שיעור בוקר 18.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 28.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/7vC5GkSU?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 158, "אין אדם משים עצמו רשע"

מה כתוב כאן? כתוב כאן פשוט, שעד שהאדם לא מגיע לחיסרון שיתקנו אותו מלמעלה לא מתקנים אותו. הוא יכול לצעוק, יכול לבכות, עד שבאמת מגיעה הצעקה החיצונית שלו עד לצעקה הפנימית, או בכי חיצון לבכי פנימי שום דבר לא נעשה. הוא צריך כל פעם להתעמק יותר ויותר בהבחנה שנראית לו כרעה.

קודם הוא ראה שהוא מרגיש לא טוב, אחר כך שהוא כנראה מפסיד בגללה בעיני הבריות, בכסף, בכבוד ובמושכלות ומה שלא ומה שכן לא חשוב, עד שהוא מתחיל לשייך את זה לבורא וההפרעה הזאת מפריעה לו להגיע לרוחניות, לרכוש את העולם הבא.

אחר כך הוא מתחיל לשייך את זה לאיזו מין השפעה אולי של הבורא, עד שהוא מגיע למצב שכבר הוא יודע ברור שההבחנה שלו שנקראת רעה, היא רעה מפני שהיא הפוכה מהבורא.

איך הוא יודע ואיך הוא רואה? כשבורא מתגלה ואז באמת הוא קובע שככה זה, אבל את הצורך לזה הוא חייב לקבל מקודם. ועד שהוא לא מקבל, עד שהוא לא מלקט את כל המאמצים שלו לצורך אחד גדול, אז כמה שהוא בוכה וכמה שהוא צועק שום דבר לא עוזר לו, ונראה לו שהוא בוכה וצועק לחלל וזה לא נכון, אלא הדברים האלה מצטברים ופועלים כסיבה ומסובב, ומביאים לגילוי כל פעם יותר ויותר עמוק של ההבחנה הזאת וכך האדם מתקדם.

עד שהוא מגיע לתיקון הוא עובר הבחנות מאוד מאוד לא נעימות ולא רואה את הסוף שלהן. והן לא נעימות כי כל פעם עוד קצת טוב, ועוד קצת רע, עוד קצת טוב ועוד קצת רע, שיראה כל הזמן את ההבחנה הזאת, זה מול זה, טובה כנגד רעה.

ולכן הדרך נראית לנו דרך מאוד ממושכת ובאמת מה שרק אפשר כאן לעשות זה לזרז את ההתפתחות. זאת אומרת שבסך הכול להיות יותר רגישים להכרת הרע, לדברים הרעים. וכשנראה את התופעה הזאת, מיד נוכל לייחס אותה לרע או לטוב, מיד כנגד זה נראה את תכונת הבורא כנגד זה, כי מה שיש לנו ההפך, זה יש בי אור ושהקביעה הזאת, קביעת המצב היא תהיה כמה שיותר עמוקה ואמיתית.

אבל מלכתחילה זה הטבע שאין האדם משים עצמו רשע, זה בלתי אפשרי לעשות את זה. הרצון לקבל באלף ואחד מיני אפשרויות, תמיד מוצא את עצמו צודק, תמיד יודע להראות לעצמו שלא הוא אשם במה שהוא מרגיש, במה שקורה, במה שנעשה. עד שמגיע למצב שממש הוא נראה כפרעה כנגד הבורא, ורק את הבורא הוא מאשים ואין יותר את מי ואז באמת הוא הולך לתיקון.

עד שאדם לא מגיע דרך כל גלות מצרים למעמד נגד פרעה, הוא לא מגיע ליציאת מצרים.

תלמיד: האם אדם יכול להכניס את עצמו לתפילה?

אני לא יודע מה הכוונה להכניס את עצמו לתפילה, מה זה להכניס? אם אתה מדבר על תפילה שכתובה בסידור, אז לפי השעון שעל הקיר אתה צריך להתפלל, זאת אומרת לקרוא מה שכתוב. אם אתה מדבר איך האדם יקרב את עצמו לחיסרון שנקרא תפילה ותפילה זה לא רק חיסרון, תפילה זה שאדם שופט את עצמו ורואה כמה הוא מנוגד למטרה ולהבחנות טובות, אז איך האדם יכול לעשות את זה ללא אמצעים מיוחדים.

הגוף, הרצון שלנו, אף פעם לא ייתן לנו לראות משהו רע על עצמנו שנחפש פתרון לזה. נגיד אני גנב, אז בצורה טבעית אני מתפלל רק איך לגנוב בצורה שלא יתפסו אותי ואף פעם לא אתפלל שאני אפסיק לגנוב. אני תמיד ארצה להשתמש בתכונה שלי רק בצורה יותר מועילה.

מה לעשות הלאה? או שאני מקבל שטיפת מוח מבחוץ, שהתכונה הזאת לא טובה, שככה זה לא בסדר, שכך אני מפסיד מפני שהחברה מבזה אותי, או עושה לי כל מיני דברים רעים.

הם צריכים להגיד לי את זה, אז אני אומר "בסדר, לגנוב זה לא טוב", ואז איכשהו אני מתחיל לחשוב איך להפטר מזה. אבל אם אני לא אקבל מבחוץ חינוך, התרשמות מאנשים שחשובים לי, או שהם משתמשים בכל מיני תכונות אחרות שלי, כדי שאז ארגיש שלא כדאי, ואז אני אגנוב כל הזמן, עד שאני אקבל מכות מהגניבה והתוצאה שיתפסו אותי עוד פעם ועוד פעם עד שאני אראה שלא כדאי לי.

אז או שאפסיק על ידי מכות וכמה פעמים צריכים עוד לקבל? האם ראית פעם בן אדם שהיה בבית סוהר ולא נכנס אליו שוב? כמעט ואין כאלו. כי ממכות כמעט ולא לומדים, זה לימוד מאוד מאוד איטי, כי אדם לא קושר את המכה עם זה שהוא לא בסדר וזה באמת ללא שום קשר, מה פתאום אם גנבתי אני צריך לשבת באיזה מקום ולא לצאת, איזו מין טיפשות לעשות את זה. זה לא מידה כנגד מידה.

תלמיד: איך אפשר להאיץ את הזמנים כך שהחברה תשפיע יותר?

חברה זה נקרא הסביבה, גם ספרים, לא חשוב מה, שמשהו מחיצוניות ישפיע עליי, יראה לי שהדבר הזה לא טוב. כי על ידי מכות אני ארצה להיפטר מהמכות. אני ארצה להרוג את האדם שנותן לי מכות. אני אברח מהן באיזו צורה, אני אהיה עוד יותר מתוחכם, אבל אני לא אעזוב את התכונה הזאת.

כי המכה לא קשורה למעשה רע, היא לא כנגד הרע. כנגד מעשה רע יכול להיות רק אור, רק התכונה ההפכית מזה. ומכה זה סתם מכה, מה לעשות. נותנים קנס או מכניסים לבית סוהר, או שנותנים באמת מכות, או תולים או הורגים, אז אני לא מבין למה זה שייך לזה. מפני שעשו איזשהו הסכם בחברה שאסור? מחר החוק הזה יתבטל ויהיה אפשר.

זה רק אם המכה היתה באמת קשורה למעשה עצמו. כשאנחנו רואים את הבורא, אז אנחנו רואים שהתכונה הזאת מפריעה לי להתחבר אליו, ועל ידי זה שאני מתקן אותה, הופך אותה לעל מנת להשפיע, בתכונה הזאת עצמה, בעל מנת להשפיע בכלי הזה, אני מתחבר אליו, ושם אני מקבל את האור. זאת אומרת זה קשור ממש יחד באותה נקודה.

בגלל זה אלפי שנים אנחנו נמצאים במכות, עד שמגיעים לאיזו התפתחות, אבל לא לתיקון, אף פעם לא לתיקון. האנושות לא מתקנת עצמה, היא כל הזמן יותר מתקלקלת. מה זה מתקלקלת? היא מחפשת להיות יותר חריפה במוח, בהתחכמות, בכל זאת להשתמש עם הרע.

מה עושים כל האנשים שרוצים לבוא לכנסת, לממשלה? הם רוצים לעשות חוק שיאפשר להם להשתמש ברצון לקבל שלהם איך שהם חושבים שכדאי.

תלמיד: איך אפשר לעשות שהחברה, שהסביבה, תשפיע עליי באינטנסיביות, שתהיה התקדמות?

אז אתה צריך לחפש חברה שכל פעם תראה לך מה אתה מפסיד מפני שיש לך את התכונה הזאת. מפסיד, אז לפחות זה יהיה כך. חברה לא יכולה להיות במקום בורא, אבל אם היא הייתה מראה לך שאתה מפסיד בכבוד, באיזו הערכה אחרת, אומנם היא גם היתה משחקת על הרצון לקבל שלך, אבל היית רואה שזה קשור לזה באמת.

ככה אין לנו את זה. הבעיה עם הפושעים שהם מסכנים. אם היית שם את הפושע אצל פסיכולוגים, והם היו בודקים את האדם, אז הם היו רואים באיזה צורה אפשר להשפיע עליו כדי באמת לגרום לו צער פנימי, ואז הם היו נגיד מבזים אותו לפני כולם, כי הוא אדם רגיש. נכון שהוא גנב יהלומים או משהו כזה, או משהו מהבנק, אבל יש לו נקודה רגישה, כלפי הקרובים שלו או משהו, אז לפחות אפשר לעשות איתו משהו. ואילו כך אין שום נזק אלא תפסו אותי. לא הייתי מספיק מתוחכם אז תפסו אותי. הוא לא מרגיש את זה כפגיעה.

אנחנו צריכים לבנות חברה שבאמת נראה תוצאה רעה משימוש באגו. אבל כשהבורא מתגלה אז אתה רואה עד כמה האגו הזה מרחיק אותך, וההיפך, אם אתה מתקן אותו, אז ממש באותה מידה, דווקא בו, מתגלה לך נצחיות, שלמות, רוחניות, עולם ממש עליון.

תלמיד: זה אומר שהרצון לקבל לא רואה את עצמו אשם. אז בוא נגיד שאשמה זה אם עכשיו היה לי רצון חופשי לבחור, והיתה לי נגיד איזושהי בחירה. אבל אתה נמצא במצב נתון, כן?

אשמה זה גם לא אשמה. אשמה הכוונה היא כדאיות, במילה אחרת. מה זה אשמה? אז יש לי נטייה לגנוב, אז מה? בחברה הזאת מסוכם שאסור, אבל זה לא נקרא אשם. כן, אני אשם, פעלתי נגד המוסכמות של החברה, אז מה? הרצון לקבל רואה רק דבר אחד, מזיק או מרוויח, מה יש לו מזה.

אחרי כל הדברים, אולי בושה ואולי עוד משהו, כל מיני, כסף, כבוד, מושכלות, זורקים את האדם מהחברה באיזושהי צורה, לא חשוב, אחרי זה בכל זאת החשבון הוא פשוט, אני מרוויח או מפסיד בתוך הרצון. גם עם הבורא זה אותו דבר. הרי שוקלים הכול בתוך הרצון לקבל, רצון להשפיע, לא חשוב, אבל זה באותו רצון, אין חשבון אחר.

תלמיד: אז איך זה שהחברה אמרה לי שאני מפסיד מזה, זה עדיין באותו רצון לקבל?

החברה מראה לך. אתה זקוק לחברה, אתה רוצה את החברה, אתה רוצה להתחבר איתה, באיזושהי צורה יש לך איתם איזה קשר והכול, ומפני שיש לך קשר הם יכולים להשפיע עליך קודם כל את ההבחנות, את החוקים שלהם, וכנגד זה מה שמקובל אצלם, ומי אתה.

תלמיד: מדובר על החברה שלנו?

גם כל חברה, לא חשוב. וגם שלנו.

תלמיד: אבל אי אפשר לתקן כאן כלום.

לא, לתקן אי אפשר, אבל אפשר להכיר את הרע כלפי החברה.

תלמיד: כלפי הרצון לקבל שלי.

כלפי הרצון לקבל שלך, אבל אם אני נכנס לחברת פושעים, אז אני מתקן עצמי בהתאם לחברה, כפי שמקובל אצלם. אני נכנסתי לשם וידעתי שאפשר לגנוב מאנשים, הם מלמדים אותי עכשיו שאפשר גם להרוג. זה תלוי איזו חברה. לכן רב"ש כותב פשוט, תשמעו את המילים, "הבוחר בחברה כל פעם יותר טובה. על ידי זה מתקדם".

ומכות, אתה רואה איך הם כותבים, הם כותבים שתכלס, על ידי מכות אתה לא תתקדם, אתה בכל זאת חייב לבנות סביבה.

תלמיד: אתה אומר שכנגד זה צריך לבוא אור ואחרי זה בונים.

אבל הסביבה צריכה להביא לך את המודעות שבלי אור, בלי התגלות הבורא, בלעדיו, בלי להתקשר אליו, בלי הגדלות שלו, אתה לא תצא, ואת זה רק חברה יכולה לעשות.

תלמיד: ככל שאדם מתפתח מבחינה רוחנית, עם הזמן הוא יוצא יותר מתוך האהבה העצמית שלו, מתוך הרצון לקבל.

אדם, מעכשיו והלאה כשמתחיל ללמוד קבלה, הוא לא בצורה ישירה בהדרגה יוצא מהרצון לקבל שלו, לא, הוא נעשה עוד יותר גרוע. מה זה נעשה עוד יותר גרוע? הוא רואה את עצמו עוד יותר מתוחכם ברצון לקבל שלו, בשימוש בו, איך הוא מוכן הכול לעשות רק בשבילו.

עד שמגיע למצב שרואה שלא נשאר בו באף מקום בפנים, לא במוח ולא בלב, לא במחשבות ולא ברצונות, שום דבר שאפשר לשייך לאיזו נטייה יפה, למען הזולת, למען החברה, למען משהו, אלא הכול עד הסוף זה ניצול של כולם, וניצול בלי להתחשב באף אחד. אם אני מתחשב במשהו, אז זה כדי שלא יכאב לי, שלא אפגע בכבודי או ברווח אחר, לא חשוב באיזו צורה. זה נקרא להיות אולי קצת יפה מבחוץ, כי זה מחייב אותי, זה מחייב להיות בקשר עם אנשים וכן הלאה. החשבונות הם אגואיסטיים עד הסוף.

אנחנו כולנו כאלה, אבל אנחנו לא מכירים בזה. עד שאדם מכיר שבכל התכונות, בכל הרצונות, בכל הנטיות, בכל החשבונות, ממש בפרטי פרטים, כולו רק לטובת עצמו. וזה גם לא נורא, אפשר גם להסכים עם זה, זה הטבע, מה לעשות, הוא עשה את זה, אז אני כזה.

אבל כאן, הוא לומד בצורה נכונה, כשמעורר על עצמו אור מקיף, הוא מתחיל לראות את הדברים האלה, חוץ מזה שקורא אותם נכון שהם אגואיסטים, חוץ מזה שלומד את זה. אז הוא למד את זה כמו מדען שלומד את הטבע, "בסדר גמור, נוסחאות יפות, אני כזה, פה אני מתחכם עד כדי כך, ושם עוד יותר, כמה מתוחכם אני באגו שלי", הוא למד את זה בשכל קר. אבל אם זה מתגלה לעומת האור המקיף, אז אתה מרגיש גם את הערך של זה לעומת האור, ואז אתה קובע שזה רע. אחרת האגו שלך לא נקרא רע, הוא נקרא טוב. למה לא? אני רוצה להיות מוצלח, להרוויח, לשגשג. מה, זה לא טוב בחיים? האנשים האלה מכובדים בחברה, כולם אומרים על מישהו שהוא מוזיקאי גדול, צייר גדול, אפילו גנב גדול. אלו אנשים שהם בכל זאת משהו.

עד שאני מתחיל להשוות את האגו הזה עם המטרה האמיתית. ואז אני קובע רק כלפי המטרה האמתית, סתם לא, שהשימוש בו בצורות כאלה או אחרות שאני בצורה טבעית משתמש, זה רע. למה רע? כי אני רואה שבזה אני לא משיג את המטרה, אלא הפוך, מתרחק ממנה. שוב, קביעת המצב היא כלפי האור.

לכן אדם בעולם הזה על ידי מכות, לא יגיע אף פעם להכרת הרע. הוא יגיע להכרה שהוא לא מספיק מתוחכם, אבל לא שזה רע כלפי המטרה.

אם הוא לומד ומושך את המאור יחד עם עוד חברים שלו, שאז הוא באמת מגדיל את המאור הזה, אז הוא מתחיל לראות כנגד זה, שהדברים הטובים ביותר שקודם חשב עליהם, כנגד המטרה הם דברים רעים. השימוש בהם רע, לא הם בעצמם. בעצמו, הרצון לקבל הוא לא טוב ולא רע, רק השימוש בו. הרצון לקבל זה המכונית שלי, תלוי לאן אני נוסע.

תלמיד: ובמהלך הדרך זה הכלי שלי בעצם להתקדמות, כי כל כולי זה מה שאני.

נכון. ככל שמתחילים להתקדם אתו לכיוון הנכון, אז כן. עם אותו רצון לקבל אני מגיע לתיקון שלו ואחר כך למילוי, למטרה. ודאי שבו אני מקבל את הכול.

לכן כתוב "דע את ה' אלוהיך ועבדהו". מזה שאני יודע את תמונת הבורא, אילו תכונות יש לו, הבחנות, מי הוא, מה הוא, כנגד התמונה שלי, אז אני יכול לעבוד. אז אני יודע מה לתקן, איך לתקן, איך להשתמש, מה לבקש, אצל מי לבקש. כל הדברים יכולים להיות רק אם יש מישהו לפניי. זה נקרא אור מקיף, בינתיים. בינתיים אצלנו, מפני שאנחנו נמצאים למטה מהמחסום והאורות נמצאים למעלה מהמחסום, אז איך שהם מאירים לנו, נקרא שמאירים במקיפים, מבחוץ, מרחוק.

אחר כך זה יהיה כפנימי, אחר כך תהיה הכרה יותר מוחשית. מה זה מוחשית? נקבל אותם לא כמקיף, אלא כפנימי בחושים. החושים שלנו, זה נקרא עם עשר ספירות, חושים רוחניים.

תלמיד: למה בעצם תוך כדי הלימוד ומשיכת האור מקיף אנחנו לא יכולים לגלות את הרע בצורה יותר אקטיבית? למה אנחנו מחכים שהוא יתגלה מעצמו?

אינטראקטיבית, או יותר אקטיבית?

תלמיד: בצורה יותר אקטיבית. לחפש אותו תוך כדי שאני קורא ומושך אור. זה ברור שהאור צריך לבוא ולתקן, אבל למה אנחנו מאוד פסיביים בלחכות לגלות את הרע?

למה אנחנו כל כך פאסיביים בלגלות את הרע? בגלל שזה לא לטובתנו. בשביל מה לי לראות שאני רע? מה יותר גרוע מלגלות דבר כזה? אני נשרף בפנים, אני שונא את עצמי, אני רוצה כל כך לברוח מההרגשה הזאת. אם הרגשת כך, אז אתה מבין אותי, אחרת אתה לא מבין. בשביל מה לי המצב הזה? אז אם אני מגלה את זה, אז אני רוצה או לא רוצה, אני מיד מכבה את המצב הזה. אני רוצה שהוא ייפסק.

תלמיד: אם כך איך מגיעים לזה באמת בסופו של דבר?

אתה שואל, אז איך אני ארגיש את הרע עד כדי כך, ואת הבושה עד כדי כך, שזה יוביל אותי ללכת הלאה. זה לאט, לאט מגיע לאדם בתנאי שהוא מזדהה עם הטוב. סתם הרגשה רעה מיד פועלת בתת הכרה שלך, ואתה יוצא מהרגשה הזאת. רק לא להרגיש את זה.

אלא אם אתה כבר מתחיל להזדהות עם הנקודה שבלב, שהיא כבר בצד השני, וכאילו פועלת בשדה השני, ואתה מזדהה איתה, ומסתכל מתוכה על האגו שלך, על הגוף שלך עם כל התכונות שלו, אז אתה יכול להישאר בנקודה הזאת, ולקבוע את הרע, ולראות אותו, ולהתחיל לעבוד איתו כמו עם דבר זר.

אבל אם אתה לא מסתכל עליו כעל דבר זר, אלא מזדהה איתו שזה שלך ממש, אתה לא מסוגל להיות בו יותר מרגע אחד. אתה מיד מתחיל לכבות אותו. בעיקר כל ההבחנות האלה הן טובות על ידי החברה. אנחנו כל כך קונים אחד מהשני את דברים האלו בצורה קלה מאוד, ממש בצ'יק. מה שאם כן עד שהאדם לבד מגיע לזה, זה לוקח שנים.

וגם כשהוא לבד מגיע, הוא לא מגיע לבד. הוא בונה לידו את דמות החברה. האמת זה לא קורה אף פעם, אולי רק יחידי סגולה, כשמגיעה להם מלמעלה איזו התגלות, והוא מתחיל להיות ממש איש של אור. אבל אם הוא מתקדם על ידי מכות, בסופו של דבר הוא בונה לידו מערכת עזר, כמו חברה, כמו סביבה. וכשהוא מזדהה איתה, מתפעל ממנה, והוא נשען עליה ככה, אז הוא יכול להתייחס לעצמו כמו לצד שלישי.

בכל זאת צריכים משהו במקום סביבה, אפילו בצורה כזאת מלאכותית לעצמו. גם מה שהסביבה, באמת הסביבה שנמצאת סביבי. כי הסביבה שנמצאת סביבי זו לא הקבוצה הזאת. זו הדמות שלי של הקבוצה שאני בונה בתוכי, ואליה אני מתייחס.

זה לא הפרצוף שלך דווקא, או הפרצוף שלו, או שלו. הפרצופים האלה נמצאים אצלי בפנים, נרשמים בפנים, ומהם אצלי יש מושג כזה של חברה, סביבה, שפועלת עליי. אז את אותו הדבר האדם בונה לאט לאט, אפילו כשאין סביבו אנשים. אלא מכל מיני תכונות, שהוא תופס כטובות, מובילות, כאלה כל מיני. גם כך וגם כך הוא זקוק לסביבה.

רק אם יש אותה ממש מהחברים, זה חוסך המון המון זמן, ומכות. הם בעצמם בונים את זה ביניהם, הוא לא צריך להשקיע מאמץ משני הצדדים, כדי לבנות את החברה בתוכו, בצורה מלאכותית כאילו. הוא צריך רק להתקשר למישהו, ומישהו אחר כבר מתחיל להשפיע עליו, ולזרוק לו את כל הדברים, במקום לחפש ולבנות, אני לא יודע איך להגיד, אבל זה הטבע.

ושוב, "אין אדם משים עצמו רשע". זה הטבע שלנו. בחיים, בחיים לא יכול להיות, שאדם מסכים עם ההרגשה הזאת שהוא רשע. לכן כדי להישאר בזה שאני רשע, אני חייב כנגד זה לבנות נקודה אחרת, שאליה אני עובר, ואז על עצמי הנוכחי, הקודם, אני אומר שאני רשע. אחרת הטבע לא ייתן לי את זה.

תלמיד: אפשר לפתח תפילה אמיתית מתוך געגוע לטוב בלבד, לאו דווקא בגלל שנמאס מהרע, אלא בגלל שהדבר הזה שנקרא בורא כל כך חסר והאדם פשוט מחפש אותו. אולי השאלה היא מה הדלק האמיתי לתפילה?

תראה, "אין אדם משים עצמו רשע", אז אפשר להגיד שמזה פיתחו מערכת חינוך שלמה. "אם האדם לא משים עצמו רשע, הוא לא רואה שהוא רשע, אז אנחנו נגיד לו מבחוץ. אנחנו נגיד לכל אחד, אתה לא בסדר, ולא ככה צריך לעשות ועוד ועוד. ונכתוב לו ספר החוקים, מה מותר, ומה אסור. ונראה עד כמה שהוא מקיים, ואם לא אנחנו נבייש אותו." וכן הלאה.

אבל זה לא יעזור, מבחוץ אפשר רק לתת דוגמה טובה, והיתר כותב בעל הסולם שזה הגבלה, שאתה הורג את האדם אם אתה אמר לו, "אל תשתמש בזה, אסור לך את זה, ונו נו נו." כי הוא לא הגיע להכרת הרע בתכונות שאתה אוסר בהם להשתמש ואם הוא לא הגיע לזה אז הוא לא הפנים ואתה גונב, לוקח ממנו את האפשרות להתקדם.

אני צריך עם כל תכונה ותכונה שלי להיות ברע עד הסוף, עד שאני מגיע למצב שאני רואה את הרע בזה, שאני לא רוצה אותו, שאני מוכן לשלם כל מחיר רק להיפטר ממנו. אם אני לא מתקן את זה בצורה כזאת, אז לא תיקנתי וכך לא אגיע למטרה, לתיקון.

לכן אסור להגביל. חינוך צריך להיות מדוגמה ולכן אני אומר שאחד צריך לשחק כלפי השני שהוא יותר טוב. ולהגיד משהו במילים בדרך כלל זו לא הדרך, יותר טוב כך. אני מדבר על דברים רוחניים, דברים גשמיים זה משהו אחר.

תלמיד: מה הדלק לתפילה, זה הכול הבורא?

כתוצאה מזה כבר תהיה לך תפילה. כתוצאה מזה שאתה רוצה להיפטר ממשהו, ואתה יודע שלהיפטר אתה לא מסוגל, וזה אפשרי רק על ידי כוח מלמעלה שברא את הרע הזה ויהפוך אותו לטוב וכאן צריכים להיות תנאים.

מה זו תפילה? אם אתה לא מכיר את הבורא, אתה לא יכול להתפלל וזו תפילה של קיבוצניקים בנגב שמבקשים גשם.

תלמיד: אבל אתה יכול להתפלל למשהו ערטילאי, שהוא חסר לך, אתה קורא לו "בורא".

על משהו ערטילאי שחסר לך, בסדר, תצעק, אני לא אומר שלא. אני לא אומר שזו לא תפילה. זו תפילה עממית כך האנשים חושבים, אבל אצלנו זה לא נקרא תפילה. אצלנו תפילה זה נקרא שאני מרגיש אח"פ דעליון, ומאח"פ דעליון קיבלתי אור מקיף, ואני רואה את התכונות הרעות שלי כרעות, כנגד התכונות שלו הטובות, זה כנגד זה. ואני מבקש ממנו, כי יש לי מהרגשת האח"פ הזה ביטחון שזה הוא שיודע לעשות, ועושה לי את כול מה שצריך.

ואז אני נדבק לאח"פ הזה ומכניס לו את המ"ן שלי, זאת אומרת בדיוק רצון על ההבחנות שאני מכיר אותן ומה אני רוצה כבר שיהיה להם. לא שאני סתם אומר, "תתקן אותי". אני צריך בדיוק לדעת את התמונה.

הוא כותב על זה דווקא במאמר הזה, שעד שאני לא מגיע לבירור מה אני רוצה עם התכונה הזאת שתהיה לי, זה לא נקלט למעלה וזה לא נתקן. אז אי אפשר לעשות שום תיקון אם אני לא מכיר את העליון שלי שנקרא "בורא" ואיזה מדרגה שלא אהיה, המדרגה היותר עליונה נקראת כלפיי בורא.

תלמיד: אנחנו גם לומדים שאדם מגיע למצב שכל כך חסר לו משהו שזה לא מניח לו לישון. אז מה זה הוא לא יודע מה חסר לו.

זה שסתם חסר לי משהו ואני צועק, "נו, תעזור לי", גם זה נקרא תפילה אבל זה לא התפילה שמדובר עליה בקבלה. בקבלה מדברים על תפילה שזה כוונה וזה לא מדיטציה. מה זאת אומרת כוונה? שאני בדיוק יודע מתוך החיסרון שלי לעליון איך זה פועל.

מה זה כוונה? שאני והוא והבקשה שלי והקשר בינינו יהיה כאחד. איך אני יכול לדעת שזה יהיה כאחד? בשביל זה אני צריך להכיר אותו, להרגיש אותו. מה זה, סתם להתכוון? "יש שם איזה בורא, שנמצא רחוק באיזה מטרה ואני נמצא כאן ואני משתוקק אליו, ואז אני צועק, וזה פועל".

מה זה, איפה הוא נמצא ולאיזה מטרה ובאיזה דרך אני מגיע אליו? גם אני מזה לא יודע מי אני. "יתרון אור מתוך חושך", רק בהבחן אחד כלפי השני אנחנו יכולים משהו לקבוע. לכן אני אומר שוב, בלי התגלות הבורא תשכח מזה שאתה עושה משהו באמת. אלא במסגרת העולם הזה זה כן. אתה יודע, כמו שתוקעים פתק בכותל למען מכבי תל אביב וגמרנו. אני לא אומר שזה לא פועל, פועל גם כן, אבל זו לא תפילה.

תלמיד: אבל איך בן אדם שלא יודע מה זה רצון להשפיע יכול לרצות דבר כזה?

אדם שלא ידוע מה זה רצון להשפיע ודאי שהוא שלא יכול לרצות רצון להשפיע. מה פתאום שירצה? לכן אנחנו אומרים, "התפשטות האור והסתלקות עושה את הכלי רצוי לתפקידו." שירצה להיתקן, שירצה להתמלאות. התפשטות והסתלקות של האור צריכה להיות קודם, לכן כתוב, "דע את ה' אלוהיך ועבדהו".¹ אחרת איך אפשר? זה כאילו אתה רוצה משהו בלי לדעת מה זה, זו טיפשות.

תלמיד: אבל כשעובדים בתקופת ההכנה.

אל תגיד שבתקופת ההכנה יש חוקים אחרים. גם בתקופת ההכנה אין חוקים אחרים, אין, "חוק ולא יעבור".² אתה אומר לי, אם אנחנו לא מרגישים את הבורא, אז מה אנחנו יכולים לעשות. אז אתה צריך לעשות מה שאומרים לך לעשות. אבל אין לך אפשרות שבמקום בורא ובמקום אור יהיה לך משהו אחר. אין. אז במקום אור יש לך אור מקיף, תשתמש בו.

תלמיד: ככל שאתה מכיר תמונה יותר מושלמת של איזה אידיאל שהוא יותר חזק ממך בכל, אתה רוצה לשלוט בו, רוצה שהוא ישרת אותך בסוף כי את רוצה להשתמש בו בשבילך. אבל עדיין איזה רצון מכניע אותך ואתה צריך לרצות שהוא ישנה אותך. איך אתה יודע שבסוף אתה לא תיכנע ותגיד, לא, אני לא רוצה אותך? איך אפשר לדרוש את שני הדברים האלו ביחד? וגם שאני לא רוצה להשתנות, אני רוצה אותו עכשיו בשבילי, אבל אני צריך לרצות שהוא ישנה אותי.

במה שאתה אומר כנראה שאתה צודק. אתה לא מאמין שמהמצב שלך יש איזה פתרון? חפש.

תלמיד: כל האנשים האלה זה נקרא "סביבה", הם נמצאים בתוכי, יש לי איזה יחס לכל אחד. אז איך אני בוחר כל פעם בסביבה חדשה? במה זה תלוי?

איך אתה בוחר כל פעם בסביבה יותר טובה? אתה רוצה לבנות דמות החברה שבך שאתה בנית, התרשמת ממה שבחוץ, אתה רוצה שהרושם הזה יהיה יותר חזק, יותר פעיל עליך, יותר מועיל. לזה אתה דואג. האמת, לא אכפת לי מה עם החברה בחוץ, אלא אני צריך לקחת ממנה רק דברים טובים, כדי להכניס אותם בפנים בתוכי, ואז להתפעל מהם ככל האפשר.

אנחנו רואים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, ולפעמים אני לא רואה בכלל שום דבר ולפעמים "אוי, תראה איך הוא עושה ומה". זאת אומרת, ההתפעלות שלי תלויה בי ולא במה שהם עושים. אז אני צריך בי לבנות את דמות החברה בצורה כזאת, ובכל אחד זה אחרת, שדווקא מזה אני אתפעל. כל אחד לפי האופי שלו.

אחד מתפעל, מכמה הם עדינים, כמה הם עליזים, כמה הם אדיבים. ואחר, כמה הם חזקים, כמה הם אכזריים. זה נקרא "הבוחר בסביבה יותר טובה". לזה אני צריך לדאוג. בצורה פשוטה זה נקרא איך להתפעל מהחברה.

תלמיד: אם אתה רואה דברים לא כל כך טובים, אתה רוצה לברר אותם?

הדברים הלא כל כך טובים שאני רואה, קודם כל יש כאן כמה פתרונות. אחד אני רואה נגיד איך שאדם לא מסוגל לכלום, אז נמצא בנפילה, מסכן. או אי אפשר להגיד שהוא מסכן, זה אחד מהמצבים שלנו, אז זה טבעי. מה יש לי להתפעל? יש להתפעל כי בכל זאת כשהוא נמצא במצבים כאלו, הוא סוחב את עצמו ונמצא כאן ולא שוכב במיטה, בכל זאת משהו הוא עושה. אני משתדל להצדיק, להוציא תועלת מכל דבר שהוא לטובתי.

תלמיד: ומה על גישה כזאת של - מה יצא לי מזה, אם אני עכשיו אראה שהחבר שלי נמצא במצב רע?

אם אני רואה שהחבר שלי נמצא ברע, ואני מצדיק אותו, אז מה אני מרוויח? אם אני רואה אותו שהוא נמצא במצב רע ואני רוצה לעזור לו, אני מרוויח. אם אני רואה שהוא נמצא במצב רע וכתוצאה מזה יהיה לי רע בכל הדרך שלי ואל הבורא, אז מה הרווחתי? לשבת לידו לבכות כמוהו? יהיה לי מזה - לא טוב, ולו - לא טוב.

דברים פשוטים, מה יש כאן לעשות.

(סוף השיעור)

---

1. "דע את אלוהי אביך ועבדהו" (דברי הימים א', כ"ח, ט')↩

2. "חוק נתן ולא יעבור" (תהילים קמ"ח, ו')↩