שיעור בוקר 15.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/9nA6yfwr?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 888 

מאמר "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה"

מה זאת אומרת "אל תהי קלה בעיניך"? זה דבר לא פשוט. מאוד קשה להגיע למצב שאדם חושב על עצמו שהוא בסך הכול איש רגיל ועוד פחות מכולם, ולא מגיע לו יותר מכולם, והוא צריך תנאים מיוחדים בעבודה ואז הוא יוכל לעבוד, אחרת לא. ואיך הבורא מתנהג אתו, הוא חייב התגלות, אחרת הוא לא מסוגל לזוז, אנשים אחרים אולי כן, אבל הוא לא. 

בכל דבר שאדם דורש תנאי, בקשר עם אחרים או לא בקשר עם אחרים, מודה בזה או לא מודה בזה, אבל אם הדבר הזה קיים, דרישת התנאי, שרק אז הוא יוכל לעשות עבודה מצידו, אז זה נקרא שיש לו 'גאווה'. עד שהוא לא יסלק את הדרישה הזאת מליבו, הוא לא יוכל לזוז.

זה מצב שאדם בדרך כלל לא מודה בו ולא יכול להבחין בזה. נראה לו שהוא דווקא בסדר, כמו כולם, אפילו חברמן. אבל בהחלט אם העבודה שלו מותנית בתנאים, שלא יכול לתת את ליבו, מאודו, ממש את נפשו, להיות מסור להתקדמות, למשיכה למטרה, שזה נקרא שיש לו עדיין תנאי שהבורא כביכול חייב לקיים מקודם, אז הוא יכול לחכות הרבה זמן, ועד שהתנאי הזה לא יבוטל אצלו, הוא לא יתקדם, אלא רק כשמסלק את כל התנאים. זה לא שמודה בזה, אלא זה מצב פנימי, שמחכה וחושב שמשהו יקרה, ואז הוא יעשה משהו. אם יש לו מצב פנימי כזה, אז הבורא בכלל לא בקשר עימו.

זה נקרא שאדם נמצא 'בגאווה', ואז הבורא גם "גאות לבש" ולא רוצה להיות בקשר עם האדם שעושה את התנאים. אלא כתוב לקבל את העבודה "כשור לעול וחמור למשא", ללא שום תנאים. ולא חשוב באיזה מצב אדם נמצא, לא חשוב שה' מעמיד אותו בתנאים, אלא אם אדם באותו רגע יכול לגלות את עצמו כעומד באיזה מצב, ומיד בלי לחשוב ובלי לעשות חשבון מקבל את העבודה, זה נקרא שהגאווה מסולקת ממנו. בהתאם לזה, והמצב יכול להיות הגרוע ביותר, הבורא שורה במצב הזה בתוך האדם ועוזר לו.

לסלק את הגאווה ולהוציא את המצב של התנאים, שהוא מתנה את היגיעה שלו באיזה תנאי, אפשר רק אם מרגישים את גדלות הבורא. אם אדם מחכה שהוא ירגיש את גדלות הבורא ואז הוא יסלק את הגאווה - ולפי ההיגיון כך צריך להיות, כי אין כוח אחר שיוכל ללחוץ עליי שאני אוריד את עצמי מהגאווה הטבעית שלי, אז אני אומר לבורא "תתגלה שאני אוכל להוריד עצמי מהגאווה שלי, ואז אני לא אתנה תנאים בעבודה שלנו". אם האדם עושה את זה, אז יכול להיות שכן הבורא יתגלה, אבל אדם לא מסוגל לבקש את זה באמת. אלא אם כן הוא מקבל כוח מהחברה, וכוח חשיבות ה' מהחברה שקיבל הוא יותר מהגאווה שלו.

אפילו שאדם נמצא במצב רגיל שיש לו גאווה מסוימת משלו, אין כנגד זה חשיבות וגדלות הבורא, כי הגאווה הזאת היא פרעה שעומד לו ולא מסוגל לבטלו. אלא אם כן, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", כשאדם ממש מלקט את כל הכוחות שאפשר, ומקבל חשיבות מהחברה, אז הוא מקבל חשיבות בורא נוספת שיכולה להיות יותר משיעור הגאווה שבו. ואז הוא מבטל את הגאווה ומבקש מהבורא שיתגלה לו וייתן לו כוח באמת לכפות על הגאווה, וממש כך להחזיק אותה מתחתיו. אין כאן אפשרות אחרת, אלא לבוא לדרישה לבורא שייתן כוחות כאלו, ואת הדרישה הוא מקבל מהחברה.

תלמיד: אנחנו רואים שככל שאדם מתקדם, כך גדלה בו רוממות ה' והוא רואה כמה הוא שפל ביחס לה'. לעומת זאת אנחנו אומרים שאדם שמתקדם בדרך נכונה מתחזקות בו שאלות מה ומי. איך שני הדברים האלה מתיישבים באדם?

איך יכול להיות ששני מצבים קוטביים, כוח הרע וכוח הטוב, גדלים באדם במקביל לאורך כל הקו עד גמר התיקון, גם בזמן ההכנה, וגם מעל למחסום כשפוסע במדרגות ממש רוחניות. איך יכול להיות שמתגלה לו רע כנגד הטוב ואחד לא מבטל את השני, ואף פעם לא יבטל את השני, אלא אדם חייב לעשות ביניהם מזג נכון ולהשתמש ברע ובטוב בצורה מטרתית.

אתה שואל איך יכול להיות שהדברים האלה קיימים באדם באותו זמן, באותו מצב. האם יכול להיות דבר כזה שרשע גמור יהיה עם צדיק גמור, שפרעה ובורא יהיו ממש יחד באותו אדם. יחד הם לא יכולים להיות. יחד הם יכולים להיות אם המסך מקשר ביניהם, ועל ידי הכאה עושה ביניהם זיווג, חיבור. ללא מסך, אין, אלו שני דברים מנוגדים. וככל שפרעה יותר גדול והבורא יותר גדול, כך האדם נמצא בהתנגשות ביניהם והם שני קצוות שנמצאים בו. ואם הוא מוצא מסך, אז מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש, וקושר ביניהם למטרה אחת.

אצלנו לפני המחסום זה עדיין ללא מסך, זה לפני שקיבלנו את המסך הראשון שיכול לקשור לנו את שני הנתונים האלו, רצון לקבל ורצון להשפיע, אור וכלי. אז איך יכול להיות ששני המצבים האלה מתקיימים?

הם לא יכולים להתקיים בבת אחת אם אין מסך. בגלל זה אנחנו זרוקים, כמו שכתוב כף הקלע, מקצה לקצה. פעם אחת נמצאים בשליטת פרעה, פעם אחת נמצאים בשליטת הבורא. זה בעצם "בוא אל פרעה", ואז אין לי ברירה אני הולך לפרעה. כי הבורא דוחף אותי לזה, והוא באור שלו מראה לי מי זה פרעה, עומד וממש מכוון אותי מול פרעה, אחרת הייתי בורח ממנו. איך משה? הוא הרג מצרי אחד, סתם ככה מישהו, וכבר לא היה מסוגל לעמוד וברח ממצרים. עד שהבורא אמר לו "בוא אל פרעה". כי אי אפשר אחרת, הוא לא יכול לחזור לשם, זו בעיה גדולה מאוד להתמודד עם מצרים.

אדם באמת נמצא כל פעם במצבים קוטביים. פעם הוא מוכן לתת הכול עבור חיבור עם הבורא בגלל שמאיר לו קצת אור. ופעם נמצא או ברע שלו ומרגיש שזה רע, או ברצון לקבל שלו ולא מרגיש שזה רע, אלא זה טוב, אפשר לפחות קצת ליהנות, להשתמש בזה, ולעת עתה פה ושם לגנוב קצת לחיים, אחרת זה למות. כל עוד הוא לא עובר מחסום זה לא נגמר.

אחרי שעובר מחסום יש לו כבר קליפות, קדושה, ואלו כבר מצבים אחרים. אבל לפני מחסום זה "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". כלומר עד שמת הרצון לקבל תחת המסך, שולט בו, אל תאמין שבכלל יקרה משהו, שאתה יכול לעשות משהו. מה זה "אל תאמין"? אתה חייב ללכת בבטחה שהבורא יעזור לך, אבל לא שאתה. 

תלמיד: יש לנו את קו ימין ואת קו שמאל, והוא כותב שאנחנו צריכים לבחור כל הזמן בקו ימין. אבל איפה הבחירה שלנו? הרי בשלב ההכנה כל הזמן זורקים אותנו.

אדם צריך לבחור בקו ימין כל הזמן, וכל הזמן, כמו שכתוב, להסתובב לכיוון ימין. גם בכל ההלכות שלנו אנחנו צריכים להעדיף ימין על שמאל, לקשור נעליים, ללבוש בגדים, אלו כל מיני רמזים לפי מה שקורה ברוחניות.

איך אנחנו יכולים להעדיף ימין על שמאל? באיזה פעולות?

תלמיד: איך אנחנו יכולים לבחור? איפה הבחירה שלנו?

אני לא בוחר ימין על שמאל. מה זה אני בוחר? אני עושה את כל הפעולות שעל ידן הבחירה שלי בימין תתקיים. אני אף פעם לא עושה את הפעולה עצמה, שכח מזה שאתה עושה איזו פעולה. אתה תוצאה משילוב הכוחות שיורדים מלמעלה.

תלמיד: איך להגיע לזה?

אתה צריך לגרום במה שאפשר, שהכוחות האלה שירדו מלמעלה הם יקבעו שאתה תהיה קשור יותר לימין מאשר לשמאל שבך. איך לעשות את זה? הוא נותן לך כל מיני עצות - ללמוד יותר ועל ידי זה לבקש שיקרה לך דבר כזה, להיות עם חברים ולשמוע מהם כל מיני עצות והכרה בימין לעומת השמאל, מה זה ימין ומה זה שמאל. לפחות לברר את הדברים האלה, ולברר אותם כך שהימין באמת יהיה מעודף אצלי על השמאל. 

תתחיל לחשוב על זה, לא צריכים יותר. תתחיל לחשוב, "איך אני אדע מה זה ימין ושזה יהיה אצלי יותר משמאל", תתחיל להתעסק בזה. תלך יום אחד לפחות בכובד ראש שאתה צריך ממש לפצח את המושג הזה.

זה מה שאנחנו לומדים, איך לקבל החלטה נכונה. אנחנו נלמד, זו באמת גישה מאוד מאוד נכונה. זה בירור המטרה, בירור האמצעים, בירור המצב, ולקשור את כל הדברים האלה יחד. אנחנו נעסוק בזה ונקבל החלטה, איזו צורה חיצונית צריכה להיות לספרים שלנו בעברית שאנחנו עכשיו עומדים להוציא. אמרתי לבחור אתמול בסוף השיעור, שיש לי שאלה, שיש לי בעיה, והמקצוע שלו הוא ללמד אותנו איך לקבל החלטה נכונה, אז שיעזור לנו לקבל החלטה נכונה, איזו כריכה חיצונית צריכה להיות, איזו צורה, איזו תמונה עליה, כל מיני דברים.

אנחנו לא יודעים איך לגשת לבעיה הזאת, מה אני צריך לדעת, מהי הבעיה, איך היא מורכבת, על ידי איזה דברים אני צריך לפתור אותה, על מה היא צריכה לענות בדיוק. בקיצור, איך אני מגיע לזה שאני בטוח שצורה כזאת היא הטובה ביותר. אני לא רוצה פילוסופיות אלא תכלס.

הדברים האלה שהוא אמר הם מאוד נכונים, אבל ראיתי אתמול שאנשים לא הרגישו שזה ממש שייך לנו, אבל זה שייך מאוד. גם עבודה בקבוצה וגם כל דבר שאתה עושה בחיים, אם תדע איך לגשת אליו בצורה נכונה, אתה לא תטעה. אתה עוד צעיר ורווק, עוד הרבה שגיאות יכולות להיות לפניך.

תלמיד: זה בעצם תהליך בירור.

זה תהליך בירור ובאמת קבלת החלטה. אבל הוא אמר שאנחנו לא יודעים איך להחליט ומה בדיוק להחליט. אלא ההחלטה תהיה נכונה כתוצאה מהסדר, מהתהליך, אם הוא יהיה נכון. אנחנו צריכים לבנות תהליך קבלת החלטות נכון, ואז ההחלטה תהיה נכונה. זה מאוד נכון, זה בדיוק לפי החוקים הרוחניים שלנו. 

לכן אני רואה שאלו ממש גילויים במדע והם תכל'ס. אפשר אולי למצוא כאן שפה נוספת להסביר את העבודה הפנימית של האדם. עוד כמה זמן אנחנו נראה את זה. 

תלמיד: אמרת שיש שני מצבים, מצב אחד הוא שלאדם אין כוח לעבוד, ואז הוא פונה לבורא ומבקש כוח לעשות איזו פעולה, זה נקרא שהוא גאוותן. המצב השני, שהוא צריך לפנות לקבוצה, לקבל חשיבות, ואחר כך לפנות לבורא. מה ההבדל? שם הייתה פנייה לבורא ושם הייתה פנייה לבורא. מה זה כוח מהחברה?

אני לא מסוגל לפנות לבורא עם הכוח שלי, עם התנאים שיש בי. הוא נותן לי נגיד מלמעלה דחף ראשוני. עם הדחף הראשוני הזה אני לא מסוגל לעשות בירור, אני לא מסוגל לראות את עומק הבעיה, ואת החשיבות שלו שהוא מסוגל לפתור אותה. אין לי מספיק נתונים כדי שאני באמת אפנה אליו ואדרוש ממנו שיפתור את הבעיה.

נגיד שיש איש אחד גדול שיכול לסדר לך את כל החיים, אבל אתה נמצא בגאווה, אתה לא יכול לפנות אליו. תהרוג אותי, אני לא מסוגל לפנות אליו. או שאני מתבייש, או שאני פשוט חייב לרמוס את עצמי, לדרוך על עצמי. אני לא מסוגל לעשות את זה, מה אני אעשה, לא מסוגל. זה הטבע שלנו.

אדם עם הגאווה שלו, עם האני שלו, מוכן שיהרגו אותו, אבל שהאני שלו יישאר. כי האני זה החלק הנצחי שבי, זו נשמה, ולא אכפת לי שהגוף ימות, אבל לא האידאה שלי, זה יותר חזק מהחיים הבהמיים. אנחנו רואים את זה, יש המון אנשים בעולם שמוכנים לעמוד על משהו, והם לא מסוגלים לדרוך על זה, לעבור על זה, לא מסוגלים, אפילו שהיו רוצים לעשות.

יש איש אחד שאני יכול לבוא אליו ולבקש מיליון דולר, והוא ייתן לי אם אני אבקש, אבל אני לא מסוגל לבוא ולבקש. יש איש אחר שיכול לסדר לי כל מיני דברים אחרים בעולם, במשפחה, אבל אני לא מסוגל את זה לעשות. אנחנו נתקלים יום ולילה בדברים כאלה. וזה כוח הגאווה, כוח האני, כוח שבעצם מפריד אותנו מהבורא. בעל הסולם ב"פרי חכם" מאמרים קורא לכוח הזה כוח השבירה.

מה אני אעשה? מצד אחד אני חייב לשמור על הכוח הזה, מצד שני אני לא אוכל לפנות לבורא כל עוד הכוח הזה לא יהיה בשליטתי, שעל פניו אני אפנה לבורא ואבקש ממנו. אני חייב כאן לעשות מעצמי ממש משהו מרוח לגמרי. זה עניין רגשי, שהאני שלך כלפי הבורא לא קיים. האדם לא מסוגל את זה לעשות, לא מסוגל, כי זה יש מאין. לכן על הדבר הזה, על ל"ב האבן אין תיקון עד גמר התיקון.

אפשר לעשות, כביכול לתקן את זה על ידי זה שאני אקבל כוח נוסף מהקבוצה. תראו עד כמה כוח הקבוצה צריך להיות מיוחד ומחוץ לכל הדברים, מחוץ לקשר ביני ובין הבורא. זה משהו שלישי שאני יכול לצרף לעצמי כעזר הצדדי, שהוא לא יש מאין ולא יש מיש, לא שלי ולא של הבורא, אלא כביכול דבר שלישי שקיים בטבע. כי אני מול הבורא עומד בצורה כזאת שהגאווה שלי והוא הם זה כנגד זה, פרעה עומד כנגד הבורא ואין פה מה לעשות.

רק מהצד אני יכול ממש לספק לעצמי את הכוחות הנוספים האלו, שאני איכשהו אוכל לדרוך על האני שלי ולפנות לבורא. אחרת פרעה צועק "מי ה' אשר אשמע בקולו", כמה מכות שיהיו לו, זה לא יעזור. לכן כאן זה כוח הקבוצה, בגלל זה הוא אומר שזה הדבר היחידי שיכול לעזור לנו. בעל הסולם כותב, שבזה תלוי כל העתיד הטוב שלנו. 

תלמיד: בהסבר שהוא נתן אתמול שיש נקודה בין המטרה וביני, בוא נגיד שזה לעבור את המחסום. למה עכשיו זה לא עובד?

אני לא קיבלתי אתמול ממנו תשובה, איפה אני בוחר את הנקודה הקרובה אליי, לפי איזה תנאים. או שאני בוחר את הנקודה הזאת לפי האמצעים שיש ברשותי, ואני קובע שהשלב הבא צריך להיות אצלי עשרה סנטימטר ממני וקדימה. למה עשרה סנטימטר? כי יותר מזה אני לא רואה, אין לי אמצעים, אין לי אפשרויות. או שאני רואה נגיד יותר מטרות, אבל אני צריך לבדוק אמצעי, כמו שהוא אמר שאם קבלת ההחלטה תהיה נכונה, אז גם ההחלטה תהיה נכונה. אז לפי זה, זאת אומרת לפי קיר ימין בהתאם לקיר שמאל אם אני בוחר את המטרה הקרובה, אז אני מגיע לקביעת המדרגה הבאה, הצעד הבא, נכון.

שוב אני אומר, יש פה נתון של החברה שאי אפשר לדלג עליו. מפני שאני והוא, אחד מול השני, ממש כמו שני קירות, לא יעזור כלום, אלו שני דברים שאי אפשר לבטל, לא את זה ולא את זה. והבורא לא מתגלה, אם הוא היה מתגלה, אז האני שלי בכל זאת היה נופל, אבל הוא לא מתגלה. אם הוא יתגלה, אז אני אהיה כלפיו סתם מבוטל.

איך אני אבקש ממנו שהוא יתגלה, שאז האני שלי יהיה מבוטל אבל זה יהיה על חשבוני, כי אני אהיה בעל הפעולה, אומנם הוא עובד, אבל אני זימנתי את זה? איך לעשות את ההתחלה? מזה שאני אקבל מהצד תוספת כוחות, תוספת הכרחיות.

תלמיד: איך קבוצה שייכת ל"יש מאין"? למה היא צריכה לספק לי כוחות לדבר שהיא לא שייכת?

קבוצה לא שייכת ליש מאין ובגלל זה היא יכולה לספק כוחות נוספים.

תלמיד: דרך איזה קשר?

דרך הקשר שיש לנו בשורש, ששם כל הנשמות קשורות יחד. לכן אני יכול כאן בעולם הזה, על ידי פעולות חיצוניות, לעורר אותו כוח מלמעלה, ששם הכוח שלי הוא לא כוח האני הבודד כמו בעולם הזה, אלא שם לכוח האני שלי מחוברים עוד 599,999 כוחות נוספים. 

בשורש, אני, האני, כולי נמצא בדרגת האדם הראשון. כל נשמה ונשמה כך נמצאת, בדרגת האדם. וכאן בעולם הזה אני נמצא כחלק המזערי ממש ממנו, לכן אני מושך משם את הכוח.

תלמיד: אמרנו שהדבר העיקרי הוא שאדם צריך כל הזמן לבחור בסביבה הנכונה. לפי איזה קריטריון אדם צריך למדוד האם כל שנייה הוא נמצא בסביבה הנכונה?

לפי איזה קריטריון האדם בודק בכל רגע שהוא רוצה לבדוק אם הוא נמצא בסביבה נכונה, האם הוא נמצא בסביבה נכונה?

סביבה נכונה נקראת סביבה כזאת שהיא מכוונת את האדם לקשר, לדבקות, ליחס לבורא במקסימום כוחות, רצונות ומחשבות שיש באדם. סביבה נכונה אלו כל התנאים הפנימיים שלי, זו הסביבה, כלפי הנקודה בלב שהיא נקודת הקשר ביני לבינו. כל יתר הדברים שיש בי הם חייבים לסייע לנקודה הזאת להתקשר לבורא. כל יתר הכוחות, התנאים, המחשבות, הרצונות, הדחפים, לא חשוב מה, הם נקראים סביבה.

האני שלי שנקרא משה שבי נגיד, ממש נקודה, שזה זרע שממנו אני מגדל את הנשמה שלי, הוא יכול לגדול רק מתוך זה שתהיה סביבה נכונה. בעל הסולם כותב, שיש מצע, דרכי התפתחות המצע, תנאים סביבתיים ודרכי התפתחותם. כל ארבעת הדברים האלה, אם הם פועלים יחד ולכיוון הנכון, אז הנשמה מתפתחת בצורה אופטימלית. לכן אני צריך לדאוג מתוך ארבעת המשתנים האלו, על מה בדיוק אני יכול להשפיע, ועל מה נראה לי שאני יכול להשפיע אבל אני לא מסוגל וחבל על הזמן. זו העבודה.

יש אנשים שעושים הרבה רוח, ועדיין לא ברור להם שזה רק רוח. אחר כך זה יתגלה לאט לאט, אבל חבל, כי בינתיים המאמצים הם רק כדי לגלות את השגיאה. גם אם אני אגיד לא ישמעו, ככה זה.

תלמיד: לשם מה אנחנו צריכים להתערבב בקבוצות, שההתפשטות תהיה בהתכללות, מה זה יתרום לי?

זה שאתה מעורב עם אנשים פיזית, כלומר משקיע בהם את המאמצים שלך, למשל אתה משקיע עכשיו את המאמצים שלך בשכן שלך שיושב ולומד לידך, זה מפני שאתה רוצה שהדחף שלו לבורא יתאסף לדחף שלך לבורא יחד בך, ואז יהיו לך פעמיים. נגיד שיש לו אותו רצון ואותה יכולת כמו שלך, אז אתה תהיה לא אחד, אלא כפול, האם זה רע?

על פני כל הכוחות, כל ההפרעות וכל הדברים שיש לך, יהיה לך כוח טוב כפול, אתה תהיה חזק כפול בלהשתוקק לבורא. תתאר לעצמך שיש טיל ועכשיו הוא פי שניים בעוצמה, עם אותו משקל, עם אותו אגו, עם אותו רצון לקבל, אבל יש לו עכשיו פי שניים כוח התנועה. בזה אתה כבר מקצר את הדרך שלך בחצי, במקום עשר שנים, חמש. ככה זה יוצא.  

תלמיד: כתוב במאמר "קנה לך חבר", שיש בית כנסת ויש שם מאה איש, ואני בחרתי עשרה ויש לי איתם עבודה, הם החברים שלי, כל התשעים הם הכלל. בשביל מה אני צריך להתערבב ולבחור עכשיו מהכלל עוד חברים?

לא, אתה לא צריך. אם בחרת את החברים שלך ואתה בטוח שהם החברים שלך, ואתה ממש מקבל מהם כוחות נוספים וזה מספק את ההתקדמות שלך, אז מה טוב. אם בכל רגע ורגע אתה בודק ורואה שאין לך יותר מה להוסיף, ובאמת זה מה שמספק אותך, אז בבקשה, תישאר בזה.

אלא אומרים לך, שאם אתה חושב שיש לך עוד איזה אמצעי ללחוץ על הגז באותה הדרך, או בדרך יותר נכונה, במקום בדרך כפרית לנסוע באוטוסטרדה, אז תחפש - אולי בלשפר אותם, או בלשפר את הקשר שלך איתם שישפיעו עליך בחזרה יותר, או אולי להוסיף עוד כמה, או אולי להחליף אותם. זה נקרא "הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה". הבחירה היא שלך. הסביבה יכולה להיות, שאתה עושה בעצמך הכנות להיות יותר מושפע מהם, או שאתה משנה אותם, מכניס להם גם את חשיבות הבורא שזה יחזור אליך פי כמה כפול, או שבאמת צריכים להוסיף עליהם או להחליף אותם, גם זה יכול להיות.

אני ידעתי שיש לי רב שאותו אני לא יכול לשנות ואותו אני לא יכול להחליף, מה לעשות. הייתי מעוניין, אבל לא יכולתי, אלו התנאים. לכן לא נשארה לי כלפיו שום עבודה, אלא לעשות אותו גדול בעיניי. אין שום אפשרות אחרת, כי אין פה אפשרות לעשות משהו חוץ מזה. לעשות אותו באמת גדול יותר, על זה אני לא יכול להשפיע, וגם להחליף אותו, גם על זה אני לא יכול להשפיע, אלא עד כמה אני אהיה מושפע ממנו. ככל שאני אהיה יותר קטן והוא יהיה יותר גדול כפי שאתאר את זה לעצמי, אז לפי זה אני אהיה יותר מושפע. אבל זה כלפי משהו שאי אפשר להחליף, שאי אפשר לעשות כלום. קודם אני חושב על להחליף, זה ברור.

אבל כלפי חברים, יש לפניך כמה אפשרויות, גם להחליף, גם לשנות, גם לשנות את עצמך, גם את היחס ביניהם אליך, הכול נתון בידיך. אבל אחרי שבחרת, תדע שבחרת וזהו. עכשיו אתה כבר נתון בידיים של אותו מצב שעשית לעצמך. אחרי זה אתה לא יכול לעשות שום דבר יותר. הבחירה שלך, השינוי שאתה יכול לבצע, הוא רק בקשר בינך לסביבה. 

תלמיד: דיברנו על גאווה. אני יכול לבחור אישה עם פחות גאווה?

אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה, פחות גאוותנית, יותר גאוותנית, ומה הבעיה עם האישה. דבר עם האישה שבך, זה יותר חשוב.

איך בוחרים אישה, הרב'ה אמר לנו. אתה נפגש פעם אחת, מסתכל עליה, אם צורתה לא דוחה והיא מסכימה לעקרונות שלך בחיים בצורה חיצונית, זה מספיק כדי להתחתן. פעם שנייה לא כדאי ללכת לפגישה, כי פעם שנייה אתה כבר מתחיל לבדוק, "האם היא מספיק טובה בשבילי", וזה כבר לא טוב. כי אז אתה משקר, נדמה לך שאתה טוב. כי "האם היא מספיק טובה בשבילי", זה אומר שאני משהו, והיא, יכול להיות שלא. לכן לא כדאי, זה כבר שקר. כך הוא אמר, כך הוא באמת המליץ לעשות.

הוא אמר, חיים עשר שנים יחד, לא יודעים כלום אחד על השני. כשמתחתנים ועושים חופה, אחרי החופה מתחילות להיות בעיות. מה קרה? זה לא אותו דבר? יש הרבה זוגות כאלה היום. מה השתנה, רק מזה שחתמתי והיא חתמה באיזה מקום? תראה מה קורה. רואים שזה דבר כל כך פסיכולוגי עמוק, ממש רוחני, שמשפיע על כל הדברים. לכן לא יעזור לך כמה שתחקור ותחשוב, שום דבר לא עוזר. הכי טוב בפשטות, תגמור את הדברים האלה וזהו. 

תלמיד: אם אנחנו אומרים שהבחירה היחידה של האדם היא בחברה, ולעומת זאת הקבוצה היא הדבר שהכי הרבה משפיע על האדם, אז איך הקבוצה יכולה לגרום לאדם לבחור בקבוצה?

נגיד, אנחנו קבוצה, ובא אלינו לכאן איזה בחור, גבר, והוא נראה לנו מאוד ראוי להיות בינינו, איך אנחנו יכולים לגרום לו להתקשר אלינו?

תלמיד: לא בן אדם שבא מבחוץ. בן אדם מתוך הקבוצה שיגרום לכל אחד מהפרטים בקבוצה כקבוצה לבחור בקבוצה עוד יותר.

זו אותה בעיה. אנחנו בקבוצה שרוצים שכל אחד שנמצא כבר בתוך הקבוצה יידבק בקבוצה עוד יותר, זה אותו דבר כמו עם גבר שבא מבחוץ. אם אנחנו רוצים למשוך מישהו שנמצא כבר בקבוצה פנימה, זה אותו דבר.

הבעיה היא פשוטה. אתה צריך לגרום לו הכרת חשיבות הקבוצה, שהקבוצה תענה לו בדיוק על אותה השאלה שהוא רוצה לפתור, והוא לא בטוח. זו כל הבעיה שלנו, שאנחנו לא בטוחים שהפתרון הוא בתוך הקבוצה, בקשר שלי אליה, בהתבטלות שלי כלפיה, אנחנו את זה לא יודעים. לכן היחס שלי לקבוצה הוא שאני מזלזל בה ממש. הקבוצה צריכה להראות לי, לעזור ממש להבין את זה, שכאן היא הבעיה. 

תראה לגבר הזה, או לחבר הזה שבקבוצה, עד כמה הקבוצה יכולה לעזור לו, לתת לו קצת חשיבות המטרה, עד כמה הקבוצה נמצאת בזה, והוא יראה עד כמה חסר לו להיות לפחות באותה רמה כמו הקבוצה, אומנם הקבוצה כלפיו יכולה לעשות פי כמה וכמה יותר, אבל לפחות הוא יראה שהקבוצה היא הרבה יותר ממנו. 

לכן אנחנו צריכים לשבח את הקבוצה, לשבח אהבת חברים, ולא לעבוד כאן בצניעות. לומר שהקבוצה שלנו היא הטובה ביותר, לא יכול להיות יותר ממנה, הכול אנחנו יכולים לקבל ממנה. זה מדביק את האדם. תראה איך זה בכל החברות, כל חברה, או ארגון, או עסק, או מפלגה, הם אומרים "אנחנו", "הדגל שלנו", למה? כי זה נותן כוח לכל אחד.

תלמיד: במצב כזה, אם הכול ורוד, איך בכל זאת לשפר דברים?

לא שוורוד, אני לא אומר לך לעשות חיים ורודים בקבוצה. רק דבר אחד צריך להיות מורם בקבוצה, היכולת שלה לשפר רוחניות של אדם, למשוך אותו קדימה. חוץ מזה, לא. אין שום דבר חוץ מזה. אם תשאל, "האם יש בקבוצה כוח באמת לבצע את זה?", אין כוח. מהבורא בא הכוח הזה, אבל הוא בא דרך הקבוצה. 

תלמיד: הקושי האמיתי הוא באהבת חברים, בעבודה פנימית. הנטייה הטבעית היא ללכת ולעשות כל מיני צעדים חיצוניים, כל מיני החלטות חיצוניות, מבנים חיצוניים, שינויים חיצוניים. להחליף ארבע במקום שש, שמונה במקום שתים עשרה, וכן הלאה.

אין לנו ברירה, אנחנו קשורים לחיצוניות, אנחנו עדיין לא מתעסקים בפנימיות. בזה שאנחנו נחליף, במקום עשרה חברי קבוצה, חמישה עשר, או במקום עשרים שיהיו שמונה, לפחות הדברים האלה ייתנו לנו עיסוק, הם יביאו אותנו לשאלה, מה באמת אנחנו עושים, מה באמת אנחנו רוצים. הדברים החיצוניים שמתעסקים בהם, הם מביאים לאט לאט לשאלה יותר ויותר פנימית. 

תלמיד: אבל למה העיסוק צריך להיות חיצוני?

אני לא יודע אם אפשר לגשת לעיסוק פנימי במצבנו, זה עוד לא יוצא, זה מוקדם. אלא העיסוק החיצוני, בכל פעולה שלו יש גם שאלה ופעולה פנימית.

תלמיד: השינויים המבניים האלה, החיצוניים, האם הם לא יביאו אותי עוד שבועיים בדיוק לאותה שאלה? אם כך, מה אני חוסך פה?

יכול להיות שאחרי שבועיים שלושה אני מתחרט, אבל אני חייב בכל זאת לחפש משהו כי אחרת לא ייצא כלום. אני לא אומר שכל רגע צריכים לשנות משהו, אני אומר שכל רגע צריכים לחשוב על שינויים. לשנות בפועל, צריכים ללכת לזה יותר בזהירות, ורק בתנאי שהיסודות הקודמים, מה שנקרא הכרחיות או קיום מינימלי, קטנות, חייבים להיות קבועים. והוספה יכולה להיות רק באח"פ דעלייה, זאת אומרת במה שיותר טוב.

אנחנו צריכים ללמוד איך גורמים למצב כזה שלפחות מה שהיה קודם לא יהיה יותר גרוע ויהיה יותר טוב. זה גם שייך לתהליך קבלת החלטות, ולזה אולי לא צריכים את החכמה הזאת, אומנם באמת מסבירים לנו כאן איך אנחנו צריכים לחשוב, אלא במה שאנחנו מסוגלים. אבל אם אדם לא שקוע, לא טרוד בלשפר את המצב שלו על ידי שיפור החברה, הסביבה, או איך הסביבה משפיעה עליו, כי לא צריכים לשפר את החברה אלא הוא צריך לשפר את מעמד עצמו כלפי החברה, אם הוא לא טרוד בזה, אז מה הוא עושה?

תלמיד: האם בזה שאני הולך ועושה פעולות חיצוניות אני לא בורח מעבודה פנימית איך החברה משפיעה עליי יותר?

אז אני אומר, שאני לא רואה בפעולה חיצונית בריחה מפעולה פנימית, כי פעולה חיצונית היא מביאה אותנו לחשוב, "מה באמת אני עושה? האם עשיתי משהו?". אני לא יכול להתעסק בפנימיות ממש, אני חייב שזה יהיה דרך הביצוע החיצוני. אין ברירה. 

אבל ככל שאנחנו מדברים על זה, אני לא יודע איך חושבים על זה. אם לא עושים בפועל בחיצוניות, אז האם בפנים חושבים על זה, דואגים לזה? אני לא יודע עד כמה. אני לא רואה שאנשים מבינים ששינוי חברתי חייב להיות ממש קבוע.

השינוי הוא כלפיי, כלפי האני שלי. החברה כל פעם צריכה להשתנות יותר ויותר, מגוון אחד לגוון שני, בהתאם לאיך שאני בפנים משתנה ממצב אחד למצב שני, מהרצון הזה לרצון הזה. על כל רצון ועל כל דבר שמתעורר בי, שאני משתנה בפנים ממצב למצב, החברה כל פעם צריכה בחיצוניות להיראות לי יותר גדולה, או באיזושהי צורה יותר גדולה כנגד הפנימיות שלי.

תלמיד: אתה מתאר שינוי פנימי ולא שינויים חיצוניים.

אלו שינויים פנימיים, וכדי שיהיו שינויים פנימיים אני גם יכול וחייב לעשות אולי משהו בחיצוניות.

תלמיד: איך לא ליפול למצב שאני מחליף זה בזה?

אם עוסקים בזה, אז לאט לאט מתחילים להרגיש מה המניע. האם אני סתם מחליף? בגלל שלא נראה לי הפרצוף שלך, אז אני אומר בואו נוציא אותו מהקבוצה, כי הפרצוף שלו לא מוצא חן בעיניי? או שאני הולך עכשיו עם החברים שלי לדון בזה שאתה לא בסדר, ואז אנחנו בודקים אם אתה לא בסדר או אנחנו כלפיך, או כל המצב שלנו או בכלל עוד משהו. 

כמה שהרב'ה כתב, הוא לא כתב יותר מזה, את היתר אנחנו צריכים לבדוק, לברר, לעשות. הבעיה היא לא לעשות נכון או לא נכון, אלא לרצות לשנות.

אני לא ראיתי בי שינוי מאתמול להיום. אתמול כשהסתכלתי על החברה והיום כשאני מסתכל על החברה, זה נראה לי אותו דבר, שום דבר לא השתנה. כמה אנשים באו, כמה אנשים לא באו, אותו מצב כמו שהיה אתמול כך זה היום. את זה אני מרגיש דרך החושים שלי. אם אדם מסכים לזה, אז סימן שהיום לעומת אתמול הוא לא הולך להתקדם. 

תלמיד: האם לאדם יש שכל לפקח על איך הוא מתקדם?

אם אדם לא חושב על זה, לא מחדד את החוש שלו לזה, אז אף פעם הוא לא ירגיש איך הוא כלפי החברה, ולא יבוא דרך זה להרגשה איך הוא כלפי הבורא. אנחנו בכל זאת מתקדמים, אבל באיזה קצב? ודאי שאור מקיף פועל, וודאי שמי שנמצא כאן הולך לקראת המטרה, אלא אני מדבר על ליישם אותה בצורה המועילה ביותר. אני לא אומר שנסגור את העסק ונלך הביתה, אנחנו מתקדמים ועוד איך, אבל לעומת מה שעוד אפשר זה כמו צב.

אני מבקש אם יכולים ביום שישי לבוא חבר'ה צעירים וישראלים במיוחד, אנחנו נעשה את התרגיל הזה. עכשיו צריכים לצאת אצלנו ארבעה ספרים, אנחנו על ההחלטה הזאת, באיזו צורה חיצונית, כריכה, צילום, תמונה, אותיות, שם, על הבחירה בזה נראה איך אנחנו עושים קבלת החלטה נכונה. אנחנו לא יודעים מראש מה צריך להיות, לא יודעים מה טוב לקהל, לא יודעים איך אנחנו מבצעים את זה, ואנחנו לא מומחים בזה, כמו שאנחנו ברוחניות נמצאים מול הערפל הזה ושום דבר אין לנו, שום הבנה, אז איך מהמצב הזה נקבל החלטה נכונה. בואו נראה איך נעשה.

(סוף שיעור)