שיעור בוקר 03.07.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: גדלות הבורא

קריין: אנחנו לומדים את נושא "חיסרון לגדלות הבורא", קטעים נבחרים מהמקורות. המשך מציטוט מספר 11. קטע מספר 11, מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ז.

""במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו". פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון". מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל". פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה".

(בעל הסולם. שמעתי. מ"ז. "במקום שאתה מוצא גדלותו")

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שכל אותם המצבים שהם מכובדים בעינינו הם באמת המצבים הגרועים ביותר בעיני הבורא? איך אנחנו מסוגלים לבקש לראות את האמת בזה שכל מה שעכשיו הוא לא חשוב, בזוי בעינינו זה דווקא מכובד ורוחני? איך אנחנו [הופכים] לנעים בקבוצה שלנו, כל אחד, בעשיריות, את העניין של הענווה? לקבל כל מצב דווקא עד כמה שהוא לא נעים ופוגע בגאווה שלנו, באגו שלנו, איך לקבל אותו בצורה נכונה, היינו בשמחה וברצון? עד כמה שמרגישים את המצב שהוא לא נעים, להבין שהוא לא נעים באגו שלי, וכנראה שבצורה הנכונה, אם הייתי מתוקן, הייתי שמח מזה.

אתם תתחילו לדבר. זה יתברר לאט לאט, ויהיה יותר ויותר ברור. תנו דוגמאות שהדברים שהם שפלים בעינינו, איך אנחנו צריכים להעלות אותם בעינינו ולהבין שהם רוחניות? נניח שאני משתוקק להשיג משהו, להרוויח, להרוויח הכוונה רוחנית ודאי, כל מיני דברים, וההפך, זה לא רוחניות. זה לא ההשתוקקות הנכונה. ההשתוקקות הנכונה היא רוחנית, שאני דווקא לא רוצה את ההישגים האלה, חוץ מהענווה וההכנעה, ולא לרצות שום גדלות, ושום הישגים.

*

איך אני מרגיל את עצמי כך שאם אני נמצא בחיסרון תמידי זה טוב? אני שמח שיש לי כל הזמן חיסרון. אני רק דואג שהחיסרון הזה יהיה יותר גדול ויותר נעלה. ואת החיסרון הזה אני מפתח ומשתדל שהחיסרון הזה, הוא הוא יהיה המילוי שלי.

איך אני מפתח בי חיסרון קבוע, זאת אומרת, שיהיה חיסרון כל הזמן, אבל שיגדל בכמות ובאיכות, ויהפוך להיות למילוי בעצמו?

*

קריין: אנחנו נקרא מאגרת י"ט של בעל הסולם.

"שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם".

אנחנו דיברנו על זה כבר כמה ימים, שלא האהבה ממלאה את האדם, אלא ההשתוקקות לאהבה, השתוקקות למי שהוא אוהב. זה דווקא ממלא אותו, וזה משמח אותו שיש לו הרגשה כזאת. כי אין מילוי אגואיסטי כביכול, שאני מקבל את זה, אלא שאני משתוקק. זה בעצם העניין. שברוחניות, לכן זה נקרא "למעלה מהדעת", לכן זה על מנת להשפיע, הכלי הוא כלי אחר, שדווקא ההשתוקקות היא ממלאה את האדם, וזה העיקר.

לכן, כמו שדברנו על האהבה בימים האלו, שההשתוקקות למי שאני אוהב זה מה שממלא אותי וזה משמח אותי, ואני צריך להגדיל את זה, ואנחנו רואים שגם בעולם הזה זה מובן לנו, כשאנחנו משתוקקים למשהו זה הרבה יותר ממלא אותנו ממה שאנחנו כבר נפגשים, וזה כבר ממלא אותנו, ואז אנחנו רואים שזה לגמרי לגמרי לא כמו שחשבתי, לא כמו שציפיתי.

למה? כי באמת הטבע של הכלים והמילויים הוא לא עובד כך. שהמילוי האמיתי, הקבוע, הנצחי הוא מההשתוקקות ולא מהמילוי בפועל, והרצון לקבל לא מיועד כדי למלא אותו, אלא כדי למעלה ממנו לפתח השתוקקות, השפעה.

דברו על זה בבקשה. זה ממש בניית הכלי הרוחני על פני הכלי הגשמי.

*

איך מכאן אנחנו יכולים להבין שצמצום א' לא מתבטל ואנחנו מפתחים מעליו כלים דהשפעה, והרצון לקבל נשאר תמיד ריק, אלא אנחנו מפתחים מעליו כלים דהשפעה.

דברו ביניכם. זה צריך לצאת מבין הדיבורים.

*

אז אם הרצון לקבל נמצא תחת הצמצום ואנחנו צריכים לבנות עכשיו יחס שונה, אחר לבורא, לבעל הבית, אז מה זה נקרא ראש הפרצוף ומה זה נקרא גוף הפרצוף?

*

אנחנו במשך היום משתדלים כל הזמן להחזיק את עצמינו למעלה מהכלי הרגיל, הרצון לקבל ולהיות כל הזמן בכלי הרוחני.

שאלה: מה ההבדל בין נחת רוח לבורא להשתוקקות לעשות נחת רוח לבורא?

שאלה יפה, נחת רוח לבורא, אנחנו צריכים להאמין שיש לו מההשתוקקות לעשות לו נחת רוח, יותר מזה אנחנו לא יכולים, אין לנו במה לעשות נחת רוח אלא רק בזה שאנחנו משתוקקים.

תלמיד: בסוף מה המקובל משיג בסוף?

הוא משיג בסוף מידת ההשתוות שלו עם הבורא, עד כמה שהוא משתוקק לבורא, במידה הזאת הוא מגלה שהבורא משתוקק אליו ואת ההשתוקקות הזאת ההדדית הוא משיג.

תלמיד: איך אני עושה בצורה פרקטית הבדל בין לעשות לבין רק להשתוקק? בגלל שבעשירייה זה משהו פרקטי.

זה הכול בהרגשה. פרקטית, זה בהרגשה.

תלמיד: אני מבקש עבורכם, אני עושה הרבה פעולות אבל אתה אומר שהעיקר להשתוקק, אני יכול לשבת בבית ולהשתוקק לזה שהם יהיו גדולים, שהם משיגים?

אנחנו נמצאים בעולם המעשה לכן צריכים לעשות גם פעולות, אין מחשבה ללא פעולה עוזרת, חייבים לעשות פעולות.

שאלה: מצד אחד השתוקקות זה הכלי, אבל אנחנו כל הזמן מדברים על שאנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא. ואתה אומר שלהשתוקק זה מספיק.

כן. השתוקקות זה הכלי. זה שאני רוצה לעשות, רוצה לתת, רוצה להגיע, זה גודל הכלי. הכלי הרגיל לא מתמלא. על הרצון לקבל בעצמו אנחנו אומרים שהוא גדול, הוא אינסופי, אבל זה הכול במידות לא של מטרים, קילוגרמים וכן הלאה, אלא במידות של עוצמה המורגשת כלפי מי שנמצא בזה. באמת, הרצון לקבל הוא נברא רק בהרגשה שהוא קיים, שאפשר יהיה לבנות משהו למעלה ממנו, והוא בעצמו רק כמידה קטנה בלבד.

תלמיד: מה זה נקרא שצמצום א' לא מתבטל?

זה נקרא שהרצון לקבל שרוצה למלא את עצמו הוא אף פעם לא מקבל מילוי, אף פעם. רק כשרוצה לקבל מילוי בתוכו אז נקרא קליפה. ולכן מפני שיש חמש דרגות עביות אז יש חמש דרגות של קליפות.

שאלה: אם כל הכלי הרוחני הוא רק בהשתוקקות ולמעלה מהדעת כל הזמן, למעלה מהרצון לקבל, לא מובן מה זה גוף הפרצוף?

על זה אני שאלתי. כי ודאי שגוף הפרצוף זה לא אותו רצון לקבל, בחינה ד', כי אסור לנו למלא אותה. אלא בחינה ד' הזאת, אם אתה אומר שהיא גוף הפרצוף, אז במה היא מתמלאת?

תלמיד: זו השאלה. כי ראש זה יותר ברור, ראש אפשר להבין, זו הכוונה כלפי להשפיע, אור חוזר, מעל הרצון לקבל כביכול. מה זה גוף?

תחשבו עד מחר לפחות, אני לא אגיד. כאן צריכים לשבור את הראש ואת הלב ולחשוב. אחרת אנחנו כל הזמן נדבר ככה, ראש גוף. זה לא ברור? ציירתי ריבוע, זה ראש, ציירתי ריבוע, זה גוף.

שאלה: הקטע הזה, שבמקום ענוותנותו אני אגלה גדלותו. איך אפשר להבין את זה? כתוב שם כל כך הרבה.

כשאנחנו משיגים את מידת הענווה, מידת ההכנעה, בזה אנחנו משיגים את הגדלות. אי אפשר להסביר זאת לפני שמתקרבים לזה.

תלמיד: איפה אנחנו משיגים את מידת הענווה, באיזה מקום?

נגלה את המקום, לאט לאט. אני כבר כמה ימים מדבר על זה, אתם לא שמעתם, היום כבר התחלתם קצת להרגיש שיש כאן משהו. נתקדם, עוד כמה ימים.

תלמיד: זה לא העולם שלנו שאנחנו רואים?

זה לא שייך לעולם שלנו, אלה דווקא הבחנות רוחניות נטו, ממש נקיות שלא שייכות לעולם שלנו. בעולם שלנו, בפסיכולוגיה שלנו, בהרגשה שלנו אין דבר כזה. ולכן זה כל הזמן נעלם וכל פעם אנחנו לא יכולים לאתר ושוב צריכים כך בנרות לחפש. זה צריך להתבהר לאט לאט, מה לעשות? זו דרכינו.

שאלה: אמרת שבמהלך היום צריכים להיות לא בכלים הגשמיים אלא להשתדל להיות בכלים הרוחניים. אני מבין שיש את הרגע הזה של תפילה עבור החברים שאתה מרגיש את החיסרון של החברים ולא את שלך, ברגעים כאלה זה נקרא להיות בכלי הרוחני?

שאלתי גם לפני השיעור, בזמן ההכנה, האם אני רואה בחברים שלי כל מיני תכונות שאני מקנא בהם, וכשאני מרגיש את הקנאה זה ממלא אותי? איך יכול להיות שקנאה ממלאה? הרי אני רוצה להתפטר ממנה, ההיפך, אני רוצה תמיד בצורה אינסטינקטיבית להצדיק את עצמי ולהגיד, לא חשוב מה שיש לו, לי יש ככה. הרצון לקבל שלי לא מוכן להישאר במינוס, שיש משהו שיותר ממנו, שהפוך ממנו, שדוקר אותו וכן הלאה.

אני רוצה להיפך, אני רוצה להרגיש שיש בחברים שלי מלא הישגים, הבחנות טובות, תכונות יפות רוחניות, דווקא רוחניות, ואני שמח מזה. ממה אני שמח? מזה שכואב לי בצורה כזאת מזוכיסטית, בזה שיש את זה בחברים שלי, בזה שאני יכול אז לקבל מהם את ההישגים שלהם בתור חסרונות שלי? זה שאני מרגיש את הכאב זו דווקא הרגשת הכלי החדש שלי, הרצון לקבל הנכון, שדווקא ברצון לקבל הזה אני משתמש וממנו אני בונה את הפרצוף הרוחני שלי.

יש כאן דברים שבאים, נעלמים, לא כל כך ברורים, בורחים בין האצבעות, זה טוב מאוד, אבל ישנם. נתקדם בזה.

(סוף השיעור)