שיעור בוקר 17.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/UAYkNtxk?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א, פרק א' דף ז', 

אותיות ד', ה'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', דף ז', אות "ק" קטנה מבארת "עגול מכל סביבותיו".

"ק) פירוש, כי בהכרח נעשתה פה איזו תמונה מחמת הצמצום, ואף על פי שהצמצום היה בהשואה (כמבואר היטב בדבור הסמוך לעיל), ולא משום שינוי צורה, אמנם אחר הצמצום והסתלקות האור מאותה הנקודה האמצעית, הרי נגלה, שאין האור העליון ראוי להתדבק בה משום הצורה של גדלות הקבלה הנמצאת בה, וכיון שזה נגלה, הנה נפלה ממדרגה שהיתה לה בא"ס. וא"כ היא כבר חשובה לבחינת "סוף", שפירושו עביות כזו שאין למטה הימנה: כי על כן רק הנקודה האמצעית הזאת נשארה חלל פנוי ואינה ראויה עוד להתלבשות האור (כנ"ל אות ו' ד"ה כדי)".

ההבדל בין כל ההתפשטות הקודמת לנקודה האמצעית הוא, שהיא הרגישה שינוי מהאור שפועל בה ובסביבתה, וההרגשה הזאת שנולדה בנקודה הזאת בבחינה ד' האחרונה, היא מה שמביאה אותה להיות הנקודה המרכזית, האמצעית, וההרגשה הזאת כבר שייכת לנברא. 

כשהוא אומר לנו ש"בהכרח נעשתה כאן איזו תמונה מחמת הצמצום", אז אנחנו צריכים להבין שתמונה היא היחס המיוחד בין התכונות, כך אנחנו מציירים אותן בתמונה. אלא שברוחניות אין תמונות ואין ציורים, ואי אפשר באמת לצייר דברים רוחניים. מה שאנחנו עושים, אנחנו רק מציירים את הכוחות, את התכונות שיש באותם הדברים הרוחניים. וודאי ששום דמות שכאן אנחנו לא יכולים לתאר.

אלא לוקחים מהעולם שלנו הגדרה מה זה עיגול ומציירים אותו כעיגול, אבל משייכים לזה הגדרה רוחנית. לוקחים מהעולם שלנו הגדרה מה זה ריבוע ומשייכים אותו לרוחניות, להגדרת הריבוע הרוחני. לא לראות בתמונות האלה יותר מאשר יחס בין התכונות או הכוחות, נטו, בלבד.

כשאני אומר עליון ותחתון, אז אני רק רוצה להגיד שברוחניות האחד הוא גבוה מהשני, השני הוא יותר נמוך. מה זה גבוה, מה זה נמוך? בעולם שלנו זה לפי הגובה, ברוחניות זה יותר גבוה, יותר גדול בתכונת ההשפעה. לכן כל פעם אני צריך לראות את השרטוטים, ולפענח אותם אך ורק לפי הגדרות רוחניות.  גם נקודה, קו, נקודה מרכזית, עיגול, שטח, כל הדברים האלה כך אדם חייב כשהוא מסתכל על הציורים.

יהיו עוד הרבה אנשים שיגידו עלינו שאנחנו כל הזמן מציירים, שאנחנו בזה מגשימים את הקבלה, וזה מחוסר הבנה שבציורים שלנו אנחנו רק מציירים את היחס בין התכונות. ואם תיקחו את הספרים שלי, תראו כמה ציורים יש שם שהרב"ש בידו צייר, וכמה צילומים יש לנו ממנו, וכמה ציורים ושרטוטים יש לנו מבעל הסולם. גם המקובלים הקודמים, האמת, ציירו תמיד. כבר בספר "יצירה" אנחנו רואים ציורים. אבל שוב, להבין שלא מדובר בצורות גיאומטריות, אלא ביחס בין הכוחות. 

תלמיד: סיפרת פעם שרב"ש פתח ספר שהראית לו והייתה שם תמונה של אדם עם ספירות, והוא מיד סגר ואמר "אני לא רוצה לראות".

זה היה לפני שהלכתי לברג להציע לו שאני יכול להרצות. ברג, נדמה לי שב-1980 או אפילו 79, עזב את הארץ, נסע לארצות הברית. ואני אמרתי לרב'ה שאולי אני אנסה להיכנס לשם ולתת שיעורים. לא חשבתי אז למשוך אותם, חשבתי שאלו בחורים שרוצים ללמוד, אז אני אלמד אותם שם במקום, מה זה חשוב לנו. אומנם זה היה מכון לקבלה שזה הפוך, והיו יורדים עליו, אבל רב"ש הרשה. שאלתי אותו, אם כן או לא, הראיתי לו כל מיני דברים, ואז הוא אמר, "מה זה המקום?". נסעתי לשם, הבאתי לו משם פרוספקטים כאלה, ובפרוספקט הראשון שהוא פתח הוא ראה גוף בתוך עיגול, ועל הגוף כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, הוא מיד סגר את זה ואמר, "אסור את זה לראות". אני בתמימות התפלאתי "מה אסור?". קודם כל הציור הזה של אדם בעיגול הוא מימי הביניים, הוא של ליאונרדו דווינצ'י, והם שמו עליו ספירות, ביג דיל, אז מה? שמו, שמו.

אבל בהחלט אסור להסתכל על זה, כי אתה בזה קונה את השיטה הזאת שיכולה לצרף נשמה לגוף, כמו שאנשים חושבים שנשמה נמצאת בגוף שלנו באיזשהו מקום. מזה אחר כך הם הולכים ובודקים את הצל, האם הנשמה שלי בסדר לפי צל הירח. איך החסידות אומרת? אם אני מוריד את הידיים למטה מהטבור, זו כבר טומאה, אם אני מעלה אותן, זו קדושה, חוגר גרטל וזה מבדיל בין החלק התחתון לחלק העליון, שהוא יותר קדוש מטמא.

אם יש סימנים לקדושה ואתה יודע שהם סימנים, ואתה מתנהג כך בעולם שלנו כדי לרמוז על הנטייה שלך לרוחניות, אז זה משהו אחר, לזה התכוונו אבות החסידות. הם ביססו את החסידות על מנהגים חדשים שלא היו מקובלים בישראל קודם, ללכת עם כל מיני דברים, לעשות כל מיני פעולות כדי לרמוז לאדם על פעולות רוחניות. אבל אחר כך עשו את זה כקודש לעצמם. לא בגלל שהפעולות האלה מצביעות על רוחניות שאליה צריכים להשתוקק ולהגיע, אלא מהפעולות עצמן עשו קודש. זאת הבעיה, בזה החסידות פשטה את הרגל.

כשרב"ש ראה את הציור הזה, ודאי שאמר ”אוי, את זה אסור לראות”. אבל זה לא חשוב. הוא אמר "ברג צירף חסידות לקבלה. מה לעשות? יש לך הזדמנות, לך". ואז הלכתי ונתתי שם שיעורים כמעט חצי שנה אני חושב. לימדתי אותם פתיחה, הם רצו ללמוד רק "פתיחה". אבל יחד עם הפתיחה נתתי כל מיני הבחנות. ובעיקר שבר אותם המכתב מס"ד, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", הליכה לדרך האמת, מה שנקרא אצלנו ב"קבלה למתחיל". כשאני הראיתי להם שטיפה ימינה וטיפה שמאלה כבר מפסידים את כל החיים, זה שבר אותם, זה הכניס להם פחד.

הם קמו ועברו אלינו ללמוד, כי הם ראו שבלי ההכוונה הנכונה המדויקת מחכם כזה כמו רב"ש אין תקווה, אין סיכוי להגיע למטרה. הגיעו אלינו בערך 40 איש. לקח הרבה זמן למכון שלו עד שהוא קם בחזרה. אני לא חשבתי, לא הייתה לי כוונה להרוס אותו, אבל אם באו ורוצים להתקדם לקדושה, אז אסור לך לעשות חשבונות אחרים. אין יותר מפיקוח נפש, הוא דוחה את הכול, אז ודאי שכבר קיבלנו אותם.

אלו תמונות אחרות. אנחנו מדברים על התמונות שלנו, שאנחנו בשרטוטים שלנו מציינים רק פעולות או הבחנות רוחניות בעולם הרוחני. לא קושרים את העולם הרוחני עם העולם הגשמי, עם הגוף שלנו, אלא עם הרצונות. כשאני אומר רצונות גשמיים, רצונות רוחניים, אז אלו רצונות ולא חס ושלום בשר.

קריין: טור א', שורה "אות". 

"וג' הבחינות הקודמות במעלה ובזכות, עדיין הן ראויות להתלבשות האור בהן גם לאחר הצמצום. ועם כל זה ביארנו לעיל (בדיבור הסמוך) שלא נעשית לבחינת "סוף", מטעם הנ"ל ע"ש. וזהו שמדייק הרב ואומר "שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו", רוצה לומר, לא "סוף" ממש, אלא כמו הסוף שיש ב"תמונה עגולה", אשר סופה במרכזה. באופן, שתצייר לך את ד' הבחינות ההן, כמו ד' עיגולים זה בתוך זה כגלדי בצלים, שהעיגול המרכזי הוא בחינה ד', ואותה מקיפה בחינה ג', ואותה מקיפה בחינה ב', ואותה מקיפה בחינה א'. ובאופן זה, אין בחינת מעלה ומטה ימין ושמאל נבחנת ביניהם. כי בחינה א' למשל, שהיא בחציה הא' מקפת למעלה מכולן, בחציה הב' היא נמצאת מקפת למטה מכולן, וכן שאר הבחינות, וא"כ אין כאן מעלה ומטה, ועד"ז ימין ושמאל. באופן, שאין ביניהן שום מעלה זה מזה, וכולן שוות בהשואה אחת".

כי יש בעיגול תכונה מיוחדת אחת, שכל הנקודות שיש בעיגול הן אותן הנקודות. אין הבדל בין נקודה מעלה או מטה, ימינה ושמאלה. לא חשוב איפה אתה נמצא בעיגול, חשוב רק באיזה עיגול כלפי המרכז אתה נמצא, יותר חיצון, יותר פנימי, יותר קרוב, יותר רחוק, אבל בעיגול עצמו זה לא חשוב, כולם שווים. כל הנקודות בעיגול שוות ביניהן, אין שום הבדל ביניהן. 

אתם יכולים להגיד, אם אין שום הבדל, אז למה הם הרבה? אנחנו לא מקבלים שום שינוי אחר בעיגול, אלא רק שכולם שווים באותו הריחוק או הקירוב למרכז. זאת אומרת, אין שום הבדל בלהיות למעלה או בצד או למטה אם אני נמצא באותו העיגול, אני יכול להיות בו חופשי בכל מקום. זו תכונת העיגול.

"והטעם, כבר נתבאר (בדיבור הסמוך) מפני שסיבת הצמצום לא היתה משום שינוי הצורה עש"ה. וזהו שמדייק הרב "עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה", והבן."

קריין: אות ה', דברי האר"י.

אות ה'

לפי שאור אין סוף הוא בהשואה, היה הצמצום ג"כ בהשואה שהוא סוד העגול

"והסבה היתה, לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשואה גמורה הוכרח ג"כ, שיצמצם עצמו בהשואה א' מכל הצדדים, ולא שיצמצם עצמו מצד א' יותר משאר צדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כל כך שוה כמו ר תמונת העיגול, משא"כ, ש בתמונת מרובע בעל זוית נצבת בולטת, וכן ת תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות." 

כי שם כל נקודה ונקודה נמצאת כבר במקום אחר מהנקודה הסמוכה לה, חוץ מהעיגול. העיגול, הספֶירה, כל אחד שנמצא על פני הספירה, כל אחד שנמצא על העיגול הזה, כולם שווים. אין שום צורה אחרת שלמה כמו צורת העיגול, שבתלת ממד זו ספירה, צורה כדורית. מה שאין כן במרובע, במשולש, ולכן אנחנו משתמשים בצורות האלה בחכמת הקבלה כדי להראות את השוני בין המצבים.

יש לנו אם כך נקודה, קו, עיגול, ריבוע, משולש, והפרצוף עצמו הוא כבר לא ריבוע אלא מציירים אותו בצורה של מלבן. אלו בעצם הצורות שיש לנו בחכמת הקבלה (ראו שרטוט מס' 1). בריבוע יש חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, ובאמצע צמצום ב' כמו פרסא, או שהציור הזה עובר למשולש. העיגול זה ברור לנו, כל הנקודות בו הן שוות. בריבוע יש מעלה ומטה, ימינה ושמאלה, כשמעלה מטה זה אור חכמה, וימינה שמאלה זה אור חסדים, וצמצום ב' מקצר את הדברים. את הפרצוף אנחנו מציירים בצורה של מלבן, שבו גם יש יחסים בין חסדים וחכמה, ויש בו עשר ספירות בגובה ובאורך. אבל אלו הציורים, אין לנו יותר בחכמת הקבלה.

שרטוט מס' 1

כדאי לאדם טוב טוב לקרוא את ההגדרות של כל הצורות האלו, כדי להבין שבעיגול זה שווה, ושונה רק מעיגול לעיגול כלפי המרכז. אם יש לי את העיגול הקטן ביותר, אבל אני לא יכול להשוות אותו עם יתר העיגולים, אז אני נמצא באין סוף. למה? כי כל הנקודות שאני מרגיש לידי הן כולן שוות, ואז אני מרגיש שלמות. צריכים לפתוח את העיגול שיבוא קו, כדי להראות לי שיש עוד משהו חוץ מהמצב שלי. יש בזה הרבה דברים.

תלמיד: מה ההבדל בין עבודה בקווים לעבודה בעיגול?

אנחנו עובדים רק בקווים, בקו. אנחנו לא שייכים לעיגולים, עיגולים זה אורות שמגיעים אלינו מלמעלה. עיגולים זה השגחה והנהגה עליונה שפועלת עלינו בכללות. יש השגחה כללית והשגחה פרטית. השגחה פרטית זה קרן האור שמגיעה אלי בקו, ולכן אני מרגיש יחס אישי שלי כלפי העליון, ובהתאם לזה אני מתעורר על ידי כוח שלילי, חיובי, לא חשוב איזה. זה נקרא השגחה פרטית, שעל כל אחד ואחד מגיעה קרן אור. יכול להיות שהקרן הזו מעוררת חושך ולא אור, אבל זה פרטי.

והשגחה כללית היא על כל הנשמות כאחת, זו השגחה שמביאה אותן, מעוררת את כולן לגמר התיקון, כמו איזשהו לחץ שפועל על כל הרשימות שבתוך אדם הראשון, להוציא עוד ועוד, שורה אחר שורה את כל הרשימות שיתעוררו וייצאו ממסתור לגילוי.

זה כמו שבעל הסולם אומר, שגלגולים זה כמו שורה של אנשים שעומדים, מבצעים את הגלגול, אחר כך קמים ושוב באים לגלגול, וכך זה פעם אחר פעם. זו השגחה כללית, שהיא על ידי עיגולים. למה עיגולים? כולם מתקדמים בשווה, כל אחד מתקדם לעוד רשימו, לעוד רשימו, בשורה כולנו יחד. מתברר מבפנים עוד רשימו של כל אחד ואחד, ועוד רשימו, האור העליון הכללי העגול פועל על כולם.

מה שאין כן, חוץ מזה יש השגחה פרטית על זה ועל ההוא ועל ההוא, על נשמות מיוחדות שכנגד הנקודה שבלב שלהן פועל הקו. זה ההבדל.