שיעור בוקר 15.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 06.02.2003
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/0FXeF5wW?activeTab=downloads&mediaType=video
ספר "כתבי רב"ש", כרך א',
מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה"
"מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה של ירושלים בעבודה"1, מ"שלבי הסולם", כרך ה', עמוד קמ"ג.
שוב ושוב הרב"ש חוזר לאותו נושא. מפני שהנברא רוצה להגיע לשלמות הוכן בשבילו צמצום, הסתרה, הסתרה על גדלות ה'. כדי שהנברא יעבוד למעלה מהדעת, כדי שיוכל לצאת מהרצון לקבל לעצמו, אז הבורא נסתר, וכל העבודות שלנו הן איך להשיג את גדלות ה', אחרת אין לנו שום כוח, חומר דלק לעבוד.
לכן גאולה וגלות זה לא שנסתרים מאיתנו תענוגים, נצחיות, שלימות, אלא אלו התוצאות ממה שאנחנו משיגים מגדלות ה'. זאת אומרת, אנחנו נמצאים בגלות מגדלות, מהכרת הבורא. מהכרת הבורא זה נקרא שהשכינה בגלות, שכינה זה התגלות הבורא לנבראים, כלומר הרגשת הבורא היא בגלות, ומה שאנחנו צריכים זה לחזור לירושלים. הגלות היא מירושלים, מעיר שלמה, מיראה שלמה.
כדי לקבל עול מלכות שמיים, "עול מלכות שמים" זה שה' הוא טוב ומיטיב, אז נגד זה עובדים בנו כל הכוחות דפרודא שנקראים הרצון לקבל של האדם או אומות העולם. אם אנחנו מתגברים עליהם ומשיגים גדלות הבורא, יראה שלמה, זאת אומרת אני מפחד לא ממה שיש בכלים שלי, האם הם יתרוקנו, אלא עד כמה אני אוכל למלא את הכלים שלו, זה נקרא שאני עובד רק מטעם גדלות ה'.
מבחינה טבעית לא חסר לנו שום דבר מלבד להרגיש את גדלות הבורא. כמו בבני אדם, אם אנחנו מרגישים במשהו שאדם גדול או שיש לו כסף שאני צריך או שיש לו שליטה ואני נכנע כלפיו בצורה טבעית או שמכבדים אותו כולם ואז אני גם מתייחס אליו כך בעל כורכי, נסחף עם הזרם, אז יש לי יכולת, רצון לעבוד אותו מטעם שהוא גדול, לא חשוב מאיזו סיבה, אבל ודאי לפי מה שמכובד בעיניי, לפי מה שאני מפחד, מה שאני מכבד. לכן העבודה שלנו זו לא עבודה בלהשיג משהו מההשגות, מהמעמד, מאיזה כוחות, הכול יהיה כתוצאה פשוטה אם נשיג גדלות ה'.
אם נשיג גדלות ה' אז יהיה לנו כוח, כוח רצון, השתוקקות, מרץ להגיע לכל דבר אחר, לפנות אליו, לדרוש ממנו, להכיר בו, הכול. לכן כל העבודה מתרכזת רק בנקודה אחת, להגיע למצב שהבורא יהיה גדול בעיניי, ורק נגד זה יש לנו את כל כוחות ההסתרה והמחשבות הזרות. אם נשים לב איך אנחנו בורחים, שוכחים, בורחים מהדרך, שוכחים את המשימה, אז נראה שאומות העולם שבנו רוצים כל הזמן להסתיר מאיתנו רק דבר אחד, את גדלות הבורא.
איך בכל זאת מגיעים, קצת מתקרבים להכיר בגדלות הבורא? אולי איכשהו להשתוקק לזה, לדרוש את זה, לראות שאני חייב את זה? זה יכול לבוא אליי או בהכרח אחרי ייסורים רבים שאני סובל, עד שמרוב ייסורים אני מתחיל סוף סוף לחקור ולראות שבלי הכרת גדלות הבורא בלית ברירה, אני לא יוצא מהמצב הנורא שלי. זה הכוח היחידי שיכול להוציא אותי מרע, ואז אני עובד בצורה ישירה ברצון לקבל שלי. או שאני מארגן מראש מערכת פרסום שבורא הוא חשוב והכרת גדלותו זה המפתח לכל טוב. אני עובד בינתיים לפי הרצון לקבל, לא למעלה מהדעת ולא לפי הרצון להשפיע. ואז אני מזרז את ההתפתחות ולא זקוק לייסורים.
לכן אומר כאן בעל הסולם, שהבחירה היחידה שלנו היא בחברה. כמו שבעולם הזה החברה מספקת לי כל מיני ערכים ולכן אני רץ לכאן או לשם, מכבד את המקצוע הזה או את המשרה הזאת, מכבד את הלבוש הזה ולא את זה, זאת אומרת כל הדברים שיש לפניי זו בעצם מין שליטת החברה עליי. ודאי שקצת בהתאם לטבע שלי, בהתאם לאופי שלי, בהתאם למצב שאני חי בו איכשהו, אבל בסופו של דבר החברה קובעת את כל מה שאנחנו רוצים, את סדר העדיפויות, את הערכות לכל דבר ודבר. כך אני צריך למצוא ולבנות כלפיי חברה להרגשת הנחיצות בהכרת גדלות ה'.
אם אני מקבל את זה מהחברה אז אני לא זקוק יותר לשום דבר. אז יש לי כוח, חומר דלק, התרוממות, מרץ, השתוקקות לדבר היחיד העיקרי והנכון שנסתר מאיתנו. ואחריו יש כבר את כל יתר השלבים בהשגת הבורא ממש ובדביקות אליו, עד שאני מגיע לאותו מצב אין סוף, שבעצם לא היתה חסרה שם שום נקודה מלבד, כמו שעכשיו אנחנו מבינים, רק חשיבות הבורא כלפי המלכות דאין סוף. רק זה בעצם נסתר גם בצמצום א', גם בצמצום ב', גם בכל הצמצומים וההסתרות שיש בעולם - גדלות. שנגיע לאותה גדלות עכשיו רק ממטה למעלה בלמעלה מהדעת. ואז נעבוד לא כמו חמור אלא כמו שור.
אנחנו עדיין מדברים איך לעבוד מטעם הרצון לקבל לקראת הבורא, שכדאי לי שהוא יתגלה, שכדאי לי שהוא יהיה גדול. אחר כך כשמתחילים להתקרב ובאמת עובדים על זה, אז גם רוכשים חן דקדושה, נקודה מיוחדת, ומתחילים לחשוב, שאומנם אני רוצה לעבוד מטעם שהבורא גדול, אבל זה שאני כל הזמן רוצה להרגיש שהוא גדול, אז הוא מתחיל להיות גדול בעיניי, לא כי אני מקבל בכיסים שלי, בכלים שלי, מפני שהוא גדול, כלומר אני נהנה מזה שהוא גדול כמו שמאיש עשיר גם אני יכול לקבל קצת. אלא אני מתחיל להעריך את הגדלות שלו בעלמא. זאת אומרת, אני מתחיל להעריך את המעמד שלו, אני מתחיל להעריך את התכונות שלו דלהשפיע כגדולות.
ואז מתחיל להיות אצלי חוץ מהאגו שלי, שאני רוצה ככה לחטוף ממנו, אני מתחיל מהאגואיזם הזה להרגיש קצת לכלוך בעבודה שלי. מתחילה להיווצר אצלי נקודת חן אליו, לתכונות שלו, עד שאני רוצה גם לטובתו, עד שאני רוצה להיות כמוהו.
זה גם מושרש בטבע שלנו, אנחנו רואים ומרגישים שאם אדם הוא גדול, אז לא חשוב אם הוא רע או טוב, כלומר לא חשוב עד כמה אני מעריך אותו ברצון לקבל שלי כלפיי, אלא רק היותו הגדול זה כבר מזמין ממני איזו תשומת לב ותגובה אליו, אני רוצה בכל זאת להיות לידו. ולכן יש פה תחילת הדרך שבהחלט אפשר לחשוב בלא לשמה, גם לעצמי וגם למען הבורא, שזה נקרא לא לשמה שממנו כבר מגיעים לשמה.
הדברים האלו באים כשלבי התפתחות האדם בתנאי אחד, שהוא בלי שכל גדול ובלי פלפולים גדולים ובלי מוח חריף לוקח לעצמו משימה אחת, להגיע למצב שחוץ מגדלות ה' הוא לא רוצה להכיר כלום, ורק לשם זה הוא מקים את החברה ולשם זה הוא מסדר את היחסים שלו כלפי החברה ודורש מהחברה שכך תתייחס אליו.
תלמיד: לעבוד על גדלות באמונה למעלה מהדעת זה אומר שאם בדעת אני רואה את הבורא גדול בעשרה קילו, בלמעלה מהדעת אני צריך לראות אותו עכשיו גדול בעשרים קילו?
השאלה היא, אם בדעת אני רואה את הבורא גדול בעשרה קילו, אז בלמעלה מהדעת אני צריך לראות אותו עכשיו בעשרים קילו, להשתוקק לזה, לארבעים קילו? השאלה לא נכונה מלכתחילה. אם אתה תגיע להערכה, לא שאתה רואה, ודאי שמדברים לפני המחסום, אם תגיע למצב שהצלחת לפנות לבורא, ולהרגיש בו איזה רספקט בעשרה קילו חשיבות, זה מיד יימחק לך. לא מיד, אחרי כמה דקות, יבלבלו אותך המחשבות הזרות שלך, רצונות אחרים שעליהם אתה עוד לא הרכבת את גדלות הבורא ואתה תיפול מעשרה הקילו האלו למינוס עשר.
ללכת כל הזמן מחיובי לחיובי ולא ליפול אנחנו לא מסוגלים. עם איזה כלי? כמו שיש לך עכשיו, אותו דבר זה בכל מדרגה, בכל זאת בכל מדרגה כביכול גם האכזבה וגם הנפילה יהיו יותר כנגד הכוחות שכבר יש לך, לפי הכוחות שיש לך.
תלמיד: עכשיו דיברת על זה שכל אחד בגלל שהוא שונה, הוא יעבוד כתוצאה מגדלות הבורא בצורה אחרת, אבל בסוף כולם צריכים להגיע למצב שמרוב גדלות הם יהיו מוכנים לבטל את עצמם. אז מה נשאר משורש הנשמה המיוחד הזה אם אני מבטל את עצמי לגמרי?
כשאני רוצה לבטל את עצמי לגמרי כלפי הבורא, אז מה אני רוצה לבטל וכלפי מה אני רוצה לבטל? צריך לפרש, אני רוצה לבטל את עצמי כלפי הבורא. אז לבטל את עצמי כלפי, זה איכשהו בסדר, אבל מי זה ה"אני" ומי זה "הבורא" שכלפיו אני מבטל, מה מתבטל כלפי מה? אז הבורא הופך להיות ידיעה דהשפעה, רצון להשפיע. מה זה בכלל להשפיע, מהי הקטגוריה הזאת? שהשפעה זה דבר עצום, גדול, לעומת הרצון האגואיסטי שלי שעובד רק לספוג לתוך עצמו.
בסופו של דבר זה מה שמצטייר לאדם, וזו כבר תוצאה שאני מקבל מזה שאני עובד על גדלות הבורא. יש פה דברים שמשתנים בנו לא לפי מה שאנחנו רוצים, ולא שאנחנו משתוקקים לזה, אלא כתוצאה מזה. תשתוקק לגדלות הבורא בעל מנת לקבל, ותקבל ממנו חן דקדושה ורצונות דלהשפיע, כמו שאנחנו לומדים בד' בחינות דאור ישר.
פעם בחינה א' חשבה שיכולה לצאת ממנה בחינה ב'? בחיים לא. זה כבר מאחורי הקלעים שהשפעת הבורא משפיעה על הרצון לקבל, כך שהרצון לקבל מתחיל להשתוקק לבחינה עוד יותר גדולה, כי בחינה ב' היא יותר עבה מבחינה א'.
תלמיד: אנחנו אומרים שאנחנו לא עובדים בקבלה על רצונות ותכונות ודברים כאלה, אבל אם אני רואה שיש לי רצונות ותכונות שמפריעים לי בכל העסק הזה של עבודה על גדלות הבורא, האם אני לא יכול לבקש שגדלות הבורא תשנה לי משהו מהם?
כל הדברים שיש בי, רעים וטובים, משהו זוועתי שנראה לי עכשיו, ומשהו טוב שאני מרגיש, "אוי אוי אוי, שיישאר לי, שלא אאבד את זה, אולי בזה אני אתפוס את הרוחניות", הם כולם חשובים ממש כאחד, אין שום העדפה או איזה ליקוי של אחד לעומת האחר, לגמרי לא. אני צריך להתייחס לכולם כמו לדברים הנכונים להתקשרות לבורא.
ילד צריך גם אהבה של אימא, הוא צריך גם לתפוס את האימא, להיות קצת אכזרי, דרשן, חוצפן, נודניק, וקצת לתת לה שמחה, הכול. צריך את כל הדברים האלה, גם דבר שנראה לנו רע, באותה מידה אנחנו צריכים אותו. מה שמתגלה בנו בכל רגע ורגע, כל הדברים, רעים כטובים בבת אחת, אני רואה את עצמי, איזה דברים רעים, אני ממש מתבייש בהם אפילו לעצמי, אני לא רוצה להיזכר בהם. אני נזכר לפעמים, אז רע לי, אני רוצה מיד להסתיר אותם מהמודעות שלי.
כולם באותה שורה של חשיבות, כולם. מה שמתגלה באותו רגע חשוב כשווה. צריך רק השתוקקות לגדלות, לגדלות הבורא, וההשתוקקות הזאת תתהפך בעצמה לאופנים שונים. מה זו בדיוק חשיבות, ומה אני רוצה ממנה, לעצמי, אליו, איך אני מעריך ומה בדיוק אני מעריך, מה זה בדיוק להשפיע ומה זה בדיוק לקבל, כל הדברים האלה לאט לאט יקבלו כל פעם צורה אחרת.
עד שמגיעים לצורה מיוחדת שנקראת "עד שלא מניח לי לישון", כל מיני דברים כאלה שאיתם כבר עוברים את המחסום. וכאן צריך להבדיל בין שני דברים, אתה עובד על גדלות הבורא, מגדלות הבורא כל מיני דברים משתנים בך לא בצורה ישירה. כמו שבחינה א' מתהפכת לבחינה ב', יש פה ממש עניין של התהפכות.
תלמיד: מה ההבדל בין שאלת "מי ה'" לבין שאלת "מה העבודה"?
על זה אנחנו נלמד בפסח.
תלמיד: רשום פה בעמוד 145, כשאדם מתפלל על גדלות השכינה קודם הוא צריך להתפלל על גדלות השכינה של כל העולם, של חברו, לפני שהוא מתפלל על גדלות השכינה של עצמו. האם גם בזמן הלימוד אני צריך לדרוש תיקון של כל העולם? תיקון של החברים ותיקון שלי?
"יש אומרים", מישהו גדול מייעץ לך קודם לחשוב מה יהיה לחבר. האם אתה יכול? אם זה דברים טובים אז אני רוצה קודם לעצמי. אם זה דברים לא כל כך טובים, אז אני צועק לכולם, למה אתם לא מקבלים את זה? אם יש באיזה מקום ואף אחד לא יודע איזשהו אוצר פתוח, גיליתי איזה מטמון, אז אני צועק לכולם "בואו תקבלו"? אני סוגר את זה עוד יותר ובא לאט לאט ומוציא משם איכשהו, אבל רק לעצמי. מתי אני הולך לצעוק לאחרים? כשאני רוצה שקודם הם יקבלו, ואחר כך אם אני רואה שזה טוב או איכשהו, שגם לי יהיה קצת, בסדר גמור, אבל קודם הם. כך אנחנו מבינים.
מה זה נקרא שאדם צריך לחשוב איך תהיה גדלות הבורא, עד כמה זה יהיה גדול בחברה שלו או בעולם שלו? או שאני צועק לפני כולם, "אתם רשעים, צריכים להכיר את גדלות הבורא". או שאני מתחנן, "חבר'ה, אם לא תהיה לכם גדלות הבורא, אם לא תשפיעו עליי, אז אף פעם לא תהיה לי". אז תלוי איך אני דואג, או איך אני מוכר להם את זה או שפשוט אין לי דרך אחרת אלא דרכם אני אקבל. זאת הבעיה, איך אדם מתייחס לדבר הזה, גדלות ה'.
תלמיד: יכול להיות שאני כבר מגיע להבנה מתוך הפחד מהרגשת הרע שהדבר היחיד שאני צריך כדי לא לחזור לזה, זה שהחברה תספק לי גדלות הבורא, אבל החבר שלי עדיין לא מבין את הנחיצות שאני חי בה, והוא עדיין מקבל את מה שאני נותן לו כמשחק.
אני ראיתי פעם בדיחה באיזה סרט, שאדם אחד שוכב בבית חולים ואדם אחר בא ובלא מודע לוחץ לו על צינור החמצן, והחולה מתחיל לפרפר, אבל האדם הזה לא מרגיש מה הוא עושה.
אם היינו יודעים שכל אחד לוחץ על צינור החמצן של האחר, אז לא הייתה לנו שום בעיה. אז בואו נדבר קודם על זה שאני תלוי בך, אתה יודע מה זה, אני פשוט תלוי. אם אתה לא חותם, אני אני לא עובר את המחסום. מה לעשות? תגיד לי, איך אני צריך להתייחס אליך?
להרוג אותך לא יעזור לי, אני צריך את החתימה שלך. אם הייתי יכול להרוג את כולם ובזה אני עובר מחסום, ברוך ה', אני לא צריך לקבל הסכמה. אבל אני חייב לקבל הסכמה מכולם, מה אני אעשה?
תלמיד: מה זה הסכמה?
הסכמה שרק אם תהיה לך גדלות ה' אתה תחתום לי, זאת אומרת אתה תשפיע לי את זה, ואז תהיה לי גדלות ה' כזאת שאני אעבור את המחסום. תראה עד כמה אני צריך לדאוג לך. אני הייתי מסתכל עליך פעם, תגיד לי?
אבל עכשיו שאני חושב על זה, ממש כל אחד ואחד, מה אני אעשה איתם? אני לא יודע. אני שונא אותם, אני לא צריך אותם, אבל גדלות הבורא, הכרת המטרה או ייסורים, ההכרה שאני מת, היא מחייבת אותי, מחזירה אותי בכל זאת לחברה ולזה שאני איכשהו אומר "חבר'ה, אין לנו ברירה. בוא ננסה, אף אחד לא רוצה אחד את האחר, אבל אולי איכשהו". כמו שבעל הסולם אומר, הספינה טובעת בים, אז בואו שכל אחד יסתום את החור הזה שיש תחתיו בדופן הספינה. אני מתחיל להתחנן לפניהם ואיכשהו עושים. יש כאן אנשים שיושבים הרבה שנים וגם להם יש כבר כלים להרגיש את זה במשהו מה מר מצבם. ויש לנו למי לפנות, יש לנו לאיזה הבחנות לפנות לכל אחד ובזה אנחנו צריכים להשתמש.
עד שאני לא מקבל מכל אחד את ההשפעה שלו אליי במידה שאנחנו כבר מסודרים בחברה כך מלמעלה, לא יהיה לי מספיק כוח ואם גרם אחד יהיה חסר לי, לא אעבור את המחסום וגרם אחד יכול להיות תלוי באיזשהו משולם, שלא ירצה לתת לי אותו. אז מה אני אעשה איתו? מה אני יכול לעשות נגד הרצון שלו, לתת לו מכות?
תאר לעצמך, אני צריך לשכנע אותו שאם הוא נותן לי את זה, אז הוא גם מקבל אותה הערכה ממני, והוא גם עובר איתי ביחד. ואז אני מבטיח שאף אחד מכאן לא יעבור, או כולם יחד. ככה זה, כל אחד חושב שהוא ה"שפיץ", וכל אחד הוא באמת שפיץ, אבל זה לא מספיק לאישור מעבר, אלא רק בחתימה של כולם.
תלמיד: מה זה גדלות הבורא?
גדלות הבורא זה פשוט גדול. תחשוב בינתיים כך, אחר כך בכל פעם תקבל צורה אחרת של הגדלות. גדול בזה ובזה. גדול בזה שרוצה לתת לי, וגדול בכלל ומשפיע על כולם. על כולם אכפת לי, ופתאום לא אכפת לי, אבל משפיע עלי, כל מיני דברים כאלה. אחר כך גדול בהשפעה, באמת גדול בזה שאני גם רוצה להיות קצת מתאים אליו.
תלמיד: מה זה נקרא להתפלל על חורבן הבית?
בית זה נקרא לב של אדם שהוא מתוקן לקראת הבורא. כל עבודות בית המקדש זה נקרא בית, שהם כל הרצונות של האדם בעל מנת להשפיע שעובדים לקראת הבורא, זה נקרא עבודה מתוקנת של בית המקדש.
יש שם כוהנים, ולוויים והכהן הגדול וישראל ואומות העולם ונשים. יש שם עזרה לכל אחד ולכל רצון ורצון וכולם עובדים בצורה מתוקנת. יש עבודת הקורבנות ויש שירים ויש תפילות ויש מים ודם וכל מיני הבחנות כאלו, ויש גם ימים בשבוע, וזה הכול מסודר כנגד כל העבודה שלנו בכל הרצונות שלנו לדבקות עם הבורא בצורה המתוקנת בהתאמה אליו. זה נקרא "עבודת הבית", ולזה אנחנו צריכים להתפלל, שיהיה לנו כוח, שיהיה לנו רצון, שיהיה לנו מסך לעבוד כך עם כל הרצונות שלנו.
תלמיד: איך אני יכול להגדיל את גדלות הבורא בי ולשכנע כל אחד מהחברים לעסוק בזה?
זאת העבודה. כאן אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו עושים זאת, עצות יש בכל מקום.
תלמיד: "למה יהודה בחומש הוא חמור?"
נדבר על למה השכר בחומש נקרא חמור? יפה שאתה יודע חומש. אני לא הייתי קורא חומש כל כך בפשטות, כי אתה יכול להתחיל להגשים אותו.
תלמיד: מה זה נקרא לבטל את עצמי?
במה לבטל את עצמי? כאילו לקראת הבורא, אבל גם זה לא ברור. אם זה למען הבורא או לפני הבורא, או בהתאם לבורא? לבטל או להגדיל או להקטין, מדובר על שתי דעות, על שתי הבחנות. אז בהתאם למה שאני מבחין מי זה הבורא ומי זה אני, בהתאם לזה יש לי כאן כבר איזו הערכה מי אני ומי הוא לעומת כל דבר. ברצון לקבל, ברצון להשפיע, בכל מיני תכונות של נתינה או קבלה. בזה אני מעריך כל דבר,אם הוא גדול או קטן, או בכלל לא קיים בעיניי.
אנחנו לא מבינים כמה שאנחנו לא מתחשבים עם האלוהות. אם יש מישהו קטן לפניי, אבל הוא קיים בעיניי, בשדה הראייה שלי, זאת אומרת בשדה ההרגשה שלי, הוא יותר חשוב לי מהבורא. יבוא ילד קטן ויתחיל לצעוק עליי או יתחיל משהו לעשות בי, אני אתרגז ובאיזושהי צורה אגיב אליו, כי בזה במה שהוא עושה הוא מזלזל בי ולבורא אין לי שום יחס.
ההסתרה היא הסתרה מוחלטת. אנחנו צריכים לבנות אותה מאפס. וכל פעם שמשיגים לי באיזשהו אחוז, מידה של גדלות, או הכרה כלשהי, היא מייד נעלמת מפני שזה נעלם כדי שנמשיך אותו שוב ושוב.
תלמיד: כלפי מה אני צריך כל הזמן לבטל את עצמי?
רק כלפי הכרת גדלות הבורא. כאן אני חייב להוריד את הראש ובכל מחיר בכל הפעולות לעשות כל מה שרק אפשר כדי להגיע לזה.
אולי נתחיל מזה שכל אחד רושם על דף מה זה נקרא אצלו גדלות הבורא. אבל דף גדול שיהיו בו כארבעים משפטים, ויכתוב האם יש לנו בכלל במה לאחוז? מה אנחנו חושבים בצורה שכלתנית, בלי לשפוך את הלב. איך אני מתאר את זה לעצמי. תתחילו לכתוב ותראו כמה שזה קשה. אם לא משתמשים בכל מיני משפטים שאנחנו זוכרים מהספר, מעצמי. תעשו תרגיל כזה ותתחילו לדון בזה בצורה שטחית. לא לגלות את הלב אלא איך אנחנו מתגברים על הבעיה הכללית.
(סוף השיעור)
כתבי רב"ש כרך ב' "מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה".↩