שיעור הקבלה היומיMay 18, 2026(בוקר)
רב"ש. מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה. 33 (1990) (מוקלט מתאריך 16.01.2003)
May 18, 2026
לכל השיעורים בסדרה: רב"ש. מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה. 33 (1990)
שיעור בוקר 18.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 16.01.2003
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/JMV0cY5K?activeTab=transcription&mediaType=video
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1121,
"מהו, "ארץ יראה ושקטה", בעבודה"
אנחנו שמענו ולמדנו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך ה', עמוד פ"ב, "מהו "ארץ יראה ושקטה, בעבודה". יראה ושקטה, זאת אומרת, התחלת העבודה על ידי היראה ופעולת היראה, וסוף העבודה זה שַקטה. "שקט" זה נקרא שהשיג מה שרצה ויכול כבר לעבוד בעל מנת להשפיע. ויראה זאת הפעולה שעל ידיה מגיעים למטרה זו.
והעיקר אצלנו - המטרה. המטרה היא להידמות לבורא. הבורא מתראה אצלנו כמכלול של תר"ך הפעולות בעל מנת להשפיע.
אם אני בכל תר"ך האיברים שלי, תרי"ג ועוד שבע, מה שנקרא "דרבנן", אם אני בכל תרי"ג הרצונות שלי שמהם מורכבת הנשמה, הכלי שלי, יכול לבצע פעולות בעל מנת להשפיע, זה נקרא שבכל גופי, בכל אברי הנשמה אני עושה פעולות בעל מנת להשפיע בסך הכול יחד בכולם, אז אני מגיע לזה שאני דומה לבורא.
כי על ידי האור נבנה הגוף שלי, הכלי שלי זאת אומרת, "גוף" זה נקרא כלי של נשמה, ואם אני מקיים כל רצון ורצון בכלי הזה על מנת להשפיע ובכל הרצונות יחד, בזה אני דומה לאור שברא את הכלי, היינו לבורא.
איך אני מגיע להיות דומה לבורא? על ידי זה שאני מתקן. הולכים מהסוף להתחלה. על ידי זה שאני מתקן כל רצון ורצון בפעולה בעל מנת להשפיע, מבצע פעולה בכל רצון ורצון עם כוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא לבצע "פקודין", פקודות. פקודות מהמילה "פיקדון", ואז כנגד כל האור שברא אותו רצון, אם אני מבצע ברצון הזה פעולה על מנת להשפיע, אותו האור שברא את הרצון, הוא ממלא את הרצון הזה על ידי זיווג דהכאה, ואז הכלי והאור נמצאים בהשוואה, ובזה הכלי, הרצון, דומה לאור, לבורא.
זאת אומרת, המטרה שלי להגיע לביצוע פקודות. כשאני מבצע את הפקודות, זה נקרא שאני מקיים "תורה ומצוות". כשאני עושה 620 פעולות בעל מנת להשפיע, זה נקרא שאני מבצע מעשה מצווה, והאור שנכנס, האור הפנימי, שאז מתקבל בכלי בכוונה בעל מנת להשפיע, הוא נקרא "תורה". ובסך הכול כשאני מבצע את כל הפקודות האלה יחד, וכל האור שלהן נכנס יחד ומתגלה כאחד, זה נקרא שיש לי גמר התיקון של הרצונות שלי בכוונה בעל מנת להשפיע, בקבלת אור התורה.
איך אני יכול לתקן את כל הגוף שלי כדי להגיע לבצע את הפקודות, כל פקודה ופקודה? יש כנגד זה עצות איך לעשות את זה. מה זה נקרא עצה? פקודה זה נקרא שכבר יש לי כוונה בעל מנת להשפיע שרכשתי, ועל ידה אני עושה זיווג דהכאה ומבצע פעולה בלקבל על מנת להשפיע. זו פקודה.
והעצה לפני זה, העצה איך להגיע בכל רצון ורצון להכוונה הזאת בעל מנת להשפיע, זאת אומרת לעבור מכוונה על מנת לקבל, מכוונה לעצמו, לכוונה לעל מנת להשפיע, הכוונה לבורא, את המעבר הזה אני עושה על ידי הפעולות שהן נקראות "עצות".
למה עצות? זה שם כזה, אצלנו בעולם הזה מייעצים לך, "תעשה ככה ותעשה ככה". למה מייעצים? כי כאן יש עניין של בחירה חופשית של האדם, כאן יש עניין של לעבור דרך המחסום, שזאת פעולה שהיא לא בפיקוח ישיר של האדם. מפני שהוא נמצא בעל מנת לקבל, אז כל הגוף שלו ודאי שמתנגד לעבור לעל מנת להשפיע ואין דבר יותר מנוגד, יותר על טבעי מזה.
וצריכים כאן אילו פעולות, עצות שהן לא כל כך מובנות בזמן הביצוע. לא שאני עושה פעולה ישירה על הרצון שלי שתרכב עליו כוונה על מנת להשפיע במקום כוונה על מנת לקבל, אלא אני עושה כל מיני פעולות של עצות, זאת אומרת אני עושה כל מיני פעולות צדדיות כביכול, שעל ידן אני גורם שהכוונה על מנת לקבל תתחלף ובמקומה תבוא כוונה על מנת להשפיע על ידי המאור המחזיר למוטב. כי בעצות אני עושה כל מיני תחבולות, ותחבולות הן גם לא בפעולה ישירה, אלא אני גורם לזה שיבוא האור ויעשה את העבודה שלו עליי.
למה בצורה כזאת אני צריך לעשות את זה? כי בצורה ישירה הרצון לקבל לא ייתן לי לבצע פעולה כזאת. אי אפשר כשבן אדם נמצא בתוך רצון לקבל, להרוג את הרצון לקבל, אלא רק על ידי פעולה עקיפה. וכל הגוף, אם היה רואה מה הוא עושה בצורה ישירה, היה ודאי מתנגד בכל התוקף והיה ממש בוער ולא נותן לנו אפילו לחשוב שנייה אחת על זה. ואנחנו בכל זאת רואים על עצמנו, שאנחנו קמים ובאים ושומעים, וכאילו מוכנים לקבל את הדברים האלה.
זו ההסתרה המתוחכמת שנמצאת ממש לפני הרצון לקבל, והוא חמור, לא מבין מה הולכים לעשות איתו, כשמביאים אותו לשחיטה. יותר מזה, הוא מוכן בעצמו לגשת לזה, ללכת לזה, כביכול לרצות את זה, לגרום לכל הפעולות עד הרגע האחרון, כי הוא לא רואה אחרי כל הפעולות האלה שהן לרעתו. ורק הפעולה האחרונה, בהיסח הדעת של הרצון מקבל, כשהיא קורית כבר, אז כבר מאוחר. כבר שחטו אותו וזהו, ונעשה רצון עם כוונה על מנת להשפיע.
אז עצות הן דבר מאוד מסובך, ומערכת מאוד משוכללת עומדת מעלינו כדי להחדיר בנו, ובסביבה שלנו, ובתוכנו, ומחוץ לנו, את הנתונים כדי שאנחנו כל הזמן נוכל להתקדם על ידיהם בלי שאנחנו יודעים איך זה קורה, בלי שאנחנו מבינים סיבה ומסובב, אלא כל מה שבידך ובכוחך תעשה, כך זה יקרה.
העיקר להסכים עם כל דבר שבא בכל רגע, ולצרף לזה את המטרה כפי שאני מבין ואת הבורא, כמו שאני מתאר לעצמי. ואז מהפעולה הזאת כבר אנחנו מתקדמים באותו רגע בצורה המועילה ביותר למצב הבא, שגם בו יש אותה בעיה, שנעלמים הבורא והמטרה, ושוב צריכים להכניס לאותה תמונת המצב את הבורא והמטרה.
כדי לתקן את הכוונה על הרצון, שלא יהיה רצון עם כוונה על מנת לקבל, אלא רצון עם כוונה על מנת להשפיע, זאת אומרת לעבור מחוץ לארץ, לארץ ישראל, שההבדל בהם הוא הכוונה, לזה יש עצה ראשונה שהיא "יראה".
כמו שבעל הסולם מתאר לנו ב"הקדמת הספר הזוהר", שיש יראה שהיא יראה בתוך רצון לקבל, זו יראה שאדם מתיירא בעולם הזה "מה יהיה לי ולבנים שלי", זאת אומרת, "בנים" זה נקרא הרכוש שלי, מה שאני מוליד, מה שאני רוכש, בסך הכול מה שיש לי. ואחר כך הוא גם נמצא ביראה מהעולם הבא. אנחנו רואים את זה על בני אדם, שבהפוך מהחיה, האדם, מרגיש את הזמן. לא שהוא מרגיש מה היה אתמול ומה שאולי יהיה מחר, את זה גם בהמות וחיות מרגישות יותר טוב מאיתנו, הן אפילו מרגישות מה שיהיה בעוד יומיים שלושה. אלא אנחנו התרחקנו מהטבע, לא מרגישים את זה, גם לא מרגישים מה היה אתמול.
חיות ובכלל, כל הבהמות זוכרות ומרגישות ולפי זה פועלות, אבל אדם שנמצא למעלה מהזמן בעולם הזה, זה נקרא שהוא זוכר את הדורות הקודמים, לומד מהם, מההיסטוריה, מכל ההתפתחות שלהם, מכל המעשים שקרו היום לפני מאה ואלף שנה, וגם לפי ספרים, גם לפי שיש לו כלים לזה, והוא עובד גם לשם העתיד. אולי עכשיו רע לי, אבל בעוד מאה שנה יכול להיות שיהיה טוב. הוא מוכן ממש להקריב את החיים שלו לזה.
אם כך, יש לאדם גם יראה שנייה, שהיא יראה מהעולם הבא. זאת אומרת בכל המטמורפוזות שלי, הסיבובים שלי, מה יהיה שאולי אי פעם יהיה לי, האם אני מכין לעצמי איזשהו עתיד טוב. כי אם הוא מרגיש את העתיד, אז גם העתיד מביא לו את החיסרון. שתי היראות האלו הן יראות שנמצאות באדם בעולם הזה.
יש יראה שלישית, שהיא כבר לא אינטרוברטית כלפי אדם, אלא אקסטרוברטית, מחוצה לו. ומחוצה לו זה לא כלפי החברה שלו או המדינה שלו או העולם, כי זה גם שייך אליו. אלא מחוצה לו הכוונה, שלגמרי יוצא מגופו וללא שום חשבון לעצמו, וזה כבר יכול להיות על מנת להשפיע רק לבורא, או לחברה, בצורה מנותקת ממש מעצמו, כשהבדיקה היא, שלבורא או לחברה זה אותו דבר. היראה השלישית היא יראה שאליה אנחנו צריכים להגיע.
כשתהיה לאדם יראה, זאת אומרת חיסרון להשפיע לבורא, מתוך החיסרון הזה הוא כבר יכול לקבל על עצמו עצות איך להגיע לכוונה הזאת בעל מנת להשפיע. וברכישת הכוונה בעל מנת להשפיע, הוא עשה את הפעולות על מנת להשפיע, שהן נקראות כבר "פקודות".
יש כאן שרשרת פשוטה של ההתפתחות הרוחנית של האדם, מהיראה הראשונה ליראה השנייה ליראה השלישית, ו"המאור שבה מחזירו למוטב" שעושה כל מיני עצות, "מה שבידך בכוחך לעשות תעשה"1, כשגם העצות האלו נקראות "תורה ומצוות". אבל הן לא תורה ומצוות שמקבל על מנת להשפיע מאור התורה, אלא מזמין על עצמו מאור התורה המחזיר למוטב. שאז כל העצות שלו, כל הפעולות שלו בעצות, הן פעולות בחברה, בלימוד, בכל מיני דברים, והן נקראות "מצוות". זו כל פעולה ופעולה שיכולה לעורר עליי אור מקיף שנקרא "תורה", המאור המחזיר למוטב.
זאת אומרת, בתורה ומצוות יש לנו שני אופנים - או תורה ומצוות שמתקנות את הרצון מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, או תורה ומצוות שאלו כבר פעולות בזיווג דהכאה על ידי המסך, וקבלת האור הפנימי בעל מנת להשפיע.
תלמיד: אמרת בהתחלה תר"ך פעולות על מנת להשפיע ואחר כך תרי"ג?
תר"ך ותרי"ג זה אותו הדבר. יש שמות, כל מיני דברים נוספים, שנקראים "שבע מצוות דרבנן". "דרבנן" זה מהמילה גדלות, תוספת.
תלמיד: דיברנו שהרצון נשאר ואנחנו מתקנים את הכוונות, אנחנו לא הורגים את הרצון.
אנחנו אף פעם לא מתעסקים ברצון עצמו. הרצונות באים ומתעוררים בנו ללא שום שאלת פיו מאיתנו. אלא כל רצון שבא, מלכתחילה הוא בא עם כוונה על מנת לקבל, ואני צריך לטפל רק בכוונה בעל מנת להשפיע.
כל רצון ורצון, כל מצב ומצב שאני נמצא, המצב שאני נמצא זה הרצון. רצון זה מלכות, מלכות נקראת "עולם". מה זה העולם שלי, כל המרגש שלי, מה הוא? זה פשוט הרצון, או תשלובת רצונות, סכום רצונות, שכל אחד מהם התגלה באופן מיוחד, בעוצמה מיוחדת, ובקשר עם רצונות אחרים בצורה מיוחדת. ובסך הכול בתוך הרצונות האלו אני מרגיש כנגדם איזו תופעה, בהם אני מרגיש איזו תופעה. התופעה שאני מרגיש בהם מורגשת אצלי כמצב שלי, כעולם שלי. המצב הזה, אם הוא בפני עצמו, הוא טוב או רע, ואני בודק אותו לפי הרצון שלי, איך אני נמצא, איך אני יכול להיטיב לרצון הזה, זאת אומרת עד כמה הוא עדיין לא מספיק מלא כלפי הרצונות שעכשיו התגלו.
העבודה עם הרצון, כל פעם ופעם כשאני נמצא בתוך הרצון, כשאני תופס את עצמי שאני יש, שאני נמצא, ואם אני נמצא, כנראה שיש לי כל מיני רצונות שבהם אני מרגיש מה שאני מרגיש, והרצונות האלה הם שיהיה לי טוב, שיהיה בהם טוב, אז יש לי מטרה, על ידי הרצונות האלו להתאים את עצמי לבורא.
איך את המצב הנוכחי אני יכול להתאים לבורא, שיהיה דומה לבורא, שתהיה לי דבקות אפילו במצב שבו אני נמצא? חסר לי באותם הרצונות כוונה בעל מנת להשפיע. איך אני עושה את זה? אז קודם כל בתוך הרצונות האלו, בכל התמונה הזאת של העולם שלי שאני מרגיש עכשיו, חסרה לי רק מטרה, למה אני צריך להגיע, ואני צריך על ידי המטרה הזאת להגיע לבורא, שהוא ישכון בי. אז אני אהיה כמלכות שבה נמצא השוכן. לא סתם מלכות, רצונות שהם העולם שלי שאין לו שום קשר עם המציאות. אלא אם אני אהיה מתוקן, אז הכוונות שלי יהיו כלפי הבורא ובשבילו, ואז הוא ישכון בי, ואני ארגיש אותו ואהיה איתו בדבקות בי, הוא ממש ימלא אותי. אז אני צריך לחפש איך לקרב את התמונה הזאת אליי. זה בעצם מה שבעל הסולם מתאר במכתב בדף ס"ד ב"פרי חכם".
מתוך התמונה שבה אני נמצא עכשיו, ולמה שאני צריך להגיע, ולהגיע זה בעוד רגע, "עולם הבא" נקרא מה שיבוא בעוד רגע, אז מתוך הפער בין שני המצבים האלו, אם אני מתעמק בזה ומתחיל ללמוד את המצב, אז אני מגיע לכל מיני עצות, איך לעבור מהמצב הנוכחי הלא מתוקן, למצב הבא המתוקן. איך לעבור מהמצב הזה למצב ההוא זה נקרא "לבצע עצות", מה שמייעצים לי האנשים שכבר עברו את זה, שלכן הם חכמים ולכן הם מדריכים.
תלמיד: השאלה אם מבצעים את העצה הזאת, ואז עוברים לעצה הבאה נניח.
בכל רגע אני נמצא בהתעוררות של רצונות אחרים, בקשר מיוחד ביניהם, במידות מיוחדות של כל רצון, באופן שזה כבר רצון אחר, וכן הלאה. זאת אומרת, העולם שלי, היינו המצב הפנימי שלי כל הזמן משתנה, הרצונות משתנים, הרשימות. ואני כל פעם צריך רק להרגיש איפה אני נמצא, לאן אני צריך להגיע, איך אני צריך להתאים את עצמי לפי כל המצבים שמשתנים, כך שכל פעם המטרה והבורא יהיו רצויים ומורגשים בכל הרצונות האלו, כממש הקובעים מה הרצונות האלו עכשיו יפעלו ויעשו.
זה בדיוק מה שהוא מתאר לנו ב"ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא"2. את זה אני צריך לתאר, ולפי המטרה אני רוצה שעכשיו זה יקרה.
תלמיד: יש את הסיבה ומסובב ויש הצטברות.
יש קשר בין סיבה ומסובב בכל המצבים שלי. אותה שרשרת שהנשמה שלי התגלגלה מלמעלה למטה, כלומר הכלי הזה עבר חטא בדרגת אדם הראשון, ואז ירד דרגה אחר דרגה עד המצב הנוכחי, ועוד יותר למטה - כי מהמצב התחתון ביותר שאליו נפלו הכלים, אני כבר עליתי במשך עשרות גלגולים, עד שהגעתי למצב שאני כבר מכיר איפה אני נמצא, הגעתי להתחלת הדרך בהכרה - אותה שרשרת מצבים אני עכשיו ממשיך לממש. שאז היא גלשה מלמעלה למטה, בהתדרדרות, ועכשיו באותה שרשרת אני עולה בחזרה למעלה. אני כאילו אוסף את השרשרת, מגלגל אותה בחזרה לחזור למצב הקודם.
כל המצבים שאני עובר ממצב למצב, ודאי שהם כבר מוחלטים, הם כבר חתומים, הם כבר נמצאים מוכנים בתוך הנשמה שלי, ויש בהם סיבה ומסובב. כמו שאנחנו לומדים בין הפרצופים, שאח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון, ואין פה שום דבר שאני יכול לדלג, לקפוץ במדרגות, לדלג על מצבים, או בכלל ללכת בדרך אחרת, אין. אני יכול רק לזרז את התחלפות המצבים.
כל העצות הן רק כדי לזרז את הזמן. וכל הפקודות גם הן איך לבצע כל פקודה ופקודה בצורה מועילה ביותר, מהירה ביותר. בסופו של דבר, אני לא יכול לבצע אחרת גם בכמות וגם באיכות, אומנם הפעולה בעצמה היא פעולה, אבל איך להגיע אליה יותר מהר, גם לעצה וגם לפקודה, זאת אומרת גם לתיקון וגם לביצוע הפעולה עצמה. זו כל ההשתתפות העצמית שלי בבריאה, איך להיות החלק הפעיל בבריאה, הדוחף. זה מה שהבורא רוצה ממני, שאני אדחוף במאה אחוז את כל הדבר הזה בחזרה. אם לא, אז הוא יעזור לי על ידי ייסורים לגלות שאני לא דוחף. אין יותר.
כי העניין הוא אחר. מה זה שיהיה יותר? נגיד שהיית בעצמך בוחר באיזה מצב הבא אתה רוצה להיות כלפי המטרה, אז גם היית מוצא רשימות. אם תחפש במה היית קובע בחירה של אדם, אז חוץ מהדבר הזה אין במה לקבוע, גם אם היית מדמיין אלפי אפשרויות. זה הדבר היחידי שאפשר להגיד עליו שהוא יכול להיות חופשי, ויתר הדברים אין להם שום צורך להיות חופשיים. הרשימות האלה, שרשרת הרשימות שנמצאת בנו, מה זה חשוב באיזו צורה ובאיזה פעולות בדיוק להגיע להיות בדרגת הבורא, להיות כמוהו ב"זיווג דלא פסיק".
אנחנו לא מבינים שהאפשרות היחידה הזאת בקביעת הבחירה החופשית היא באמת האפשרות היחידה. כי יתר הדברים הם ממש דוממים, אין להם שום חשיבות לעומת הבחירה החופשית הזאת, שאני דוחף את כל העניין הזה בעצמי, שיקרה.
תלמיד: מדובר על עצות כשיש אדם שרוצה להשיג משהו והוא לא יודע איך, ואז באים ומייעצים לו. אבל איזה עניין יש לייעץ לילד בן שלוש? לילד בן שלוש אתה לא מייעץ, אתה אומר לו, אם אתה לא רוצה לטבוע, אז אל תעשה כך וכך, אם אתה לא רוצה להיכוות מאש, אז אל תיגע באש.
כל הדברים שעוברים על האנושות הם בעצם כוללים את העצות. רק העצות האלו עוד נמצאות בדרגות כאלו שכביכול אין להן קשר ישיר עם ההתפתחות לקראת המטרה.
אבל בכל זאת, מה אנחנו מייעצים לאנשים בחברה שלנו? אנחנו מייעצים להם להשתמש ברצון לקבל שלהם בכל מיני צורות המועילות להם ולחברה. על ידי כל מיני פעולות אנחנו דוחפים את עצמנו בלא מודע לגמר התיקון. יש איזו נקודה שממנה יכולים לדחוף את עצמנו בצורה הכרתית, מודעת לעניין.
האנושות, רוצה או לא רוצה, כל אחד עושה את עבודת ה', כל אחד, וחוץ מזה הוא לא עושה כלום. זה מה שאתה תראה מלמעלה, מבטיח לך, בכלל אין פה אף אחד שהוא לא כך, מהבורא כולנו צדיקים.
תלמיד: השאלה שלי היא אחרת. אם אנחנו מדברים על עצה, עצה זה אומר שהמקבל שלה מסוגל לשקול אם לקבל אותה או לא לקבל אותה, לשפוט אותה לטוב או לרע. אבל בעצם איזו יכולת בכלל יש?
אתה אומר שעצה היא, שיש לי כך לעשות וכך לעשות, ולשפוט. אנחנו לא בזה, אנחנו חופשיים. הבעיה היא שאם היית יודע למה העצה הזאת צריכה להביא ובאיזה דרכים היא פועלת בי, אז אתה צודק, אבל אנחנו לא יודעים את זה. אם היינו יודעים את זה, אז הרצון לקבל שלנו בשום פנים ואופן לא היה נותן לנו לבצע את העצה. לכן עצה מגיעה אלינו בצורה כזאת שאנחנו מבצעים ללא ידיעה, ותמיד יוצא לך לעשות את זה למעלה מהדעת, זאת אומרת מחוץ למערכת שלך.
מחוץ למערכת שלי זה נראה לי עכשיו כך, שאני בצורה ישירה לא יכול לעשות את זה, ולכן דרך מישהו, דרך משהו אני כן אעשה. זה נקרא שאני עדיין בכל זאת נמצא בלא לשמה. אני מתקרב ללשמה על ידי פעולות כאלו, אבל עדיין אני נמצא בלא לשמה, בעל מנת לקבל.
אני בא ללמוד, ובזה אני אומר לעצמי שיהיה לי טוב, אני נמצא בין החברים, אז יהיה לי טוב, בכל דבר יהיה לי טוב. זה נקרא לא לשמה, ובזה אני כאילו מבלבל את הרצון לקבל, אבל זו לא עצה ממש. "עצה" היא שאתה עושה פעולה שהיא ממש נגד הרצון לקבל, שהיא הופכת אותו לרצון להשפיע.
תלמיד: כל ההסתרה היא כמו סימום של המערכת, של הרצון לקבל, זה כמו לסמם אותו.
לא לצורך הבלבול הביאו את ההסתרה. ההסתרה בעצמה היא פעולה מיוחדת מלמעלה. אנחנו לומדים עולמות, פרצופים, שיורדים מלמעלה למטה, וכל אלה דרגות ההסתרה, זאת אומרת אלו פעולות. וגם מלמטה למעלה כשאנחנו עושים עליות ותיקונים, אנחנו בזה מגלים, כלומר עושים פעולה אחרת מההסתרה שהייתה קודם מלמעלה למטה. הסתרה היא לא סתם שמבלבלים אותנו שנבצע משהו, אלא ביצוע הפעולה הוא על ההסתרה עצמה.
תלמיד: אבל לא כדי להביא לגילוי.
כדי להביא לגילוי, כן. פעולה בעל מנת להשפיע, גילוי, התאמה, קיום פקודה, זה היינו הך. רק אם זה מתראה כלפי הרצון לקבל שלי בצורה לא ישירה, דרך האחוריים של העליון, אז זה נקרא שאני נמצא בהסתרה.
תלמיד: האם העצות שהולכות בשרשור כסיבה ומסובב, זה קורה באופן חד פעמי ואחר כך עוברים הלאה לעצות האחרות?
אתה שואל כך. בעצות ובפקודות שאני עושה, האם אני עובר מאחת לאחרת ובזה אני מטפס בסולם המדרגות, או שבכל מצב ומצב יש לי אותן פעולות שנקראות עצות או פקודות?
ככל שיש לך מצבים עכשיו, במשך השנים שאתה נמצא בזמן ההכנה, בכל המצבים האלו יש לך עצה אחת - לבנות חברה יותר חזקה, לימוד יותר מועיל ומטרתי בכל מצב ומצב שבו אתה נמצא. זאת אומרת כאילו עצה אחת, אבל כלפי כל מיני מצבים שמזמינים לך. בהמשך השיעור נקרא על זה.
המצבים שאתה עובר הם תרי"ג מצבים, מפני שיש לך תרי"ג רצונות, ולא שאתה צריך לעשות תרי"ג פעולות שונות באיכות הפעולות. עכשיו מתעורר בי רצון מיוחד, ואני עושה עליו תיקונים. אחר כך מתעורר רצון נוסף, ואני עושה עליו תיקונים. פעולות התיקון הן אותן פעולות, אני צריך להביא כל רצון ורצון ממצב על מנת לקבל למצב על מנת להשפיע.
הביצוע בכל פעם נראה לי באופן שונה מפני שהרצון שונה. מפני שהרצון שונה נראה לי שאני נמצא בסיטואציה שונה, כל פעם חיים חדשים, אבל בעצם תוכן הדברים נשאר.
נקרא זוהר כרך א', עמוד רמ"ב3.
"ביאור כללי לכל י"ד הפקודין ואיך מתחלקים לז' ימי בראשית."
אנחנו אומרים שכל התורה מתקבצת לז' ימי בראשית, מה שמסופר בהם, וכל ז' ימי בראשית מתקבצים ליום אחד, ליום ראשון, וכאן הוא מסביר לנו איך ז' ימי בראשית מתקבצים לי"ד פקודין, שיש בסך הכול ארבע עשרה פקודות, שאם מבצעים אותן אז מבצעים את כל התיקונים.
אות א'
"המצוות בתורה נקראות בלשון הזוהר בשם" פקודות. "פקודין. ונקרא אמנם גם בשם תרי"ג עיטין." גם פקודות וגם עצות, אותן המצוות שבתורה. שוב, אנחנו לא לומדים מהו המושג הזה המצוות שבתורה. עכשיו הוא אומר לנו יותר מזה, שיש בהן פקודין ויש בהן עיטין. זאת אומרת באותן מצוות שכתובות. "וההפרש ביניהם הוא שבכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נק' אחור ובחינת השגת הדבר נק' פנים". זאת אומרת זה לא פנים ואחוריים של הכלי, אלה הפנים והאחוריים של הפעולה, "ועד"ז יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע".
"כמ"ש חז"ל" במסכת שבת דף פ"ח עמוד א'. הנקודה הזאת אחרי פ"ח זה עמוד א', עם שתי נקודות זה עמוד ב', ככה בגמרא מחולקים הדפים. כתוב שם, "עושי דברו", בשביל מה? "לשמוע בקול דברו." היינו שיש עשייה כלשהי, ואחר כך שמיעה. "ברישא עושי והדר לשמוע. וכשמקיימים תורה ומצוות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע", זאת אומרת מתקנים משהו, עושים משהו, ולשמוע זה כאילו קבלת תגמול, אז "נק' מצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינת אחור", היינו הכנה. "וכשזוכין לבחי' לשמוע בקול דברו," שכבר מקבלים כתוצאה מהעצות, אז "נעשים תרי"ג מצוות בבחינות פקודין והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצוות" בסך הכול, "אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה." כי סך הכול בנשמה יש לנו תרי"ג חלקים, "ושל הגוף". הנשמה והגוף, גוף זה נקרא רצונות לקבל, תרי"ג רצונות, וכשהם מתקנים את עצמם, יש תרי"ג כוונות עליהם, ושמקבלים זיווג דהכאה, יש כבר תרי"ג פקודות.
"ונמצא דעשיית מצווה הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמה וגוף את המדרגת האור השייך לאותה אבר וגיד". הוא אומר איבר וגיד כי הוא מדייק, רוצה או לא רוצה הוא נמצא בזה, אז בשבילו זה מובן. "איבר" ו"גיד" הכוונה שיש בהם, כמו שאנחנו לומדים בצמצום ב', שאין לנו כלים אמיתיים גם מג' דעביות וגם מד' דעביות, אלא הם כלים כאילו לפני גמר התיקון, שלב האבן לא משתתף בהם. אז כך הוא אומר שיש שם איברים וגידים.
"והוא בבחינת הפנים של המצוות," שהאור ממשיך למלא את הכלים, "ומבחי' זאת דפנים של המצוות שנקראות אז בשם פקודין, מבאר רבי שמעון את הי"ד פקודין הנ"ל." למה י"ד? יש לנו תרי"ג. כי בסך הכול יש כאילו י"ד קבוצות, שהן "הכוללות לכל התרי"ג הפקודין, כמו שז' ימי בראשית הם כוללים לז' אלפי שני. ולכן חילק אותם תחת הז' ימי בראשית וקשר לכל אחת ביום המיוחס לה", כל אחת ליום המיוחס לה, "ולפי שהם כוללות לכל תרי"ג הפקודין ראוי להתאמץ לקיימן בכל יום תמיד ככה כמה שאפשר".
זאת אומרת יש לנו פעולות, הפעולות האלו בסך הכול מתחלקות לארבע עשרה קבוצות, ולקבוצות האלו יש גם התאמה לשבעה מצבים עיקריים שאנחנו עוברים שנקראים "שבעת אלפים שנה" או "שבעה ימי מעשה". שבעה ימי מעשה יורדים לנו ממעלה למטה, ואנחנו צריכים לקיים את זה ממטה למעלה עד שאנחנו מגיעים לשבת דרך כל הימים האלו בעצמנו.
אז יש התאמה בין מה שאני עושה בעיטין ופקודין בכל יום ויום. אנחנו נקרא קצת ואז תראו איך הוא מבאר את המעשים שאנחנו צריכים לעשות. למה אני רוצה שאנחנו נקרא? כדי שתראו עד כמה הדברים האלו נמצאים ממש בעולם האצילות ולא שייכים לעולמנו ולמצבנו כאן בידיים וברגליים, כך שאנחנו יכולים לעשות משהו ולקבוע.
"פקודא קדמא", זאת אומרת שמדברים כבר על פקודין, לא על העצות שמתקנים את הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, אלא שכבר מבצעים את קבלה האור בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "עושים מצווה".
אות ב'
"פקודא קדמא היא יראה בגין דאיהו רב ושליט, כלל כל התורה ומצוה" זו יראה "והיא מדרגת או"א דאצילות סוד היו"ד דשם הוי"ה, שהיא בחינת אוירא דכיא דג"ר דבינה, אשר רב, הוא אבא עלאה, שבו גניז חכמה סתימאה דא"א שהוא הי'. ושליט הוא אמא עילאה, שהיא המילוי ו"ד שבי'." אתם זוכרים את השרטוט מאתמול שי' מצד אחד וו"ד מצד השני שבסתימאה, זאת אומרת בגניזה. "ולפי שבהם גניז חכמה סתימאה דא"א" באבא ואמא, החכמה נגנזה בתוכם ולא עוברת לתחתונים, "שהעולמות אינן כדאין לקבלן" העולמות הם כל המדרגות שנמצאים למטה מטבור דאריך אנפין או למטה מאבא ואמא "ממנו טרם גמר התיקון, וע"כ אינם משפיעים אלא אור חסדים לבד" מאבא ואמא ולמטה. הנקרא אוירא דכיא" אויר ועוד דך, שאין בו חכמה, הוא דליל "ומסיבה זו אין להם מאמר גלוי בתורה, כי ה"ס" ה' ספירות, כי הוא סוד "בראשית ברא אלוהים וגו', שהוא מאמר סתים שלא נזכר האומר, והפסוק השני והארץ היתה תוהו" אחרי בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו "הוא פירוש ענשה, למי שאינו מקיים מצות יראה זו כהלכתה, והן ארבע מיתות, כי תהו הוא חנק, ובהו הוא סקילה, וחשך הוא שריפה, ורוח הוא הרג." זאת אומרת, יש כאן כבר ארבעה מצבים שאדם צריך לעבור בהם. וארבע המיתות האלה באות כדי שהוא ימית את הרצון לקבל שלו, ועל ידי הפעולות האלה הן יבואו לתיקון וכן הלאה. ואז הוא מסביר שוב איך בראש דעולם האצילות מתקיימות כל הפקודות האלו, וכדי להגיע לפקודות האלו צריך קודם עצות.
אות ג'
"פקודה תנינא היא אהבה בב' סטרין הן בסטרא דטיבו והן בסטרא דדינא קשיא" וכן הלאה, זאת אומרת שהיא כבר אהבה וכן הלאה, הוא הולך ומתאר לנו את כל הפקודות, וכל הפקודות האלו הן כולן בראש דעולם האצילות.
נלך אחורה, בדף קפ"ד, יש מאמר על יציאת רשב"י מהמערה. זאת אומרת שהוא כבר יוצא, כביכול המדרגה הזאת שנקראת רבי שמעון, יוצאת לגילוי ואז מה הוא מגלה. אז הוא אומר "פתח רבי שמעון כל המצות שבתורה שנתן הקב"ה לישראל הן כתובות כולן בדרך כלל בפסוק" אחד. "בראשית ברא אלוהים עד המאמר ויהי אור. כמ"ש והולך, שהוא מצות היראה ועונשה, בה כלולות כל המצות שבתורה".
כלומר הוא אומר שהכול מתקבץ ומתגלגל בחזרה ומגיע רק לכתר, לרצון להיטיב לנבראיו שמשם זה מגיע, ולקבץ את כל הפעולות האלה, כדי שאדם יידע בכל פעולה שלו מה באמת הוא צריך לבצע בסופו של דבר, זה נותן לו כיוון נכון למטרה. אז גם כאן הוא מבאר לנו במאמרים של הפקודין אורייתא.
"מאמר פקודי אורייתא, פקודא קדמאה"
"בראשית ברא אלקים" כמו שהוא אומר, שהפסוק הזה כולל את כל הפקודות, כל התיקונים, המילויים, כול מה שיש לנו במציאות שאנחנו צריכים לבצע, בכל המציאות, בכל מה שהמציאות צריכה לעבור. אז הוא אומר קודם "זו היא המצוה הראשונה לכולן, ומצוה זו נקראת יראת ה', הנקראת ראשית." לכן כתוב בראשית, ביראה. "שכתוב, ראשית חכמה יראת ה'" וכן הלאה. זאת אומרת גם כאן הוא הולך לבאר לנו את הפקודין אורייתא.
עכשיו שאנחנו נמצאים לקראת לימודי עולם האצילות, אז מדי פעם נחזור לחלקים האלו לראות איך כל הג"ר דאצילות שאנחנו פחות או יותר נכיר אותו, איך שם מתבצעות כל הפעולות האלו של התיקונים שעליהם הוא כותב לנו כאן. כך כל הדרך שלנו מתחלקת לעצות, ואחר כך לפקודות.
תלמיד: אמרת שבן אדם כל הזמן מייחס זמן לכל קושייה אז הוא מתקדם נכון לכיוון המטרה. איך עושים את הבירור הזה?
אני אף פעם לא אמרתי שאדם יודע איך לעבור ממצב למצב, אלא לאדם יש בחירה לחפש עצות. לא סתם הן נקראות עצות, זה מפני שאני מחפש עצות איך להגיע למצב הבא.
מלמעלה הפעולות ברורות, אלא כלפיי זה לא ברור. אני נמצא בהסתרה. אם לא הייתי נמצא בהסתרה, לא הייתי יכול לבצע בכלל שום דבר. מפני שיש הסתרה, אותן הפעולות שאני צריך לבצע אבל בהסתרה, הן נקראות במקום פעולות - עצות. כלומר "תנסה לעשות ככה", אבל "תנסה לעשות ככה", זה רק כלפי החושים שלי שהם מעורפלים, כי אחרת ממש לא הייתי יכול להזיז את האצבע לקראת התיקון.
ואצלנו העצות האלה מתבארות בצורה כזאת ש"אפשר לעשות ואפשר לא, אפשר לבצע ואפשר לא. אולי בצורה אחרת", זה מפני שאנחנו נמצאים בחושך וצריכים להפעיל כאן את הבחירה החופשית. אם היית רואה מה לעשות, אם היית יודע מה לעשות, אז היית עושה ויודע, או לא היית יכול לעשות ולא היית רוצה לדעת. החושך הזה הוא כדי לתת לך אפשרות לבחור, לעשות משהו מעצמך. לא לבחור בדרך אלא לחפש, על ידי אילו מעשים, על ידי אילו מחשבות. אתה כביכול מחפש את הדרך בחושך, אבל החושך הזה הוא בסך הכול מכלול של הרצונות הלא מתוקנים שלך, שבהם אתה מרגיש שאתה נמצא בחושך ולא נמצא בחושך, ודווקא בחושך אתה נמצא כלפי המטרה. וההרגשה הזאת היא בדיוק כדי בחושך לתפוס את הבורא, לרצות להביא אותו בכל נקודות החושך ואז המצב מתברר.
תלמיד: איך אנחנו יכולים לדעת מה הכיוון הנכון?
אם הכיוון נכון או לא נכון, אנחנו יכולים לראות בחושך הזה רק לפי התוצאה. כמו שהוא אומר שם "אל אחר אסתרס ולא עביד פרי".
תלמיד: מה זאת אומרת התוצאה, איזו תוצאה?
התוצאה שיכולה להיות אצלנו היא רק אחת ופשוטה, גילוי אלוהותו לנבראיו בעולם הזה.
תלמיד: ועד אז אני לא יודע אם אני בדרך ועוד לא סיימתי, או אני בכלל לא בדרך?
אתה שואל ככה, אז למה אחרי כל פעולה שעשיתי בהסתרה אני לא מקבל גילוי. אם היית מקבל גילוי לפני שתיקנת את כל הרצונות שלך, שוב לא היית נמצא בבחירה חופשית. יש לך שכל של תינוק. תגיד לי בבקשה, כשאדם מתקדם בדרך יש לו יותר בחירה חופשית או פחות בחירה חופשית? מי יותר חופשי, פועל או מנהל המפעל?
תלמיד: פועל.
פועל יותר חופשי. אתה רואה, זה נכון, פועל הכי חופשי, אין לו הגבלות, הוא לא רואה אותן, לא מבין אותן. ומאיפה יש הגבלות? מהחושך. אם היו מגלים לך את הדברים זה כבר לא היה הגבלה, היית חופשי לעשות בהם הכול. זאת אומרת, ככל שאנחנו עולים במדרגות לפני שמתקנים את עצמנו, אנחנו כל פעם נמצאים בחושך וביותר הגבלות.
הוא נותן שם דוגמה, כמו לפני זריחת החמה, שאז החושך הוא הכי גדול. לפני ביאת המשיח הקליפות מתגברות, "פני הדור כפני הכלב" "חוצפה ישגה", וכן הלאה.
תלמיד: אתה אומר שאתה הולך בחושך, ואני מנסה להבין את הבורא בחושך.
נותנים לך בכך שהחושך מכביד עליך, יותר ויותר הסתרה מפני שרוצים שתעשה בחירה חופשית בדרגה יותר גבוהה. מה זה בדרגה יותר גבוהה? בעוד ועוד חושך, בעוד יותר "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" - יותר כישלונות, יותר הפרעות, יותר כל מיני דברים. נכון, בדרגות מיוחדות, במצבים מיוחדים. לא בדברים שהם גסים, כאלה פשוטים, בערמומיות כזאת מלמעלה, כי אחרת איך תקיים בחירה חופשית?
תלמיד: בסופו של דבר אני משחק בכלום, אני משחק כאילו בצעצועים, אני מחפש בחושך ומה?
זה נקרא "הקב"ה משחק עם לוויתן", "צחוק עשה לי אלוהים". ברור שזה ככה, אבל למה זה נקרא צחוק? כי באמת התיקון הוא בצורה כזאת, לא ישר. צחוק זה דבר מאוד גדול. בראש דאצילות נלמד את התופעות האלו.
תלמיד: דרך תורה וייסורים, האם זו תוצאה מבחירה?
דרך תורה וייסורים היא הבחירה. מה זו בחירה? זו בחירה איך להתעורר. אין דרך ייסורים. דרך ייסורים היא שאני לא נותן את כל המרץ במה שאני יכול לבצע במצב הנוכחי במאה אחוז, בצורה האידיאלית, אם הייתי באמת עושה. ואז הדברים האלה מתגלים עליי ככוחות שמכריחים אותי בכל זאת להגיע להכרת הרע, והכוחות האלה הם מורגשים אצלי כרעים, כייסורים.
מי קובע אם המצב הנוכחי יהיה לי דרך תורה או דרך ייסורים? זו לא דרך, שוב אני אומר, זה כך נקרא. זה נקבע על ידי הסביבה. או שאני מקבל מספיק כוחות מהסביבה להמשיך, או שלא. מתוך עצמי אין לי מה לחפש.
קצת ביררנו את המאמר.
תלמיד: אדם מגיע להכרה של הרצון לקבל, מה הוא צריך לעשות בכל רגע עם זה? הוא יודע שהוא מופעל, שהכול בעצם לא תלוי בו.
אתם רואים? זו בחירה חופשית. אדם שומע במשך כמה שנים מה הוא צריך לעשות, ושואל "מה אני צריך לעשות כל רגע ורגע". אתה נמצא כאן פעם ראשונה? הכיסא שאתה יושב עליו, אני חושב שכבר יודע את הדבר הזה, כמה פעמים שהוא שמע, ואתה לא יודע. איך זה נמחק מאיתנו. אם תגיד למישהו מבחוץ שאתה שמעת אלף פעם לפחות מה צריך לעשות, הוא יגיד "איזו קבוצה, הם כולם כאלה? מה קרה, את מי לקחת בתור תלמידים?".
זה נקרא בחירה. כל פעם הרצון לקבל משתנה, מפני שתיקנת את הקודם ובו אתה כבר שאלת את השאלה הזאת, וברצון לקבל הנוכחי אתה עוד לא קיבלת תשובה, רק הרצון התעורר. אז צריכים לחפש תשובה, מה עליי לעשות.
אתה עכשיו יושב במצב הנוכחי עם רצון לקבל חדש, כאילו אף פעם לא שמעת, "יש מטרה, יש זה, מה אני צריך לעשות? אני לא יודע כלום". כן, ככה. זה מה שנקרא שכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כי הכול מתחדש. אבל מתחדש דווקא בגלל שביררת את המצב הקודם. ולכן כל פעם ופעם, ככל שכל רגע יש חידושים, אותן שאלות, אותם מצבים כאילו, כבר לעסת אותם וכבר אין שום חידוש, זה נקרא רצון חדש. לא יכול להיות שזה כאילו חוזר על עצמו.
תלמיד: על מה בדיוק נקודת הסתרה, האם על הגדלות שלו, על הכוונה שלו, או כל פעם זה אחרת? מה הכי חשוב?
הכי חשוב בהסתרה, על מהי בדיוק ההסתרה, זה שמסתירים מאיתנו שאנחנו בהחלט יכולים להתנתק מעל מנת לקבל ולחשוב על השני, על זה ההסתרה. אני לא מאמין שדבר כזה יקרה. אני רוצה אותו בגלל שיהיה לי טוב. אפילו לחשוב על השני אני מוכן כדי שיהיה לי טוב, אפילו על הבורא כדי שיהיה לי טוב, ואני בכל לב ונפש רוצה שיהיה לו טוב. ובפנים, אחוז קטן מאוד שיהיה לי בחזרה, ואני כמעט לא מודה שהוא נמצא. זה נקרא לא לשמה, שמתוך זה עוברים ללשמה. 99% שיהיה כבר לשמה, ואחוז אחד לא לשמה, ומכל הדבר הזה אחוז אחד תן לי. אני מוכן לעשות אותך מיליארדר, רק מיליון אחד שיהיה לי גם כן. זה בסך הכול כלום, אבל בשביל זה אני עובד, אחרת לא הייתי עושה אותך מיליארדר. וגם זה כביכול מוסתר ממני, שלשם זה אני עובד.
ההסתרה היא על התוצאה, שהיא מנותקת מהרצון לקבל שלי. שאני אהיה במצב שלגמרי אני לא אהיה בכלל, בכל הפעולה שלי, אנחנו לא יכולים לתאר את זה. איך שאנחנו לא נסובב, אני מוכן לפעולה הזאת. ואם אני מוכן, אז סמוך על הרצון לקבל, יש לו שם איזה מין רווח מזה. על זה ההסתרה. מתוך זה כבר יש כל מיני הסתרות, ערפול על כל מיני חושים ופעולות ויחסים.
וודאי שככל שאנחנו מתקרבים לביצוע, אז החושך מתגבר. מה זה החושך מתגבר? שאני צריך יותר ויותר להיות בהסתרה מהתוצאה שאו-טו-טו יכול להיות שאני מגיע אליה. זאת אומרת התקדמות, אני מתקדם, וההסתרה גוברת. אחרת אני ממש אברח, אברח מהדרך.
תלמיד: למה יגיעה אני עושה במשהו אחד, ומילוי בא לי לגמרי במשהו אחר?
זה עניין של ההסתרה. אם הייתי גם מתייגע וגם ממלא אותו כלי, אז זה היה על מנת לקבל. אם אני מתייגע למילוי עצמי, ומקבל מילוי באותו כלי, אז הייתי יורד יותר ויותר לקליפה. אם אני מתייגע במשהו אחד, יגעתי ומצאתי, ומקבל משהו אחר, כאן יש לי הזדמנות לבחירה חופשית.
(סוף השיעור)