים, בכל מיני עבודות, בכל מיני פעולות איתם.
תלמיד: ולחשוב כל הזמן על הרצונות של החברים?
כן. כי זה לא רצון של חברים, זה החיסרון של הנשמה שלך, למרות שהוא נמצא באחרים. כי הנשמה שלי לא נמצאת בי, בי יש רק ניצוץ כדי להתקשר לנשמה הכללית הזאת, רצון של כל הבריאה, ועד כמה שאני נכלל שם, ממלא אותה, זו הנשמה שלי, שם אני מגלה את הבורא שלי. ככה זה עובד.
שאלה: החיסרון צריך להיות גלוי, או שהחיסרון של הזולת נוצר בי? למשל אני מרגיש שחסר פה כיסא.
אתה צריך להרגיש מה חסר לחבר. מה פתאום כיסא ומה פתאום שאתה מרגיש, אתה צריך להרגיש מה חסר לחבר, ומה חסר לו כדי לגלות את הבורא, כדי להתקדם ברוחניות, לחיבור.
תלמיד: בכל זאת זה אני מרגיש.
כן, זה אתה מרגיש, אבל מרגישה הבהמה שלך או משהו למעלה ממנה?
תלמיד: איך אני יודע שאני מרגיש נכון?
אנחנו מדברים עכשיו לא על זה, אלא על מה אתה רוצה לדבר, על איזה רצון אתה שואל שאתה רוצה לברר?
תלמיד: בוא נגיד כך, חבר בעשירייה שעושה למשל תפקיד מסוים, ואני רואה שהוא כרגע לא נמצא, ואני נכנס במקומו ועוזר.
תמשיך ותבין מתוך התפקיד הזה מה הוא מרגיש.
קריין: קטע מספר 3 מתוך "כתבי רב"ש", כרך ב', אגרת ל"ד.
"כתוב "ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם". כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום... הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה."
(רב"ש - ב'. אגרת ל"ד)
על זה כבר דיברנו, שבסופו של דבר יש לנו כלי דאדם הראשון שנשבר, אנחנו חלקים ממנו, כולם, גברים, נשים, כולם, ואנחנו צריכים בסופו של דבר לראות את עצמנו מחוברים שוב למערכת הזאת. והאגו שהבורא ברא, שמפריד בינינו, הוא חייב דווקא לגרום לנו התחברות פי תר"ך פעמים, פי 620 פעם, יותר ממה שהיה בהתחלה, עוד לפני השבירה. את זה אנחנו לומדים.
קריין: קטע מספר 4 מתוך המאמר "לא עת האסף המקנה" של בעל הסולם.
"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם לאני בפני עצמם, וזה כוחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כוחו בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."
(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")
"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו," אם כבר השגנו איזה מין איחוד, חיבור, בתוך הקבוצה, מחזיקים את זה, אני נמצא עם החברים, אני מרגיש אותם, אז אני מעלה את החיסרון הזה למעלה, לבורא, שזה נקרא "תפילה". ו"תפילת רבים", זאת אומרת שאני סופג את החיסרון שלהם, ואת החיסרון הזה אני מעלה. זאת תפילה, לא אחרת, אחרת זה לא נקרא תפילה, רק עבור האחרים. מ"ן, העלאת מ"ן.
אז הבעיה שלי אם כך, להחזיק את עצמי כל הזמן בקשר הזה, עבור האחרים עם הבורא. וכאן השאלה, איך אני יכול? רק על ידי התחדשות החיסרון. זאת אומרת, אני חייב כל הזמן לחדש את החיסרון, כל רגע ורגע, כל רגע ורגע, אחרת אני מתנתק. ברוחניות זה עובד בתדירות אינסופית, זה לא שיש איזה פולסים, ופעם בדקה או אפילו פעם בכמה שעות אני צריך לחדש את הקשר שלי עם העשירייה ועם הבורא, אלא זה בתדירות [גבוהה מאוד], אמנם לא מיד כך כלפינו, אבל בכמה שאנחנו מסודרים. זה נקרא שהבורא מתעורר לאדם מתי שיש איזו הזדמנות מצד האדם להתעורר לבורא, וכך "אך טוב וחסד ירדפוני".
לכן כאן זה העניין שאסור לצאת מהכלל, זאת אומרת, להשתדל לארגן איזו עבודה, איזה פעולות בקבוצה, שאני כל הזמן קשור לזה, שאני כמה פעמים ביום חייב לחזור אליהם ולדבר איתם, והם מדברים ומנדנדים לי, ואז בצורה כזאת יש לי סיכוי מהר מהר לעבור על כל המצבים האלו וכמו שכתוב, אחרי שרואה ה' שאדם השלים את היגיעה שלו במה שהיה נתון לו כך, אז הבורא מתגלה.
צריך לצרף את כל הפסוקים האלה מיד לעניין.
קריין: מ"בעל הסולם", "אהבת ה' ואהבת הבריות".
"שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת."
"בנקודה הסופית", זאת אומרת, במה שניתן לו כרגע, כי בכלל, אין לזה מידה.
שאלה: האם אהבה לחבר זה לאהוב את ההשתוקקות של החבר לבורא?
כן.
שאלה: איך אני מזהה רצון של חבר לרוחניות, כדי להתאמץ ולמלא לו את הרצון? באיזה רצונות מדובר, האם זה, למשל, רצון להגיע לשיעור?
כל הרצונות ששייכים לחיבור עם החברים ולגילוי הבורא, כדי לעשות נחת רוח לחברים, כדי לעשות נחת רוח לבורא, עם הרצונות האלה של הזולת אני רוצה להתכלל, אלה הם הרצונות של הזולת שאני מבקש מהבורא לממש אותם.
שאלה: זה יכול להיות גם רצון לצאת להפצה, להפיץ את חכמת הקבלה?
זה אמצעי, כן.
שאלה: האם הרצון שלי חייב להיות אמתי? אם אני רוצה להעביר להם את האור, האם אני כבר חייב לרכוש את תכונת ההשפעה לפני שאני מעביר להם את האור?
לא, לא צריכים לעשות את החשבון הזה "אני נמצא בהשפעה, לא, כן" זה יבלבל אותנו.
שאלה: מה בדיוק אני מעביר לחברים, מה זה אומר להביא את הבורא אליהם?
אם אני מעלה לבורא את החיסרון שלהם להשפעה, לחיבור, לתיקון, אז מה שאני אקבל עבור זה, איזה הרגשה, כוחות, זה ילמד אותי.
שאלה: מה קורה בעשירייה אם הצלחנו למלא את כל חסרונות, אחד של השני?
גמר תיקון, אם הצלחתם למלא את כל החסרונות של העשירייה. נגיד, תיקון המדרגה, סיימתם את המצב.
שאלה: ואם באמת נצליח לממש את הערבות, גם בינינו וגם בכל הכלי העולמי, האם אז העולם לא יצטרך לעבור את דרגות המשבר האלה שהוא עובר עכשיו?
במידה שאנחנו נהיה מתוקנים, העולם יהיה מתוקן.
שאלה: כדי לתקן את החלקים השבורים שבנו, עלינו לדאוג למילוי תשעה חברים. האם אפשר לומר שכל אחד הוא בורא בפוטנציאל, ואנו מדמים את עצמינו להיות כבורא, וכך הופכים למתוקנים?
אפשר להגיד, יש בזה משהו.
שאלה: אם אני לא ערב או לא עומד בהתחייבות שלי כלפי החבר, האם אני יכול להיות בערבות?
אז במה אתה בערבות?
שאלה: אם בערבות שלי אני לא עומד במילה שלי, כביכול, אז הערבות זה מושג רחוק ממני?
אז אתה לא נמצא בערבות, אתה לא נמצא בקבוצה, אז אתה כאילו לא נמצא. אנחנו רואים גופים. בעולם שלנו אנחנו רואים גופים. מה זאת אומרת גופים? רצונות, שהם כאלה שלפחות אנחנו נזהה משהו שלא נמצא ברוחניות. אבל אם היינו מזהים את עצמינו ברוחניות, אז היינו רואים בכמה כל אחד נמצא בעל מנת להשפיע לזולת, כך זה נקרא ברוחניות. תאר לעצמך שבמקום חבר, כמו שאתה רואה אותו עכשיו בגוף הגשמי, היית רואה מידה מסוימת של השפעה שלו לזולת. זה נקרא נשמה.
אז היית מגלה את זה, רואה את זה. אם החבר לא מתכוון להגיע לערבות, זה לא נקרא שהוא מתכוון להשיג את הנשמה שלו. אבל לא נורא, זה לא שאנחנו מזלזלים בכאלה, העיקר שימשיך בכמה שאפשר, ולאט לאט יתקדם. אם אנחנו נעמיד באירופה באמת עשרה, חמישה עשר אנשים, שהם יהיו יחסית בערבות זה עם זה, ועם הכלי העולמי, בזה הם מחיים את כל אירופה. אז כל היבשת תראה אחרת.
שאלה: מהו חומר הדלק בערבות?
גדלות הבורא וגדלות הקבוצה, גדלות המטרה, כל דבר שהוא למעלה מהעולם הזה הבהמי. אנחנו צריכים לחשוב קצת יותר על הערבות. מהו החוק של הרשת הרוחנית? שהרשת נמצאת בהתקשרות, קיימת בהתקשרות שנקראת ערבות, הדדיות. שכל פרט יוצא מעצמו כלפי הזולת, ולא קיים בשביל עצמו אלא רק להעביר דרכו את השפע העליון. את החוק הזה צריכים להתחיל להרגיש, כמה שהוא מחייה.
שאלה: איך להיכנס תחת ביטול כזה מוחלט?
פשוט כל הזמן לחשוב על זה, כל הזמן לחשוב, להשתדל לקיים, להיכנס לזה יותר ויותר בכוח, כמה שיותר תחשבו. אני זוכר את עצמי, היה לי מאוד לא ברור בכלל "מה הוא רוצה בערבות הזאת, מה המאמר הזה, אפשר לדלג עליו, הוא לא מובן". אחר כך לאט לאט אנחנו מגלים את החשיבות בזה, ועד כדי כך שמתחילים להרגיש שזה לא סתם עוד איזה נושא מהרבה נושאים אחרים שיש בחכמת הקבלה. אלא זה חוק קיום מערכת כללית אחת, שקיימת, וכך היא צריכה להיות בתפקוד, בהתקשרות.
זאת אומרת, אין לנו חוק אחר. המערכת שמלכתחילה שבורה בכוונה, היא צריכה להתקיים בצורה כזאת, של צורת הקשר בין כל הנשמות, היא נקראת ה"ערבות". כי אף אחד לא יכול להתקיים לבד, אלא כולם יחד וכל אחד עבור האחרים, כי זה לא עבור האחרים, אלא "אחרים" זה הנשמה שלו. רצון, איפה שהוא מגלה את הבורא, החיים הנצחיים שלו, השלמים.
שאלה: מה זה נקרא שאדם מוכן לערבות?
זה לא פשוט, זה מגיע אחרי ההרגשה שבאמת אין בו כלום, אלא רק נקודה שבלב ושכל החיסרון לבורא שהוא צריך לסדר אותו ולמלא בנוכחות הבורא, כל הרצון הזה הוא נמצא מחוצה לו. שאני כל כולי בהמה, חיה, וזה לא לגנאי, זה פשוט אני, בהמה, ויש לי נקודה שבלב בלבד, ניצוץ קטן, שיש בתוך הבהמה הזאת, ואם הוא מתעורר, אני יכול להשתמש בניצוץ הזה כדי להתקשר לזולת, כי אני כבר לא רואה זולת אלא אני רואה מחוצה לזולת את הנשמה שלי. זהו. מחוצה לי נמצא כלי, נמצאת הנשמה, ואם אני מתקשר אליה, זה מה שיש לי. אם לא, אני נשאר בתוך החמור שלי.
שאלה: איך מתחילים להרגיש את הרצון של החבר, את רצונות החברים כדי לספוג אותם?
רק מתוך העבודה. רק מתוך העבודה, מתוך הנטייה, נתינה, יותר ויותר. כאילו שיש לך ילד מאומץ.
שאלה: את הרצון של הילד מאוד פשוט להרגיש.
זה לא חשוב, העיקר שאתה רוצה להתכלל עמו ולשרת אותו.
שאלה: למה כל הרצונות של החברים נסתרים מאתנו? אני רוצה לספוג אותם, אני רוצה להעלות אותם לבורא, אבל אני לא מרגיש אותם.
תתפלל שאתה רוצה להרגיש את הלב של החברים, כי הרצונות שלהם זה רצונות של הנשמה שלך.
שאלה: אז למה זה כל כך חתוך כביכול?
זה לא חתוך, זה נמצא בהרגשה שלך, אבל בינך וביניהם ישנה התנגדות, התנגשות שלא נותנת לך להרגיש אותם כמו שצריך. למה? כי אתה צריך לבקש כוח התגברות על ההתנגדות הזאת, ואז אתה תראה את ההתנגדות הזאת כעזרה, שזה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". הפשעים האלו, וההתנגדות הזאת הם לטובתך, ועל פניהם, אם אתה תתקשר לחבר, ההתנגדות נשארת, ועוד גוברת, גדלה, ואתה מתקשר אליו בכל זאת. אז יש לך נגד ,ועל פני הנגד אתה מתקשר. אתה רוצה להזרים לו את כל האהבה שלך, אז על הרזיסטור הזה אתה מוצא את העבודה, ההספק. ואז זה נקרא התחממות הלבבות. כמו זרם חשמלי שעובר בנגד. הוא מחמם אותו, כך הם אותם החוקים, אותם החוקים. זהו.
שאלה: אז דרך אותו רזיסטור עוברות גם התנגדות וגם אהבה?
דווקא בגלל שיש שם התנגדות, אז כנגד ההתנגדות ישנה האהבה. אם לא היתה התנגדות, לא הייתה אהבה. אהבה יכולה להתגלות רק מתוך חיכוכים, בעיות. ככה זה.
שאלה: האם יש מקום גם לעורר פחד, שאנחנו נפספס את הנטיה לערבות?
ודאי שכן, ודאי שכן. יש לנו מתנה גדולה מאוד שנתנו לנו, גם לגברים וגם לנשים, ואנחנו די מזלזלים בזה. מסכימים עם זה ש"נו, נעבור את זה ככה" אנחנו כאילו שמים אולטימאטום לבורא ש"אתה בכל זאת תעשה מה שצריך. אני אחכה." כאילו לנו יש זמן, ואנחנו עוברים חיים כל כך קצרים אומללים, לא יודעים מה יהיה בעוד רגע, כאילו יש לנו זמן. זה ממש מצחיק.
שאלה: שיהיה קודם כל פחד אישי, שכל אדם יפחד שהוא יפספס. איך עושים את זה נכון, במידה נכונה גם בעשיריה, בחברה, או בינינו. נראה שכשזה כבר נכון, אז הפחד שורה. יחד עם הערבות בא גם החשש לפספס אותה. אבל בהתנעה, איך מעוררים את הפחד נכון?
זה רק בקבוצה, "איש את רעהו יעזורו". יש על זה חומרים, אבל העיקר זה דיבור בין החברים. דוגמה. עד כמה שאתה רואה שאחרים נמצאים בהתלהבות, בחיבור. אני מסתכל עכשיו על העשירייה הזאת שבאה לנו מאירופה, נגיד עשירייה, לא חשוב מספר האנשים, עד כמה שהם רוצים ועובדים, הכול, ומתאספים במשך היום ומכינים את עצמם לשיעור. אני מקנא בהם. אני מסתכל על החבר'ה שלנו אני לא רואה בהם כזאת נחיצות. ההיפך, הם כאילו נמצאים ברוגע. "בסדר, זה אירופה אין להם כלום, הם צריכים להתאמץ, הם צריכים להקים את עצמם, אנחנו כבר בסדר, מסודרים, לא צריכים עד כדי כך להתאמץ, לא צריכים להיות בריצה ובדאגה".
שאלה: אז זה מצד הגדלות. מצד גדלות והתפעלות מהחברים, זה קו שאנחנו כל הזמן חייבים לשמור עליו. אבל מה עם החשש או עם הפחד שלא נעשה את זה, שנפספס?
זה כבר מתנה מהשמיים, אם אנחנו מרגישים שאנחנו הולכים לפספס. זה מתנה מהשמיים. אז אני צריך באמת לחשוב מה קורה לי. אדם לפעמים מסכים ואומר, "אני מרים ידיים", "טוב לי מותי מחיי", שיהיה כך, מה שיש יש. ומה קורה כאן? העניין הוא ששוב או שזורקים לו חבל לתוך בית הסוהר, בור שבו הוא נמצא, או שהוא עשה מראש הרבה פעולות, ועכשיו הם עוזרות לו וחוזרות אליו. אבל במצב שמת, מת.
תלמיד: אני לא מדבר על הפחד על עצמו אפילו, אלא הפחד על הכלל. נאמר אם אנחנו כולנו עכשיו מרימים אבן של טון, ואלף איש מרימים כל אחד קילו. אם אני נרדם או מפסיק, אז עכשיו על כל אחד יש יותר מקילו. אף אחד לא יצליח, זה מכשיל את כולם.
אכפת לך מזה?
תלמיד: איך מעוררים את הפחד הזה, זה מה שאני שואל.
זה מראש. זה יכול להיות רק מראש, שכל הזמן נמצאים בעבודה הזאת. עבודה רוחנית היא לא מפעם לפעם, אלא היא כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן.
קריין: קטע מס' 5 מתוך כתבי רב"ש חלק א', מאמר "תפילת רבים".
"כתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שהזה"ק אומר "ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד". והפירוש הוא, שאם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו היא, שהקב"ה יתן לו כלים דהשפעה טהורה, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע, "משמיא פלגא לא יהבין", שפירושו, שמשמים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו."
(רב"ש - א'. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)
את זה קצת קשה להסביר. אנחנו תמיד מתחברים למצבר שלם, למקור אנרגיה שלם. עד כמה שיכולים לקבל ממנו, כך מקבלים. אבל צריכים להבין שמלמעלה אין הגבלה, האור העליון הוא אור אינסוף והכל תלוי במשתמש, במקבלים. כמה שיש לי יכולת להתחבר במכשיר שלי, כך אני יכול להוציא ממנו את ההספק.
תלמיד: אנחנו מדברים הרבה על ערבות, ועכשיו הציטוט הזה על תפילת רבים. אני בדיוק עליתי מהתרגום, וקיבלתי הודעה מהחברים בצ'ילה שיש שם מצב מאוד קשה, יש שם יריות ברחובות בין המשטרה לבין סטודנטים באוניברסיטאות, והרבה מאוד צעירים נהרגו. אז אולי נוכל להקדיש איזה דקה של מחשבה ושקט, כדי למקד את הכוונות שלנו על החברים שם, שירגישו שאנחנו איתם.
כן, אני שמעתי אתמול שיש שם בעיות גדולות. בסן דייגו, ובכלל בכמה מדינות בדרום אמריקה, יש עוד בעיות.
שאלה: אנחנו דואגים יותר ויותר כמו במשפחה. וכשמדברים על נושא הערבות, אנחנו משתמשים בדוגמה הזו של משפחה. והאמת שעכשיו הנושא הזמני של הכנס באירופה הוא, שכולנו משפחה אחת. ואחד הרעיונות המהפכניים שעלו ונולדו במעגל כשעבדנו בצוות היה, לראות את הכנס הזה בבולגריה כאיחוד משפחתי. כלומר כמו איזה פגישה משפחתית גדולה כזאת, שמכל רחבי העולם חברי המשפחה מגיעים.
לא פירקנו את זה לנושאים, על איזה נושאים להתייחס, אלה יותר כמו מתנות שניתן לחברי משפחה שמגיעים. אבל באופן כללי מאוד הרעיון הוא, שזה יכול להיות כמו איזה פסטיבל של סוכות, שבבוקר למשל יש התאספות, שיעור, אחרי זה סעודה, ואותו דבר בערב. ובמשך היום, כיוון שהרבה חברים מישראל ומאירופה יבואו עם משפחות, נשים, בעלים, ילדים, אז שזה יהיה כמו איזה אירוע קהילתי.
בישראל יש דוגמה יפה של כנס אבות ובנים, אימהות ובנות, שיכול להיערך בחלק מסוים במשך היום. יש לנו רווקים שיכולים להיפגש ביניהם ולנסות למצוא זוגיות, כמו שבקהילה דואגים שכולם יהיו נשואים. ובאותו הזמן אנשים ניגשו אלינו ואמרו, שאנחנו ממש רוצים שהמשפחות יתמכו אחת בשנייה. באותו הזמן לעשות התאספויות של משפחות, סדנאות, משחקים, כדי להעביר יותר זמן במשך הכנס עם המשפחות, ולא לחכות לכך שאחרי הכנס נהייה ביחד, נלך להרים או משהו כזה. אם מזג האוויר מתאים, אז כולם הולכים להרים ביחד במשך היום.
יש לך את כל היבשת לעשות שם. תעשו.
תלמיד: הדאגה היחידה היא, האם זה לא צורה משפחתית יותר מידי קלילה? האם זה לא הופך לגשמי מידי, ואז מפספסים את כל העיקרון של הבורא, של התפילה וכולי. האם אתה רואה בזה סכנה, אם הופכים עכשיו את הכנס לכנס קהילתי?
סכנה בזה אני לא רואה, כי בכל זאת אנחנו לא מביאים כאן קשרים חדשים, אלא לקשרים הרוחניים אנחנו מעוררים לידם את הקשרים הגשמיים, המשפחתיים. אז זה לא נורא, זה לא יקלקל. צריכים לנסות את זה לעשות. כמה שזה יועיל אני לא יודע, נראה. כל קשר הוא טוב.
תלמיד: אז אתה תומך ברעיון הזה, אפשר לדון בו בצוותי הכנס, לבדוק אותו האם הוא עובד או לא?
אני חושב שאנחנו צריכים קודם לעבור את הכנס ולחשוב על הקשר בינינו, רק בין אלו שנמצאים בלימודים, בנטייה לחיבור, שמבינים שבזה הם מצילים את הנשמות שלהם, ואחר כך עוד לצרף לזה כל מיני הכוחות שלנו המלווים הנוספים. קודם כל שיהיה גרעין חזק בינינו, שתהייה עשירייה, כמה עשיריות, התארגנות יפה, חזקה בין כל מדינות אירופה, כדי שיהיה לנו יסוד בטוח, אחר כך נדבר על זה. וודאי שכדאי את זה לעשות, אבל זה כבר בעיה אחרת. זה לא פשוט לאחד את כולם, להביא את כולם לאיזה מקום אחד, נשים, ילדים, זה מאוד מאוד מורכב. אבל בעתיד וודאי.
שאלה: איך אדם מחדש כל פעם את החיסרון? אמרת שרק על ידי זה מחזיקים תפילה.
מחפש. כמו כלב ברחוב. כל הזמן, כל הזמן מחפש, אולי ימצא משהו. כמו זקן שהולך ומחפש, אולי הוא איבד משהו.
תלמיד: מהם האמצעים לחיפוש? מה יכול לעזור לאדם לחפש?
זה נקרא "חיסרון ללא חיסרון, שאני מעורר את עצמי". הרבה פעמים בחיים אני מתחיל משהו שבדיוק לזה אין לי חיסרון, אבל מתחיל. העולם הזה הוא נקרא, "עולם המעשה", "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אז ככה עושים. אנחנו רואים את זה בהרבה דברים בעולם, שקודם מאונס, ואחר כך מרצון. כך עושים גם כן.
תלמיד: השאלה קצת אחרת. בעיקרון אדם צריך למלא את הרצונות של תשעה החברים. עכשיו, הרי יש פה קצת בעיה. אני לא יודע איך להתייחס לזה, כי אם בעצם יתמלא להם הרצון, אז גם להם תיגמר ההשתוקקות.
לזה אל תדאג, אתה תעשה את מה שמוטל עלייך. זה שתיגמר להם השתוקקות, זה לא בעיה שלך. זו בכלל לא שאלה, יש לך עסק עם הבורא, אין לך מה לדאוג. אתה תדאג לתפקיד שלך הצר בלבד.
שאלה: אמרת אתמול שבעל הסולם היה שונא שאדם כך אומר, "אה, הגעתי, נרגעתי". או "הגעתי למקום."
כן.
שאלה: מה עושים כשיש את ההפסקות האלה, יש הפסקות בין לבין, בין מאמץ למאמץ. איך משתדלים כל הזמן?
להילחם.
תלמיד: בעצמי להילחם?
כן, אלא עם מי עוד אתה רוצה להילחם.
תלמיד: אני אפסיד מראש, אנחנו יודעים שאני אפסיד את זה.
אז אתה כאילו מרים ידיים וזהו.
תלמיד: אנחנו אומרים שאנחנו לא מתעסקים עם הרצון לקבל של עצמנו, שאנחנו כאילו לא נלחמים ברצון לקבל של עצמנו, אז איך נשארים בכל זאת כל הזמן במצב שאתה אף פעם לא נרגע? כי יש נפילת מתח או מצבים של בין לבין.
נגדם צריכים להילחם.
תלמיד: מה האמצעי להילחם בזה?
להילחם, האמצעי הכי טוב זה הפצה. הפצה קבועה. משהו שמחייב אותי. איך אני לא רוצה ללכת לעבוד אבל אני הולך? לא רוצה לטפל במשפחה, אבל אין ברירה. בילדים תפסיק לטפל, בוא נראה אותך. מה אתה עושה?
תלמיד: אני מתייחס לזה ממש כמו הכרחיות.
הכרחיות. גם זה הכרחיות.
תלמיד: אבל בעבודה אני עושה משהו, מסיים אותו, שם אותו הצידה. יש עכשיו דברים נוספים שאני צריך לעשות. בעל הסולם מדבר על משהו פנימי הרבה יותר, ככה נתפס לי, מתח פנימי הרבה יותר שאתה לרגע לא יכול להירגע.
זה תלוי בך. נתנו לך הזדמנות ואתה כבר תפעיל את החיסרון שלך. לא תפעיל, ככה זה יהיה. יש לך חברים, יש לך חברה, יש לך קבוצה, יש לך שיטה, הפצה, הכול, אם אתה לא יודע אז חבל על החיים. בשביל מה אתה חי? תקבל איזה כדור ותנוח לעולם ועד. מה יש, יותר טוב או לא, בשביל מה סתם לסבול, מה התועלת? בגלל שאתה מפחד ממקרה המוות? אז קח כדור. איזה סיגריה בינתיים ואחר כך כדור וזהו.
תלמיד: הייתי רוצה לחלוק את הרושם מישיבת החברים האירופאית אתמול. היה רגע מאוד חזק של המון שמחה שהרגשנו את הלב, את אהבת החברים בין החברים מאירופה. והייתה לנו הפתעה ענקית, מאוד התרגשנו לראות את החברים מטורקיה איתנו. באמת הייתה מתנה לדעת שהם חמישים חברים. בשביל אירופה זה היה משהו. אין לנו מילים להודות לכוח שהם נתנו לנו והתפילה שהעלנו עבורם. אנחנו רוצים רק לחבק אותם, בבולגריה. תודה חברים.
דרך אגב, מה קורה עם האישור כניסה?
תלמיד: שאלתי אתמול, עדיין מחכים, זה בטיפול של סוכן שדואג לדברים האלה. מחכים. אין חדש.
תלמיד: דיברנו על זה שגם אם עם הוויזות בסדר, לפעמים אתה יכול לפגוש בבעיות בגבול. אז אנחנו מדגישים שוב שצריכה להיות דאגה קבועה עליהם במהלך הכנס, אחרי הכנס, שהכל יעבור בסדר ושכולם יצליחו להגיע לכנס. אנחנו ממש רוצים בהם. הם שלחו לנו קליפ מלא אהבה.
צריכים משהו לעשות, אני לא יודע מה עוד אפשר. מחשבה, תפילה, דאגה. באמת כאן מראים לנו כמה כוחות הפרודא, הפירוד בעולם הזה, עד כמה הם עדיין חזקים מכל המחשבות שלנו. בואו אנחנו באמת נחשוב עליהם שהכוח העליון יסדר את הדברים, הכול תלוי בו.
תלמיד: אם אתה יכול לתת איזו עצה לחברים בצ'ילה. יש שם עוצר, ויש הפגנות והעלו באש כמה תחנות רכבת. ובסן דייגו עצמה המצב הוא מאוד מאוד נפיץ.
מה הסיבה לזה?
תלמיד: עליית מחירים. זה גם מה שהיה באקוודור לפני כמה זמן.
אקוודור שם הבעיה הרבה יותר מורכבת.
תלמיד: כן. ושם עכשיו כל הסטודנטים ברחובות עושים מהומות והצבא נכנס ובאמת עשו שם הגבלת תנועה. כשבן אדם במצב כזה, מה אתה ממליץ, איך להתייחס לזה כתלמיד שלך שלומד?
אני מדבר שרק תפילה יכולה כאן לעזור. חיבור בינינו ותפילה מתוך החיבור, אם אתם מדברים על התיקון. אבל מה שקורה שם, לפי ההרגשה שלי הפנימית הייתי מברר מי כאן מלכלך מבחוץ. זה לא סטודנטים ולא העלאת מחירים בלבד, יש כאן איזה סוכנים. כך אני מרגיש. שישתדלו.
התלמידים שלנו זה רק חיבור ותפילה. התלמידים שלנו זה נתיב אחר לגמרי. אבל הצ'יליאנים צריכים לחשוב מה קורה. לפי הרגשה שלי פועלים שם סוכנים סמויים. בכלל דרום אמריקה מתחילה להיות בזה מקום מבוקש.
שאלה: בתור תלמידים שלנו שרואים את הסיטואציה, האם אתה ממליץ להוריד את הראש, האם אתה ממליץ להם להיות אקטיביים באיזו מידה?
לא, אקטיביים וודאי שלא, בשום פנים ואופן. זו לא הדרך שלנו. אנחנו לא אקטיביים לא בעד ולא נגד ולא כלום. אנחנו פועלים רק להתקרבות למקור העליון אז בטוח שייצא טוב לכולם. תבוא הרגעת הרוחות ומילוי השלם, התקרבות בין בני אדם וכולי.
תלמיד: אנחנו מרגישים שכל העולם, כל הקבוצות בעולם, יש בהן צורך לתפילה הדדית. הן לא יכולות להציל את עצמן, אנחנו זקוקים מאוד קבוצה לקבוצה, אחד לשני, ואנו רוצים להציע שבמשך שלושים שניות או דקה נשב עכשיו בשקט ונחשוב על כל הקבוצות באירופה, על כל החברים, על כל הקשרים בינינו. על הבורא. בבקשה בואו נחשוב, נתפלל על ההתקרבות בינינו, שנוכל להוריד את הסורגים של בתי הכלא, כי כל אחד נמצא בבית האסורים.
(סוף השיעור)