שיעור בוקר 09.12.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
שיעור בנושא "חנוכה"
קריין: "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 423, מאמר "נס החנוכה", טור א', שורה "ובהאמור יכולים", דבר המתחיל "עניין שליטת היוונים".
אנחנו צריכים לזכור שכשהמקובלים כותבים, הם כותבים לנו בכל מיני לשונות, בכל מיני הבהרות כאלה ואנחנו צריכים לתרגם את זה ללשון הפנימית שלנו, שכל אחד יבין איך שזה קורה בו, כי באמת הכול קורה בתוך האדם, "אדם זה עולם קטן". וכל מה שאנחנו רואים בדמויות חיצוניות, הכול נדמה לנו, העולם המדומה. ולכן, להשתדל ולהשתדל להעביר את זה למצבים שזה אורות, כלים ורגשות פנימיים שלנו.
"ובהאמור יכולים לפרש את ענין שליטת היוונים, שהוא ההיפך מדרך היהדות. שענין יוונים הוא, שצריכים ללכת רק בתוך השכל, הן במוחא והן בליבא. ומובן מאליו, שבזמן שעם ישראל היו רוצים ללכת למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהשכל החיצוני מחייב, לא היו יכולים.
וזה נקרא, מלחמת היוונים. שאז מתחילה העבודה האמיתית, הנקראת, שעם ישראל רוצים ללכת ולעלות על המסילה, ההולכת לדביקות ה'. והדרך הזו נקראת "אמונה למעלה מהדעת". והיוונים רוצים לשלוט על הגוף, שלא יוותר על שום דבר, אם הדעת אינו מסכים לזה. ופעם זה גובר, ופעם זה גובר. וזה גורם באדם ענין של עליות וירידות.
וזהו הסיבה והגורם, היינו הדעת. זאת אומרת, לאחר שהאדם החליט, שצריכים ללכת באמונה למעלה מדעת, וע"י זה באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה', אז מטבע של אדם, היות שהוא אוהב את המנוחה, ומשום זה הוא אומר "ב"ה, עכשיו אין אני צריך לעבוד עם עצמי, ולקבל את עבודת ה' בבחינת אמונה, אלא כבר יש לי עכשיו הרגשה טובה, וכבר הדעת שלי מסכים לקבל על עצמו לעסוק בתורה ומצות, היות שאני מרגיש עכשיו נייחא דרוחא".
ומקבל את ההתעוררות זו בתור בסיס ויסוד לעבודת ה'. היינו היסוד של הטעם, מה שהוא מרגיש עכשיו, על זה הוא בונה את כל היהדות שלו. ולפי זה יוצא, שעכשיו הוא פוגם באמונה. ואומר "חבל שלא באה לי ההתעוררות הזאת תיכף, כשהתחלתי בהעבודה. ולא הייתי צריך ללכת למעלה מהדעת, היינו נגד דעת הגוף. אלא הייתי צריך להאמין, במה שמקובל מפי ספרים ומפי סופרים, שצריכים לקבל עול מלכות שמים, אף על פי שהגוף לא מסכים, שזהו דבר טוב בשבילי. ולהאמין, שרק במצב הזה, שאין הגוף מסכים, זהו בשבילי הדרך הטובה ביותר".
היינו, שהוא מאמין למעלה מהדעת, שרק הדרך של עבודה במוחא וליבא זוהי הדרך הטובה בשבילו. היינו, שאז הוא יגיע להאושר שלו, ממה שהכין הבורא בשבילו. ולהאמין לזה קשה מאוד. מה שאין כן עכשיו, אין הוא צריך להאמין, שהוא כך. אלא הוא מרגיש, שבאמת הקיום של תורה ומצות יביאו לו אושר. היות שמרגיש, שהוא כך. ואין הוא צריך להאמין על זה.
נמצא, שזו היא הסיבה האמיתית, שגורמת לו אח"כ ירידה. מטעם, שהיסוד שלו בנוי על בסיס של הנאה, ולא על בסיס של השפעה. ואם ישאר הוא עם בסיס הזה, אף פעם לא יגיע לידי דביקות עם הבורא, משום שכל מה שהוא יוסיף ללכת בדרך זה, יפול הכל להקליפות של הרצון לקבל לעצמו.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שבא לאדם טעם והרגש מלמעלה, שמתחיל גם הגוף לומר, שכדאי לעסוק בתורה ועבודה, אז הוא צריך להיזהר, ולומר, שאין הוא לוקח את הטעם והרגשה זו לבסיס ויסוד "שמשום זה החלטתי, שכדאי עכשיו לעבוד, משום שהדעת מסכים לעבודה זו, משום ההנאה שיש לי".
אלא הוא צריך לומר "עכשיו אני רואה, שהדרך הזו, שהיא למעלה מהדעת, היא דרך אמיתית. היות שאני רואה, שע"י זה זכיתי עכשיו למציאת חן בעיני הבורא, שהוא מקרב אותי. ומשום זה יש לי עכשיו גם הקדושה חן בעיני. ואני מרגיש את החשיבות של הקדושה, שכדאי לעבוד רק לטובת ה'. ומשום זה מה עלי לעשות עכשיו, להתחזק וללכת רק בדרך הזו, הנקראת "אמונה למעלה מהדעת", שע"י זה אני אזכה לדביקות ה' בקביעות".
ובהאמור יוצא, שדוקא ע"י זה שזכו לקצת טעם בעבודה, מזה לקחו תמיכה על דרך האמונה. נמצא, שהבסיס של האמונה מתחזק ע"י הנאה ותענוג, שמרגיש עתה בהעבודה.
ועכשיו נבאר ענין נס של חנוכה, שנצחו את היוונים. היינו, שזכו לבחינת אמונה, והרגישו טעם בעבודה זו, ולא הלכו אז לקחת את ההנאה והתענוג לבסיס ויסוד לעבוד בתוך הדעת, שזהו בחינת "יוונים". אלא להיפך, שאמרו, שזה שזכו לטעם בעבודה, זה עדות, שדרך האמונה היא הדרך האמיתית, ולא כדעת היוונים.
ואם היו הולכים כדרך היוונים, היינו שהנאה והתענוג יהיה להם מכאן ולהלאה לבסיס ויסוד, שזה יהיה להם לתמיכה, לסמוך את העבודה, תיכף היו יורדים ממדרגתם, כנ"ל. שזו הסיבה העיקרית, שהאדם מקבל ירידה ממצבו. שהיא לטובתו, בכדי שלא יפול לקליפת היוונים. נמצא, שהירידה זו היא תיקון גדול, אחרת כל מה שהוא מוסיף והולך, הוא בונה רק קליפת יוונים.
אי לזאת, כשבאים למצב הזה, הנקרא "עליה", אז יש שני דרכים:
א. לומר, שעכשיו הוא כבר משוחרר מעול האמונה. היינו, שעד עכשיו הוא סבל מזה, כי כל פעם שהיה צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, היה תמיד הגוף מתנגד לזה.
למשל, כשהאדם צריך לקום לפנות בוקר ללכת להשעורים הקבועים שלו, תיכף כשהוא פותח את העינים שלו ורוצה לקום, תיכף על המקום בא אליו הגוף ושואל "הלא אתה נהנה מהמנוחה, ואתה שוכב עכשיו על המיטה, ואתה צריך לוותר על התענוג הזה".
בטח זה יכול להיות על דרך המסחר. היינו, שמוותרים על תענוג של כסף, בכדי להשיג דבר שיביא לו הנאה היותר נחוצה לו. היינו, שישיג הנאה יותר גדולה מכסף. כידוע, שכל המעלות של התענוגים נמדדים לפי ערך ההצטרכות. למשל, אדם אוהב מנוחה, אבל מוותר על המנוחה בשביל כסף. אדם אוהב כסף, אבל הוא מוותר על זה בשביל אכילה ושתיה, וכדומה. אדם אוהב לאכול ולשתות, אבל הוא מוותר לפעמים, אם הוא יודע, שזה יזיק לבריאותו. נמצא, שמוותר על אכילה ושתיה, בכדי להשיג בריאות, וכו'.
ומשום זה שואל אז הגוף לאדם, בזמן שהוא רוצה לקום לעבודת ה' לפנות בוקר, ואומר לו "מה אתה חושב, שאתה תרויח עכשיו, אם אתה מוותר עכשיו על המנוחה". וכשהוא אומר לו "אני רוצה לזכות לעולם הבא ע"י זה שאני אקיים מצות המלך", אז הגוף אומר לו "טוב, יש לך זמן לקום בבוקר, כמו כל האנשים, ולשם מה אתה ממהר לקום יותר מוקדם מאחרים, כי כל היום יש לך זמן לקיים תורה ומצות".
אז האדם אומר להגוף שלו "תדע לך, כי יש כלל העולם, המכונה "עמך". ויש אנשים, שהם לא הולכים עם הזרם של הכלל, אלא רוצים להיות יוצא מהכלל, היינו שרוצים לזכות להמטרה, שבשבילה נבראו, שזה נקרא "דביקות בה'", "תורה לשמה". וחז"ל אמרו, שלזה יכולים לזכות ע"י לימוד התורה אחר חצות, כמבואר בזה"ק. וכן הדבר הזה מקובל בין אלה, שרוצים משהו לזכות בחיים שלהם".
אז בא הגוף עם טענות חזקות, ואומר לו "אתה צודק, אם זה היה כדבריך, שיש לך מטרה גבוהה בחיים שלך, ואתה דורש ממני, שאני אסייע לך בתפקידך. אבל אתה רואה, כמה עבודה ויגיעה רבה השקעת בעבודה זו, בכדי להגיע לעבוד לשמה.
ואתה רואה, שלא זזת כמלוא נימא. היינו, שיהיה לך עכשיו יותר רצון לעבוד בעבודה דלהשפיע. ואם אתה תעשה חשבון צדק, אתה תראה להיפך, שהלכת אחורנית עשר מעלות. היינו, שיש לך כעת רצון לקבל יותר גדול, מכפי שהיה לך מטרם שנכנסת בעבודה דלהשפיע.
אם כן אתה רואה, שאין אתה יוצא מהכלל, אלא אתה כמו הכלל כולו. ואי לזאת, יותר תהנה מהמנוחה, שאתה שוכב עכשיו במיטה. ואל תגיד לי שטויות, שאתה יותר טוב משאר אנשים".
ובטענות כאלו, שהם טענות אמיתיות, היינו שמצד השכל הוא עושה חשבון, מאה אחוז הוא צודק, ואין מה להשיב לו. ואז לא תמיד הוא מצליח להתגבר עם האמונה למעלה מהדעת, ולומר להגוף "אף על פי שאתה צודק עם הטענות שלך, שההגיון מחייב ללכת כפי דבריך, אבל אני הולך למעלה מהדעת".
וזו היא עבודה גדולה, שהאדם סובל אז יסורי הגוף, איך שהגוף דוקר אותו עם הלשון הרע שלו, על מה שהוא מדבר על עבודה שלמעלה מהדעת. ומשום זה כשבאה אליו מלמעלה קצת התעוררות, ומתחיל קצת להרגיש טעם בתו"מ, בזמן הזה כשהוא מרגיש קצת עליה.
הוא אומר "ב"ה עכשיו כבר אני לא צריך ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, אלא שהדעת מחייב גם כן שכדאי לקיים תו"מ". ומיד כשפוגם באמונה, היינו שאומר "עכשיו אני משוחרר מעול האמונה", זוהי הסיבה שמקבל תיכף ירידה ממצבו, מסיבת שפגם באמונה.
ב. ודרך הב' היא, לומר "עכשיו אני רואה, שדרך האמיתית היא, ללכת למעלה מהדעת, ולא לקבל יסוד, מזה שמרגיש עכשיו הנאה ותענוג, שבשביל זה אני מקבל עלי מהיום והלאה לעסוק בתו"מ. אלא אני רוצה לעבוד בלי שום יסוד של הנאה ותענוג. כי עיקר הוא להגיע לעבוד לעשות נחת רוח להבורא. ואל כן איך אני יכול לעשות יסוד של הנאה ותענוג, ועל זה אני אבנה את היהדות שלי. אלא מה עלי לעשות, בעת שאני מרגיש טעם בעבודה".
אז הוא צריך לומר כנ"ל, כדברי האאמו"ר זצ"ל, שהוא יכול לקבל את הרגשתו הנעימה, לא בתור יסוד, אלא בתור עדות. היינו לומר "עכשיו אני רואה שהדרך שלמעלה מהדעת, היא הדרך אמיתית, מה שהקב"ה רוצה שיעבדו אותו. והעדות לזה היא, במה שאני רואה, שהוא קירב אותי, בזה שהסיר את ההסתרה שלו מעלי, וזכיתי להרגיש את טובו וחסדו, שהוא רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, כי זוהי מטרת הבריאה.
אבל, בכדי שלא יגיע ע"י זה, שאנו נקבל ממנו טוב ועונג בחינת פירוד, היות שקבלת התענוג היא בשנוי צורה ממנו יתברך, ומשום זה עשה צמצום והסתר. מה שאין כן כשאנו הולכים בדרך האמונה למעלה מהדעת, אין להגוף שום נגיעה, אלא להיפך, שהגוף מתנגד לעבודה שלמעלה מהדעת. ועתה, שאני הלכתי למעלה מהדעת, הסיר ממני קצת את ההסתר שלו. אם כן, מהיום והלאה אני אתחזק יותר ויותר, רק ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת".
וע"י זה הוא לא יפול ברשות קבלה עצמית, המכונה "פירוד מהקדושה", אלא אדרבה, שעכשיו הוא יתחיל לעבוד בכח יותר גדול עם בחינת מוחא וליבא. וממילא הקב"ה לא יזרוק אותו שוב לשאול תחתיות, המכונה "מקבל בעמ"נ לקבל", אלא הוא ישאר במצבו של עליה.
אלא אדרבה, הוא יעלה בדרגה של התגלות יותר גדולה, מסיבת שהוא לא פוגם באמונה, שזהו השמירה, שהאדם לא יפול לכלי קבלה.
נמצא לפי זה, שיש לו במצב העליה שתי דרכים. ואיך האדם יכול לנצח, ללכת בדרך של עם ישראל ולא בדרך היוונים, שנותנים להבין, שבתוך הדעת הם יהיו עובדים יותר גדולים, משום שהדעת מסכים לדרך הזו יותר מדרך האמונה.
ואאמו"ר זצ"ל פירש את הריב, שהיה בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט (לך לך, שלישי). ואמר, ש"מקנה" נקרא רכוש, שהרכוש של אברם היה רק בחינת אמונה, שזה פירוש מלת אב-רם, שבחינת אב שבשמים, היא בבחינת רם, למעלה מהדעת. ו"רועי" פירושו, שהיה מפרנס רק את רכוש האמונה שלו. היינו, שהיה מחפש פרנסה תמיד, איך שיוכל לפרנס את האמונה, שיהיה לה כח ועצמה, ולא להיכשל בבחינת הדעת.
מה שאין כן רועי מקנה לוט. ש"לוט", מפרש הזה"ק, מלשון דאיתלטיא, היינו קללה. פירוש, ש"רועי מקנה לוט", שהיו מפרנסים את רכוש של ידיעה וקבלה, שמזה אי אפשר שתהיה ברכה, רק קללה, מטעם שזה ההיפך מהשפעה. והברכה שורה דוקא במקום שעוסקים בהשפעה.
היינו כנ"ל, שכלים, שיכולים לקבל עמהם שפע עליון, הם דוקא כלים שנותנים. בהכלים האלו יכולים לקבל. מה שאין כן בכלים שרוצים לקבל, אין השפע העליון נכנס שמה, מטעם הופכיות הצורה.
ובהאמור נבין את שתי הדרכים, שיש להאדם, בזמן שקבל קצת עליה ברוחניות. אבל עם מה יכולים להכריע לצד הטוב, הנקרא בחינת "אמונה", היינו שיהיה בחינת "רועי מקנה אברם", כנ"ל.
ואאמו"ר זצ"ל אמר בשם הבעש"ט זצ"ל, כשיש לאדם לעשות שני דברים, והם הפוכים זה לזה, ואינו יודע להכריע ביניהם, העצה היא, להסתכל על מה שיש לו יותר יגיעה, את זה הוא יבחר עבורו. משום, שבמקום שיש יגיעה, היינו שהגוף לא מסכים, בטח זוהי קדושה. ובזה יזדרז, ולקבל על עצמו לעשות. נמצא, שגם כאן יש לו שני דרכים:
א. דרך אמונה
ב. דרך ידיעה.
ויבחר לעצמו את דרך האמונה, היות שאין הגוף מסכים לזה, משום שזה לקדושה, היינו לרצון להשפיע. והגוף רוצה דוקא ההיפך מזה. אי לזאת, יוצא, מהו המכריע, זה שהגוף דוחה, ונבחן אצל הגוף לדבר מותר ומיותר. היינו, שאין לו צורך בזה, ואינו יודע בשביל מה צריכים את זה בכלל. ולכן הוא רוצה תמיד להפטר מזה, שהוא ענין האמונה, כנ"ל.
ובהאמור יוצא, הנס, שבא לאדם, שיכול להכריע לצד הקדושה, הוא לא דבר שבשכל, אלא דוקא מדבר, שהוא מיותר להגוף, שהוא היגיעה, שהגוף מואס בזה, וחשב את כל ענין היגיעה לדבר מיותר. ודוקא מזה הנותר, היינו מה שהאדם משאיר ואינו רוצה וחושק, מכאן היה לו הנס, שהוא נשאר בקדושה.
וזהו הפירוש "מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". כי "קנקן" פירוש, כמו שכתוב "שרבי מאיר היה מטהר את השרץ בק"ן טעמים", שפירוש, שבכל דבר יש סברה לכאן, וסברה להיפך. ובמה יכולים לברר. הוא, מנותר. היינו, מדבר המיותר להגוף, מה שהוא לא מחשיב אותה למאומה. וזוהי בחינת אמונה למעלה מהדעת, שרק מזה יכולים להינצל מלנפול ברשת הקליפות.
וזהו ענין פך השמן, שמצאו, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. "כהן" נקרא חסד. "גדול" נקרא חסד שנעשה לחכמה. היינו שפע דמין החסדים, הנקרא בחינת "כהן", שכהן הוא מדת החסד, שהחסד מראה על האמונה למעלה מהדעת. שזהו ענין, שאברהם, שהוא מידת החסד, הוא אב האמונה.
ובחינת אמונה אין היוונים יכולים לראות, מטעם שהם רואים רק עד הדעת, ולא למעלה מהדעת. ומשום זה, בה בעת שהם הלכו למעלה מהדעת, כבר אין היוונים יכולים לשלוט. וזהו ענין, שהיונים לא ראו את פך השמן.
וענין הנס, שהיה מאיר ח' ימים, זהו רמז, שהיה מאיר בחינת חסדים שבבינה. שמבינה עד המלכות יש שמונה ספירות. אבל חכמה דחכמה לא היה מאיר. ולכן קבעו לשמונה ימים, היות שהיה מאיר רק מבחינת שמונה. וזה שכתוב "בני בינה ימי שמונה, קבעו שיר ורננים"."
סדנה
איך אני יכול לבחור בדבר שהוא דורש יותר מאמץ פנימי, נפשי נגד הרצון? איך אני מסתדר עמו?
*
האם אני יכול לתת דוגמה שאני בוחר בדרך יותר קשה ועל ידי איזה כוחות?
האם אני יכול לתת דוגמה שבחרתי בדרך היותר קשה מהשתיים ועל ידי איזה כוחות?
*
שאלה: לפי מה שהבנתי יש שני סוגים של יחס לחומר הדלק בעד להתחבר. פעם אחת כשאתה לוקח את זה כמטרה ופעם אחת כשאתה לוקח את זה כעדות. וכל המאמר רב"ש מסביר בעצם למה לקחת את זה כעדות זה דבר יותר נכון ויותר נעלה וזו דרך האמונה. רק שלא ברור איך עושים את זה בפועל, כי ברגע האמת המכונה שנקראת "רצון לקבל" פשוט לא נותנת לך אפילו רגע של בחירה. יש פה שלושה דפים של הסבר למה זה נכון, אבל ברגע האמת הבחירה היא מאוד זריזה וללא בחירה חופשית בעצם. איך מתקדמים חצי סנטימטר כלפי הדבר הזה שנקרא "אמונה למעלה מהדעת"?
לכן אני שאלתי, איזו דוגמה יש לכם שאתם נמצאים ממש בחוסר כוח של אמונה למעלה מהדעת? אתם באים למצב כזה, אתם מרגישים את עצמכם במצב כזה, או שזה כך קורה לכם מאליו שאתם נמצאים במצב שאתם רואים שאפשר או ללכת בתוך הדעת או ללכת למעלה מהדעת, ולמעלה מהדעת אין כוח, אז מה היה יכול כאן להועיל? חשבתי שאתם תבררו.
סדנה
איך להגיע למצב כזה שאני חייב כוח למעלה מהדעת, למעלה מדעתי, למעלה מההיגיון שלי, למעלה מכל מה שיש? וודאי שאין לי כוח לזה, כי הגוף מוכן לעבוד רק בתנאי שהוא רואה בטוח רווח, קלוריות, אנרגיה, ואם הוא לא רואה, הוא פשוט לא יכול לזוז. זו מכונה, זו חיה. איך אני אז עובד? דברו על זה, איך מגיעים למצב כזה? זה נקרא, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה".
*
איך אנחנו יכולים לתת דוגמאות, שאפילו שאני נמצא באיזה מאבק, באיזו מלחמה עצמית, אבל אני מצליח להתגבר על הדעת שלי עם דעת יותר גבוהה, יותר גדולה, יותר מבוססת, יותר חשובה, ואני משכנע את עצמי, ואז זה לא נקרא שאני הולך למעלה מדעתי?
אם אני יכול להתגבר על דעתי עם דעת יותר גבוהה, יותר חשובה, זה כמו שהדג הגדול אוכל את הדג הקטן. זה תמיד כך. זה לא נקרא ללכת "למעלה מהדעת". תבררו את זה.
אני נמצא עכשיו באיזו דעה, בא חבר ואומר לי משהו הפוך, וודאי שאני לא מסכים, הוא משכנע אותי, קבלתי את דעתו ואני הולך עימו. האם זה נקרא שלעומת המצב הקודם אני הולך למעלה מדעתי או לא? דברו על זה, חייבים ללעוס את זה ולבלוע.
*
אם אני מקבל את דעתו של החבר על פני דעתי, מסכים עימו, מוותר, מבטל את דעתי הקודמת, זה לא נקרא "למעלה מהדעת". אם נניח חבר אומר את דעתו, ואני לא מסכים עימו, אבל בכוח, באין ברירה, מפני הכבוד, או הבושה, עוד משהו, אני כן נכנע ומקבל את דעתו, אולי זה נקרא "למעלה מהדעת"? דברו.
*
יש לנו דוגמאות למעלה מהדעת? אם יש למישהו דוגמה למעלה מהדעת, אנחנו נשמח לשמוע.
תלמיד: אם אני במשחק, אני יודע שאני במשחק. אבל אם אני רואה שחבר משחק, אני רואה, אבל אני מאמין שהחבר חי בשבילי.
עוד.
תלמיד: אני חושב שכדי שהבן אדם יעשה איזו פעולה מעל הדעת הוא צריך קודם כל להיות באיזו צורה מיואש מהדעת שלו. כי גם מהפכות בעולם נעשות מעל הדעת, אף אחד לא יודע לאן זה מוביל. הם פשוט מיואשים מהמצב הקיים ורוצים לשנות, זו גם פעולה מעל הדעת.
למה זה למעלה מהדעת? אתה אומר על מה שמתרחש בעולם.
תלמיד: כן, אבל בלי לדעת למה מצפים. הם רק רוצים לשנות את המצב.
כל העולם כך נמצא.
תלמיד: למשל מצבים שמראים לי שהחבר לא בערבות איתי, הוא ממש בוגד בכל הקבוצה ומחליש אותה, וזה כל הזמן חוזר על עצמו.
במה זה למעלה מהדעת?
תלמיד: אני חייב לעלות למקום שאני רואה את החבר שלם, שזה לא כך.
ואם הוא באמת כך עושה, אז מה, אתה משאיר אותו כחבר? אם כך, כל העולם צדיקים גדולים, גמורים.
תלמיד: אני למשל לא יודע מה לעשות במצב כזה. זה בירור מתמיד, איפה, מה אני עושה?
זאת אומרת, המצב הוא לא ברור.
שאלה: לא, לא ברור.
אתה לא יכול לברר אותו. לא למעלה מהדעת, לא למטה מהדעת, לא ברור.
תלמיד: מצבים שיושבים וצריכים להחליט משהו ובמאה אחוז כולם טועים.
בעיניך.
תלמיד: בעיני, ממש. יש לי את כל ההצדקות לזה, ואני לא מסוגל לוותר על הדעה שלי.
כן, ואז איפה אתה מכריע למעלה מהדעת או משהו? האם אתה כן חייב כך לעשות?
תלמיד: האמת שאני לא מסוגל להיות למעלה מהדעת, אני זורם עם הדעת שלי עד שהמציאות מכריחה אותי לוותר עליה.
טוב, זאת אומרת הכול בתוך הדעת, בסדר.
שאלה: כשחבר משכנע אותי בדעה שלו זה בתוך הדעת ברגע הראשון, אבל אחר כך כשהשכנוע עובר עם הזמן, אם אני נשאר בדעה שלו, אולי זה יותר קרוב ללמעלה מהדעת. וגם, אם זה באמת למעלה מהדעת, האם בכלל אפשר להגיד את זה במילים, זה נראה לי משהו יותר דק כזה.
טוב.
שאלה: הרבה פעמים במקרים של הפצה כשצריך לבחור בין שתי אפשרויות, יש הרבה פעמים בירור איך להכריע, ושם באמת יכול להיות העניין הזה של היגיעה כפי שהוא מתאר פה.
אז במה יש כאן למעלה מהדעת? נגיד שהקבוצה אומרת לעשות, ואני לא רוצה לעשות. אני חייב לקבל את הדעה של הקבוצה, האם זה נקרא למעלה מהדעת? זה כחוק שאני מקבל וזהו. אז כל דבר שאתה עושה ברחוב, שאתה נוסע לפי התמרורים, זה נקרא גם למעלה מהדעת. אתה ממש נמצא ברוחניות אני רואה.
תלמיד: מדובר על החלטה לפי מה שיותר נכון, כי הרבה פעמים נראה לך שעכשיו יותר נכון כך או אחרת. נגיד שלא הייתי הרבה זמן בבית ואני חייב עכשיו להקדיש זמן לאישה או ללכת לעשות איזו פעולה בהפצה, אז מה יותר נכון, כי אולי פה זה יעשה נזק ופה אני חייב לעשות ככה או ככה, יש החלטה בין שתי אפשרויות.
בשכל. אני רואה איך שאתה מחליט, בסדר גמור, בשכל הבריא.
שאלה: יש דוגמה כזאת של חבר מפולין שהחליט למרות כל החשבון הגשמי הברור שכדאי לעבור לקבוצה שיש שם עשירייה פיזית, להישאר במקום רק בשביל לחזק את הקבוצה המקומית, וזאת כי הוא קיבל דוגמה כזאת מחבר אחר.
הכול בתוך הדעת אתם מדברים. הכול בתוך הדעת, בצורה כל כך ברורה שזה בתוך השכל, בכל מיני חשבונות. אני לא אומר שזה לא בסדר אבל זה בתוך הדעת כל החשבונות האלה.
שאלה: אני כל הזמן מצפה לאור המחזיר למוטב, כי אני רוצה לעבוד איתו ומתוך זה אני מקבל ערך שונה, שנקרא יכולת להשפיע. איך זה קורה? על ידי המאור המחזיר למוטב מתוך ציפייה לזה שאני עובד יחד איתו כשותף. אז אני יכול להבין מה זה למעלה מהדעת, ולפני זה אני רק יכול להגיד שהערך של הבורא יותר חשוב. אבל בסך הכול אני כל הזמן עובד יחד עם הכוונה שאני מצפה למאור המחזיר למוטב והוא משנה לי באמת את הערך הזה, ואז אני רואה שכולם באמת צדיקים וכולם טובים ואני טעיתי. יכול להיות שזה למעלה מהדעת.
בסדר, קרוב. עוד לא, אבל קרוב.
שאלה: בדוגמה של הקימה לשיעור בוקר, שבהתחלה אני עושה את זה בשביל להרוויח משהו יותר גדול, אחרי זה אין לי יותר כוח, אחרי זה אני משתדל לעשות את זה בשביל החברים ואז גם לזה אין לי כוח. ואז יש נקודה שבה אני כבר לא יודע במה לבחור, אין לי במה לבחור ואני מבקש שהתשובה לא תגיע ממני, כי אין לי במה לבחור, ואני מוכן לקבל כל אחת מהאופציות השונות.
זה טוב.
שאלה: יכול להיות שעניין למעלה מהדעת זה לפי העניין של אהבת החברים ושנאת החברים, שזה משהו שלא מחייב אותי חיצונית, רק הבורא מחייב פה? יכול להיות שזה קשור לכל הדבר?
יכול להיות ששם זה נמצא, יכול להיות. זו עוד לא בחירה, עוד לא חשבון, אבל המקום כן.
שאלה: היה איזה בירור חברתי שאני הייתי בטוח ב-100% שאני צודק, הייתי חם וזועם וממש אוחז בצדקת הדרך. וחבר ישב איתי ועם עוד כמה חברים ופשוט דיבר כאילו ממקום אובייקטיבי והרגשתי שאני ממש לא מסוגל לקבל את זה אבל בנקודת הכנעה מסוימת קבלתי את זה.
עד היום כשאני זוכר את הסיטואציה אני לא מסכים עם זה, אני עדיין בטוח שצדקתי באותו מעמד, אבל כאילו הייתה איזו הכנעה כלפי האמירה של החבר, כאילו ראיתי איזה כוח חברתי שאני צריך כרגע להיות כלפיו בהכנעה. אני לא יודע אם זו דוגמה אבל זה אולי בירור של דוגמה.
למה זה שקבלת את דעתו של החבר זה לא למטה מהדעת?
תלמיד: ההתנגדות קיימת בי עד היום, זאת אומרת אני בטוח שהסכמתי לגמרי והבנתי שיש פה משהו שאני צריך כאילו להיות בהכנעה מולו, ממש בניגוד לרצוני. השילוב של ההתנגדות עם ההסכמה ביחד קיים בי עד היום.
בסדר גמור. טוב.
שאלה: נראה לי שדווקא כשאין אף סיבה שאעשה את הפעולה הזאת, כי כל סיבה היא נגד הרצון שלי, ואני עדיין הולך ופשוט עושה את הפעולה.
זאת אומרת אתה עושה את זה בצורה הפוכה כמו במתמטיקה, לא זה ולא זה ולא זה, ואז מה שנשאר זה כן.
תלמיד: אפילו לא מה שנשאר, אלא לא זה, ולא זה ולא בגלל זה ולא בגלל זה, אלא פשוט הולך. אין סיבה, לא יודע להגיד מה הסיבה.
על דרך השלילה.
תלמיד: אבל זה לא על דרך השלילה, כי אז זו גם איזו אחיזה. אין אחיזה.
טוב, יש משהו. אבל דוגמה אף אחד לא יכול לתת.
תלמיד: אני חושב שלמעלה מהדעת זה לראות חבר כגדול, אי אפשר לעשות את זה בתוך הדעת.
טוב, יש בזה משהו, ברור שזה ככה, אבל לא לפעולה כביכול.
תלמיד: אנחנו עובדים בצוותים של 5-6 מנחים בנקודה שבלב, ובאמת הרבה פעמים יש דעות ממש שונות ודווקא מהמקום שמישהו קופץ ואומר, מה הכי מועיל לחיבור. לא משנה מה שנחליט ככה פתאום נולד משהו אחר. אפילו שלא מצפים לו ומרגישים שזה באמת משהו שאף אחד לא ציפה לו. אולי מהמקום הזה.
יכול להיות.
שאלה: בהתאם לשיטה, האם דווקא דעת החבר היא הנקודה שמעל הדעת? כלומר דבר אחד זה להאמין בחכמים, דבר שני זה להתבטל בפני דעת הקבוצה, ודבר שלישי זה עשירייה. אם אני מקבל את דעתו של אחד החברים בעשירייה, האם זה נקרא מעל הדעת על פי השיטה או לא? בזה נתקענו.
לא, לאו דווקא. לא כל דעת הפוכה משלי או שונה משלי נמצאת למעלה מדעתי ברוחניות,. זו לא הגדרה רוחנית ללמעלה מהדעת. טוב, נצטרך עוד לברר את זה.
עמדת מקורות: משהו שרב"ש אמר "ואאמו"ר זצ"ל אמר בשם הבעש"ט זצ"ל, כשיש לאדם לעשות שני דברים, והם הפוכים זה לזה, ואינו יודע להכריע ביניהם, העצה היא, להסתכל על מה שיש לו יותר יגיעה, את זה הוא יבחר עבורו. משום, שבמקום שיש יגיעה, היינו שהגוף לא מסכים, בטח זוהי קדושה. ובזה יזדרז, ולקבל על עצמו לעשות."
בסדר. אז אני מחליט שכאן יש לי יותר יגיעה ואני עכשיו הולך על זה, זה נקרא למעלה מהדעת שאני מחליט ורואה שכך אני צריך לעשות אמנם שזה נגד הרצון שלי? האם נגד הרצון שלי זה נקרא נגד דעתי? זאת אומרת יש כאן עוד ועוד להתעמק לתוך המושג הזה. לא נעשה ממנו בינתיים אבן מכשול אלא נעבור ונחזור אליו כל פעם קצת יותר.
שאלה: אתמול בערב אמרת שבכל עשירייה צריך להיות גבאי, וצריך להיות ש"ץ. שהעשיריות צריכות להתחבר יחד, ותעשו את מה שאני אומר מעל הדעת, ממש ככה אמרת. אז מה זה נקרא לעשות את זה מעל הדעת?
מעל הדעת זאת אומרת לקבל את דעת המורה. זה כמו שבכיתה של תלמידים בבית הספר, כל הילדים חושבים, אנחנו רוצים ללכת לטיול, אנחנו רוצים להיות בחוץ, והמורה אומר, לא, אנחנו נעשה עכשיו במקום זה בוחן פתע. במקום ודאי שכולם צועקים ולא מקבלים, או כן מקבלים. למה מקבלים? כי בכל זאת הוא יותר גדול וכנראה שזה לטובתנו.
תלמיד: זה נקרא מעל הדעת מה שאמרת עכשיו, אז במה זה שונה?
זה לא למעלה מהדעת, מה פתאום. זה שאני שומע את המורה ומסכים עימו זה לא למעלה מדעתי. אם אני מקבל את מה שהוא אומר בגלל שהוא גדול, חכם, ואני אפילו לא מסכים אבל מקבל את זה כעובדה, שככה נכון, זה בטבע. אבל אני לא רואה את הטבע כולו, אז האם זה נקרא למעלה מהדעת?
למעלה מהדעת נקרא שאני מקבל כוח לעלות לדרגה יותר עליונה של השפעה ושם לעשות פעולות מתוך כוח ההשפעה. לא מתוך הדעת ולא מתוך שאני יודע, אני מבין ואני מחליט. אלא זה משהו אחר, זה מכוח ההשפעה שקיבלתי כרגע מלמעלה. ולפי הכוח הזה, עכשיו אני חי, מחליט, מבין, מרגיש ומבצע. זה נקרא למעלה מהדעת. זאת אומרת, שניתוסף במציאות החדשה, נוספה בי מציאות החדשה ומתוכה אני עובד.
האם אתה עובד לפי דעת חדשה? כן, דעת חדשה, אבל לעומת הדעת הקודמת זאת אמונה, זה כוח השפעה שנוסף בי. לא הדעת התרחבה, אמנם היא התרחבה, אבל היא קיבלה תוספת מהותית, כוח חדש, כוח השפעה שלא היה, ולא היה יכול להיוולד ממני.
אני מלמד אתכם, אנחנו נכנסנו ממש לבניית הנשמה. לאט, לאט, בדרגות. ויש כאן גם תהליך מאוד מיוחד בינינו, זה לא היה כך בדורות הקודמים. כאן אנחנו ממש כאילו נמצאים במצב ויכול להיות שבצורה כזאת נלמד איך להסביר, לחנך, לכוון את העם, האומה, האומות. אני מרגיש שמשהו ככה מסתובב כאן לכיוון כזה.
אבל תיקחו בחשבון את מה שדיברנו אתמול בשיעור האחרון. באיזה מצב אדם צריך להיות לחוץ, בין שני המצבים, ומתוכם הוא צריך להרגיש שהוא נמצא בגלות, ואיך הוא מוצא יציאה מהגלות.
שאלה: אז למעלה מהדעת זה רק מתוך זה שאתה מזהה את מצב הגלות ומתפללים לכוח השפעה? להיות למעלה מהמצב?
כן, ודאי. תלוי מה זה נקרא גלות. אם אני מרגיש שאני נמצא בשליטת הרצון לקבל שלי, ויחד עם זה אני מרגיש שהייתי חייב, הייתי רוצה אולי, לעשות פעולה אחרת ואני לא מסוגל. כי הרצון לקבל שלי שולט ואפילו צוחק ואומר "אתה בכול זאת תעשה מה שאני רוצה". ואני מרגיש שאני לא מסוגל להתמודד עמו, ושבאמת בסופו של דבר, כמו שדיברנו אתמול, אני אשאר במיטה ולא אלך לישיבת חברים, או לשיעור זוהר בערב, או עוד משהו. אז מה אני עושה כאן? מאיפה אני אקח כוחות? אין לי ואני גם לא כל כך רוצה להיעזר בכול מיני שכנועים חיצוניים.
אם עכשיו יתקשר אליי חבר ויגיד "אתה יודע היום צריך להיות שיעור משהו מיוחד, הרב אמר שיהיה" אז אני מתרומם ובא. לא, זה ודאי לא למעלה מהדעת. או שאני נזכר, "אני עוד פעם אוכל את עצמי, אז יותר טוב שבמקום לאכול את עצמי אני אלך לשיעור הזה, שיישרף הכול אני לא יודע מה, אבל אם אני כבר נמצא, יותר טוב לסבול עכשיו מאשר אחר כך", כל מיני חשבונות.
רב"ש היה אומר, "אבל מגיע לכאן בן אדם, יש לו קפה או תה עם סוכר ואפילו עם חלב, אם הוא רוצה קפה." כי היה לנו שם חלב. היינו קונים ליטר אחד שהיה מספיק לכולם, אחר כך התחלנו לקנות שני ליטר, ורב"ש אמר "בן פורת יוסף" כי יש ברכה וצריך שני ליטר חלב כי התאספו עוד אנשים.
זה עדיין הכול בתוך הדעת.
תלמיד: ברור. אז כל עוד אני זקוק לשכנוע מבחוץ אני עדיין בתוך הדעת. אין פה למעלה מהדעת אפילו שקשה לי.
אתה עדיין בתוך הדעת אבל כדאי לא לברוח מהבירור הזה וכל הזמן להיות בו. כי בסופו של דבר אתה תתחיל לראות, איך צריכה להיות כאן פעולה נכונה.
תלמיד: אז למעלה מהדעת זה רק אם קיבלת כוחות מלמעלה, כן? רק אם זו תוצאה מחוסר אונים ותפילה, רק אז זה למעלה מהדעת?
כן. ואתה עומד על זה. שאחרת אתה לא רוצה להיות משוכנע על ידי כל מיני גורמים חיצוניים. והם יכול להיות צודקים. גדלות המורה, גדלות הבורא, גדלות אני לא יודע מה, כל מה שיודעים לספר. ואתה תתפעל מזה ותעשה את זה. לא, אתה רוצה לקבל עזרה מלמעלה, לא בתוך הדעת.
תלמיד: אז איך קורה פה תהליך של חינוך והסברה לקהל מסוים?
לא להתבלבל בקהל, בינתיים זה רק לעצמנו.
תלמיד: אני לא מתבלבל, אני שואל על עצמנו, באים ואומרים לך לעשות משהו. עכשיו, לפי למעלה מהדעת כל אחד אמור להתפלל כדי ללכת אחרי הדבר הזה. לא אמורים לבוא ולהסביר לך למה אתה צריך לעשות את זה. אלא פשוט אומרים לך זה מה שצרי. עכשיו כל אחד צריך לעשות עבודה פנימית ולהגיע למצב שבכוח מלמעלה הוא מקבל כוחות ללכת אחרי מה שאמרו לו.
זה המשפט הראשון, כך אומרים לאדם, "אם תקבל את הכוח מלמעלה, אתה תלך במקרה הזה למעלה מהדעת", נכון. אבל איך לקבל את הכוח מלמעלה?
תלמיד: רק אם יש חברה, עשירייה, קבוצה.
ולזה אתה יכול לעשות משהו בתוך הדעת, בתוך המצב שלך? כן.
תלמיד: כן.
תתחיל לבצע על מנת לצפות לקבלת הכוח העליון.
תלמיד: אז במה אתה נעזר בהם?
דרכם אתה מקבל. את כל הרוחניות, אתה מקבל רק דרך הקבוצה. מה זאת אמרת? אני לא מבין, זו הנשמה שלך. אתה בינתיים מרגיש את עצמך מנותק מהנשמה, נתנו לך כזה דמיון, אבל כל דבר מתוך האגו, מתוך הגשמיות, להיכנס לרוחניות זה מתוך אינדיווידואליות שלך להיכנס לתוך הקבוצה, להתכלל בתוך קבוצה. והיא כבר קיימת בצורה האידיאלית.
תלמיד: למה שכנוע של הקבוצה, של העשירייה, זה נקרא "בתוך הדעת"?
כי הם משכנעים אותך בשכל הבריא שלך הגשמי.
תלמיד: אבל הם לא נותנים לך כוחות ללכת אחריהם?
כן. אבל זה כמו תינוק כלפי הגדול.
תלמיד: אז מה זה נקרא, ש"אתה מקבל מהם כוח ללכת למעלה מהדעת
אתה מקבל דרכם מהבורא. זה שאתה מבטל את עצמך כלפיהם, זה התנאי. זה התנאי, אתה לא מקבל מהם, אין בהם שום דבר. רק שהבורא נמצא בהם כאור פנימי, והם כשלד, ככלי, אז אתה דרכם מקבל את המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: אז איפה פה כל תהליך של להתחזק בסביבה, לקבל חשיבות מהסביבה? כי כאילו נראה שזו עבודה מאוד אישית שנשאר לך בסופו של דבר להגיע דרכם לתפילה.
לא, אתה צריך לזה גם חשיבות, והחברים צריכים להביא לך את החשיבות הזאת.
תלמיד: איזה חשיבות הם מביאים?
חשיבות להתכלל בחברה, לעשות פעולות אפילו חיצוניות כאלו.
תלמיד: אבל איך זה מוביל אותך לתפילה? צריך לקבל כוח מלמעלה כדי לעשות למעלה מהדעת, אז איך הם מובילים אותך לזה?
אני לא מבין, אתה שואל כמה שאלות. איך אתה מגיע לתפילה?
תלמיד: כן. אמרנו שכדי להגיע ללמעלה מהדעת צריך שתהיה התנגדות, להרגיש שאתה סגור, ורק אז אם יש כוח מלמעלה, ואתה יכול ללכת למעלה מהדעת.
כן.
תלמיד: אז אני שואל פה, מה תפקיד העשירייה כאן? מה היא עושה עליך?
תפקיד עשירייה? לא שלך, אלא של העשירייה? העשירייה צריכה כל הזמן להפיץ, להאיר, להקרין גדלות עשירייה, בורא שבה, גדלות הנשמה שזאת היא, וכן הלאה. ומי שצריך לדאוג על זה, זה הגבאי וש"ץ.
תלמיד: מה תפקיד העשירייה בהרגשת הגלות?
תפקיד העשירייה בגלות זה כמו יוסף, כמו משה, זה מה שמוביל את האדם ל.. זה המתאם או המחבר את האדם עם הבורא, זהו.
תלמיד: אז שוב, כאילו אני רואה שעדיין יש לך שכנוע מהקבוצה לעשות איזו פעולה.
כן, נכון.
תלמיד: אז איפה אתה מגיע פה ללמעלה מהדעת, אם כל הזמן הם משכנעים אותך?
לא, הם משכנעים אותך שתלך למעלה מהדעת. זה הבורא שמביא אותך לקבוצה, הוא שם ידך על גורל הטוב וכן הלאה.
טוב, חבר'ה, כמו שאמרתי אתמול. אתם חייבים לבחור איזה קבוצה שהיא מטפלת בפנימיות, ברוחניות שבבני ברוך. כן, ממש. את מי אתם ממליצים שיהיה?
תלמיד: אני הייתי מציע את ניב, כאחד מהחברים.
ניב? בסדר הלאה. אני כותב, ניב. קולה. נסי. מושי וליאור גור. טוב, אני מפסיק לרשום. צריכים לחשוב. נחזור לזה אחרי הכנס.
שאלה: שאלה לגבי אמונה מעל הדעת. יש מצבים שאתה לא מסכים עם משהו גם בדעת שלך, באמונה שלך, באיזה שכנוע שאתה נמצא בו. ויש איזה מאמץ לצאת מזה, לפעול כמו שצריך, כמו שהחברים אומרים. זה יוצא מצב כזה שבו אתה על פרשת דרכים, לא לפה ולא לפה, זה מצב מת כזה. אז מעל הדעת, האם זה אומר שצריך להיוולד משהו שלישי באמצע, לא זה ולא זה, אלא משהו נבדל?
כן. משהו נבדל, זה הכוח העליון שנותן לך יכולת ללכת בצורה המיוחדת, מסוימת מאוד למעלה מההפרעה.
בינתיים זה מספיק. לא כדאי יותר, אחרת זה יוצר בלבול ולא תועלת.
קריין: אז אנחנו קוראים מתוך מסמך קטעים נבחרים מהמקורות בנושא חנוכה, קטע מספר 20 מתוך רב"ש א', "מעוז צור ישועתי".
"בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח".
נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה:
א. הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה,
ב. והג' אמצעיות הן של בקשות,
ג. והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה.
הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב). והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו. לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". "הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה. "ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה."
(רב"ש - א'. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)
שאלה: איך לתאר את העבודה הזו בעשירייה? מה זה הבורא שאליו אנחנו פונים, משבחים, מבקשים ושוב פעם מודים?
הבורא זה כוח האהבה שנסתר בחברה, הוא קיים ונסתר, זה הכול.
תלמיד: אז מה זה אומר עכשיו לראות את השבח שלו ואחר כך לבקש ממנו?
שאנחנו נכבד את זה, שאנחנו נרצה להתקרב לזה, נרצה להתקשר אליו עד דבקות, עד מסירות נפש לתכונה הזאת של השפעה, חיבור, אהבה. זה נקרא להתקרב לבורא, אין בורא, אלא זאת תכונה שהיא צריכה להתלבש במשהו, אין בורא ללא נברא. מה זאת אומרת? נתתי לך דוגמה, שאם אתה שם איזה דף בחלל שחור, אתה רואה שיש אור. בלי הגוף הזה שהאור נתקע בו ואז מאיר, אתה לא רואה שיש אור, זה חושך.
זה ברור, זאת אומרת יש אור, יש בורא שממלא את הכול, אבל אם אתה לא שם את המחיצה שלך, ומחיצה כדי לגלות אותו, שאתה רוצה להזדהות עימו, זה לא כמו שבצורה מכנית אנחנו כך עושים, אז כך אתה מגלה. אתה רואה כוכבים, כוכב שביט, כל מיני דברים כאלה, מה זה? זאת חתיכת גוף שאין בה שום דבר, רק שהוא עוצר את קרני האור, האור שנמצא בכל מקום. ואז אתה לא רואה אותו, אתה רואה עד כמה שהוא מאיר, יכול להחזיר את האור.
כך אנחנו, אנחנו צריכים להבין שכבודו מלא עולם, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, עד כמה שאתה עם האגו שלך שבהכרח אתה הפוך, עד כמה שאתה רוצה להיות דומה לו, אז אתה כביכול עוצר את האור. זה ההיפך ממה שקורה לנו כאן בגשמיות.
תלמיד: אז אני צריך לתאר איזה כוח של אהבה שנסתר בחברה, שאליו אני רוצה להידמות?
שנסתר כלפיך, כלפיך נסתר הכול. יש כאן מציאות רוחנית שכולה קדושה, גמר תיקון, שום דבר לא קורה שם אלא רק השפעה עצומה אין סופית בין כל החלקים, ואני החלקיק נמצא בשבירה, בניתוק מהם. ואז אני צופה בהם עד כמה שאני מסוגל לזהות, מתוך הקלקול שלי.
תלמיד: אז אני צריך לראות, לתאר את כוח ההשפעה הזה שהוא נמצא בהם או בי?
יש לפני שני דברים, אחד שאני רואה ואחד שאני לא רואה, רצוי ומצוי. נניח שרצוי זה באמת לראות את כולם, כמה שאני מסוגל לתאר אותם בצורה המתוקנת הסופית. ומצוי, זה מה שיש. אז גם רצוי וגם מצוי בעצם זה בינתיים בתוכי, בתוך הכלים שלי. כי גם את גמר התיקון אני לא יכול לתאר, הכול אני עושה ככה איכשהו, לפי הקלקול שלי.
אבל כל היחס שלי בכל זאת לעשירייה, שאין לי [חוץ ממנה] יותר הדגמה, מקום שבו אני יכול לקרב את עצמי לאמת.
תלמיד: אז הבדיקה היא כלפי האהבה שלי אליהם, זה נקרא הכוח הנסתר בחברה, או שהבדיקה שלי לראות שהם אוהבים זה את זה?
הכול, לא חשוב, גם אתה כלפיהם, הם כלפיך והם ביניהם, לכל הכיוונים. אבל בסך הכול, רק כלפי הקבוצה אתה יכול לראות איפה אתה נמצא, באיזה מצב, באיזו דרגה, באיזו מגמה.
תלמיד: ואם אני עכשיו רוצה ללכת לפי העצה של רב"ש, שקודם כל שבח והודאה, לאיזה מצב אני צריך להגיע שזה נקרא שהגעתי לשבח והודאה?
אני מתאר את הקבוצה שהיא נמצאת בגמר התיקון, וכוח השפעה ואהבה שורה בה. היא נמצאת בדבקות עם הבורא ורק אני קבלתי זכות, זכות להיות בצורת הניגוד לזה. למה זכות? כי על ידי המאמצים שלי, אני בזה שגם משיג אותם, נכלל בהם כמו שהם כבר עכשיו, אני על ידי זה עושה נחת רוח לבורא, לכן זאת זכות.
תלמיד: וזאת הבקשה, הבקשה שלי להתכלל בהם?
כן, הבקשה שלי להיטמע בהם עד שאני ארגיש. הכול זה לפי הדיין שהוא האדם עצמו, שאני אראה את הכול שלם, את הקבוצה שלמה והבורא מתגלה בה בשלמות. וזה הכול תלוי רק עד כמה שהקבוצה היא מלוכדת. הכלי קובע את מידת האור שבו.
תלמיד: ואז שוב פעם אני אמור להודות, מה זה אומר "עוד פעם להודות" כפי שכתוב?
אתה מדבר על שמונה עשרה? כן, זאת אומרת מתחיל בשבח, אחר כך בקשות, ואחר כך גומר בשבח.
תלמיד: על מה שאני אמור להודות, זה מורגש בי?
אם אתה מתפלל נכון, אז כל התפילה הזאת היא עוברת עליך. 9 כאור ישר, 9 כאור חוזר, 18, לא חשוב, אתה תרגיש.
תלמיד: אז איך להעמיק את התהליך הזה מרמה תיאורטית לרמה מעשית?
בלי להתבלבל, אלא לבקש חיבור עם החברה בצורה שאתה נעלם שם. קודם אתה נעלם בזה שאתה מבטל את דעתך ורצונך, לב ומוח, זה נקרא שאתה נכנס לעיבור. אחר כך אתה גדל עם הלב והמוח שלך, זה נקרא שאתה גדל כעובר. אחר כך כשאתה נולד, מהקבוצה אתה נולד, אתה גדל, ואתה מתחיל להיות שם כביכול שווה לאחרים, פחות מהם, יותר מהם וכן הלאה. עד שאתה עובר את כל השלבים של הספירות בוא נגיד, התפקידים שבהם אתה מתפקד בקבוצה, כל ספירה וספירה עד שאתה מגיע ממש לכתר. גמרת את זה, אז הקבוצה מקבלת בעיניך צביון חדש, דרגה חדשה. ואתה בה, בדרגה הזאת גם מתחיל מעיבור. הכול זה כלפי הקבוצה.
תלמיד: נניח אדם מתעורר באמצע היום, הוא נזכר שיש מטרה. הוא שמע שיש איזה תהליך שמתחיל קודם כל בלתאר את כוח האהבה הנסתר בחברה, אז הוא מתחיל לתאר אותו. איך הוא מעמיק בו? יש סדר, אני קודם צריך לתאר שיש בהם בכלל אהבה?
מה זה "בהם"? זה לא שהם מבינים ומרגישים את זה. זה הבורא הביא אותי לגורל הטוב ואומר "קח לך בני", ואני צריך לקחת את זה. אז יש כאן תשעה גופים שיושבים ובקושי מבינים מה הם עושים, או בכלל לא מבינים למה פתאום הם נמצאים כאן, ואני. ואני צריך לקבל אותם למרות כל מה שנראה לי, כי זה הבורא נותן, הבורא שנותן נותן מידה שלמה. אני נמצא ממש בכלי שנמצא בגמר תיקון. עכשיו הכול תלוי בי, באיזה מדרגות? לפני עבודה רוחנית אמיתית או ב-125 מדרגות של העבודה הרוחנית האמיתית, אני נכלל בהם וכך אני מגלה כל פעם את הבורא בעוצמה יותר ויותר [גדולה]. אבל הכול בקבוצה, אין לך חוץ ממנה מציאות.
וככול שהם נראים לך הזויים, הפוכים, שקרנים, רשעים, זה הכול יפה מאוד, יש לך כאן עבודה.
תלמיד: להגיד שהקבוצה נמצאת בגמר תיקון, איך להפוך את זה למשהו שהוא יותר עם נפח רגשי, שאני יכול באמת לעבוד כלפיו, שאני אוכל באמת לבקש ממנו?
אתה צריך לחשוב על זה. עד כמה שאתה תבין שזה בא מהבורא א', ב' שאתה באמת חלק מהם, ברוחניות שאתה חלק בלתי נפרד מהם, אינטגרלי, אתה לא יכול לעשות שום דבר. זאת אומרת, הבורא שברא את כל המציאות, שם נמצאת העשירייה שלך, אתה בפנים וזהו, זה המקום שלך. זה כמו שלא אתה קובע מי הם אבא ואמא שלך, זה נקבע מלמעלה, נקבע, זהו.
תלמיד: ועל ידי ריבוי המחשבה זה יהפוך להיות למשהו מוחשי, זה התהליך?
על ידי ריבוי המחשבה אתה תתקדם לזה, תתקרב לזה, כן. "הכול במחשבה יתבררו", "אחרי המחשבות נמשכים הלבבות", אחרי מעשים.
שאלה: אני רוצה להבין מה צריך להיות הקשר הנכון בין החברים בקבוצה כאשר כולם כל כך שונים? אתן לך קיצוניות. יש כאלה שכבר עשרים שנה לומדים והם באים כמה פעמים, ובדרך לצאת. יש כאלו שבאים כמה פעמים והם בדרך להתקדם כי הם רק הגיעו, חצי שנה, שנה, ויש עוד באמצע. יש כאלה שטובים בכוונה, ויש כאלה טובים במעשים ועוד. איך כמו במשפחה לבנות ולתת מקום לכולם, יש איזה נוסחה בקבלה?
כן. אתה מתייחס אליהם כמו שהם קיימים. ואני מתייחס אליהם כמו שהם קיימים בדמיון שלי. זה ההבדל. אני מתייחס אליהם כקבוצה שקיימת לפניי כי זה מה שניתן לי מהבורא מלמעלה, כדמיון שלי, ואני כלפיהם חייב לכייל את עצמי.
אתה קודם כל חייב את זה לעשות. וכל פעם, כל פעם כך לסדר את עצמך כלפיהם. אבל כלפיהם, אני מדבר על הקבוצה הרוחנית, לא מה שאתה מנהל באדמיניסטרציה שלך, הקבוצה הרוחנית היא גמר תיקון. כלי שאני חייב להיכנס בו כעובר, כקטן, כמוצץ, יונק, כגדול, ושוב בדרגה הבאה עיבור, יניקה, מוחין. וכך כל הזמן, כל הזמן. עד שאני מגיע איתם להשלמה מצידי, השלמה, ואז גמר תיקון.
זאת אומרת, לפי העבודה שלי, לפי התהליך שאני עובר, אין לי קשר עם הבורא. הבורא זה עד כמה אני מסודר בתוך העשירייה, עד כמה העשרייה הופכת להיות יותר י-ה-ו-ה. עד כמה החלקים שלה יותר מתחברים. אני לא רואה את האור, אני לא מרגיש אור, אני מרגיש את הכלים שנמצאים בהתכללות, בהצטברות, בהצטלבות זה לזה, זה נותן לי הרגשה. האור לא מורגש, רק הכול דרך הכלים.
כלי אחד נכנס קצת יותר לתוך השני, אני מרגיש את מידת ההשתלבות ביניהם ומזה יש לי תענוג. מידת ההתרחקות או החיכוך במשהו, אני מרגיש כסבל, כצער. זה אור או חוסר אור. אף פעם אני לא מרגיש אותו, לכן אנחנו בחכמת הקבלה מציירים את האור כיוד, כאלף, רק כלים יש לנו כדי לציין את האור עצמו.
תלמיד: זאת אומרת יש אני וקבוצה ורק היחס שלי לקבוצה, זה מה שמשנה?
ברוחניות זה ככה, לא להתבלבל עם מה שאתם עושים בגשמיות.
תלמיד: אני מדבר על רוחניות. אמרת שצריכים להגיע להשלמה. כל אלו שנראים לי עכשיו בכל מיני מצבים.
הם ייראו לי עוד יותר גרועים, כל פעם יותר ויותר גרועים.
תלמיד: אז מה זה השלמה?
תלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה. אתה יכול להאמין לדבר כזה? צדיקים, אי אפשר לתאר באיזו דרגה הם. אף אחד שאתה מכיר בעולם לא יכול להיות קרוב אליהם, לא יכול להיות. ולפני התיקון, בדרגות שלהם, רצו להרוג זה את זה.
לכן החיכוכים בין האנשים בקבוצה הם הכרחיים כדי להתקדם ולברר את כל הליקויים שיש עדיין בחוסר החיבור בינינו. וכך צריך להסתכל על החברה, על הקבוצה. בשביל זה באנו ואנחנו רוצים לבנות כזאת חברה. וכל האנושות תצטרך את זה לעשות, רק שם זה הרבה יותר פשוט וקל. הם ממלאים את המקום בינינו. אתה צריך לבנות לבנות לבנות נכון את היסודות, להרכיב אותם בצורה נכונה, שיהיו מאוד מאוד באיזון ביניהם, שיחזיקו זה את זה, ואת המקום שבין ה"כאילו עמודים" האלו וכן הלאה, ימלאו כל שמונה המיליארד. גם להם ישנה עבודה בכל זאת בזה, אבל זה כבר סדר אחר.
תלמיד: זאת אומרת, היחס הרוחני ברור, הוא קשה אבל לפחות ברור למה צריך להגיע. אני מדבר לפני זה, בגשמיות, שאנחנו עושים כל מיני שינויים כאלו ואחרים.
יש קבוצה רוחנית, לכן אני אומר כל הזמן שחייבת להיות קבוצה רוחנית, וחוץ מזה יש גשמיות. אנחנו צריכים לעשות פעולות במפעל, בהפצה, בכל מיני דברים, אל תחברו את זה לרוחניות, אחרת גם זה וגם זה יצא לא בסדר.
תלמיד: אבל אתה אומר כל הזמן שזה אותו עולם, אי אפשר להפריד בין זה לזה. ומה זה רוחניות, רוחניות זה היחס שלי אליהם.
יש אנשים שיש להם נטייה יותר גדולה והם יותר נמצאים בעד או נגד חיבור. ויש אנשים שהם קצת פחות מזה. כלפי רוחניות יש לך שינויים כמו שכלפי הגשמיות יש לך שינויים בין האנשים. אתה לא יכול להגיד שכולם שווים.
תלמיד: אז אני אקבע מי פחות, מי יותר בחיבור, מי יותר רוחני, איך אני אקבע?
אתה לא צריך לקבוע את זה. אתה צריך לנהל מפעל.
זה לא שייך לעשיריות בכלל. מפעל זה מפעל, יש לך מאה עובדים, עוד אלפיים מתנדבים, עוד אלפי מתנדבים בעולם. אתה צריך לארגן אותם כדי שאנחנו נעשה חגורה חיצונה לחיבור בינינו, הרוחני, חגורה חיצונה, בהפצה, בכל מיני אירועים, בכל מיני דברים. זה כן. בעבודת המפעל, תרגומים, הוצאת ספרים, הכנת כנסים. אבל חוץ מזה יש עבודה בעשירייה, ולא לצאת מגבולות העשירייה, ממש. עשירייה זה הכול.
זאת אומרת כולם מכוונים לתוך העשירייה, בפנים אני מסתכל. בחוץ אני לא רוצה להסתכל, בפנים. ואז אני דואג לשלום העשירייה הזאת שלי ואני איתם, זה בשבילי הכול.
תלמיד: אתה מדבר על המושג עשירייה או שאתה מדבר על עשרה גופים שסביבי?
מושג עשירייה ועשרה גופים.
תלמיד: ומה עם גופים אחרים?
לא. אני מדבר על עשירייה, שאנשים מתחברים ואומרים "אנחנו עשירייה". הם אחר כך יכולים להחליף את זה בעוד כמה שנים, זה לא חשוב, אחד נפטר, אחד חולה, אחד עזב, עוד משהו. זה לא חשוב לי גם מי נמצא שם פיסית, אבל בשבילי זה בכל זאת מושג. זה לא יכול להיות שזה יבלבל אותי ויתחלף כל פעם.
תלמיד: אז יש עשירייה עם עשרה בני אדם עם הגופים, ויש מושג עשירייה, והם מתחברים אחד עם השני. בתוך העשרה האלו, למה לא יכולים להיות שם אנשים שונים?
ודאי שכולם שונים, אין לך אף אחד דומה לשני.
תלמיד: לא בתכונות. אני אומר שאחד מגיע כל יום, השני לא, וכול'.
לא, בצורה גשמית הם חייבים להיות שווים.
תלמיד: שווים במה?
בזה שמקיימים מסגרת.
תלמיד: אבל העולם בנוי לפי פירמידה, לא יכולים כולם לקיים מסגרת.
לא יכולים, שיבנו עשירייה אחרת שמתחברת פעם בשבוע. אנחנו הולכים לפי מה שקובעים בעל הסולם ורב"ש. רובנו. מי שלא יכול, בבקשה, הוא יכול להיות בפריפריה, בפרברים. אנחנו מקבלים את כולם, אנחנו מוכנים שכל העולם יהיה כך בעשיריות, אפילו שיקיימו את זה פעם לפני יום כיפור, שיירשם להם, בכל זאת.
אני לא מבין את הבעיות שלך. אני חשוב שהבעיה היא שאתם רוצים לצרף רוחניות לגשמיות בעבודה שלנו, בתפקוד שלנו. ולכן צריכה להיות כאן קבוצה שהיא מנהלת את "בני ברוך" הרוחנית וצריכה להיות אדמיניסטרציה, שאתה בראש, שמנהלת את בני ברוך הגשמית. ואחד כמעט ולא יתערב בשני, ולא שישלוט ודאי על השני, יש גשמיות ויש רוחניות. אני כך הייתי עושה. לא יכול להיות שהאדמיניסטרציה שהיא שייכת למטבח, לאירוע, לאוכל, לסדר, לתיקונים וכן הלאה, שהיא גם נכנסת לרוחניות, לאיחוד החברים. וההיפך. אלה שני סוגי עבודות שונים. ומי שנמצא כעובד אצלך בשכר הוא לא שייך לרוחניות, הוא מבצע את הפעולה שלו כעובד בשכר.
תלמיד: זה יפה, האם אני באתי לנהל פה? אני באתי להתקדם ברוחניות.
את זה אתה עושה מחוץ למסגרת העבודה שלך.
תלמיד: בסדר, ברור שלא בזמן העבודה.
אני לא מדבר עליך, זה משהו אחר, זו עבודה אחרת.
תלמיד: אבל למה אנשים שעושים את זה לא יכולים לעשות את זה?
לא יכולים.
תלמיד: אז מה, באנו לפה לנהל? באנו לעבוד במטבח?
גם זה צריך להיות, ודאי שכן. רוב היום שלי אני עסוק ברוחניות? כל הזמן צילומים, כל הזמן כל מיני דברים, ישיבות.
תלמיד: אז בשביל מה זה אם זה לא שייך לרוחנית?
אנחנו חיים בעולם כזה, אתה לא מכיר? אנחנו חיים בעולם החומרי וצריכים לחיות וצריכים לדאוג שיהיה לנו מטבח וארוחות ושלא יהיו בעיות עם הבניין, עם הגג, גשמים, כל דבר ודבר. וזו עבודה. להגיד לך שהיא לא שייכת לרוחנית? היא שייכת, אבל לא לאיחוד הקבוצה, העשירייה.
תלמיד: יש כאלה שיתעסקו באיחוד הקבוצה ויש כאלה שמה הם צריכים?
כמו שאני אמרתי. צריך להיות גבאי בכל קבוצה שהוא דואג לארגון החיצון של העשירייה, ויש ש"ץ שדואג לעד כמה הקבוצה תהיה מלוכדת ומעלה את התפילה, דורשת, דורשת תיקונים.
גם בספירות, אתה לא יודע איזה מרחק יש ביניהן. אתה אומר "אבל כולם שונים, איך יכול להיות?" מה זה כולם שונים, אתם עוד לא יודעים עד כמה כולם שונים. עד כדי כך שאתה באמת תרצה לקחת סכין ולשחוט את כולם כאן במקום. ממש.
תלמיד: לכן אני אומר, טוב שכולם שונים, דווקא יש לי אפשרות להתפעל מהם. אם הם היו כמוני, מה יש להתפעל.
נכון. בקיצור אני אומר שמה שחסר לכם, חסרה לכם קבוצה שדואגת לאיחוד העשיריות בתוך העשירייה. וזה לא אותו דבר.
קריין: קטע מס' 21 מתוך רב"ש א', "מעוז צור ישועתי".
"מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו. ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש"."
(רב"ש - א'. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)
סדנה
מה אנחנו הבנו מתוך שמונה ימי החנוכה שעברו עלינו לטובה?
*
(סוף השיעור)