שיהיה אפשר להגיע לכזאת בקשה שאחריה כבר לא יהיה בקשות
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 25.01.25 – אחרי עריכה
רואי: "ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.
כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו, כנזכר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.
והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר."
(בעל הסולם מאמר "הערבות")
שמעון: הרבה שנים שומעים על ערבות, אני עדיין לא מרגיש מה זו באמת ערבות בינינו. אני חושב שזה הדמיון שלי, אני מדמיין משהו, פעם חושב כך, פעם כך. האם אי אפשר לדעת מה זו ערבות לפני שמגיעים למעמד הזה של הערבות?
כך זה בכל מצווה. "ואהבת לרעך כמוך", ככל שתדבר על זה, זה לא יהיה לעניין. כשתשיג, מתוך זה תוכל לדבר.
שמעון: האם זה רק כשמגיעים להשגה? כי אני חושב על כל מיני דברים, מרגיש, אבל אולי זה רק הדמיון שלי.
כל עוד לאיפתחו לך את עניין הערבות, אתה לא תבין, ככה זה בכל מצווה.
שמעון: גם לשמה, אני מדמיין מה זה לשמה, אבל אני בכלל לא יודע מה זה.
כן.
דודי: למה שיפתחו לי את עניין הערבות? באיזה תנאי יפתחו לי את עניין הערבות?
מתי שיפתחו לך, אז תדע מה זה.
דודי: ואני מחכה בתור עד שיפתחו לי.
לא, אתה צריך לעשות מאמצים.
דודי: כל אחד אמר בסבב מה הוא מתחייב עד הכנס, ואמרתי מילים יפות שאני מתחייב. עברו כבר כמה דקות מהסיום של הסבב, מה יחזיק את ההתחייבות שלי? אני יכול להגיד באותו רגע שאני מתחייב, ורגע אחרי זה עובר, איך אנחנו מחזיקים את זה?
לי אין מה להגיד.
אילן: שמעון שאל על הערבות ודיבר על השגה. כשבעל השגה נמצא בהשגה, האם הוא יודע שהוא בערבות, או שהוא משיג שהוא לא בערבות? הוא מרגיש את הפער שנמצא בין החלקים במצב הזה של ערבות? מה הוא השיג כלפי ערבות?
הוא השיג כלפי הערבות שהוא נמצא בזה.
אילן: ושאר באי עולם?
הוא לא יודע.
אילן: האם צריך לרצות למשוך אותם לאותו מצב?
הוא לא חייב. להביא את כל עולם לערבות, אין חיוב כזה.
אילן: זאת אומרת שהשגה זה מצב פרטי, זה מצב אישי.
כן.
שמעון: אני מקיים הרבה פגישות גם בכלי הישראלי, גם בטורקיה, גם באפריקה, ומרגישים שזה עולם חדש לגמרי, כי הכנת אותנו כל כך הרבה שנים. כולם רוצים ממש לצאת מהעולם הזה ובאמת להגיע לערבות. איך אפשר להתקדם לזה?
איך יוצאים? בעזרת ה'. אחרת אני לא רואה שזה אפשרי.
שמעון: יש כל כך הרבה בקשות לבורא באמת לצאת כבר, אבל עדיין צריך לעבור את כל התהליכים בסופו של דבר, כן?
כן.
שמעון: אם לא נעבור את כל התהליך, אז זה מוקדם מדי.
כן, אם אנחנו מתחילים איזו מצווה כמו מצוות ערבות ולא מסיימים אותה, אז זה נחשב כפגם.
מושי: יש תרגיל מעניין מאוד. פעם נתת לנו טלפון איך להתקשר לבורא. מישהו זוכר מה מספר הטלפון לבורא?
אילן: נראה לי 0000.
מושי: 00001 זה הטלפון לבורא, פעם נתת לנו. אז נגיד שכל אחד עכשיו מתקשר לבורא, ויש לו כמה שניות, הבורא פתאום עונה והוא שואל "מה אתה רוצה?", עכשיו כל אחד בתורו יגיד מה הוא מבקש עבור העשירייה, משפט אחד קצר כי אין שם קשר יציב.
דודי: תכוון אותנו.
שמעון: רוצים לראות אותך תמיד כטוב ומיטיב.
רואי: שנהיה דומים לך.
הרב: שיהיה אפשר להגיע לכזאת בקשה שאחריה כבר לא יהיו בקשות.
אילן: תחבר אותנו.
ולאד: תלמד אותנו לאהוב אותך.
מושי: תן לנו יכולת להשפיע לך בלי שום תועלת עצמית.
הרב: "ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה.
כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת", (עיין בהסולם חלק א' אות ק"ג ויהיה לך למישיב נפש).
היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."
(הרב"ש. אגרת כ"ד)
דודי: מה עוד אנחנו יכולים להוסיף בהכנה לכנס, להגיע לכנס הזה לא כמו עוד כנס, אלא ממש דרוכים? חבר אמר לי "שזה לא יהיה כנס שמדברים על להיכנס ללשמה, שזה יהיה כנס ראשון של בני ברוך שנמצאת בלשמה".
שמעון: מישהי אמרה היום, שזה יהיה הכנס האחרון, כאילו כבר מגיעים לזה.
צריכים להמשיך בתפילה שזה יהיה הכנס האחרון שלנו.
שמעון: צריכה להיות תפילה משותפת?
תפילה משותפת.
שמעון: תפילה משותפת ממש.
אילן: "אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך",".
(מאמר "מתן תורה", אות ט"ז)
אילן: איך לפתור את חוסר האונים הזה? ממש חוסר אונים אני מרגיש.
ממה?
אילן: כשאני קורא את הקטע הזה, אני מרגיש שאני כמו עומד במדבר, מסתכל מסביב וצועק לעזרה.
למה?
אילן: למה? כי כתוב "אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם".
הוא פונה לכל אחד, הוא פונה לכל השש מאות אלף איש.
אילן: אני אגיד לכם בגילוי לב, פעם אחת בחיים היה לי מצב שבו אני עומד והכול שרוף מסביב, גיהינום, מסביב מתים, חושך, ועמדתי ולא ידעתי מה לעשות. הצלתי מה שאפשר, אבל כשעבר היום הזה, חזרתי חזרה לאותו מצב, לאותה מציאות.
מה אתה חושב, שלא היית צריך לחזור?
אילן: אם חזרתי, אז הייתי צריך לחזור כנראה.
אולי צריך לתקן את המציאות הזאת.
אילן: צריך לתקן את המציאות הזאת. דיברתי עם דודי היום בבוקר על כך שאני ממש מודה על הדבר הזה שעברתי, כי זה נתן לי הרגשה על הבשר מה זה כשהרב אומר לשרוף את עצמך באש, אני יודע מה זה. אבל אני יודע בגשמיות, בפנימיות אני לא רוצה להגיע לשם, אני רוצה לרוץ לפני העגלה, לפני הדבר הזה, להיות באחישנה, לא בעיתו. עכשיו כשאני קורא את זה, אני אומר לעצמי, איך אני יכול לפנות את עצמי מכל עסקיי, איך אפשר? מה שאני לא עושה זה לרגע, ועוד פעם אני נמשך לקיומי עצמי, אני פה בעולם הזה רצון לקבל.
הבורא יתקן. שמעת? הבורא יתקן.
אילן: יש עוד משהו לעשות חוץ מלעמוד ולבקש אותו תעזור, תרחם?
לא, אין מה לעשות. הבורא ירחם, ואז ייפתחו הלב והעיניים לכולם.
מושי: אני מנסה להבין האם גם אתה היית שואל כך שאלות את הרב"ש. הרי אנחנו שואלים כל הזמן שאלות כאילו שיש לך עוד משהו להגיד, לתת תרגיל, ואנחנו נעשה. ואתה כל הזמן אומר "להתפלל - להתחבר. להתחבר – להתפלל", וזהו.
מה יש לי עוד להגיד?
מושי: נכון, זה ברור. ואנחנו מחכים שיכול להיות שיש לו עוד משהו להגיד לנו, ואז נעשה וייפתח לנו משהו.
ככה האדם חי.
מושי: למה כל השאלות האלה? מחכים שאתה תגיד משהו שעוד לא אמרת, ואז נעשה והכול יסתדר. כאילו יש לך עוד כמה דברים שלא אמרת לנו, לא סיפרת, אז עכשיו נעשה והכול יהיה טוב. ואתה כל הזמן אומר "להתפלל - להתחבר, להתחבר - להתפלל". גם עם רב"ש כך היית שואל אותו, או שלא הייתה לו יותר מדי סבלנות לענות לך?
גם עם רב"ש הייתי ככה, והוא היה איתי ככה.
דודי: מה זו הציפייה הזאת? יש לנו ציפייה ממך שתיתן לנו משהו.
זה נקרא אמונת הרבים. ישנם כאלה אנשים שהם כבר יודעים קצת את האמת, מרגישים את האמת, ואתה דרכם יכול גם לנגוע בזה.
דודי: הקשר הזה שתלמיד שואל שאלה ומצפה לתשובה מהרב והרב עונה לו, לא משנה אפילו מה תוכן הדברים, האם זה קשר, זה מילוי שיש פה? מה קורה פה כשתלמיד שואל?
לפי האמת שצריכה להיות.
דודי: מה זו הציפייה הפנימית שיש לתלמיד?
התלמיד רוצה שיהיה לו מגע עם הבורא. כשהוא שואל זה כמו רעמים, כמו שפתאום פום, ויש קצר בין הבורא לאדמה, לנברא. זה מה שאנחנו צריכים להשתדל לעורר.
שמעון: האם תלמיד יכול להיות בקשר עם הבורא לא דרכך? כי יש איזה צינור כל הזמן.
כן.
שמעון: זה רק דרכך כמורה.
לא, אותי תעזבו.
שמעון: האם להיות בקשר ישירות עם הבורא?
כן.
שמעון: כל פעם אני רואה שאתה מוסיף עוד משהו. האם אתה מרגיש שאנחנו יותר מוכנים ולכן אתה נותן לנו עוד משהו?
בזמן האחרון אני לא חושב שיש לי עוד מה להוסיף.
שמעון: נתת הכול.
כן.
דודי: מה זה אומר לנו, האם אתה לא מרגיש שיש לך מה לתת? יש לך השגה, יש לך הרגשה, אתה חי איתה?
לא, אין לי כלום יותר ממה שכבר אמרתי. אני יכול לחזור על זה, אבל בסופו של דבר זה יהיה סביב אותו מקום, סביב אותו נושא.
שמעון: אבל עדיין אלפי תלמידים כל הזמן שומעים ורוצים לקבל עוד, אלפי תלמידים נכנסים לכל שיעור.
את החידושים האמיתיים האדם צריך לקבל מעצמו. אין לי מה עוד לתת.
שמעון: בגלל השינויים שלנו אנחנו יותר שומעים אותך, יותר מקשיבים לך.
כן.
מושי: איך לקבל את המצב המיוחד הזה, שאני חושב שאין כדוגמתו בעולם, שיושבים תלמידים שלומדים שלושים שנה, שמעו ממך הרבה דברים לפי כמות, ויש תלמידים שרק חצי שנה, שנה לומדים, שיש להם עוד לשמוע אין סוף. איך הם יכולים ללמוד ביחד? אני באמת לא מבין את זה. נגיד ששואלים אותך איך להגיע לערבות, מה תענה על זה, מה עלינו לענות?
לכן הם לומדים גמרא, תלמוד, ושם אפשר ללמוד בלי גבול.
מושי: מי לומד גמרא?
מי לומד גמרא? מי שלומד.
מושי: אני מדבר עלינו. מה לעשות כשאתה לומד בסביבה שיש בה כמה עשרות אלפי תלמידים שיש כאלו שלומדים שלושים שנה ויש כאלו שלומדים שנה. יש כאלו שפעם ראשונה אולי קוראים את מאמר "הערבות" ויש כאלה שכבר מאות פעמים קראו ובמילים אין מה לחדש. איך אפשר ללמוד ביחד? בעולם החיצון יש דרגות, יש כיתה א', ב', ג', ואני לא לומד בכיתה א'. ופה יוצא שאני מלמד אנשים, הם מסיימים שנה, הם באים ללמוד איתי ביחד, והם שואלים שאלות ואני איתם ביחד. איך לכלול את הדבר הזה?
אני לא יודע.
מושי: זה כאילו שאני עכשיו נכנס לכיתה א' ולומד יחד איתם. קשה לדמיין כזה מצב שאני נכנס לכיתה א'.
דודי: עכשיו זה קרה, היה לנו שיעור צהריים, העבירו אורן ומשה אדמוני, ואתה רואה נשים מתרגשות, מתפעלות, גם גברים, וגם אנשים חדשים לפי השאלות שלהם. לעומת זאת אתה גם רואה מבטים, וגם שומע מחברים שרוצים שיעור קבלה, לימוד. הבעיה שהמשפחה מגוונת.
כמו אצלי בבית, הקטן מתלהב מדברים מסוימים, ובני הנוער רוצים שנעזוב אותם להישאר בבית עם הטלפון. זו לא קבוצה הומוגנית שכולה ממשיכה באותו קו, אינטימית, אלא כולם ביחד.
מושי: פעם היינו קבוצה הומוגנית, היום הפערים הם גדולים. אין בהיסטוריה דוגמה לאנשים שלמדו את חכמת הקבלה שלושים שנה, יום יום, חמש, שש שעות ביום. אנשים לא חיו בזמנו ככה. לכן אני חושב שאולי עדיף לי לעסוק בהפצה, לעסוק במשהו אחר, או כן לשבת עם אותם אנשים בכיתה א' ובאמת לדון איתם על אותן שאלות.
דודי: אולי לפצל כמו בית ספר, כמו שיש כיתות, כיתה א' לומדת ציטוטים של ערבות, כיתה ג' לומדת תע"ס, כיתה ז' לומדת זוהר.
ולאד: אבל יש שיעור בוקר לחברים שנמצאים הרבה שנים, יש שיעור צהריים לחדשים, יש שיעור שבת, וזה שאתה מערב זה לא אומר שזה נכון.
דודי: זו שאלה.
מושי: זאת השאלה, כרגע אנחנו מערבים כי אנחנו הולכים אחרי הרב.
דודי: היום הכול סביב הרב וכולם מגיעים לכול, והוא לא מבחין בין זה לזה.
מושי: התחלת עכשיו ללמד פחות, נגיד כמו בצהריים, ופתאום התחלנו להרגיש בשביל מי השיעור הזה. האם זה נכון שאני אשתתף בשיעור שדודי מעביר, או שאני אעשה דברים אחרים, לא חסר מה לעשות, למען האנושות, או כל דבר אחר, או שאלמד משהו אחר.
ולאד: זה הגיוני לא?
מושי: לפי העולם הזה ברור שזה הגיוני, אנשים בכיתה י"א לא לומדים עם כיתה א', זה ברור.
אין לי מה להגיד.
אילן: מה שמושי מתאר פה, זה שיש חברים שלומדים שלושים שנה, עשרים שנה, ויומיים. צריכה להיות איזו אחריות, איזו בגרות, גדלות. כי לפני רגע כששמעון שאל אותך על הקשר עם הבורא, אמרת שקשר עם הבורא זה מקום אישי, מקום שמורגש אצל האדם.
אז מתוך החברים שנמצאים איתך בדרך שלושים, עשרים שנה, ברור, רואים את זה, ומורגש שיש חברים שיש להם יכולות, הם צריכים לגלות אחריות, ובגרות כלפי החברים החדשים כדי לגדל את המשפחה המורחבת.
כי אני בעיניים שלי, לא רואה שזה צריך להיות נפרד, אנחנו צריכים להיות כלי אחד, ולהיות אחראים כלפי החברים הצעירים, להראות להם, ובטח לשמש להם דוגמה. מאיפה הם ייקחו דוגמה? ולהעביר להם את ההרגשה הזו שרב נתן והעביר לנו את החומר כל השנים.
אני מרגיש שלכל אחד מהחברים יש יכולות. אפילו היום בשיעור משה ואורן העבירו שיעור, וביום שישי שמעון העביר שיעור עם ניב, אני מקשיב לשיעורים האלה, ואני רואה כמה החברים גדולים, איזו יכולת יש להם לשמש כצינור, להעביר לצעירים.
דודי: אתה שואל או עונה?
מושי: אילן אל תטעה, אני שואל שאלה פשוטה, ביום שישי בצהריים או כל יום אחר אני צריך לשבת ולשמוע שיעור ששמעון ואילן מלמדים, או שאני צריך לעבוד בלהביא עוד אנשים, ולדאוג שהבניין הזה יתקיים, ועוד כל מיני דברים. זו שאלה פשוטה. ברור שהוא גדול, והוא מעביר שיעור אחלה, אבל לא שאלתי על זה.
אילן: אבל מאיפה החדשים האלה שאתה מדבר עליהם יקבלו דוגמה?
מושי: מאלו שלומדים עשר שנים וחמש עשרה, ולא מאלו שלומדים שלושים שנה.
אילן: נכון, בסדר גמור, אז כדאי לסדר את המקום הזה. ומאיפה אני אקבל דוגמה?
שמעון: בזמנו הרב הציע שכל המורים שמלמדים תלמידים חדשים ימשיכו ללמד אותם. שמעתי אותך כמה פעמים אומר את זה. נניח, דודי ואורן מלמדים בקמפוס, ואתה אמרת שהם ימשיכו ללמד אותם, ושהתלמידים לא יגיעו אליך. עכשיו יוצא שכולם בסופו של דבר מגיעים לשיעור שלך. כשהתחלנו הוותיקים, אתה אספת אותנו, ויכולנו להיות איתך כל הזמן בקשר, ולכן אמרת שמי שמלמד שימשיך ללמד.
נגיד מוטלו, ימשיך ללמד בטורקיה. דודי מלמד בקמפוס, הוא יכול להמשיך ללמד אותם ולעבוד איתם יחד לאורך כל הדרך. מדי פעם אפשר להכניס אותם אליך לשמוע, אבל הוא עדיין ממשיך ללמד אותם כדי להמשיך להיות איתם בקשר.
אנחנו באמת רואים ששיעור עם אנשים שלומדים שלושים שנה ואנשים שלומדים שנה, זה ממש לא עובד, בדיוק כמו שמושי אומר. השאלה, האם כל אלה שמלמדים, נגיד מושי ואורן מלמדים בקמפוס לכל העולם, הם יכולים להמשיך ללמד אותם, או שבסוף הם צריכים להביא אותם אליך?
אליי לא, אליי זה כבר לא שייך.
שמעון: שמעתי כמה פעמים שאמרת שהמורים ימשיכו ללמד אותם.
דודי: האם להביא אותם למרכז אחד, להתכנסות אחת, לשיעור אחד עולמי, או כל אחד ממשיך בשלו?
שמעון: ממשיך, ומדי פעם אפשר להביא אותו לשיעור או לכנס. אבל מה שאני זוכר, שהרב אמר, שהמורים ימשיכו ללמד את החדשים, ולא פתאום אחרי שנה הם יכנסו אלינו להתכללות שלא מתאימה להם.
אתם בעצמכם צריכים להרגיש מה יותר נוח וטוב גם לחדשים וגם לוותיקים.
מושי: נניח מוטלו, כי הוא באמת דוגמה, הוא הביא כזאת כמות של תלמידים, אנשים מוסלמים שזו בכלל לא התרבות שלהם, ואנחנו לא מצליחים להביא בישראל כאלו כמויות של תלמידים.
דודי: הוא מביא הרבה חבר'ה צעירים.
מושי: ועוד לשיעורי בוקר, בשעות 02:00, 03:00 בלילה. כי הוא התחיל איתם, והוא ממשיך איתם. בישראל ובכל העולם, אנחנו מלמדים אותם חצי שנה, ואחר כך מעבירים אותם למרצים אחרים שמלמדים אותם עוד חצי שנה, ואז הם עוברים למרצים אחרים, וככה הם הולכים לאיבוד. כי אין להם מורה אחד, כמו שלנו יש אותך, אתה המורה שלנו.
באנו ושאלנו אותך כל דבר, איך לקרוא לילדים, איך לעשות בר מצווה, באיזה מקום, אם כואב לי משהו, אני גם שואל אותך, כל דבר אני שואל אותך. ואני לא מדבר על רוחניות, זה בוודאי, אתה היית בכל דבר, ובכל מקום נתת לנו מענה.
אני כבר מזהה את המגמה בעתיד, אנחנו כמו אוניברסיטה. חדשים באו, סיפרו להם על חכמת הקבלה כמה חודשים, ואחר כך העבירו אותם לשמעון. הם עוד לא הספיקו להתרגל לשמעון ועברו לאילן, ואחר כך כמסה הם באים לשיעורים. אף אחד לא מטפל בהם בצורה אישית. יש להם כל מיני שאלות, ואסור להם לשאול. כתלמיד חדש בשיעורי בוקר אני לא יכול לשאול אותך כל מיני שאלות, אין לי גישה אליך, אין לי מורה אחד, יש לי כמה מורים.
אני רואה לפי הכמויות, שהם הולכים לאיבוד. בכל זאת הקשר שנבנה כשיש מורה אחד שאתה יכול לשאול אותו כל דבר, והוא יכול להוביל אותך, אי אפשר לבטל את זה.
ויחד עם זה אני מקנא בטורקים, אני מסתכל עליהם זו באמת המחלקה היחידה שגדלה, ופורחת.
שמעון: יש קורס גלובאלי של תלמידים מכל העולם שאביהו ומושי מלמדים. ואני עקבתי אחריהם, באיזה שהוא שלב הייתה התמדה, ונשארו מאות תלמידים בהתמדה. אבל אחר כך כשהעבירו אותם למרצים אחרים, שוב הייתה ירידה. אז אם יש למושי ואביהו מאות תלמידים מכל העולם הם צריכים להתמיד איתם. הם יכולים להביא אותם לכנס, הם יכולים להביא אותם לישיבה לשמוע אותך, יש קליפים שלך, אבל הם צריכים להתמיד איתם באופן קבוע.
תראו לפי המצב, לפי התוצאות. מה אתם צריכים לשאול אותי?
אילן: עקבתי אחרי השיעורים של מושי ואביהו, וראיתי שאתם ועוד הרבה זוגות של מורים מעבירים שיעורים, אבל אתה ואביהו לדוגמה, מעבירים הרגשה של גדלות, אחריות, דרך וביטחון. והתלמידים שעוברים את כל סדרת השיעורים נקשרים אליכם, הם רואים בכם מורים. אז למה לעזוב אותם פתאום?
מושי: אבל זה מה שקורה היום.
אילן: כמו שלפני שלושים שנה הדלת של הרב הייתה פתוחה, יכולת להיכנס, לשאול ולדבר, כך תפתח את הדלת, תן להם מקום, אתה המורה שלהם.
שמעון: אמרתי את זה כבר כמה פעמים.
דודי: זה מה שאילן עכשיו הציע.
אילן: נכון, אתה המורה שלהם, מה פתאום אתה אומר להם עכשיו תלכו למישהו אחר, אני כבר לא המורה שלכם?
דודי: מה פתאום? זה היה ככה כי היה פחד מגאווה, תשאל ותשמע, כאילו אתה הופך להיות הרבי שלהם, אתה כמו הרבי שלהם.
אילן: אבל זו לא גאווה, זאת השיטה
שמעון: זה כאילו שכל אחד עושה מה שהוא מרגיש, הוא רוצה להיות עם זה, הוא רוצה להיות עם זה, ואני רואה שכל אחד לפי ההרגשה שלו צריך להיכנס. ואם באמת כבר יש הרבה תלמידים שנכנסים ומרגישים, ויש קשר, נראה לי שהכי טוב להמשיך עם זה, ולא פתאום לפרק, לשלוח אותם למקום אחר, ואז פתאום האנשים מתרחקים.
כן.
דודי: בואו נעשה "לחיים".
נעשה "לחיים", ונלך.
(סוף השיחה)