שיעור בוקר 10.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.03.2001

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/qaR6CtXB?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 161, "פתיחה לחכמת הקבלה", שיעור 3

אז שאלתך היא, איך מסתדר גמר התיקון עם דבקות בבורא, חזרה אליו כאילו?

תלמיד: לא בדיוק. לא הבנתי איך יש את גמר תיקון הכלים וגמר התיקון בכלל? אמרנו שיש את השלב שמוריד את המלכות ומעבר לה גם לא כתוב בספרים.

אם ללמוד בפשטות אז זה כך. הבורא ברא את הנברא ברצון לקבל. אם הנברא ימלא את עצמו עם הרצון, ההרגשה שתהיה לו תקרא תענוג. ובזה נברא פשוט יהיה בתענוג הקטן ביותר. למה הקטן ביותר? כי אם לפני שהנברא ממלא את עצמו יש לו נגיד 100 קילו רצון, רעב, תיאבון, ברגע שהוא ממלא את עצמו אין לו רעב ותיאבון, אז הוא לא מרגיש תענוג.

התענוג מורגש מתי שהאור נכנס בתוך הכלי, במקום שבו יש את המגע הראשון. וככל שהאור נכנס יותר בתוך הכלי, עוד יותר, ועוד יותר, כך התענוג פוחת. אתה לא מכיר את זה?

תלמיד: מכיר.

אתה מתחיל לאכול, וההנאה לאט לאט פוחתת, איפה התענוגים? הדברים הטובים ביותר, האם אתה שומר אותם לסוף או נהנה בהתחלה?

תלמיד: פעם ככה, פעם ככה.

לא, בדרך כלל מה שומרים לסוף ומה אוכלים בהתחלה? את הדברים הטעימים ביותר שומרים לסוף. למה? כי אנחנו כבר חכמים. הילדים לא עושים ככה, ילד תופס את הדבר הכי טוב בהתחלה. אנחנו יודעים שאנחנו רוצים להמשיך עוד הנאה, ובגלל שיש לי תיאבון גדול אז אפילו חתיכת לחם בשבילי עכשיו זה תענוג, ואחר כך משהו קצת יותר, וקצת יותר. למה? כי אז אני אוכל להמשיך את הרגשת הטעם, התענוג. אפילו שהתענוג פוחת, אבל התענוגים עדיין גדלים, אז איכשהו אני מאזן את עצמי.

נגיד על ציר הזמן התיאבון שלי פוחת, אז אני לוקח מלכתחילה תענוג קטן וממשיך אותו יותר כך שבסך הכול יהיה לי יותר ויותר ויותר זמן של הנאה. אינסטינקטיבית כך אנחנו עושים, אף אחד לא עושה חשבונות כאלה, אבל זה כך. אתה רואה, אנחנו לומדים על החיים, קבלה זה הדבר הפשוט ביותר, ממש על החיים שלנו.

מה שכן, כשהאור נכנס לתוך הכלי, כאן מרגישים את התענוג. וברגע שהוא ממלא את הכלי, התענוג נפסק. מתוך זה אנחנו יכולים להבין שהבורא שברא את הרצון לקבל ודאי לא התכוון לכך שהוא יכול להנות את הרצון לקבל בזה שהוא ימלא אותו, זה בלתי אפשרי. אתה ממלא אותו, גמרת, הוא נחנק, לא מרגיש תיאבון, לא מרגיש תענוג, וזהו. זו הטעות שלנו, שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים ליהנות על ידי הרצון לקבל שלנו.

וזו טעות של כל האנושות, אנחנו רצים אחרי תענוגים, מחליפים אותם, פה ושם, ואף אחד לא נהנה בסופו של דבר, מי שיש לו מאה רוצה מאתיים, ואף פעם לא מגיע לשובע. אין פטנט אחר, פשוט אין, אנחנו לא מסוגלים לתפוס את זה אבל אין פטנט אחר. אלא אם כן אני אקח את התענוג שלי ואני אקבל אותו בפנים, אבל מפני שאני קשור עם הבורא. נגיד עם הבורא, לא חשוב עם מי, שנותן לי תענוג.

מה זה נותן? בפנים תהיה לי הנאה של גרם אחד, זה לא חשוב כמה. אבל כשאני קשור בתענוג הזה למישהו שהוא גדול מאוד, במידה שאני מחשיב אותו כטון אחד, יוצא שהתענוג שלי טון פלוס גרם אחד. זאת אומרת, לא אכפת לי בכלל כמה יש בי בפנים, אכפת לי ממי אני מקבל, כי זה נשמר, הטון הזה של התענוג נשמר.

אפילו אם אני מלא, ולא נשאר לי כלום מהתענוג עצמו, כי אני מילאתי את עצמי, אבל אם הבורא גדול בעיניי, במידה שהוא גדול בעיניי, התענוג הזה נמצא. זאת אומרת, לא יכול להיות תענוג אם הוא רק בתוך הכלי בניתוק מהבורא.

אנחנו נמצאים במצב שאנחנו מנותקים ממנו, יש בינינו מחסום. כאילו קיר, וילון כזה בין העולם הבא והעולם הזה. ומפני שאנחנו לא רואים את הבורא, אז התענוגים שאנחנו יכולים ליהנות בהם למטה ממחסום אלו רק תענוגים שיכולים להישמר ברצון לקבל, קטנים ביותר. סך הכול זה נקרא נר דקיק. זאת אומרת, ניצוץ קטן מאוד. יותר מזה לא נוכל, מלכתחילה, אפילו בעולם אין סוף, לא חשוב, אפילו שאנחנו מדברים על ד' בחינות דאור ישר, אם הולכים ליהנות גם שם, אם מלכות דאין סוף הייתה מתמלאת ובודקת את עצמה בכמה היא יכולה ליהנות, סך הכול זה היה תענוג קלוש ביותר.

זאת אומרת, "סוף מעשה במחשבת תחילה", זה שהבורא מלכתחילה חשב שהתענוג שיהיה בנברא יהיה תענוג בקשר אליו, ולא בפני עצמו. זה לא שהאור יכנס לתוך הנברא, ימלא אותו וזהו. מתוך הטבע של הכלי אי אפשר בכלל לחשוב שיכול להיות דבר כזה. אם התענוג ממלא חיסרון, התענוג מכבה את החיסרון. לכן להגיע לגמר התיקון, זאת אומרת לקבל על מנת להשפיע, לקבל בקשר עם הנותן ולהגיע למטרת הבריאה ולדבקות בבורא, ומה שלא תגיד בהקשר לזה, זה אותו דבר, מכאן זה ברור.

אז כל חכמת הקבלה היא סך הכול שיטת הקבלה הנכונה, שאנחנו לא נקבל רק נר דקיק בניתוק תחת המחסום מהבורא, אלא שנפרוץ את המחסום הזה, ונכנס איתו ביחד להרגשה משותפת, נגלה אותו, ואז התענוגים שאנחנו יכולים בהתאם לזה לגלות הם אינסופיים.

למה אינסופיים? כי אם כל תענוג שבא אלינו וממלא אותנו אנחנו מודדים מתוך הכלי שלנו, אז התענוג שאני מרגיש ממנו, הוא מעבר לכלי שלי. זאת אומרת, אני יוצא ממוגבלות בכלל. זה נותן לנשמה, לאדם, אפשרות לחיות ולחוות תענוגים אינסופיים, לגמרי, ממש אינסופיים.

מה שאין כן, מתחת למחסום, אפילו אם הכלי היה מקבל והתענוג לא היה נכבה, נניח בצורה תיאורטית, בכל זאת הכלי היה מוגבל. זה בעצם בקשר למטרת הבריאה.

תלמיד: כשאתה מדבר על לקבל על מנת להשפיע, האם להשפיע זה במובן של לתת שפע, זאת הכוונה?

כן. להשפיע הכוונה לתת שפע, לתת תענוג. זה לא שצריכים לתת משהו מוחשי, אלא לגרום לזולת תענוג, וזה לא חשוב אם זה בצורה ישירה או עקיפה. זה נקרא לעשות השפעה. כי מה זה "רוחניות"? רוחניות היא מין יחס מיוחד בינינו, ואם היחס יהיה רק בהתחשבות עם הזולת ולא איתי, אז זה נקרא רוחניות.

זו בעיה מאוד גדולה להבין, ובעצם אי אפשר להבין, אלא לאט לאט מבינים אלה שמגלים, שהרוחניות לא נמצאת במקום רחוק ונסתר, אלא אנחנו יכולים בתרגול מיוחד ופנימי להגיע לזה ולהרגיש. יש דברים כאלה שכשאתה לומד באיזה מקצוע או לימוד, אתה מתחיל להרגיש קשר פנימי בין הדברים, איך הם מסתדרים ביניהם, אז נניח שזה אותו הדבר. פתאום אתה מתחיל להרגיש את הקשרים שעוברים למטה מהחומר, שהחומר כאילו יושב על זה.

יהיו לנו על זה גם תרגילים וגם מאמרים ומכתבים, אנחנו צריכים לקרוא חומר נוסף חוץ מפתיחה. זה הבסיס.

תלמיד: בארבע בחינות של אור ישר, האם בחינה ב' מרוקנת את עצמה מהאור?

לא. שאלה מאוד יפה. אנחנו לומדים על ההתפשטות מלמעלה למטה – בורא שהוא בחינת שורש, א', ב', ג', ד', ואחר כך בחינה ד' שמתחילה לעבוד על עצמה. עד בחינה ד' יש לנו ארבע בחינות דאור ישר, זאת אומרת, זו ההתפתחות של בחינה ד'. אחרי שמבחינה ד' יצאה, כבר בחינה ד' בעצמה נקראת נברא, ומה שקורה אחר כך זה שבחינה ד' עובדת על עצמה.

מהבורא יוצא אור, והאור הזה בונה את הכלים עד בחינה ד', אחר כך היא עושה צמצום א', בונה מסך, ומתחילה לקבל עם המסך כמה שמסוגלת על מנת להשפיע. בסך הכול אנחנו יכולים לעשות את זה בצורה כזאת. שבתוך תוכו יושב הבורא, או שורש, אחר כך בחינה א', אחר כך בחינה ב', ואחר כך ג', ואחר כך ד'. וכשבחינה ד' מרגישה קשר עם הבורא ואיך היא מקבלת ממנו, היא עושה צמצום, זו בחינה ד' המצומצמת. אחר כך היא עושה על עצמה מסך ומתחילה לקבל על מנת להשפיע, שזה נקרא העולם הראשון, אחר כך עולם שני, שלישי, רביעי, חמישי, אחרי העולם החמישי יהיה העולם הזה, ואחרי העולם הזה אנחנו. ומאיפה אנחנו בנויים? אנחנו בנויים מנקודה דבחינה ד' ממש.

אם אתה לוקח נקודה כלשהי במציאות לא חשוב איפה היא תהיה, חייבות להיות בה בפנים כל התכונות הפנימיות, כל האמצעים הפנימיים, כל מה שבנה אותה עד הבורא. למה? כי אין זמן, ברוחניות לא משתנה שום דבר. אלא אם משהו חייב להתקיים, אז חייבות להתקיים כל הסיבות שלו מהבורא עד אליו. ברגע שזה נפסק הוא נעלם בעצמו.

אם אתה לוקח רצון כלשהו, נניח שיש בך רצון לשבת בצורה מסוימת, הגוף שלך מקיים איזו פקודה, הוא ממלא את הרצון הזה. אנחנו רואים מתוך הפוזה הזאת שיש לגוף רצון, כך הוא מרגיש הכי נוח. זאת אומרת, יש רצון, הרצון הזה חייב להשתלשל מלמעלה, אין סיבה אחרת חוץ מד' בחינות דאור ישר. מהבורא זה יוצא דרך כל השרשרת הזאת, דרך כל העולמות שמגיעים אליך, וכל השרשרת הזאת חייבת להתקיים, אחרת לא תשב ככה. זה לא ששם זה נעשה ואחרי כמה אלפי שנים זה אצלך, או שזה רק אצלך, לא, אלא זה ממש קשר ישיר וקבוע. אין רצון, שאם אתה תתעמק באותו רצון ותלך בחזרה, שלא תגיע לאין סוף ולבורא, כי גם האור וגם הכלי יוצאים משם.

נתחיל את השיעור, זה השיעור השלישי, ונלמד היום על חמש בחינות של המסך.

אנחנו למדנו שמהבורא יצא אור, והאור הזה ברא דרך ארבעה שלבים רצון לקבל, והרצון לקבל התמלא באור. איך הוא התמלא? הוא התחיל להרגיש את הבחינות הקודמות שיש לפניו. ואז הרצון לקבל בזה שהוא מקבל ממה שיש למעלה ממנו, הוא בעצמו מתחיל להיות כלול מחמישה חלקים, ארבעה שלפניו והוא בעצמו.

בחינה ד' שיצאה מהבורא והתחילה לקבל, היא מקבלת מכל הבחינות הקודמות, ג', ב', א', שורש, והיא בעצמה ד'. אנחנו רואים שבחינה ד' כוללת את הבחינות האלו בתוכה. זאת אומרת, יש לה ה' רצונות, חמישה רצונות, מהרצון הגדול שנקרא ד', עד הרצון הקטן ביותר שנקרא שורש. בחינה ד' ממלאה את עצמה באור, וככל שהיא ממלאה אותו ברצון יותר גדול, שם היא מרגישה תענוג יותר גדול.

כשהיא עשתה צמצום היא נשארה ריקנית, ואז שורש, א', ב', ג', ד', כל החלקים שבה נשארו ריקניים כולם, האור יצא. הפעולה הזאת נקראת צמצום א'. מלכות שהיא כולה מלאה באור נקראת "מלכות דאין סוף", ומלכות שהצטמצמה נקראת "עולם הצמצום". יש עולם אין סוף, ויש עולם הצמצום. כל מצב של מלכות, כל מצב של בחינה ד' נקרא עולם.

מה קורה הלאה? בגלל שיש לנו חמישה רצונות במלכות, אז אם יש לי מסך ויש לי חמישה רצונות, אז במסך שעומד בפה דראש חייבים להיות חמישה חלקים נגד כל רצון ורצון, כדי שהוא יעצור את הרצון ויקבל רק על מנת להשפיע. המסך כביכול עושה שריר, נותן תגובה לאור הקטן ביותר מהרצון הקטן ביותר, אחר כך לאור גדול יותר מרצון גדול יותר, וכך עוד יותר גדול ועוד יותר גדול. כנגד חמישה רצונות, ה' רצונות, יש ה' בחינות שבמסך, וכנגד זה יש חמישה אור חוזר כנגד אור ישר. או אפשר להגיד שיש לנו חמישה אור ישר, כי המלכות מבדילה שבאים אליה חמישה חלקים, חמישה תענוגים, אומנם בא תענוג אחד, אבל מפני שיש חמישה רצונות, אז היא מרגישה חמישה תענוגים. כך המלכות מכל חמישה האורות, מתוך כל חמישה התענוגים, מקבלת בתוכה חלק. אנחנו סיכמנו שהחלק שהיא מקבלת הוא 20%, ו80% היא לא יכולה לקבל, וכך היא מתמלאת (ראו שרטוט מס' 1).

כשמלכות עושה פעולה כזאת, אז החלק שבו היא חושבת נקרא ראש. כשבא אור, היא בודקת כמה היא יכולה לקבל על מנת להשפיע, ומקבלת חלק בתוכה שזה 20%, ו-80% נשאר ריק. איפה שעומד המסך המקום הזה נקרא "פה", איפה שהיא גומרת לקבל נקרא "טבור", ובסוף "סיום". הראש הוא עד הפה, איפה שהיא מקבלת נקרא "תוך", איפה שהיא לא יכולה לקבל נקרא "סוף". תוך וסוף נקראים יחד "גוף", וגוף יחד עם הראש נקרא "פרצוף" או "נשמה", זה אותו דבר, זה מבנה, אובייקט רוחני.

עכשיו אנחנו צריכים לראות מה יקרה עם מלכות דאין סוף אחרי שהיא קיבלה מנה ראשונה, מה קורה לה אחר כך. נתרגל יחד לעשות ציורים טכניים. סך הכול אנחנו לומדים חכמת הקבלה, מדע. אז יש את מלכות, אני מצייר את זה לא כמו ספל, כלי, אלא מצייר את כל הרצון שלנו מלמעלה למטה. את הרצון אני מחלק הזה לשלושה חלקים, ראש, תוך, סוף. איפה שעומד המסך נקרא פה, אחר כך טבור וסיום (ראו שרטוט מס' 1).

בא אור מלמעלה ורוצה להיכנס פנימה, הוא נקרא "אור ישר". מלכות דוחה אותו, זה נקרא "אור חוזר". בראש יש לנו חמישה חלקים. לפני מלכות יש לנו ארבעה חלקים, שורש, א', ב', ג', ומלכות היא אחרונה, ד'. זאת אומרת, הראש הוא אותן ד' בחינות, דאור ישר שבונות את המלכות. שם היא בודקת כמה בא אליה, ומה באמת היא יכולה עם זה.

היא בודקת ומקבלת 20%. היא מקבלת 20% אור, זאת אומרת אחרי שעשתה חשבון בראש היא מקבלת בפנים. האור הזה שנכנס נקרא אור פנימי כי נכנס פנימה, בתוך של הפרצוף. מה שנשאר מבחוץ נשארו 80%, זה נקרא אור מקיף, כי הוא מקיף את הכלי, מקיף את כל המלכות הזאת. למה? כי 80% לא יכולים להיכנס, ומטבור עד סיום נשאר מקום ריק. למה לא יכולים להיכנס? כי המסך שעומד בפה דראש הוא יכול לקבל רק 20% על מנת להשפיע.

מלכות דאין סוף כשהיא עושה כזה חשבון, היא עושה חשבון על האור הכי גדול, על התענוג הכי גדול שיכול להיות. היא בעצמה כוללת חמישה חלקים, ד', ג', ב', א', שורש. עכשיו היא עובדת עם האור הכי גדול שבא אליה, ורוצה לקבל אותו על מנת להשפיע. היא קיבלה 20%, ויותר מזה היא לא יכולה. המנה הזאת שהיא מקבלת פעם ראשונה לאחר צמצום א' נקראת גלגלתא, מהשם גולגולת, כאילו התחלה, החלק העליון של הראש. כי הפרצוף הזה הוא התחלה וראש לכל יתר הפרצופים והעולמות שיבואו.

אחרי שמלכות דאין סוף על ידי המסך קיבלה 20% על מנת להשפיע, והאור שנכנס עומד בטבור, בא אור מקיף ולוחץ. איפה הוא לוחץ? הוא לוחץ גם במקום הטבור. למה? כי שני האורות האלו רוצים לשבור את הגבול. למה הם רוצים לשבור אותו? אור מקיף רוצה להיכנס כנגד הרצון לקבל שיש בסוף, אז מגיע לו לפרוץ לכאן, זה מה שהוא רוצה. ולמה אור פנימי, איזו שייכות יש לו ל-80%, הרי הוא מילא את ה-20% האלה בתוך הפרצוף?

אבל אנחנו יודעים על עצמנו, שאם אני קצת מקבל מהאוכל, 20%, ואני רוצה 100% לאכול אבל קיבלתי קצת, הרבה יותר קשה לי להחזיק את עצמי ולא להמשיך לאכול הלאה, כי הטעמים של האוכל שאכלתי מחלישים את הפרצוף. המסך לא דוחה את הכול, הוא כבר נכנס לאיזו מין פשרה, לקבל קצת על מנת להשפיע. אבל בלקבל קצת, כבר יש לו יחס לקבלה. בגלל זה 20% האלה שהפרצוף קיבל מחלישים לו את הגבול, את הטבור, ואז יש בעיה.

כששני האורות האלה לוחצים על הטבור להיכנס פנימה, לפרצוף יש רק אפשרות אחת, הראש עובד וחושב. למרות שאת הלחץ מרגישים בבטן, בטבור, בתוך הרצון, אבל חשבון עושה הראש. ומה עושה פרצוף כזה? אין לו ברירה, אם הוא יבטל את הגבול, אז הוא יקבל לעצמו, על מנת לקבל, וזה לא יעזור כלום, פשוט כל האורות יסתלקו ולא יהיה לו בפנים שום תענוג. אם הוא יישאר בצורה כזאת, אז יוצא ש-20% הוא קיבל, 80% נשארו מבחוץ, והוא לא מגיע למטרת הבריאה.

במצב כזה שהוא קיבל רק חלקית, הפרצוף מגלה שזה מבוי סתום. הוא הגיע למצב שאין לו מה לעשות עם זה. מה הוא עושה? הוא מסתלק. מה זה מסתלק? הוא עובר למצב אחר. אותו פרצוף מחליט, אני עכשיו מסתלק מכל קבלת האור. המצב הראשון הוא שהוא קיבל, קבלה, והמצב השני הוא שהוא מתרוקן.

שרטוט מס' 1

איך הוא עשה את זה? בא אליו אור והוא דחה אותו לגמרי. אחר כך עשה חשבון בפנים כמה הוא יכול לקבל על מנת להשפיע. התחיל לקבל והאור נכנס פנימה, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שהגיע עד הטבור, הטבור לא נותן לו יותר להיכנס. אחר כך מהאור הפנימי ומהאור המקיף נעשה לחץ על הטבור. הלחץ ההדדי של שני האורות על הטבור נקרא ביטוש פנים ומקיף, זה מושג. ביטוש זה כששני האורות האלה לוחצים על הטבור. אבל במילים זה מתבטא בביטוש פנים ומקיף (ראו שרטוט מס' 1).

אחרי שלוחצים על הטבור, הראש מחליט שהוא מסתלק מקבלת האור. מה זאת אומרת? קבלת האור בתוך הפרצוף הייתה כך, בא האור, הוא לא רוצה לקבל, הוא בודק כמה יכול לקבל, ומתחיל להכניס פנימה. מתחיל להכניס פנימה לשורש, א', ב', ג', וד' של הפרצוף, לחמישה חלקים שיש בפנים. עד הטבור זה 20% בסך הכול, ומתחת לטבור אלה 80% שהוא לא מקבל, שגם בהם יש שורש, א', ב', ג', וד'.