שיעור בוקר 16.10.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 14, מאמר: "אהבת חברים"
אהבת חברים
""וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).
הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".
כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.
"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.
והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.
"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה".
הדרך שלנו מתחילה מזה שאנחנו תועים בשדה. במצב כזה אנחנו נקראים "בהמה תועה בשדה", כי לאדם יש כבר יציאה, אבל לבהמה אין, היא תועה. ולמה? בן אדם שנמצא עדיין בבהמיות שלו, הוא לא מוצא את הדרך הנכונה, הוא כל הזמן מסתובב, תועה, אבל בכל זאת, זה שדה אשר ברכו ה', זה לא שדה רגיל, שכעבור תקופה מסוימת, שאי אפשר לדלג עליה, אדם מקבל כבר הבחנות נכונות, או שזה מתאים לו או לא מתאים לו, כאן זו באמת הבחירה שלו. ואז הוא שומע שחייבים להתחבר.
יש הבדל בשמיעה, ישנם כאלה ששומעים את זה מהר, ישנם כאלה ששומעים את זה לאחר זמן רב. זאת אומרת, יכולים להגיע שני חברים לקבוצה, ואחד עם נטייה לחיבור נכנס, ורואים כאלה גם בצבא ובכל מיני מקומות, איך שהם מתחברים, והשני לא מסוגל, הוא תמיד בודד, לבד, יש לו איזו מן רתיעה מהחיבור, לא מרגיש את עצמו נוח. זה קיים בקבוצות הרגילות למיניהן באנושות, במקומות עבודה, בכל דבר. וישנם כאלה שזה הפוך, זאת אומרת, או קל, או קשה להתחבר וכן הלאה.
כאן אצלנו המרכיב לחיבור הוא מאוד מיוחד. הוא תלוי בשורש הנשמה, ועד ששורש הנשמה לא מתעורר, האדם לא מוכן לחיבור, יכול להשתתף מאין ברירה, כי מה אם יזרקו אותו מהקבוצה, אז הוא ייצא. הוא בעצמו יכול, אפילו לפני שלוחצים עליו, להוציא את עצמו מכל העניין.
אבל אנחנו צריכים להיות בנויים לזה, שיש מקום גם לאלו שלא מסכימים כל כך לחיבור וגם לאלו שכן מסכימים לחיבור. העיקר שרוצים להישאר ולהמשיך, לא חשוב. אז ישנם כאלה שכמעט, ולא מסוגלים, עושים אילו פעולות חיצוניות, אבל ממש חברים לא יכולים להיות לאחרים. וגם צריכים להסכים עם ההתפתחות האיטית שלהם, יבוא הזמן שהם גם יתחברו, וכך, יש זמן לכל בשר.
עד שמתעורר בו אותו איש, שהוא מוצא ושואל איפה האחים שלי? זה בתוך האדם מתעורר. והוא מתחיל לשאול, זה כבר התחלת האדם, כי לפני כן הוא כבהמה התועה בשדה, בבהמיות שלו. ומכאן והלאה זה כבר נקודת האדם, כי אם הוא כבר מחפש חיבור, אז מתעוררת נקודה מדרגת הדומה לבורא. למה? כי בלי תחילת החיבור, אין שום מגע עם הבורא, אין שום מגע ממש עם הבורא. את זה צריכים טוב טוב לזכור, אולי זה יעזור קצת בזירוז כי חשיבות אפילו מלאכותית שאנחנו מתחילים לשייך להבחנות רוחניות, מקדמת אותנו מאוד לרכוש אותן וכך נתקדם.
ואחרי כן האדם מגלה את האיש שבתוכו, אותה הבחנה שכן מוכנה למצוא את הקבוצה, את החברים שלו, שהם נקראים "אחים", הוא כבר רוצה להיות מחובר אליהם, ומבין שהם באים ממקור אחד, מאבא ואימא עליונים, והם כבר מלכתחילה כנראה שייכים למערכת אחת, ולכן נקראים אחים. לא סתם אנחנו מתאספים כאנשים זרים ורחוקים ובכלל לא מתאימים כביכול זה לזה. מפני שבעשירייה באמת צריכים להיות עשרה, אז כל אחד חייב להיות בתפקיד שונה.
זאת אומרת, הרוחניות שלנו היא מאוד שונה, גם הגשמיות כנגד זה יכולה להיות מאוד שונה איש מרעהו. ואז כשמתחילים להתחבר, בחיבור הזה מתחילים לגלות ש"מצאנו שיטה איך אנחנו מתקדמים". אבל זה עדיין רחוק מגילוי הבורא, זו כניסה ל"שבע שנות שובע". אבל בכל זאת, אנחנו מרגישים איך טוב להבין את זה, להרגיש מה שאנחנו קוראים בחכמת הקבלה, וגם המאמרים מתחילים להיות מובנים לנו, מה שכתבו מקובלים מאברהם לפחות, מהשיטה שלו ואחר כך דרך משה והלאה, הנביאים והמלכים, עד המקובלים האחרונים שהאר"י וכל החסידים הגדולים, תלמידי הבעל שם טוב, שכל זה הם כתבו על הקבוצה, על החיבור "ואהבת לרעך כמוך כלל...". אז מבינים אנחנו שסוף סוף אנחנו איכשהו נכנסים לכלל הזה, ואהבת לרעך כמוך, אמנם אין לנו לא "ואהבת", ולא "רעך", ולא "כמוך", אין. אבל כבר מתחילים לגעת בתחילת העיקרון שהוא כל התפתחות האדם. ואחר כך כבר מתגברים והולכים יותר ויותר לברר את העקרונות האלו של חיבור.
אז מתחילים לראות איך שכתובים כל המאמרים, אך ורק לכיוון החיבור. אחר כך, מתחילים לראות איך כל התורה נכתבה אך ורק כלפי החיבור ושום דבר חוץ מזה. כי דברי חכמים, הם מרפאים, זאת אומרת, הם רק לקראת החיבור המתגבר, המתקן. ואחר כך אנחנו רואים שגם ב"תלמוד עשר הספירות", כל מה שמדובר זה כלפי אופני החיבור. וכל הסולם שאנחנו צריכים לעלות בזוהר, זה גם כלפי החיבור המתגבר יותר, יותר גבוה בעוצמה ובייחוד, ואין יותר חוץ מזה.
זאת אומרת, כשמתחילים להקים קבוצה, רוצים לראות בה גם קיום המצוות על ידי התורה, היינו חיבור על ידי המאור המחזיר למוטב. וממש ללכת באותם הצעדים, כמו שחמישה חומשי התורה מספרים לנו בהדרגה, כמו שכתוב בכל המקורות, כן, בספרות הקדושה. זה נקרא "הספרים הקדושים" שמדברים על החיבור, על הקודש, על ההשפעה וגם תע"ס. ממש מתחילים לראות, שרק סביב זה כל הנושא וזה צריך להתבצע בתוך עשירייה.
לכן צריך כל אחד ואחד לשאול את עצמו מה תבקש, ולענות שאחים אני מחפש, אותם אני אבקש, מתי נתחבר, איך להתחבר. שהחיבור יכול להיות רק בתוך האגו שלנו, שאנחנו מגלים אותו, שאנחנו מבינים שכך הוא, ואנחנו מוכנים להיכנס, לעבוד עמו רק כדי להשיג את החיבור, ומזה מתחיל להיות כבר תהליך ההתפתחות. יש בזה יכולת לזרז את ההתפתחות, כמו שכתוב שבמקום ארבע מאות שנה, הם היו מאתיים ועשר שנה.
אז נקווה שנעבור את כל הדברים האלה במהירות כמו שבאמת העולם זקוק, ועד כמה שמבינים את האחריות שנופלת עלינו, אנחנו צריכים להזדרז.
נקווה שהחיבור שאנחנו משתדלים לקיים יביא אותנו להכרת תכונת ההשפעה, ומהר נקים את המערכת הבריאה, הנכונה. ואז מתקדמים בשני קווים, שמאל ימין, עד שמגיעה התורה, קבלת התורה, זה כבר הקו האמצעי, אבל בינתיים בשמאל ימין נתקדם, בהגברת האגו שלנו.
וצריכים להבין שיש כאן דרך. היא לא ארוכה, אבל היא מאוד עוצמתית, עם הרבה הבחנות כי אנחנו מתחילים להכיר את הטבע. כי מה שלא הכרנו קודם, זה שדרך האדם מתחילים להכיר את כל המציאות, איך היא בנויה. אלה ממש גילויים מאוד מיוחדים יפים שמגיעים לאדם, כמו שכתוב "וכל שאתם תחזו לכם, עיניכם תראנה ולא זר",1 שאת זה באמת אי אפשר להסביר לשני כי אין לו כלים לזה. כך אנחנו נמצאים עכשיו בפתח של אותו העולם הקסום, שהוא נפתח רק למי שמחפש כלים חדשים שהם רק מתוך חיבור.
עד שאנחנו מממשים כל מה שכתוב בתורה, כמו שכתוב "כתוב על לוח לבך",2 על הלב צריכים לכתוב את התורה. "לב" זה הרצון, שהרצון שלנו יקבל כל מיני צורות של האותיות, זאת אומרת תכונות בזו אחר זו, עד שכל ספר התורה יהיה כך, [והתורה] נכנסת לבשר הלב ועושה ממנו את כל האותיות מ-ב' בראשית עד ל' שבישראל, זו המילה האחרונה שבתורה. ממש כך. זה נקרא שכל אחד מקבל את התיקון המלא, השלם, ומגיעים ליישום, להשגת מטרת הבריאה.
אז נקווה מאוד שאנחנו נכנסים לזה יותר ויותר יום יום, ושהקבוצות האלה שאנחנו עכשיו מעמידים אותן כקבוצות בתורנות, הן יעזרו לעצמן ויעזרו לנו בצורה הדדית. אבל אני שוב אומר, זו צריכה להיות עבודה הדדית. זה כמו שהם נמצאים בחיפוש מה הם יגידו לנו, מה הם יספרו, באיזו צורה ישפיעו עלינו, יחד עם זה אנחנו צריכים להמליץ להם מה להשפיע עלינו ולעורר את עצמנו לקבל את ההשפעה שלהם.
כי אנחנו נמצאים תחת השפעת האור העליון כל הזמן, אבל מי מרגיש אותו? כל העבודה שלנו היא להעלות רגישות אליו, חיסרון. יכול להיות שזאת קבוצה מצוינת, זאת שיש לנו היום, אבל אני לא אכיר אותה, היא תעבור לידי כאילו שלא תיגע בשום חוש שלי, לא תעורר בי שום תגובה, כי זה הכול תלוי בחיסרון שלי, מה אני מצפה מהם. לכן זו צריכה להיות עבודה הדדית. כמו האדם כלפי העשירייה, כך זה עכשיו העשירייה כלפי הקבוצה, והקבוצה לא רק שלנו אלא העולמית.
מי נמצא יחד עם הקבוצה המובילה היום?
תלמיד: תל אביב וניו יורק.
קבוצות גדולות מאוד וחזקות. לפחות אותן הקבוצות שיהיו כאן יחד עם הקבוצה שלהם, צריכים לעורר אותם לפחות לאותו יום.
שאלה: יש מי ששומע מההתחלה ויש מי שלא שומע מההתחלה, מה עם מי שכן שומע מההתחלה אבל פשוט נדחה מהחיבור, וזה לא נותן לו להיכנס במאה אחוז לקבוצה?
אני יודע על עצמי שכך היה לי. זה היה עוד מרוסיה ששם דחפו לחיבור, זו הייתה פרופגנדה כזאת והייתי שונא את הדברים האלה, ברחתי מהם, ופתאום אני רואה בחכמת הקבלה שאני שוב חוזר לזה. לזה הגעתי? איזה סיבוב. אני רואה שבאמת ה"דוסים" האלה כנראה, כך אני הסתכלתי עליהם, הביאו את הקומוניזם לשם, הם עשו את המהפכה באמת כמו שהאנטישמים אומרים על היהודים, שהם עשו את המהפכה, ושוב חיבור. היו לי כל מיני כאלה מחשבות עוד לפני שהגעתי לרב"ש, כי קראתי קצת ובכל זאת הרגשתי בתוכי דחייה מאוד גדולה.
מה לעשות? זו בעיה, כי אין מה לעשות. אלא כך הבורא מסדר את האדם, לאחד נותן דחף לחיבור והוא מרגיש יפה וטוב ונוח, ולשני לא. רובם ככה באמצע. ועד שזה לא נוגע לוויתור על האגו שלי, אז אני מוכן להיות איתם יחד.
אבל ישנם אנשים שבשום פנים ואופן לא מסוגלים. הם מרגישים את עצמם טוב בודדים. מה לעשות במקרה כזה? להשתתף כמה שאפשר בכל זאת, אפילו בצורה מכנית חיצונית, והקבוצה צריכה להתחשב בזה, והזמן יעשה את שלו. באמת הזמן.
מגיעים שני חברים לקבוצה, אחד נכנס מהר והשני אחרי חמש או עשר שנים. על ההתקדמות הרוחנית שלהם זה לא משפיע בכלל, וכל אחד מהם יכול שיתפתח בקצב שונה לגמרי מהשני. מי שנכנס מהר יכול להיות שיעמוד שם באמצע באיזו מדרגה. ומישהו שלא רוצה, אז עד שהוא נכנס קשה לו וגם אחר כך אפילו שקשה לו, אבל פתאום מתגלה כי יש לו קשר ושורש רוחני יותר גבוה.
זאת אומרת, זה לא אומר שום דבר, העיקר שלא יצא, ושימשיך בקצב שלו. ואנחנו צריכים לסבול את כל סוגי האנשים, העיקר שהם משתתפים, ולא מפריעים. אם הוא מפריע אז בהתאם לזה לתת לו מקום בצד עד שיתקרר, שיבין, עד שירגיש. אם הוא ממש מזיק, אז מוציאים אותו מהקבוצה.
מה ההבדל אם הוא מזיק או לא? בזה שהוא רוצה לשלוט על הקבוצה באגו שלו מבלי להתחבר איתם, אלא שההתחברות היא למען לשלוט. ואת זה צריכים לראות, עד כמה שניתן לסבול אותו. אז שוב, אם אנחנו כולנו יחד מדברים על החיבור, ורק החיבור הוא אצלנו הקדוש, וחוץ מזה שום דבר, ורק החיבור בינינו לפי ההגדרות של האבות שלנו, אז אנחנו נסדר את הכול.
וחוץ מזה צריכים להתפלל עבור החברים שלא כל כך מבינים, שלא כל כך מרגישים, שמתנגדים, שהבורא עדיין לא נתן להם את אותה מנת האור המקיף, שהם יהיו כבר מסוגלים להבין את העוצמה הרוחנית שבחיבור. כי גם בנו, באלה שיש להם הבנה על עוצמת החיבור, מאיפה זה הגיע? מהאור המקיף. אז הוא מגיע אלינו יותר מהר, ועל האחרים יותר לאט, אבל זה תלוי רק במאור המחזיר למוטב.
שאלה: חבר ממוסקבה שואל, איך לעזור לחברים שלא שומעים על חיבור, שלא יזיקו לחיבור?
זו בעיה. צריכים להעמיד תנאי באמת. ואני אומר בשיא הרצינות לקבוצת מוסקבה במיוחד ולכל שאר הקבוצות, ואנחנו צריכים לעבוד על זה, כדי שיהיה ברור בכל קבוצה בצורה ספציפית שלה, לכל חבר שהוא מזיק, שאם הוא מזיק הוא לא חבר, עד כדי כך שאנחנו מוציאים אותו לאיזו קבוצה חיצונה.
אבל אם הוא ממש מזיק לחיבור אז אין מה לעשות, טוב לו וטוב לנו אם הוא יפרד, זה גם לטובתו. כי בזה שהוא מפריע לאחרים להתחבר, הוא גורם לעצמו עוול גדול. אני מקווה שאנחנו בתוך השבוע הזה נברר את הדברים העיקריים וכל הקבוצות יוכלו טוב יותר לעצב את עצמן מבפנים, ובמיוחד קבוצת מוסקבה.
שאלה: מה זה שהוא אומר לו, שהם נסעו מזה, שהחברים הסיעו את עצמם מן האחווה?
שהם בינתיים לא מרגישים צורך גדול שיהיו מחוברים למטרה. כי החיבור שלהם הוא חיבור שלא מביא אותם דווקא להכרת הרע שביניהם. אתם רואים שגם בסיפור של יוסף, הדברים לא כל כך ברורים, אם אנחנו רוצים להעביר את זה עלינו. תכונת יוסף שזה יסוד, תכונה הכי חזקה והכי קרובה והכי מרכזת את כל יתר התכונות כלפי הרצון לקבל, אז איך יכול להיות בלי היסוד הזה שהם מתחברים.
הם מתחברים ביניהם עדיין ללא כיוון, ואנחנו רואים שאותו היסוד שבאדם צריך כאילו להיות בהתנגשות, בהתנגדות לכל יתר התכונות שבו. כאילו לא להפריע להם להתחבר והם מתחברים דווקא בגלל שהוא מתנגד להם. ואחר כך כשהיסוד נכנס בקשר עם מלכות ומתחיל לגלות את הרווח הגדול שיש לו מהרצון לקבל, אז הם כבר יכולים להתחבר אליו מתוך רעב, מתוך זה שאין להם דרך, שלא יכולים למצוא את אותו המרכיב העיקרי שזה "מה הטעם בחיי".
אנחנו נרגיש בתקופה הזאת את האנשים שלנו שחוזרים, הרבה שוב באים להצטרף, ישנן תופעות כאלו שנגלה אותם. אני לא רוצה עכשיו לבלבל אותנו שנהיה מכוונים לְמה שאין לנו צורך כרגע בו, אלא רק לחיבור. אני גם לא רוצה להיות פרשן לכל צעד ושעל, כי אם אנחנו נמשכים לחיבור, אז אנחנו בחיבור נגלה את כול ההבחנות, כל הצעדים, כל המקרים שכתובים בתורה ולא כתובים, שנמצאים בין המילים, הכול. כמה פרושים יש על ספר התורה? המון. מאיפה זה בא? מזה שכל אחד כשהוא עובר אז יש לו פרוש משלו ואז הוא מוסיף. לכן אנחנו צריכים לכתוב "ספר תורה משלנו", מה שנקרא.
שאלה: מה הפעולה הזאת, לבקש את האחים?
שבכל זאת בנטייה לחיבור הבעיה היא, ואנחנו רואים את זה על עצמנו, שאנחנו לא יכולים להתחבר בלי לערבב בזה את האגו שלנו. אנחנו רואים שמגיעים אנשים והם לומדים את חכמת הקבלה ואין להם שום בעיה לשבת ולדבר על חיבור במילים יפות. יש כאלה שמדברים מאוד יפה. אבל מרגע שזה נוגע ליישום, אז הם כבר לא מוכנים.
מהי בעצם נקודת היוסף? נקודת היוסף היא בזה שחייבים להתחבר כולם יחד, אבל כלפי המטרה המיוחדת. וכלפי המטרה המיוחדת, זה מה שיוסף אומר, "אתם צריכים כביכול להשתחוות לי, אני העיקר ולא אתם", ולזה הם לא מסכימים. אם לערבב בזה את האגו שלנו, אז כבר מתחילה עבודה קשה, צריכים לוותר, ותכונות האחים, הכוונה לבני יעקב, הן תכונות שעוד בטרם חיבורם למלכות, לעביות. ולכן הם לא מרגישים שהחיבור לעביות זה משהו שיתרום להם לחיבור ביניהם, אלא ההיפך, זה יפריד כל אחד.
אם אתה מוסיף עביות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, כל אחד מתחיל לקבל עביות, הוא מתחיל להיות יותר רחוק מהשני. היו לך אחים, אחר כך כל אחד מתחתן, יש לו ילדים יש לו משפחה, יש לו בית, יש לו עדרי צאן ועוד משהו, אז כל אחד ואחד מתרחק מהשני, זה לא כמו שהיו, תחת אבא ואמא.
אז בשביל מה להביא את העביות בינינו, אם אנחנו נתרחק במקום להתקרב? לכן הם לא יכולים להסכים עם יוסף. ויוסף אומר, לא, נקודת החיבור ודווקא כזאת שהיא מטרתית, היא החשובה. אין דבר כזה. ואז אתה רואה את הסיבוב של מה שנעשה להם כדי להתחיל להתחבר. מצד אחד יוסף גובר עליהם בזה שנעשה במצרים סגן של פרעה, ומצד שני, הם נשארים ברעב, כי אין להם כלים דקבלה, והם לא יכולים לעשות שום דבר.
שאלה: למה התורה לא יכלה להינתן במצרים, כי הם היו מחוברים?
איך אתה יכול לקבל תורה במצרים כשאתה נמצא בתוך האגו, איך אתה תשמע אותה? אתה לא שומע. האוזניים שלך סתומות, הלב סתום.
תלמיד: כשעם ישראל היה במצרים הם היו מחוברים, אני לא יודע אם הם היו בעבדות, אבל הם היו אנשים מחוברים. הם היו במקום טוב, היו באזור פורה מאוד, הכול היה בשפע.
אם אתה מקבל שפע מזה שאתה נמצא באגו שלך, אז אתה לא רוצה לצאת ממנו, אתה לא רוצה לצאת. אנשים שמגיעים לרוחניות, הם מגיעים בשני תנאים. או שנעשה להם רע בגשמיות, ובצורה כזאת הבורא מביא אותם לרוחניות, מזה שהם מאבדים נכסים או משהו, זה כמו שהוא עושה עכשיו לכל העולם בכללות, או אפילו אם הם נמצאים בתוך כל טוב, אבל הם מאבדים לזה רצון, אין להם כבר אינטרס לזה, אין שום גישה. מה יש לי מזה שיש לי הכול, אבל כאילו אין לי כלום.
כשהנקודה שבלב מתחילה לדרוש את שלה, זה משני דברים, או מהצד הגשמי, שאני מפסיד, או מהצד הרוחני, שאני מגלה שאני מפסיד, ואז אני מגיע לרוחניות. אבל במצרים, כשיש לך כל טוב, אתה לא צריך כלום. לכן צריכה להיות רק נקודת משה.
תלמיד: האם כשעם ישראל היה במצרים, הייתה לו נקודה שבלב, נקודה שמוסתרת, או לא היה מושג כזה לעם ישראל?
נקודה שבלב היתה ליעקב שבמצרים, ליוסף שבמצרים ולמשה. למשה, אהרון, מרים.
תלמיד: אם כן, ספר התורה הוא ספר הוראות שיש בו את האור המחזיר למוטב, זאת התורה שלנו?
נכון.
תלמיד: ובפנים מסתתר האור המחזיר למוטב, שאם אנחנו נדע למצות אותו, נחזור בתשובה?
נכון, אבל בהדרגה. אם אתה עדיין נמצא בשלבים שאתה צריך לפתח את האגו, אז על ידי התורה אתה מפתח את האגו. והתורה מספרת לך דברים, ואתה חושב שזה טוב, אבל בעצם זה מביא לך רע, כי האגו שלך גדל, ואתה צריך לגדול עד העביות הגדולה ביותר, שפרעה יגדל בך, ושאתה בהתחלה מסכים עימו והולך עימו יחד. ומתרבים בני ישראל שבמצרים, אבל איזה בני ישראל הם? זה רק לשם העתיד. האגו גדל, הכול גדל, טוב לי.
על סמך מה אתה סתם מושך דבר כזה שהתורה צריכה להציל? אין את מי להציל. אתה צריך קודם להצטייד ברצון חזק, אגואיסטי, אז אתה תבין במה התורה מצילה אותך. במה היא יכולה להציל אותך? מה יש לך עכשיו, היום, שהיא יכולה להציל אותך? ממה? אתה לא מבקש אפילו.
תלמיד: היום יש לי עשירייה, היום אני יודע מה אני צריך לעשות. כל מה שאנחנו עושים ברגע זה עם העשיריות. אם אז לא היה דבר כזה?
אנחנו עוד נראה בדרך כמה שחסר לנו כדי להגיע לתורה. אבל אף אחד היום לא אוסר עלינו לעשות את כל הפעולות מכל חלקי התורה. אם אתה מסתכל עליה כך, שהתורה זה הוראה, כמו שאתה אומר, אז אני אומר לך, ההוראה הזאת נמצאת לפניך, כתבו את זה, היא נמצאת בנו, אז בבקשה, תממש אותה. תממש אותה איך שאתה יכול. אתה לא צריך להיכנס למצרים, לצאת ממצרים, קבלת התורה, בבקשה, תממש איך שאתה רוצה, אתה תראה שזה לא הולך, כי אתה לא מוכן בינתיים להגיע אפילו לעקרון הראשון של קבלת התורה. מה אתה אומר, "תורה תורה"? קבלת התורה זה כשאתה מתחבר, כשאתה מסכים לערבות. ערבות זה חיבור. התנאי לקבלת התורה הוא האם אתם רוצים, מסוגלים, מתכוונים במשהו לפחות, להיות "כאיש אחד בלב אחד". אחרי זה התורה משפיעה עליך.
במידה שאתה מממש את החיבור, האור הזה קיים. אם החיבור קיים במשהו, אז ישפיע. אבל אם החיבור לא קיים, זה לא ישפיע. ההיפך, הוא ישפיע בצורה הפוכה, שאתה תגלה שאתה לא שייך לחיבור. גם זה טוב, זה הכרת הרע, אבל הדרך קצת ארוכה.
שאלה: האם אפשר לצייר את התהליך, איך עשירייה הופכת להיות "כאיש אחד בלב אחד"? איך מזה שעשרה אנשים יושבים עכשיו בשולחן ומחליטים שנחוץ להתחבר כדי לגרום לו נחת רוח, הופכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", איך לצייר את זה?
את זה אתם צריכים לצייר לעצמכם. כן, נכון. וזאת השאלה הראשונה לסדנה. אחר כך יהיו עוד כמה שאלות שאנחנו צריכים להכין לעצמנו. איך הם, העשירייה הזאת, משפיעים עלינו ואיך אנחנו עושים מעצמנו רגישים להשפעה שלהם. יכול להיות שהם ישפיעו לנו משהו מיוחד, אבל אנחנו נהיה אדישים לזה, לא רגישים. צריכים להעלות רגישות לאותו גל, לאותו ציור שהם רוצים למסור לנו, מה זה התפעלות, חיבור.
תלמיד: איך מזה שעשרה אנשים שיושבים סביב שולחן ואומרים שאנחנו חייבים להתחבר כדי לגרום לו נחת רוח, הופכים להיות "כאיש אחד בלב אחד"?
זאת אומרת, כל אחד צריך קצת לגרד מהלב שלו את הקליפה כדי להתחבר עם הלב של החבר. אז תעשו כזאת פעולה. קודם כל לעורר את השכן, אני רואה שהרבה ישנים. אז להתעורר. ואז בוא נרגיש שאנחנו מקלפים את הלב כדי להתחבר עם החבר.
סדנה
איך אנחנו עושים זאת?
כל אחד צריך להוריד לא מעצמו, אלא מלבו.
*
אולי כדי לחבר את הלבבות, יותר יועיל לנו אם אנחנו ניקח אותם ונשפשף אותם זה על זה? אולי זה יגרום קצת יותר התכללות, כניסה זה לתוך זה? מה אתם חושבים? אולי כך על ידי שפשוף הדדי. איך אנחנו יכולים להגיע לזה? לא בצורת "הלב", לב, הכוונה רצונות לבורא, שקודם הרצונות שלנו לבורא צריכים להתחבר, ואחר כך להגיע לרצון אחד משותף. מה זאת אומרת שהרצונות שלנו לבורא הם כאלו פנימיים, אינטימיים שאני לא יודע האם לבורא מתאים שאני אתחבר עם מישהו אחר לבורא, כי לכל אחד כאילו נטייה משלו, בכל זאת נקודה שבלב אחרת ממני?
איך אני בכל זאת מתחבר עימו כך שיחד אנחנו ממש הופכים להיות כאחד כלפי הבורא? איך הנטייה שלי כלפי הבורא יכולה להתחבר עם נטיות של יתר החברים שבקבוצה, בעשיריה?
*
אולי כדאי לנו לתאר מצב שרק דרך לב של החבר או הנטייה שלו לבורא, רק דרך זה אני מגיע למגע עם הבורא. עד שכל אחד יתכלל בכולם, ואז כל אחד נכנס לתשעה, ותשעה לתשעה, ותעשה לתשעה וכן הלאה, ובצורה כזאת אנחנו מגיעים לבורא. דרך לבבות של החברים אני מגיע אליו. זאת אומרת דרך נטיות של החבר אני מגיע אליו.
בואו נתאר לעצמנו איך אני דרך נטייה של החבר מתבטל כלפיו, נכלל בו כקטן, כאפס כלפי הגדול, כלפי אחד, ואז דווקא בצורה כזאת אני מגיע לבורא. תדברו על הציור הזה, שאני צריך להרגיש את הלב של החבר, איך הנטייה שלו לבורא ולהיכנס בזה, בנטייה הזאת, להיות בפנים. ואז אני גם אנוע לבורא, אחרת לא. אני לבד, בצורה אישית, לא מסוגל אף פעם. רק דרך ביטול כלפי החבר בזה שאני נכלל בתוך הנטייה שלו.
*
איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כלי אחד, התכללות, ערבות, "איש אחד בלב אחד"? איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כלי אחד, לב אחד, התכללות, ערבות? זה התנאי לקבלת התורה, שרוצים להגיע לזה לפחות, שמתארים לעצמנו נכון לְמה רוצים להגיע. אז כנגד זה פועל המאור המחזיר למוטב ומסדר אותנו. איך אנחנו יכולים לתאר נכון כלי שנמצא בחיבור, בערבות, בלב אחד? מה זה? תנו לי ציור.
*
אנחנו לומדים ש"מיעוט הרבים שניים". זאת אומרת אם יש לי רק חבר אחד, זה גם מספיק וגם טוב. כי לבטל את עצמי אני יכול גם במקרה כזה. אולי זה יותר קשה, כי אין לי התרשמות מהרבה אנשים, כי כל אחד מתרשם מהשני, זה מאוד קשה, אבל נניח שכן. אז נניח שיש לי חבר אחד, מה זה נקרא שאני נכלל בלב שלו והוא בלב שלי? הלב זה רצון, אז זה נקרא שאני רק חושב על ההצלחה הרוחנית שלו.
עם מה אני מתחבר? עם הנטייה לבורא שלו. זאת אומרת, אני נכנס ללב שלו, , הכוונה היא, שאני תומך במאמץ שלו להגיע לבורא בכל הכוח שלי. שרק זו בעצם המטרה שלי, לא יותר מכלום. אני חושב רק על זה. מהי הצלחה שלי? שהוא יצליח. אני תומך בו ואני אפס, מבטל את עצמי, לא קיים. היחס שלי לחבר הוא שאני כולי, במאה אחוז, לא תשעים ותשע, במאה אחוז אני תומך בו ורוצה שהוא יגיע למגע עם הבורא. ואני? ואני בזה אפס, לא קיים, רק נותן לו את כל המרץ והכוחות והכול משלי. ציירו ציור, זה נקרא "להתכלל בלב של החבר".
*
יוצא שאם אני מתלבש בחבר, אז במה החבר עוזר לי? בזה שאני מבטל את עצמי, ובהתלבשות בחבר כשאני מבטל את עצמי, הביטול שלי מגיע לבורא. הביטול שלי, האפס שלי מגיע לבורא. וזו כבר רוחניות.
אני מתלבש בחבר, מבטל את עצמי כדי לתת לו את כל הכוח שהוא יצליח. ההצלחה שלי היא בזה, שהוא יצליח ואני לא קיים, ממש רק בזה שאני תומך בו ועוזר לו. ואז יוצא שדרך החבר מגיע לבורא הביטול שלי, האפס. וזו הרוחניות שלי, הכלי הרוחני שמתחיל להיות. מהנקודה הזאת מתחיל להיות הכלי הרוחני שלי, מנקודת הביטול. אז מה עשיתי? דרך החבר ביטלתי את עצמי והגעתי לכלי הרוחני, זאת אומרת עברתי מעולם לעולם, דרך חודה של מחט.
שאלה: רק לא ברור מה מגיע לבורא? מה זה "האפס שלי", זה המאמץ שלי?
"ביטול שלי", ביטול שעליתי מעל האגו שלי, ואז אני מתחיל להתפתח, אחרי הביטול. ביטול זה כאילו שעברתי גבול, שיש קיר ובו פתאום גיליתי דרך הביטול שלי שאפשר לעבור את הקיר. אין חור בקיר, דרך הקיר יכול לעבור רק את הביטול שלי, האפס. אפילו בפיסיקה קוואנטית יש כאלו תופעות. ואז מעבר לקיר פתאום אני נמצא באפס שלי ומתחיל את המשך הדרך כבר בזה שאני לאפס הזה אוסף עוד ועוד כבר כוחות ההשפעה.
עד לפני הקיר היו לי כוחות הקבלה ואני ביטלתי אותם דרך החבר, עברתי באפס שלי והמשכתי בכוחות דהשפעה, עד גמר התיקון.
תלמיד: הציור שעשית עכשיו עם הקיר מאוד ברור. המאמץ שלי לתת לחבר שלי כוחות שהוא יצליח, מה זה המאמץ הזה, זה מה שעושה את האפס? כאילו כל הרצון שלי, השתוקקות שלי היא שהחבר בלבד יצליח.
עד כמה שאני תומך בו בלבד. וההצלחה שלי מתבטאת בהצלחה שלו. וכמה כוחות שאני מגלה כלפי הבורא, אני הכול תומך בו ורוצה בו בו בו בלבד שזה יתקיים, אז יוצא שהחבר שלי עוזר לי לבטל את עצמי. הוא בשבילי כמתקן שעליו אני מאבד את עצמי, ממש אני מרגיש את עצמי כ-האני נעלם, הכוחות עוברים לו.
יש לי מנוע, או יש לי אוטו, או יש לי כזה מנוע חזק, ואני כל הזמן מצרף אליו יותר ויותר ויותר את עבודת המנוע הזה, למה שהוא רוצה, למה שהוא צריך כדי להשיג. הוא כדי להשיג רוחניות, אני כדי להשיג ביטול. אחר כך הוא עושה אותו דבר עלי.
תלמיד: איפה הפוקוס, הפוקוס הוא עליו?
עליו.
תלמיד: לא על הביטול שלי. אני לא חושב על עצמי, על הביטול שלי.
לא, זו תוצאה. עליו, לעזור לו, ודאי. יוצא ככה, אני מתחבר, אני מבטל את עצמי. אני דרך הביטול שלי מגיע לבורא, כי נעשה אפס, מתחיל כבר התפתחות הרוחנית. אותו דבר עושה החבר כלפיי, יוצא שאנחנו נמצאים בלב אחד, כאיש אחד, מטרה אחת, כבר מגיעים לרוחניות.
ברוחניות לא קיימים שניים, רק אחד. מתחיל להופיע האור העליון, מה זאת אומרת, אחד? בבורא אנחנו כולנו מתחברים. אנחנו עוד לא כל כך יכולים לתאר לעצמנו אבל שם אנחנו מחוברים כולנו.
סדנה
ציור איך אנחנו מבטלים את עצמנו דרך החבר עד האפס, ובאפס הזה אנחנו עוברים דרך המחסום, הקיר הזה זה המחסום, ואז ממשיכים את הדרך מהמחסום והלאה ברכישת הכלי דהשפעה.
דברו על זה קצת.
*
אז שוב, איך אני דרך החבר מגיע לביטול עצמי עד האפס ואז אני עובר את המחסום, קיר, ומעבר למחסום אני מתחיל להתפתח בהגברת כוח ההשפעה כבר, בכוח השפעה. עד הקיר אני מבטל את עצמי, בקיר אני מגיע לאפס, ומעבר לקיר אני כבר גדל בכוח השפעה.
בבקשה.
*
מה אנחנו יכולים להציע לקבוצה התורנית, איזה סוג עבודה עלינו?
זו שאלה לכל העשיריות. מה אנחנו, לאור מה שדיברנו, יכולים עכשיו להציע כעבודה לקבוצה התורנית? מה הם צריכים לעשות בתוכם, ומה הם צריכים מזה להשפיע עלינו? בבקשה.
*
אם אנחנו כולנו נתמוך, על ידי הביטול שלנו, בקבוצה התורנית אז אנחנו בזה נעורר אותם לחיבור על ידי זה שאנחנו מוסרים להם את הכוח שלנו לחיבור, בזה שאנחנו מבטלים את האינטרס שלנו העצמי, ואז אנחנו נחייב אותם לחיבור, וגם הם בעצמם כך משתדלים להיות נכללים זה בזה עד שכל אחד מגיע לאפס בתוך השני, ואז אנחנו, יכול להיות שנקבל קבוצה שביטלה את עצמה, ואנחנו ביטלנו את עצמנו בה, וכך כולנו מגיעים למעמד רוחני.
סך הכול יש כאן עבודה, לכולם אותה עבודה, אותו מאמץ. רק ביטול עצמו כלפי האגו שלו ומסירת כוח הדחייה, ההשתתפות בתוך החבר במה שהחבר רוצה. מה הוא רוצה? הוא רוצה גם כן ביטול עצמו כלפי הבורא. אבל "איש את רעהו יעזורו", אנחנו לא מסוגלים לבטל את עצמנו בלי זה שאנחנו נקבל עזרה מהבורא. בצורה כזאת אנחנו מגיעים לביצוע.
שאלה: האם אין פה איזו עבודה חיצונית שצריך לעשות?
לא.
תלמיד: אין, בכלל לא צריך שום עבודה חיצונית?
לא.
תלמיד: האם אנחנו לא צריכים לדרוש משהו?
לא. רק עבודה פנימית, בלבד, ללא שום צביון חיצון, ללא פעולה חיצונית במאומה. כל אחד יעשה מה שהוא צריך, הכנות לחג, קילוף, תורנות אחרת, לא חשוב. הביטול כלפי החבר שבו, אני מבטל את עצמי בזה שאני תומך בו. על ביטול קשה לנו לעבוד, וזה בכלל אי אפשר. העבודה על הביטול בזה שאני מוסר את הכוחות שלי להתקדמות של החבר, בזה "איש את רעהו יעזורו".
בזה שאני תומך בו אני כבר מתנתק מהאגו שלי. זאת הפעולה. והפעולה הזאת היא רק פעולה פנימית. אז אנחנו כולנו תומכים בקבוצה הזאת והם בצורה הדדית כך זה בזה, כדי להגיע, למה? לתמיכה הדדית, אבל בזה אנחנו בעצם מגיעים לביטול עצמי, כל אחד לביטול עצמו, ואז יכול להיות שפתאום אנחנו מרגישים את עצמנו הנמצאים מעבר לקיר.
אז ברור מהי העבודה של הקבוצות, במיוחד קבוצת תל אביב וקבוצת ניו יורק ועשיריה 3 שלנו.
תל אביב וניו יורק ויחד עם קבוצה התורנית שלנו, אלה הקבוצות שנמצאות במרכז, כהמתקדמות, ואנחנו מבטלים את עצמנו כלפיהם, תומכים בהם.
נבדוק עד כמה אנחנו יכולים להיות בכוונה הזאת עד הצהריים, בצהריים נראה מה השגנו.
אני אומר בשיא הרצינות, התוצאה תלויה בכם, ובכל אחד. בכל אחד. מי שיודע, מי שיידע, מי שיצליח, בעזרת ה' ודאי, לבטל את עצמו בתוך חבר בזה שהוא מוסר לו את כל הכוחות שלו, "איש את רעהו יעזורו" ויגיע לביטול, יש לו סיכוי.
שאלה: אמרת קודם משפט מאוד מיוחד, שיש לי רק חבר אחד ואני נכנס ללב שלו, ותומך במאמץ שלו להגיע לבורא. אותו חבר זה כמו העשיריה שאני תומך במאמץ שלהם. מה זה שאני תומך במאמץ שלהם להגיע לבורא? אפשר לפתוח את זה קצת?
לא לפתוח. כמו שאני הייתי רוצה להגיע לזה בצורה אגואיסטית, אני תומך עכשיו בהם. אני תומך בהם.
(סוף השיעור)