שיעור הקבלה היומי17 נוב׳ 2026(בוקר)

חלק 1 רב"ש. מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה. 4 (1991)

רב"ש. מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה. 4 (1991)

17 נוב׳ 2026

שיעור בוקר 17.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/peShOcLs?activeTab=transcription&mediaType=audio

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב',

מאמר "מהו שהמחבל היה נמצא במבול, והוא היה ממית, בעבודה"

מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה

תשנ"א - מאמר ד'
1990/91 - מאמר 4

מכאן אנחנו קודם כל רואים שיש מבול ויש המחבל, שני דברים. זאת אומרת, יכול להיות מבול בלי המחבל, ויכול להיות מבול שבתוכו נמצא המחבל. זאת אומרת, שלא המבול ממית ומזיק, אלא המחבל שבו.

הוא רוצה להגיד שיכולים לבוא לאדם מצבים מאוד קשים, עד שהוא מרגיש שהבורא לגמרי נסתר ממנו, מסתלק מדעתו, מידיעתו, מהרגשתו, מהכול. ואפילו שלא נשארת לאדם אלא מחשבה קטנה אחת והיא "יכול להיות שיש מציאות ה', פעם שמעתי כך", רק מחשבה אחת, כי אם לא אז הוא כבר בהמה, אבל אם יש עדיין את המחשבה הקטנה הזאת, סימן שהוא עדיין מרגיש את החלק אלוה שבו, עדיין לא הכול נעלם, ומתוך המחשבה הזאת הוא כבר צריך להתחיל להצדיק את השגחת הבורא, שזה לטובתו.

זה מה שכתוב, "אפילו שנוטל נשמתו", "נשמה" זה נקרא הרגשת ה', "נשמה" זה כלי שבתוכו מרגישים את האור העליון, את הבורא, אז אפילו שנלקח מאדם הכלי עם האור, זה נקרא ש"לוקח נשמתו", בכל זאת "אל יתייאש מהרחמים", תעבוד ותקרב לעצמך מצבים יותר טובים. "אל יתייאש מהרחמים", זאת אומרת שתראה בכל המצבים האלו רחמים עוד יותר גדולים מאשר קודם.

כי קודם היו רחמים כמו לתינוקות, ועכשיו הבורא רוצה להפעיל עליך רחמים יותר גדולים, לקרב אותך ביתר מידה מאשר קודם. ואם אדם לא מוכן לקבל את המבול הזה, אז הוא באמת מגלה ששם הוא יורד מהמדרגה ואחר כך מגלה שבתוך המבול היה נמצא המחבל.

הכול בנוי על קשר של האדם עם האלוהים. כל הכלי הזה שנקרא "נשמה" זה כלי משותף בין הרגשת האדם ונוכחות הבורא. ומדידות ההרגשה, הרגשת הבורא בכלי הזה, נקראות "עולמות", "פרצופים", "מדרגות". ובכל מדרגה, בכל הרגשה כזאת, יש את המשותף בין הכלי לאור, שזה מסך, שהוא המקשר את שניהם יחד.

ומפני שאדם בנוי בדיוק בהתאמה מתכונות כנגד האור, אז הוא מבדיל, מבחין בתכונות הדומות לבורא, בתכונות המנוגדות לבורא, הרבה מאוד הבחנות, שהוא קורא להן בשפת הענפים. בכל מה שנמצא בעולם הזה הוא מוצא מילים לספר על השורשים העליונים.

מפני שגם העולם הזה הוא ההעתקה מהנשמה, והכלי החיצון על הנשמה נקרא "חמישה חושים שלנו", וההתפעלות שאנחנו מרגישים בו נקראת "העולם הזה", אז אדם לוקח מילים מההתפעלות החיצונית הזאת דרך חמישה חושים, ומספר במילים האלה על התפעלות יותר פנימית שמרגיש בנשמה.

מי שמרגיש את הנשמה מבין על מה האדם מדבר במילים חיצוניות, בהתפעלות חיצונית. מי שלא מבין, משייך את המילים האלה של המקובלים למילים חיצוניות. לכן כל המאמץ של האדם צריך להיות להצמיד את עצמו להרגשה פנימית ככל האפשר, להשתדל לפרש אותה, ולהיות דבוק להרגשה הפנימית ביותר ולהצדיק אותה, למרות כל התהליכים שעוברים על ההרגשה הזאת.

אפילו שעוברות בהרגשת הבורא צורות מנוגדות אליו, אם אדם מתקן את עצמו במסך כזה שעליו זה לא פועל בכלל, אלא הוא נמצא בדבקות בבורא, בלהצדיק, בלאהוב אותו, גם בטוב וגם ברע נקרא שזכה ל"אהבה השלימה".

תלמיד: אנחנו אומרים שהכול בנוי על הקשר שבין האדם והבורא, ובעמ' 53 פסקה אחרונה, דבר המתחיל "א. לפעמים האדם מודאג", הוא אומר שאפשר להתקרב לה' על ידי סיבות טובות, על ידי קבלת הטוב מה'. ומצייר מצב שאם קרה לאדם נס ונרפא מאיזושהי מחלה, גם דרך זה אפשר להגיע להתקרבות לה'.

אז השאלה שלי, למה אנחנו לא יכולים לעבוד קצת עם התחושות הטובות, למה אנחנו עובדים רק עם הייסורים ואת התחושות הטובות אנחנו לא מצרפים לעבודה שלנו?

הבורא לא נוהג איתנו בדברים טובים ובדברים רעים. מצד הבורא יוצא אור שמיטיב ומחזיר למוטב. זאת אומרת, מה זה כל טוב? גם בהשגחה, גם בהנהגה וגם בהרגשה, זאת אומרת גם בתיקון וגם במילוי, שתי התכונות האלה שנמצאות באור הזה, הן לטובת האדם. אלא כמו שהוא אמר בתחילת המאמר, שבמידה שאדם לא מוכן, לא נמצא בהשתוות הצורה עם פעילות האור, או של תיקון או של מילוי, הוא מרגיש באור הזה אי נעימות, חוסר סבלנות, ייסורים במקום תענוגים. כלומר הכול תלוי במצבים שהכלי נמצא בהם ולא תלוי באור בכלל.

באור יש רק דבר אחד, "אור עליון ממלא כל המציאות". הוא פועל אליך מגמר התיקון שלו לא מהמצבים שכביכול מתגלים עכשיו באמצע, אלא ממש מגמר התיקון, משם הוא מאיר. הבורא לא ברא חוץ מהמצב ההוא, שום מצב, כל יתר המצבים מתגלים בכלי מתוך החלטת הכלי להשתוות הצורה.

כיוון שהכלי פועל בכיוון השתוות הצורה, אז מתגלים בכלי בזה אחר זה שני מצבים, פעם אחת לפי כמה שהכלי נמצא בהשתוות הצורה, ופעם אחרת על פי ההרגשה עצמה, הרגשת הבורא כתוצאה מהשתוות הצורה. זאת אומרת, הכלי מרגיש את עצמו, נגיד 20% בהשתוות הצורה ו80% לא. אז האחוזים האלה קובעים את המדרגה הרוחנית שבה נמצא הכלי. ובהתאם לזה הכלי מרגיש מילוי, את הבורא, עד כמה שנמצא איתו בחיבור ועד כמה שלא נמצא איתו בחיבור, בדבקות.

זה הכול. המכניקה היא פשוטה מאוד, כשאנחנו מתחילים לפרט אותה לפי התהליכים שעוברים בכלי אז אנחנו נתקלים בסדר מסובך, אבל זה הכול מפני שרוצים לעשות מדבר הפוך מהאור דבר הדומה לו על ידי הכוונה ואלה שני דברים שסותרים אחד את השני, כוונה וטבע, והם צריכים להתחבר יחד באותו כלי ולעבוד כמו תכונת הבורא.

כאן מתחילה כאילו להיות הבעיה, הסיבוך הזה. אבל מצד הבורא אין שום פעולות, כי הוא לא פועל, הוא לא משתנה. זה רק בשפת בני אדם אנחנו אומרים עליו שהוא רחום, חנון, הוא טוב, עכשיו הוא יושב בכיסא דין, עכשיו בכיסא רחמים. כל המילים וכל התיאורים הם מצד האדם ואצלו רק טוב ומיטיב בלבד.

לכן אם אדם משתדל למצוא בכל מצב שלו את הטוב והמיטיב בלבד, כשהוא עדיין לא הגיע לדרגת התפתחות האחרונה - שאז הוא מגלה רק טוב ומיטיב, אז הוא מגלה כביכול כל מיני שינויי יחסים מהבורא אליו. אבל זה לא מהבורא, זה בתוך הכלי שלו כך מתפתח. זה כמו שאני מסתכל דרך זכוכית אדומה אז כל העולם נראה אדום, דרך זכוכית ירוקה כל העולם ירוק. האם העולם צבוע, או אני שמתי את הפילטרים האלה על הכלי שלי ושיניתי את הכלי. ככה אצלנו הכול.

אם אני הייתי מרחיב את הכלי קליטה שלי הייתי שומע מאפס עד אין סוף תדרים. תאר לעצמך מה הייתי עכשיו מרגיש, הייתי אומר, "איזה עולם חיצוני רחב". לכן אנחנו אומרים שכל הקליטה, כל התארים, כל מה שיש לנו, זה הכול רק בתוך הכלי. "כל הפוסל במומו פוסל" הכול מתוך הכלי.

תלמיד: למה אי אפשר לקחת את ההרגשות הטובות?

אתה שואל למה אי אפשר להתקדם דרך ההרגשות הטובות בלבד?

תלמיד: לא, לצרף גם אותן לעבודה.

אנחנו מצרפים את ההרגשות הטובות בעבודה. אתה לא יכול להתקדם רק מרע, ודאי גם מטוב. אבל הטוב והרע תלוי במה שאתה קובע כטוב ורע. אם רק לפי ההרגשה אז יכול להיות שאתה מרגיש טוב ובעצם זה לא לטובה.

תלמיד: לפעמים כמו שהוא מתאר בפסקה הזאת, אדם מרגיש הרגשה טובה ומשייך אותה לבורא.

לא אכפת לי להרגיש הרגשה טובה ולהגיד שזה מהבורא "ברוך ה'", או לתת תרומה מזה שהרווחתי טוב מאוד. אבל האם זה מקדם אותי או לא? האם אני משייך את ההרגשה הטובה לפני שאני מדביק אותה לתכלית, או אחרי שהדבקתי אותה לתכלית?

אם אני מרגיש משהו, אני קודם מצרף אותה לתכלית, ומהרגשה המשותפת של הרגשה ושכל כאילו, הרגשה וכוונה, אם אני מזה מרגיש טוב זה באמת טוב. אבל אם אני מרגיש סתם בהרגשה שזה טוב לפני שבדקתי את זה עם המטרה, עם התכלית, אז זה בהמיות. וזה ודאי שלא מקדם אותי אלא ההיפך. אם אני קיבלתי הרגשה, לא חשוב אם היא טובה או רעה וחיברתי אותה לתכלית, ולא חשוב גם אחרי זה מה אני מרגיש, טוב או רע, אפילו שאני מקלל אחרי זה את הכול, וגם את המקור שהביא לי את ההרגשה, אבל אני חיברתי את זה עם ההרגשה, זו התקדמות.

תלמיד: מה זה לחבר לתכלית בדיוק?

אני לא יודע מה זה לחבר לתכלית, אלא פשוט יחד עם ההרגשה אני משתדל להרגיש את הבורא, משתדל לחבר את זה אליו, "אין עוד מלבדו", קיבלתי ממנו. אם אני יכול להחזיק את ההרגשה הרעה ביותר יחד עם נוכחותו במודעות שלי, אז המצב מצוין.

העבודה היא שלא יסתלק הבורא ממודעות האדם לאף רגע. הרגשות הם יעברו, לא חשוב באיזו התחלפות הם יהיו כל הזמן, אני לא בעל הבית על הרגשות, וגם לא בעל הבית על המחשבות שעוברות עליי. אני קורא ופתאום "בום", נופלת עלי כזאת מחשבה שאני מזדעזע. חשבתי עליה בטח בעבר, אבל מה פתאום עכשיו בזמן שאני קורא על כאלה דברים פתאום "אוי", איפה אני פתאום? זה לא חשוב, לא לפי זה אני בודק את המצב. אני בודק את המצב האם יחד עם זה אני יכול להיות בחיבור עימו. מה זה בחיבור? אפילו בשכל, לא בהתפעלות ובהתרגשות. אפילו לא בהתפעלות ובהתרגשות, אם הוא עדיין לא נעלם מהמודעות שלי, זה יפה, זה העיקר.

המבול והמחבל וכל הדברים האלה, להיות דווקא נגד זה. אם באמצע המבול אני יחד עם הבורא, אז המבול הוא ממש הופך להיות לדבר הכי מועיל. המחבל, הסטרא אחרא, כל הדברים האלה הם לא פועלים בזה שאתה תרגיש רע או טוב, הפוך, הם רוצים להביא לך דברים טובים. הם פועלים רק כנגד נוכחות הבורא במודעות האדם, וזה הדבר הגרוע ביותר.

תלמיד: על מי אומרים את ההגדרה של הפרק "מהו המחבל"? המחבל הוא אדם שגורם נזק נגיד, נמצא בתוך המבול, זה אומר שמגיע לו.

מהו שהמחבל היה נמצא במבול והוא היה ממית. אם אנחנו מדברים שהכול בא מתוך הבורא, או מתוך הכלי של הנברא, זה לא חשוב, הרי הכול מהבורא בסופו של דבר, אז מה נשאר לנו בכלל לשייך לנברא? זאת שאלה, האם בכלל יש לנו משהו. כשאנחנו אומרים שהכלי הוא יש מאין, והמילוי שבו הוא יש מיש, ושניהם באים מהבורא, אז מי אני? אני הוא מי שמרגיש. יכול להיות מי שמרגיש ויכול להיות שלא, המקסימום שיכול להיות מי שמרגיש שהכלי בא מהבורא והמילוי בא מהבורא ולא יותר, זה האדם בסך הכול.

הבורא שולח את המחבל בתוך המבול ורוצה להראות לך איפה אתה נמצא, ועד כמה אתה מתאמץ שהמחבל לא ימית אותך. עם המבול אין לך מה לעשות. "ימית" זה נקרא שלא ינתק אותך מהרגשת הבורא. "מיתה" זה נקרא שאתה מאבד נשמה. מה זה נשמה? כלי שבו אתה מרגיש את נוכחות הבורא, זה נקרא "נשמה".

תלמיד: אני מאבד קשר עם הבורא.

כשאתה מאבד קשר עם הבורא, זה נקרא שלקחו ממך את הנשמה. כשאתה מקבל יותר קשר עם הבורא, אז הנשמה חוזרת אליך, היא נעשתה יותר גדולה. נשמה היא אותו כלי, אותו חוש השישי שבו אתה מרגיש את הבורא.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהמחבל פה הוא יצר הרע?

נגיד שמהחבל הוא יצר הרע. המחבל זה אותו בורא שמשחק איתך ורוצה לנתק אותך מעצמו, רוצה לראות עד כמה תעשה מאמצים שלא להתנתק. בזה הוא מלמד אותך איך להיות בקשר תמידי עימו וכל הזמן לחזק את הקשר.

תלמיד: איך משיגים את גדלות הבורא? כתוב שאני רואה שהוא גדול בטבע שלו, זו לא עבודה.

את גדלות הבורא משיגים מהדבר ההפוך מזה. מה זאת אומרת מדברים הפוכים? כתוב, איפה שאתה רואה ענוותנותו שם אתה מגלה את גדלותו. מגלים את גדלות הבורא דווקא מזה שהוא מסתיר את עצמו, מזה שהוא נקרא חלש, עושה מעצמו חלש, מזה שהוא עושה מעצמו אפס, מזה שהוא מוכן כביכול, כי זה במילים, ברגשות שלנו, לסבול את הכול, להכניע את עצמו, ולתת לאדם את כל חופש הפעולה, מה שלא יהיה. ומתוך האפסיות הזאת, לא מגבורה כמו שאנחנו חושבים, אלא דווקא מהשפלות הגדולה ביותר, ללמד את האדם לאט לאט מה הן באמת התכונות של גבורה וגדלות האמיתיות. מזה אדם מגלה לאט לאט, ואלו כבר דרגות גבוהות של גדלות הבורא.

למשל כמו שאנחנו, ההורים וויתרו לנו על הכול, ואנחנו חשבנו שזו חולשה, שאנחנו הגדולים והם הקטנים, ואנחנו משחקים איתם איך שאנחנו רוצים. הם וויתרו על הכול והיו מוכנים לעשות בשבילנו הכול, אפילו שהיינו גרועים ביחס אליהם, אבל כשאני גדל, אני מתחיל להבין שזה עניין של גדולה ואהבה מצידם ללא גבול.

תלמיד: בלי שאני מרגיש אותו שהוא גדול, אני לא יכול לבנות את העבודה שלי, לא יכול לראות איפה הוא ואיפה אני.

בלי שאתה מרגיש שהוא גדול אתה לא יכול לבנות את היחס אליו, את העבודה שלך, קצת להכניע את עצמך, את הטבע שלך לפניו, זה נכון. אבל כאן יש בעיה, אם אתה תראה שהוא גדול, אז כמו בעולם הזה לפני גדול אתה מכניע את עצמך, איזו ברירה יש לך? או מצד זה שאין לך מספיק כוח להתגבר עליו, או מצד שאם הוא גדול, אז כדאי לך להיות בקשר עימו ולא נגדו. כך אנחנו בחיים שלנו, אם אני רואה מישהו גדול, אז קודם אני בודק אם אני יכול לנצח אותו או לא. אם אני מנצח אותו, אז הוא כבר לא גדול, אני משתדל למחוק אותו. אבל אם אני לא יכול, אז אני כבר מחפש איך להתחבר אליו. גם כך וגם כך הרצון לקבל שלי פועל לפי הטבע.

כשאנחנו נתחבר לאלוהות לא מתוך הטבע, אלא למעלה מהטבע, אז הוא לא יכול להראות לנו את הגדלות שלו, אלא ההיפך, הוא כל הזמן חייב להקטין את עצמו. וככל שאדם גדל וגדל, אומנם האדם כל פעם משיג שהבורא הוא באמת גדול, אבל הוא לא משיג את זה בהרגשה, הוא משיג את זה מתוך ניסיון מכל מיני דברים שליליים, מתוך השלילה הוא משיג את זה. מזה שאני מקבל מכות ולא יכול לצאת מהן, מזה שהוא מסובב אותי פה ושם ואני מבולבל, מתוך זה אני מכיר שהוא גדול, מתוך זה מצטברת אצלי הרגשה, הבנה שהוא באמת מעל הכול, כי אני רואה באיזה תחכום הוא מסדר אותי. אבל אם הוא היה נראה לי גדול בחיבוק, והיה אומר "בוא נטייל, נבלה, נעשה לך טוב", אז הייתי מזלזל בו. כך אנחנו בנויים, שרק מהדבר ההפוך יכולים לגלות את החיובי.

תלמיד: הוא מדבר על שיטה. בהתחלה צריך לראות את גדלות הבורא, ואחר כך דווקא לדחות אותה כדי שתהיה התגברות, שלא תהיה תלוי בגדלות הבורא. למה יכול להיות פגם בזה שיש גדלות הבורא?

למה שיהיה פגם בהרגשת גדלות הבורא? פגם יכול להיות אם אני מקבל את התגלות הגדלות בכלים דקבלה. אני צריך להאמין בגדלות הבורא למעלה מהדעת, בגלל זה צריך חברה נגיד. כי אם אני אראה אותו כגדול, אז אני אכניע את עצמי מטעם רצון לקבל, ואני צריך להכניע את עצמי מטעם רצון להשפיע. כי אם קודם אני ארצה להשפיע ולא אוכל להשפיע, אז אני אקרא לו שיעזור לי.

הנקודה הזאת לא ברורה. זה יהיה כמו לפי אותו עיקרון "תתפסו את הגנב". בשביל מה אני צריך את הגדלות שלו אם עדיין לא יצאתי מהרצון לקבל? הרצון לקבל ייהנה מהגדלות שלו. אלא רק בתנאי שאני מקודם מוכן שיהיה לי צמצום ומסך, ומהגדלות שלו אני אקבל כוחות, יהיו לי כוחות על מנת להשפיע, במצב כזה אני מוכן לעורר את הגדלות שלו.

אני יודע שעכשיו אם הבורא יתגלה לי כטוב, אז אני אפסיק לחשוב על המטרה. עכשיו הוא יתגלה לי כטוב, יהיו לי תענוגים, אני יודע שהתענוגים האלה קונים אותי, אני מכור אליהם, גמרנו, אני כבר לא נמצא בתלם, אני לא נמצא בהתקדמות. לכן אני לא רוצה את התענוגים האלה, אני מפחד שהם יבואו, אני מפחד שהם יבלבלו אותי. יותר טוב שאני אשאר קצת במצב טוב, בכל זאת אני רצון לקבל, אני עדיין בהמה, אני רוצה להיות קצת במצב טוב וקצת במצב רע, שזה יחזיק אותי באיזון, להיות לא מאוד ברע ולא מאוד בטוב, כי שני הדברים האלה הם לא בשליטתי. מצב העבודה אצלי הוא שאני נמצא בין זה לזה, ואז איכשהו אני יכול לעשות איזון. דברים טובים, אני יודע שאם הם יבואו אלי, אז אני פשוט אתבטל מכל המחשבות על הבורא.

תלמיד: דברים טובים שבאים זה בידיעה שזה בא ממנו.

דברים טובים שבאים ובידיעה שזה בא ממנו, אלה לא דברים שאיתם אפשר להתקדם. זה טוב מאוד שאדם מרגיש את הדבר הזה, שהתגלה לו משהו טוב והטוב הזה מגיע מהבורא, אבל זה לא כלי להתקדמות. כי מה אז אני מרגיש? איזה חיסרון באותו זמן אני מרגיש באותו כלי? אומנם ההרגשה הזאת טובה, היא באה מהבורא, והבורא מתגלה בה שהוא עושה לך את הטוב, יופי, זה אחד מהמצבים שלנו, אבל מזה אין לך חיסרון הלאה לגדלות שלו, להתקדמות אליו, אין לך שום פתח לעשות איזו תנועה מעצמך. איזה חיסרון יש? אין שום חיסרון.

אם אתה לא כמו זקן עכשיו הולך למצוא איזה חיסרון, להתכופף ולראות ממש, כלפי מה להתכופף? כלפי אותו מצב, והמצב הזה כבר לא נראה לך טוב, אתה בכוח מתחיל להוריד אותו ולראות שבמצב הזה יש גם כל מיני דברים רעים, אם אתה לא מתכופף, אז המצב הזה לרעתך, אתה מאבד אותו ונופל. אלא אתה צריך להתכופף דווקא, להתחיל לחפש חסרונות באותו מצב, ואז אתה לא נופל, אלא משתמש בו כמדרגה שממנה והלאה אתה עולה, ולא שממנה והלאה אתה נופל ואחר כך רק עולה.

מצב של כל טוּב, אפילו בהתגלות יחד עם נוכחות הבורא, העיקר הוא אם יש חיסרון בכלי או לא. אם אין שום חיסרון לכלי, זו בעיה גדולה. ומתי זה באמת? בגמר התיקון. או כשמתגלה הדבקות הזאת על ידי המסך מעבר למחסום, כשהיא מתגלה יחד עם המסך, אז אדם משתדל בכל זאת ללכת הלאה, ומראים לו עד כמה הוא יכול או לא יכול, אלו בכל זאת עליות וירידות. רק בגמר התיקון מתקיים המצב שהכול יום ואין לילה. לכן להתקדם רק על ידי המצבים הטובים כמו שהוא אומר, זה אם אף פעם לא יתגלה כלי חדש, וזה רק בגמר התיקון חיובי.

תלמיד: גם מצב טוב שבא הוא יכול להיות מחבל.

כן, גם מצב טוב הוא מחבל, ודאי. "מחבל" זה מי שרוצה להמית אותך, לנתק את הקשר שלך עם הבורא. על ידי מצב טוב הרבה יותר קל לעשות זאת מאשר על ידי מצב רע.

לא מן הסתם הם נקראים "מים זדונים". מים הם חסדים, ודווקא מהמים עושים את המבול, מרוב החסד, מרוב הטוב, השפע והיחס. הוא כותב במכתב, שאם ההורים מגלים את האהבה שלהם כלפי הילדים ללא שום גבול, אז הילדים מתחילים לשנוא את ההורים, עד כדי כך שמוכנים להרוג אותם, כי לא נשאר להם שום דבר לעשות, הם לא יכולים לגלות את עצמם. מבול הוא בא מחסד, אבל חסד ללא גבול מוליד את הממית הזה.

תלמיד: מה זה נקרא במצב הזה שאדם דוחה את הגדלות של הבורא?

דוחה את הגדלות, זה בדיוק, הוא רוצה שיישארו לו גבולות, שיישארו לו כלים, ואז המים האלה לא יכבו את האהבה, לא יכבו את הקשר ביניהם.

תלמיד: מה הוא מוסיף?

חיסרון מעצמו חייב להיות. האדם צריך להוסיף חיסרון מעצמו, שתהיה לו אפשרות את זה לעשות, אחרת אלו מים שממיתים.

תלמיד: האם הוא מחכה שהטוב לא יתגלה לו עכשיו, או שיתגלה יותר טוב, מה הוא צריך לבקש במצב כזה, מה התוספת מצד האדם?

את כל הדברים אנחנו מקבלים מהבינה. כל התיקונים וכל המילויים אנחנו מקבלים מבינה, שזה בעצם הכלי שפועל ומתקן את המלכות וממלא את המלכות. מבינה מלכתחילה באים רק חסדים. ג"ר דבינה זה חפץ חסד שלא רוצה כלום. מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו מתגלה דרך הבינה. כל הייסורים וכל הצרות, וכל הבעיות, עד הגרועות ביותר, הם גם באים דרך הבינה. מאותו חסד, מאותו ג"ר דבינה, בסופו של דבר מגיעים אליך כל הדברים הקשים, עד המוות, והכול טמון בתוך החסדים, נמצא שם. אתה רואה מה החסדים יכולים להיות.

אתה צריך לגלות את החסד בכל הדברים הגרועים ביותר שיכולים להיות במציאות. אבל בחסד הזה נמצאת, בהתאם לכלי המלכות, ההשגחה הנוראית ביותר. זה שאדם לא יכול להדביק את השואה לחסד, ואת כל הבעיות הקטנות שלו שבאמצע היום לחסד, זו הבעיה שלנו. אבל הכול בא מהחסד. לכן המבול הוא הדבר שממית את הכול, מים מבינה.

תלמיד: איזה כוח אדם צריך לבקש?

האדם צריך לבקש כאן כוח רק לא להתנתק מהבורא.

תלמיד: לא להתנתק, זה על דרך השלילה. מה על דרך החיוב?

לא. לא להתנתק מידיעת ה', מהחיבור, מהידיעה. מההרגשה אני כבר לא מדבר, לפחות מהידיעה. כי זה התפקיד של המחבל. הוא עובד כנגד הכוונה. מה זה כוונה? חיבור בין הנותן לבין המקבל, מהאציל לנאצל, זו הכוונה. התחלת הכוונה, אפילו שאין לי שום כוונה אליו, אני קצת מרגיש אותו, קצת מדמיין אותו, בדמיוני אפילו, זו כבר איזו התחלת כוונות.

זאת אומרת, כבר יש לי יחס אליו. אם לפחות במשהו יש לי, אפילו בידיעה. אין ידיעה סתם בלי הרגשה אלא אנחנו לא יכולים לפרט את ההרגשה. אבל זו עבודת המחבל. ומכאן אנחנו רואים עד כמה הוא מועיל. בלי המחבל אנחנו לא יכולים להתקדם. הרי אם הוא לא יעורר בנו את הנתק, איך נוכל כל הזמן לבנות את הקשר. אין מציאות אחרת. כל הרצון לקבל, וכל השפע, וכל התהליכים, הכול, כדי לבנות את הקשר. המחבל הוא הכוח הפעיל בזה, שכל הזמן עושה את זה.

תלמיד: השאלה היא אם קודם תדע. בטוח הוא לא יכול להתגלות עבורי כרע, כי אז הוא יישכח. אם הוא יתגלה כטוב כל הזמן, אז גם יישכח, כי זה יהיה מובן מאליו. איזה יחס הנברא צריך לתת כדי שלא יהיה נתק?

היחס שלי למחבל צריך להיות יחס מטרתי, יחס אפקטיבי, מועיל. אני רוצה להיות עם המחבל הזה בקשר. כל הזמן הוא יחבל, אבל מתוך החבלה שלו, אני כל הזמן אגדל ואחכים. ואקח ממנו את כל התחכום שלו, איך שהוא מסובב אותי ומנתק אותי, על כל הדברים האלה שאני הפוך, דווקא אחזק את הקשר. כל העבודה שלו היא דווקא להראות לי איפה אני עדיין לא נמצא בהתחברות.

אז שיהיה כוח בידי כל הזמן לראות את זה, ורעננות מצדי כל הזמן לתפוס את הדברים האלה ולעבוד בהתאם לְמה שהוא מראה לי. להפוך אותו לכוח המועיל, כמו למורה הדרך שלי, בצורה שלילית כאילו. הוא רוצה להפיל אותי מהדרך, נגיד הולכים בשביל בין הצוקים והוא רוצה להפיל אותי, אבל קצת, ומראה לי בזה איפה אני לא בסדר. זה כאן וכאן, ואני מיד מוצא כוחות כנגד זה, בהתחברות עם הבורא.

כך אפשר לראות במחבל כוח טוב, לראות בו כוח חיובי. אלה כל הכוחות שמגיעים אלינו מהבורא בצורה כזאת. אם אדם מאזן אותם שתמיד הוא ברעננות, ומגלה בהם את החיוביות בשלילה כאילו, זה טוב. מהבורא לא מגיע שום דבר אחר. לכן אנשים שלא יכולים להפוך את זה לעבודה, למטרה להתקדמות, כל הזמן סובלים. ואנשים שגם להם יש סבל, אבל יודעים להפוך את כל הסבל הזה להתקדמות, אז נהנים. זו עבודה פורייה, זה נותן את הרגשת הסיפוק.

תלמיד: איך למצוא את המחבל במצב הטוב?

במצב הטוב אין למצוא מחבל. גם במצב רע מאוד וגם במצב טוב מאוד. אלה שני מצבים בהמיים. נותנים אותם לאדם, כדי שהוא יפחד מהם. גם מטוב מאוד, וגם מרע מאוד. שיפחד שיכולים לזרוק אותו למצבים כאלו, שרק הרגש פועל, או טוב, או רע ולא השכל. ובאמת, חבל. אם האדם מרגיש שהוא ממש נמצא במצב כזה, אז הוא צריך להוסיף מעשים. להתחיל לבוא ללמוד, או לעבוד למען החברה, לעשות כל מיני דברים. במצב כזה חסר משהו.

(סוף השיעור)