כנס "קבלה לעם" העולמי במולדובה - "מאיחוד לאחד"

קישינב 6-8.09.2019

איך אני משפיע על הסביבה

שיעור 3

שיעור 06.09.2019 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

העניין הוא שההשפעה שלי על הסביבה היא שקובעת גם מה שאני מקבל מהסביבה, איך תהיה הקבוצה, העולם, אני. קודם כל אנחנו צריכים להבין שהסביבה זה מה שהבורא מצייר בפניי. זה לא משהו קבוע, כל אחד מאיתנו יש לו את התמונה שלו, ואנחנו לא יכולים לשלב, לייצב, זו כנגד זו, להשוות את התמונות האלה, הן אינדיבידואליות לחלוטין. לכן אני משפיע על הסביבה ובזה אני משפיע על עצמי.

נאמר, "צריך כל אדם לומר: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי". נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין," אני צריך להבין ולהתעניין, "בכל עת בתקון העולם ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם." בעבורו, עבור העולם.

(ליקוטי מוהר"ן. מהדורא קמא, סימן ה)

למה? בגלל שכמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, שכל העולם זה הרצון שלי שבו אני רואה דווקא את המצב שלי, שזהו העולם שלי, אם אני אשנה את הרצון שלי, זאת אומרת את התכונות שלי, ישתנה העולם שאני מתאר לעצמי. אבל בשביל לשנות את הרצונות שלי ובצורה נכונה, סלקטיבית, בבחירתי, בשביל זה אני צריך להיות בקבוצה, שתעזור לי לשנות את הרצונות שלי לגבוהים יותר ויותר, שאני ארגיש את עצמי יותר ויותר נמוך ואז אשתוקק להיות כל הזמן יותר גבוה, כדי לעלות ולראות עולמות יותר ויותר עליונים.

כל תמונה שאני רואה, נקראת "עולם", ולראות כל הזמן את העולמות שעולים. מה זאת אומרת "עולמות עליונים"? זה מושג על ידי התכללות בקבוצה, לקבל ממנה רצונות גבהים יותר מהרצונות האינדיבידואליים, מהרצונות האגואיסטיים שלי. לכן כל העבודה שלי על הסביבה היא בעצם לא עבודה על הסביבה, זו בעצם עבודה על עצמי.

בצורה כזאת אני מעלה את עצמי, מגדל את עצמי. זאת אומרת, כשאדם אומר "כל העולם נברא רק בשבילי", זה בעצם באמת כך. אבל הוא מתכוון לא בשביל לקבל בשבילי את כל העולם, אלא כדי לתקן את עצמי ולהעלות את אותו העולם שהוא מרגיש, עד הדרגה הגבוהה ביותר, העולם שיהיה בו רק בורא בלבדו, ואז הוא ירגיש את העולם הזה בקבוצה, בעשירייה וכך יגיע לתפיסה מדויקת של העולם, מה שנקרא ה-ו-י-ה, עשירייה, עשר ספירות שבהן נגלה הבורא בכל עוצמתו, אור נרנח"י בכלים כח"ב זו"ן.

נאמר ב"מאמר לסיום הזוהר", "כמו שהשי"ת, הבורא, אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, בשליטתו או בחוסר שליטתו בעולם, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה," עם הבורא, "אסור לו לחשוב בדברים האלו," אם הוא שולט או לא שולט, האם הוא מנוהל, נשלט, זה לא צריך להיות בכלל באופק של השאלות שלו. "שברור לו, שהשי"ת", הבורא, "אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה." כשאדם מתחיל לחשוב עד כמה הוא משפיע בעולם, בקבוצה, אפילו בתוך עצמו. הוא צריך לנתק את עצמו מכל זה, לתת, למסור את כל זה לבורא. "ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו," לכן כל מי שחושב על הדברים האלה, זאת אומרת על שליטתו, על עצמו, על הקבוצה, "נמצא בודאי בפירוד ממנו יתברך." מהבורא, "ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים," למען הבורא, כלומר לדבקות עם הבורא, "לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך." זאת אומרת, שהאדם צריך לעשות את כל המעשים שלו בשביל לתת ולהועיל לזולתו. "שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים:" עם הבורא, "מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך," אז הוא ישיג השתוות וכל פעולות האדם יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתו. שזו היא הדביקות השלימה." של האדם עם הבורא.

(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")

זאת אומרת, להשתדל לנתק את "האני" בשביל איזושהי התערבות כלשהי בי, בעולם ולהעביר את עצמך רק להשפעה כדי לעזור, להשפיע, לא לשלוט, להשפיע בצורה טובה, להכניס, להוסיף כוח חיובי בלבד, אז אנחנו נתקרב אל הבורא ונרגיש אותו יותר ויותר כשותף שלנו.

"וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים." זאת אומרת בזה אנחנו יכולים להגדיל את האהבה שלנו בזכות האהבה של כל אחד מהחברים. "וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים... שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע." אולי ימצא איזה הזדמנות שתוכל להוסיף לו את כוח ההשפעה, הוא רוצה להיות מכוון רק להשפעה, זאת אומרת אם הוא כל הזמן מחפש רק את זה, מרחרח כמו כלב שמסתובב בחוץ, כל הזמן מחפש עם האף שלו, איפה הוא יכול עוד משהו להוסיף, איזה תכונת השפעה, איזו הזדמנות, "לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו."

(רב"ש - א'. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985)

זאת אומרת, אנחנו יכולים בצורה מלאכותית, הכרתית, מכוונת, תמידית, לעבוד על זה שכוח ההשפעה שלנו יתעצם, יעלה. וזה תלוי במאמצים שלנו, אנחנו לא צריכים לחכות לאיזה רחמים מלמעלה, אלא אך ורק אם נחפש איפה אפשר לקבל את הכוח הזה אנחנו נראה שכן, ישנו.

ועם זאת, האדם יכול להרגיש, והוא ירגיש, שהוא יותר נמוך, אבוד יותר ויותר, שהוא לא מצליח. זה יחסר לו כדי לרכוש תכונות השפעה חדשות, יותר ויותר. יכול להיות שגם אתם עד הכנס הייתם בטוחים יותר בעצמכם, יותר חזקים. ובמהלך הכנס מרגישים פה ושם איך אתם יותר נמוכים, אבודים. זאת הרגשת ההתקדמות.

"מוכרח הוא לגלות", האדם, "את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו," של האחר, של החבר שלו אליו, לקראתו "להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו."

(רב"ש - א'. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

מה קורה פה? הבורא לא יכול לתת לנו את כוח האהבה, כוח ההשפעה, משום שאם הוא ייתן לנו אותו סתם כך, זה ייכנס בתוך האגו שלנו והאגו שלנו יגדל יותר, יתחזק יותר. בשביל לתת לנו באמת תכונות אלטרואיסטיות, את התכונות האלטרואיסטיות האלה, אנחנו יכולים לקבל מהבורא רק במידה שבה ככה אנחנו מתייחסים לחברים, בהשפעה, ואז, כביכול, האור החוזר שאנחנו מייצרים, כמו מהמסך בראש הפרצוף, שיש צמצום, מסך ואור חוזר, כשאנחנו מייצרים פעולה כזאת בינינו, אז אני יכול בפעולה הזאת שלי לקבל מהבורא את תכונת ההשפעה, זה הכול. ואם לא תהיה לי פעולה כזאת מלכתחילה, אני לא אקבל. כי אם אני עוד אגואיסט אז תכונת ההשפעה שתאיר לי, תתבטא בי בצורה אגואיסטית. אני איהנה ממה שהבורא נותן לי, וזה יהיה השפעה בעל מנת לקבל, הקליפה האמיתית, הנקייה ביותר. כוח הטומאה בי. כדי לא להביא את האדם לכזה מצב ישנו תנאי, רק במידה שבה אני מבצע איזה שהן פעולות כלפי החברים, במידה הזאת אני יכול לזכות לקבל את תכונת ההשפעה והאהבה מהבורא.

סדנה

בואו נדבר לפחות על התנאי הזה עכשיו. זאת אומרת, אם אחכה לקבל תכונות רוחניות מהבורא, אני לא אקבל אותן בגלל שהן רק ירחיבו בי את הרצונות האגואיסטיים שלי בי, את התכונות. ואם אני אשתוקק לתת לחברים, לעשות משהו עבורם, גם בתנאים הארציים שלי, אני בזה אצור את התנאים שהבורא יאיר לי וייתן לי את תכונת ההשפעה. ואז אני אקבל את התכונות האלה נכון, בכדי שבעזרתן אוכל להשפיע.

אנחנו חייבים להתחיל לבטא את תכונת ההשפעה והאהבה זה כלפי זה, עזרה רק בצורה כזאת, בתנאי כזה אנחנו יכולים לקבל את התכונה הזאת מהבורא, ולמה זה לא יכול להיות אחרת? למה אני לא יכול סתם לחכות עד שאקבל את זה מהבורא?

*

"צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו," ואז ""וקנאת סופרים תרבה חכמה" ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו," שהמאמצים של החבר גדולים משלו, והחבר מוצלח יותר במאמצים שלו. הוא רואה איך הוא מתייחס לאחרים, איך הוא עובד בהכול. אז "תבער בו אש", אש של קנאה, ויחד עם זה גם אש של כבוד "ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר וישיג השגות אלוקות יותר." ¹

אנחנו צריכים לדמות לעצמנו את העבודה של החברים שלנו כמושלמת, אפילו אם אני מסתכל על העצלן הגדול ביותר. מי מאתנו הוא כזה? הם מפחדים מעין הרע. אגב, להפך, הם עובדים דווקא באופן מדויק.

בקיצור, אני צריך לקנא, כל הזמן לקנא, אבל שהקנאה הזאת תהיה לבנה. אני צריך לאהוב את החבר שלי על זה שהוא מעורר בי הרגשת קנאה, את הצורך לפנות לבורא, לעשות כך שהבורא יעזור לי, "תעשה אותו דבר". שאני אעשה אותו דבר מה שהחבר עושה, ואפילו יותר. אני רואה איך הוא מתייחס לחבר, כמה הוא מנומס, דואג, איך הוא עושה דברים, חושב, מביא להם דברים טעימים או עוד משהו, הוא מכבד אותם. אני מסתכל על זה ואני נתקף קנאה, אבל זאת קנאה טובה. אני לא רוצה שהוא יפסיק את הפעולות האלה שלו. להפך, שאני יותר ויותר אראה את הפעולות שלו ככאלה, כי אותי הן מניעות, דוחפות לתפילה, לבקשה מהבורא שייתן לי גם אפשרויות, רצונות, נטיות כאלה, שאני גם אעשה כך.

לחבר, הוא הרי נתן, הוא לא כזה מלידה. הבורא נתן לו נטיות כאלה לעשות משהו בשביל הקבוצה, לחשוב איכשהו עליהם. ואני? לי הבורא לא נתן. למה לי הוא לא נתן? אבל הוא נתן לי לראות שאין לי אותן, נתן לי אפשרות לפנות אליו. אני מרגיש את עצמי בזה בגאווה, למה בגאווה? הבורא נתן לי, הראה לי שהחבר יותר טוב ממני, אז מה? אולי זה אומר על זה שהבורא מחכה שאני אפנה אליו, כלומר, הוא משתוקק לפניה שלי אליו, מה רע בזה? זה לא משפיל אותי, מנמיך אותי בשום דבר, להפך, זה נותן לי התפעלות, השראה. הבורא בזה מושך אותי אליו, הוא אומר לי, "ואתה?". הוא יכול היה גם לא להראות לי את זה, יכולתי גם לא לשים לב, כמו שלא שמתי לב הרבה פעמים שהחבר שלי עושה כל מיני מעשים טובים בקבוצה ואני לא עושה, ובי זה אף פעם לא נגע כך, רק עכשיו ראיתי את זה.

אז אפילו אם אני לא רואה שהחבר שלי עובד על מנת להשפיע, עובד למען הקבוצה, אני צריך לדמות את זה לעצמי. אני צריך לחקור את העניין עד שאני אראה שכל החברים חוץ ממני עוסקים בקשר הדדי, בעזרה הדדית, נותנים אחד לשני כל מיני סימנים של תשומת לב, ואני לא, כי אין את זה בי. נראה לי גם שלא היה אף פעם, אבל עכשיו אני לפחות התחלתי לראות את זה, והקנאה הזאת היא זאת שתוביל אותי קדימה.

סדנה

איך אני יכול לפתח בעצמי קנאה כלפי מה שהחברים עושים? כל זה תלוי במה שאנחנו מדמיינים לעצמנו. לפעמים אנחנו מתפלאים איך מישהו אומר איזה משהו ואני בכלל לא רואה את זה, ואני אומר לו, "לא, רק נדמה לך, לא יכול להיות". והוא אומר לי, "לא" [ומסביר]. לכן איך שזה מידמה לנו תלוי רק בנו.

אז איך אני יכול לסובב את עצמי כך שאני אראה בכל אחד מהם עובד רוחני, עובד ה' גדול, ואת עצמי להפך, שפל, מפגר? איך אני יכול להשיג מצב כזה? כי אז ההצלחה שלי מובטחת. אז אני בהכרח אפנה לבורא, אני אתפלל שיעזור לי. כי ההרגשה החזקה ביותר שאנחנו מסוגלים לעורר בעצמנו, זו הרגשת הקנאה.

הרגשת הקנאה ישנה, כמו שאנחנו לומדים, ממש בתחילת הבריאה. מלכות בעולם אין סוף הרגישה את התכונה הזאת, את הרגשת הקנאה, ולכן היא הגיעה לצמצום א'. לכן את ההרגשה הזאת אנחנו בהכרח חייבים להרגיש.

איך אנחנו מסתכלים על החברים בשביל לרכוש את הרגשת הקנאה?

*

מה עוד מחכה לנו בעשיריות?

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו," לבקש עבור החבר ולא עבור עצמו, הרי על עצמו זה אגואיסטי. תפילה כזאת היא מתקבלת הפוך, הולכת לצד ההופכי, האדם מקבל עליה תגובה שלילית. זאת אומרת, "האדם צריך תמיד להתפלל בעד חברו, שלעצמו אין יכול לפעול כלום, כמו שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל כשהוא מבקש על חבירו הוא בעצמו מקבל מהר תשובה. וכל אחד צריך להתפלל עבור החבר" לבקש.

(נועם אלימלך. ליקוטי שושנה) 

מה החבר צריך? אני יודע מה החבר צריך, מה שאני צריך. אבל אם אני מבקש בשבילו ולא בשבילי, כמובן שהייתי רוצה גם לבקש וגם לקבל, אבל כשאני מבקש עבורו, אני כביכול מבקש עבורו. פשוט, צורה כזאת, הבקשה שלי נראית אלטרואיסטית, ואני מתחיל לקבל כתשובה לאט לאט תכונות רוחניות.

לכן צריך להבין בדיוק, שלא לפתוח את הפה ואת הלב, לא לבקש עבור עצמי כלום, רק עבור העשירייה או עבור כל אחד מהחברים שלה. יוצא שכל אחד עובד בעד חברו, עד שלא יקבלו כולם תשובה. מה זה אומר? זה אומר שאני מבקש עבור כל התשעה, וכל אחד מהתשעה מבקש עבור כולם, גם עבורי, וכך כולם מתמלאים עד הסוף לגמרי. לכן זה התנאי החשוב ביותר להתקדמות הרוחנית שנקרא "ערבות", שכל אחד מבקש עבור האחרים. יוצא בסוף שכולם מקבלים, כי יוצא שאנחנו לא עובדים עם האגו שלנו. הפטנט מאוד פשוט, רק צריך לא לשכוח אותו ולקיים אותו.

נדבר בינינו איך אנחנו עושים את זה, נשים וגברים. איך אנחנו עושים כך שבלבקש עבור האחרים, נשיג כזה מצב שכולם בעשירייה יקבלו מה שהם צריכים עבור ההתקדמות הרוחנית שלהם, והקבלה הזאת תקשור אותם בו זמנית יחד ותיתן דחיפה גדולה קדימה?

*

חכמת הקבלה טוענת שאהבה קונים. זה לא מפליא אתכם? נשים אומרות לא, מעניין. אכן, כך כותב רב"ש.

"צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחבירו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחבירו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה. וחמימות האהבה מושכת אליו נצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם." תראו איזה פעולות הדרגתיות שמתלבשות אחת על השנייה. "זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים." 

(רב"ש - ג'. מאמר 759 "כללות האדם")

שוב פעם, "צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים.". אין כזה דבר אוהב, זה רק כתוצאה ממאמצים אדירים, מתנות. בעולם שלנו כל זה אגו צרוף, אבל בעולם הרוחני זו הרי עבודה כנגד עצמי, כנגד האגו שלי, הרצונות שלי. אני צריך לעשות כל מה שאני יכול עבור החברים ולהראות לו שאני עושה את זה למרות הרצון שלי, שאני לא רוצה, אני עושה את זה רק בשביל להשיג קשר איתו.

איזה פעולות אנחנו יכולים לעשות ביחס לחברים כדי להסב את תשומת ליבם אלינו, ואז אהבה כללית תכסה את שנינו ואנחנו נהפוך לאחד?

*

נשאר לנו לברר אתכם עוד שני נושאים קטנים. מהם הנושאים האלה?

כתוב, שאתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, יום ולילה. זאת אומרת גם במצב שאתה מרגיש יום וגם במצב שאתה מרגיש לילה, לקבל את כל זה כתנאים הכרחיים להתקדמות הרוחנית שלך, כך שלא תרגיש בכלל שום הבדל בין מצבים של יום וחושך, כשמאיר לך יום וכשמאיר לך חושך.

חושך זה לא היעדר האור, זה אור שחור, מיוחד. לכן צריך לקבל את זה בצורה זהה כתנאים של הבורא שנגיב עליהם נכון, עבור מה? הכול ניתן לנו רק בשביל שנפתח בנו תכונות רוחניות, הרגשות רוחניות. לכן עלינו להתייחס לכל הזמנים, מה שלא יהיה, בצורה זהה. אתה לא יודע מה יותר טוב עבורך, מה פחות טוב. בעצם מה שנקרא הזמנים השחורים, הם הרבה יותר פרודוקטיביים, מועילים, זה דבר ראשון.

דבר שני, חוץ מהזמנים השונים של הרגשת חושך ואור, אנחנו חייבים עוד לשים לב ש"ברוב עם הדרת המלך". זאת אומרת כמה שנעבוד יותר על הגדלת הכמות שלנו, כמה שנעבוד יותר על איכות השיעורים, התאספויות, חיבורים שונים שלנו והתפתחות ההפצה שלנו, ודאי שבזה נגדיל יותר את גדלות הבורא ובהתאם לזה נקבל ממנו תגובה.

את שני הפרמטרים הללו אסור לנו לשכוח. הראשון זה יום ולילה, לא חשוב אם זה יום או לילה, אני כל הזמן עומד על המשמר בהשתוקקות למטרה. והשני, כמותית ואיכותית בתוכנו ובהפצה.

שאלה: יש כזאת דואליות. מצד אחד, דבקות עם הבורא, מצד שני, חיבור עם החברים. ואני ממש לא מצליחה להשוות, כלומר ששני המושגים האלו יהיו שווים. דברנו על זה כל היום ועדיין יש לי הרגשה, ואני מדברת רק על עצמי, של או זה או זה, או שאני עם החברים או שאני עם הבורא הזה, ואני לא מצליחה לתפוס את הנקודה הזאת. היית יכול קצת להעמיק אותה?

ואיך את עם הבורא הזה?

תלמידה: נראה לי שזה בלתי אפשרי, מצד אחד, זו עבודת אלילים כזאת. מצד שני, אני נמשכת לזה.

זה נכון. וזו באמת עבודת אלילים, אם את נמשכת לבורא. זאת אומרת האגו שלך מושך אותך. נדמה לו שהוא יכול להתמלא שם, והוא רוצה שאת כך תתייחסי לבורא. אני רוצה את הבורא, אני אוהב את הבורא, אני אתמלא בו, אתחבר, אעשה הכול בשבילו, אנחנו איתו נצליח.

תלמידה: כן, אבל הבורא הוא בחברים שלי, הוא מאחוריהם, הוא בקשר הזה, ואני מבינה את זה רק קצת בראש, ולעיתים רחוקות מרגישה את זה.

זאת הבעיה שלך.

תלמידה: בוא נפתור ביחד.

לא, יחד אתך אנחנו לא נפתור את הבעיה הזאת. את הבעיה הזאת תפתרי עם העשירייה שלך ועם הבורא, ולא בשום צורה אחרת.

תלמידה: מה אני אישית צריכה להוסיף לעשירייה שלי בשביל שאני סוף סוף אפסיק להתכוונן לאיזו דמות?

להסביר להם שהבורא מושג רק בתוך העשירייה.

תלמידה: אני צריכה להסביר להם ולא הם לי?

את צריכה להסביר להם. אחרת לא תמצאי אותו, אחרת זאת תהיה עבודת אלילים, זה נקרא ליצור לך "פסל", איזושהי דמות. רק בתוך העשירייה, רק ביחסים הנכונים שלהם, ביניהם, מופיעה, מתגלה, צורת ההשפעה הכללית, המשותפת, הנכונה שנקראת "בורא".

ולכן הבורא אומר, "אתם עשיתם אותי". שמעתם את זה כבר ממני, "אתם עשיתם אותי". אתם, בזה שאתם משיגים כאלה יחסים הדדיים, זה לזה, דווקא בזה בונים את הצורה של הבורא, ולפני זה אין בורא. ולכן הבורא נקרא "בורא", בוא וראה, בוא ותראה. תחזרי על זה עשר פעמים, אולי זה קצת יעזור.

שאלה: היום היה יום מאוד חזק, הרגשתי שהעשירייה זאת עוצמה.

דווקא בשלושת העשיריות שישבתי בהן, התחלפו הפרצופים. היו חברים חדשים שהגיעו רק לכנס, שהם לא מזמן בקבוצה, היו כאלה שנמצאים בבני ברוך יותר ממני. שמתי לב שהפרצופים משתנים אבל העשירייה לא משתנה. אולי אנחנו כבר מתקרבים לכזה מצב שבני ברוך זו עשירייה אחת?

בשנה שחלפה, אנחנו פרצנו קדימה כמובן, בלי עין הרע, אז אני חושב שאנחנו באמת עומדים בפני מצבים רוחניים מאוד רציניים. בצורה תיאורטית, הכול ברור לכולם. פרקטית, אנחנו צריכים לחזק את הדברים. אז יש לפנינו עבודה רצינית. אבל בעצם אני חושב, שהכול נכנס לכאלה מצבים שהם כבר מצבים קדם רוחניים בעצם.

יש לפנינו כנס, כזה קטן, אבל בכל זאת כנס, באיטליה, כנס בבולגריה, ואחרי זה בישראל, אם לא יהיה עוד איזה כנס באמצע. אני בטוח שעד הכנס הגדול הישראלי בפברואר, אנחנו נהיה אתכם כבר ברמה אחרת, כך אני מקווה.

שאלה: היום היה שיעור מאוד מעשי שבו דיברנו על איך לעבוד על קנאה, דיברנו כמה חשוב לקנות חברים, וכן הלאה. ויש עוד הרבה נושאים דומים שבאופן פרקטי אי אפשר לעשות לבד, עם עצמך, כי אתה כל הזמן שוכח וכן הלאה, אבל אתה יודע שזה עובד. ועם זאת כשאנחנו יחד מסכמים לעשות את זה, אז זה הופך להיות ממש פשוט. נניח אנחנו מסכמים, שאנחנו בעשירייה פעם בשבוע, כמו היום, מדברים ממה קבלנו התפעלות מהחברים, למה שמנו לב, ובאופן מכוון עושים מתנות, ואפשר להמציא הרבה דברים. ופה יש שאלה, משום מה, אצלנו הרבה שנים, זאת לא שנה ראשונה שאני נמצאת בשיעורים כאלה, אנחנו לא מצליחים להתארגן. אני לא באה בביקורת, אני עצמי כזאת.

מה זאת אומרת להתארגן?

תלמידה: לארגן כזו השפעה הדדית אחד על השני, כזו עזרה, שאנחנו באופן מעשי נעשה מה שאתה אומר.

גם עכשיו אתם לא מקיימים הלכה למעשה.

תלמידה: אבל זה פעם אחת בשנה?

אבל זה גם לא מעשי, זה גם לא פרקטיקה. מעשי זה שאתם במהלך היום, משתדלים לקיים, לממש, את התנאים, את הכללים האלה, זו פרקטיקה.

תלמידה: ברור, ועם זאת כשאתה אומר ש"אתם לא באמת תלמידים", "אתם לא לומדים כמו שאני אומר לכם", אני מבינה שבשבילי אישית זה לא ריאלי, וגם בשביל הרבה אחרים. אני לא יודעת, אולי אנחנו מחליפים מצבים בתכיפות גדולה?

כי אתם לא מזכירים זה לזה על מה שאתם צריכים לעשות.

תלמידה: זאת השאלה.

אז מה השאלה, כל אחד צריך להראות לשני דוגמה.

תלמידה: גם את זה אנחנו לא עושים כי זה דורש עבודה עצמית.

אז צריך להיות לו"ז שיזכיר לכם, נניח שמצלצל איזה צלצול ואתם נזכרים שאתם צריכים להגיד זה לזה, להראות אהבה זה לזה.

תלמידה: כן, ועם זאת אנחנו לא אנשים רגילים, אנחנו עם הכבדה, אנחנו לא תלמידים רגילים, גם את הדברים האלה קשה לנו לעשות כל הזמן, כמה פעמים נכשלנו.

אז צריך להיות לא צלצול אלא מקל. מה את מציעה?

תלמידה: אני לא יודעת מה להציע, היה לנו ניסיון של תרגילים כאלה, זה עבד מצוין אבל משום מה אצלנו הכול נגמר. אני מבינה מדוע, התחדשנו, שכחנו מהכול, או שזה הפך ללא מעניין, או פתאום ראינו משהו יותר חשוב, וזרקנו את זה ולא היינו צריכים לזרוק את זה.

מה את מציעה?

תלמידה: לא יודעת, אם נניח היה איזה פרויקט שעוסק בזה.

אז תציעי. תראי כמה חברות יש לך כאן, תדונו ביניכן, ותגידו מה אתן מציעות, כדי שלא נשכח, ותמיד נהיה בהתקדמות רוחנית, נזכיר זה לזה. צריך ממש לגעת בלב של האחר, בעצם זה כל מה שדברנו.

תלמידה: מי בסופו של דבר יכול לקחת אחריות על זה שנתחיל תנועה כזאת? הרי אפשר לדבר על זה קצת ואז לחשוב שמישהו יארגן את זה, אולי בני ברוך?

אתם צריכים איכשהו לעשות את זה, אני יכול רק להבין אתכם ולחכות שתחליטו ותעשו. אני אומר בשיא הרצינות, אני לא יכול לעשות כלום במה שקשור ליגיעה שלכם בעבודה רוחנית. למרות שזה כואב לי, ואני יודע שזה פספוס ענק מצידכם, אבל אני לא יכול להתערב בזה. ואתם חושבים שאם אני לא מתערב, אז כך צריך, כך זה יהיה. אנחנו יכולים להאיץ בהרבה את דרכנו, אם באמת יחד, בכל העולמות, בכל הקבוצות שלנו, ניקח את העניין של להזכיר מה אנחנו צריכים לעשות במהלך היום, כל יום. תחשבו.

שאלה: נאמר שאהבה נקנית על ידי מעשים, אתה יכול קצת לפרט?

תתחיל לתת מתנות, עוד ועוד מתנות, ותראה שאתה קונה את האדם. הכוונה היא לא לאיזו בונבוניירה, סוכריות או עוד משהו, הכוונה היא שאתה מראה לחבר סימנים של תשומת לב, כאלה שמתוכם הוא מבין שאתה רוצה יחד אתו לגלות את הבורא, שאתה רואה בו כשותף שלך. תפעל בצורה כזאת ותראה שזה עובד. אני חושב שיש לכם כאלה אנשים, פשוט צריך לשים לב, איך אתם רואים אותם. אולי דווקא להיפך, הם מעצבנים אתכם, אני רומז לך.

תלמיד: זה קורה, במיוחד בתחילת השיעור.

אז תשים לב לזה.

תלמידה: בהתחלה אני רוצה להגיד לחברה שאני נורא מקנאה בה. היא תמיד מעוררת בי קנאה ושלא תדאג, היא נותנת דוגמה.

האם אני מבינה נכון שבשביל להשפיע על חבר, אני מבטאת אהבה, אני מקנאה בו, אבל בכל כוחי אני מתפללת לבורא שייתן לו עוד יותר בשביל שאני עוד יותר אהיה מסוגלת לקנא בו?

כן, נכון.

תלמיד: שאלה על תפילה. הרב"ש בהרבה מהמאמרים שלו כותב שהאדם צריך לבקש מהבורא שהוא יתקן את הכלים שלו. והנה הסתירה, אנחנו מדברים כאן שאנחנו מבקשים רק על אחרים, לא על עצמי.

אני מבקש מהבורא שייתן לי את האפשרות לאהוב את החברים.

תלמיד: אבל זו לא תפילה על החברים?

זה בשביל שאתייחס נכון לחברים, אחזק את הקבוצה. איך עוד אני יכול לבקש?

תלמיד: אני לא מבין איך אפשר לבקש עבור אחרים כשאני מבקש עלי, על תיקון שלי?

אני מבקש שהבורא ייתן לי את האפשרות לאהוב את החברים שלי. איזה עוד תפילות אפשריות יש על חיבור, איחוד? אלה כל התפילות.

תלמיד: כן, זה מה שמבלבל. אנחנו מדברים פה שצריך לבקש רק על עבור אחרים.

זה נקרא עבור האחרים. איך עוד תבקש? אחרי זה תראה שבכלל אין אחרים, זה רק אתה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לדמות כזה מצב שכל הפעולות שלנו יהיו מכוונות "בעל מנת להשפיע"? בשביל לעשות משהו כזה צריך להיות אתה או בעל הסולם או רב"ש, כי אנחנו נקשרים עם כל כך הרבה פעולות חסרות תועלת בעולם הזה, קשה לדמיין שזה יכול להיות קשור לכוונה בעל מנת להשפיע. איך לעשות?

בשביל מה באת לכנס?

תלמידה: בתקווה להתקרב, לבנות איזה מצב דומה.

זהו, זה הכול. אז למה את חושבת שאת לא ראויה לקבל את תכונת ההשפעה, אהבה, איזה שהם גילויים רוחניים, כדי להיות בתכונות האלה? את רואה, בזבזת זמן, כסף, באת לפה, את יושבת פה כל היום, במחסן הזה, מה העניין?

תלמידה: זה פשוט מצטייר כנורא קשה, כמעט בלתי אפשרי.

זה נכון. זה בכלל לא אפשרי. אז מה הבעיה?

תלמידה: איך לדמיין שזה מציאותי, ריאלי לכל אחד?

זה לא ריאלי בשביל אף אחד, רק בשביל כולם יחד. זה הכול. אז בשביל זה באת. חוץ מזה צריך להבין שאדם לא מגיע לבד, מעצמו. זה לא את רצית, זה הבורא נתן לך רצון, ואת מימשת אותו. אם הבורא לא היה רוצה, את לא היית פה.

שאלה: כשאדם מגיע לאפס המוחלט זה רשום ברשימות, כלומר זה לא תלוי באדם מתי הוא מגיע לאפס המוחלט, פשוט צריך לזרז את הזמן בעבודה המקסימאלית בקבוצה, נכון או לא?

אנחנו עושים הכול רק לפי מימוש הרשימות שיש בנו מלכתחילה, אין שום דבר שכתוב מראש, אבל אנחנו עוברים את המצבים האלה בקצב שתלוי בנו ובהרגשה, הרגשות שתלויים בנו.

שאלה: אתה תמיד אומר לעבוד בתוך הקבוצה, הכול רק בתוך הקבוצה, קבוצה, קבוצה.

אני אומר? לא שמעת את זה כל היום?

תלמידה: כל היום אנחנו בזה. גם בשיעורים אתה מדבר שבשום פנים ואופן אל תעשו את זה מחוץ לקבוצה. אמרת פעם שאסור, כי כל העבודה היא רק בתוך הקבוצה, לא עם אנשים בעבודה, אנשים זרים. למה? אני מבטלת את עצמי בקבוצה, אבל כשאני מגיעה לעבודה, שוב פעם האגו עולה ואני נהיית אדם רגיל?

קודם כל כי כך כתוב, כך נאמר על פעולות רוחניות, ובכלל על כל מה שקשור לעולם הרוחני, לא לדבר עם אף אדם זר, לא לספר להם על זה, ובשום אופן לא לגלות את עצמך. אם את רוצה כך לגלות את עצמך, זה האגו שלך שמתפרץ מתוכך. עם אף אדם זר לא לעסוק בשום פרקטיקות רוחניות ותרגילים רוחניים. זה לא אני אומר, כך כתוב, תסתכלי במאמרים של רב"ש.

תלמידה: אני לא מדברת על להתגלות ולהגיד משהו אישי. אני משתנה, משתנה עם הקבוצה ורואים את זה בעבודה, עם המשפחה והכול.

את משתנה, אז מה? ודרך אגב את לא צריכה להראות להם שאת משתנה.

תלמידה: לא לתת דוגמא לאחרים?

לא, אם את חושבת שמישהו מהם מוכן לזה, שילך לקמפוס, שילמד קורסים, ואחרי זה שיבוא בעצמו לעבודה הזאת.

תלמידה: אז מה לעשות?

לא לעשות בשום צורה, לעבוד עם העשירייה שלך וזהו, ואם יש לך מזרקה כזאת שפורצת מתוכך, תסגרי אותה, ברצינות.

שאלה: חבר שלי בעשירייה לא הצליח להגיע לכאן פיזית, והוא שואל למה הבורא מצפה מאיתנו כאן ועכשיו?

הבורא מצפה מכם להתחבר לכזה מצב הדדי ביניכם, לתכונות של השפעה, השתתפות, שהוא יוכל להתגלות בכם, בהשתוות עם התכונות האלה. הוא מחכה שתשיגו את התכונה הרוחנית הראשונה ביניכם, תכונת ההשפעה ההדדית, ואז הוא יתגלה בתוך התכונה הזאת. לזה הוא מצפה.

שאלה: במודעות איפשהו שם ברצון, בנקודה שבלב שהבורא האיר הכול אומר שצריך להתחבר ולבוא לקבוצה למרות כל המצבים וכולי, אבל הגוף הבהמי הוא מטומטם והוא לא נותן לי לעשות פעולה. איך לנתק את הגוף הזה בשביל לעשות את הפעולה שכבר התבשלה בתוך הלב?

לבקש שהבורא ייתן כוחות. בצורה תיאורטית את מוכנה להכול, ופרקטית הגוף לא נותן, האגו לא נותן, אז לבקש. לבקש. זה המצב האמיתי ביותר בשביל תפילה. מאוד רוצה ולא יכולה.

תלמידה: זה כואב להיות במשהו שמאיר אבל לא עושה את הפעולה, זה כמו שאדם יושב בכלא ולא יכול לעשות איזה משהו.

אז תבכי, רק לא אלי, אליו ודאי. אין לי עוד מה לייעץ לך, יש לך עשירייה.

תלמידה: ואז הגוף יזוז לפעולה?

אם הבורא ירצה אז כן.

שאלה: שאלה לגבי זה שאני רואה את החברים לא מתוקנים.

זאת אומרת, אני צריך להבין שאני רואה את החברים שלי לא מתוקנים במידת חוסר התיקון שלי, אני צריך לחקור את זה עד שאברר בדיוק, במדויק, שדווקא הם מתוקנים ואני לא מתוקן, ולכן נראה לי שהם לא מתוקנים.

תלמיד: ואם אין לי במה לקנא בהם, אם אני לא רואה את זה, גם לחקור עד שאני אמצא?

עד שתתחיל לקנא כך שלא תוכל לישון.

שאלה: שאלה על תפילה. לפני כארבע שנים התחלנו לחקור את זה בעשירייה, כתבנו באופן הדרגתי בכנסים תפילה, ביררנו יחד איתך, בסוף התרגיל של רמח"ל בעשירייה יש דקה שאנחנו חושבות אחת על השנייה. מה המדרגה הבאה? זה באמת מקדם אותנו, זה באמת נותן כוחות לחברים והחברים משתתפים בהרבה פרויקטים, כל העשירייה נמצאת פה בכנס, אבל מה המדרגה הבאה פה בעבודה?

אני לא יודע בדיוק מה השגת, אני לא יכול לייעץ לך. את אומרת שעברת על הרבה חומר, תנסי לראות בזה שוב פעם את השלב הבא שלך, לא יודע, אני פוחד סתם כך להגיד לך משהו. השגת מצב שאתם קשורים זה עם זה כשאתם מרגישים ביניכם איזו תכונת השפעה, כוח עליון בסירקולציה, מגיע, הולך, נושם ביניכם?

תלמידה: כן ודאי, והכנס הזה הוא ממש סימן עד כמה כל העשירייה זה כמו תהליך שעברנו.

את זה רואים.

תלמיד: פעם שאלתי אותך, אם אני חוטא, רשע, איך אני יכול לבקש על החברים אם כל החברים הם צדיקים? אתה אמרת שאני חייב ואני מבין שאני חייב, אבל מה לבקש עבורם, אם הם צדיקים?

אז מה, אז שהבורא ימשוך אותם אליו עוד יותר וגם אותך יחבר אליהם.

תלמיד: מה שמפריד בינינו זה האגו או מחשבת הבריאה?

זה אותו דבר. האגו שלך נמצא במחשבת הבריאה.

שאלה: אני רוצה שתיתן לי עצה איך לרמות את הבורא.

שאלה טובה.

תלמידה: החברה הקרובה שלי בעשירייה שלי הגיעה אלי, והיא מאוד אוהבת בלינצ'ס שאני מכינה, ואני בטעות הוספתי מלח במקום אבקת סוכר. והיא יודעת כמה השתדלתי, כמה הכנתי וכמה שמחתי לראות אותה, זה היה יום ההולדת שלי, והיא אכלה ואמרה שזה נורא טעים ונהנתה. ורק אחרי שהיא נסעה אני טעמתי, ואתה מתאר לעצמך מה קרה לי, והיא אכלה לא מעט מהם. אז אני חשבתי, למה היא רימתה אותי? אבל היא לא שיקרה לי, היא נתנה לי כזאת דוגמא, זו הייתה אהבה, היא ממש קנתה אותי בשלמות, קנתה אותי בלי שאריות, כל הלב שלי היה מחורר בכדורים שלה.

גם אני רוצה לרמות כך את הבורא, מה אני צריכה בשביל זה?

בלינצ'ס.

תלמידה: פה זה נראה לי יותר מורכב, אני צריכה קצת יותר. אני מבינה שבלב שלי התפילה הכנה הזאת עבור הקבוצה עם האגו שלי, אין בו כזאת תפילה שהייתה מביאה לקבוצה את אותה השפעה שעליה דיברת היום. איך אני יכולה לרמות את הבורא שעם אותו האגו שיש לי בלב הוא יקבל כתפילה על הקבוצה שלי?

אל תדאגי. קודם כל לא תצליחי לעבוד עליו. ומה שתתפללי, תבקשי גם לא בצורה אמיתית, הוא ייקח את זה בחשבון, אל תדאגי, הוא יתקן הכול.

תלמידה: אבל איך תפילה לא כנה יכולה להביא לתוצאה כזאת?

זו לא בעיה שלך. הוא יצר את האגו, הוא יצר אותך לא אמיתית והוא יתקן את זה.

תלמידה: תודה.

לגבי הבלינצ'ס, זה לא רע.

שאלה: איך אנחנו מגיעים להודיה על החיסרון ואיך אנחנו זוכרים את ההודיה?

אין מה לזכור, מה שזוכרים זוכרים, מה שלא לא. בכל רגע בזמן הבורא בונה לך מצב חדש, לא צריך לזכור, לא צריך לרשום, לא צריך לעשות כלום, אתה פשוט צריך לחיות בכל רגע את מה שאתה מרגיש.

תלמידה: בשם כולנו אני רוצה להודות על האירוע הזה, זה אירוע נפלא, נתת לנו אפשרות, הזדמנות להיפגש בינינו ולהגדיל את הבורא. תודה רבה, אנחנו מאוד אוהבים אותך.

תודה. והבקשה?

תלמידה: אני התחלתי ללמוד את חכמת הקבלה כשעוד למדתי בבית ספר, והתחלתי ליישם את החוקים האלה של הקבלה בחומר.

איפה מצאת חומר?

תלמידה: הכוונה בעולם החומרי, לכסות באהבה. והעולם החומרי יש בו חוקים שונים, ולשחק לפי הכללים של קבלה בעולם זה כואב מאוד.

מרביצים לך.

תלמידה: נכון, זה עולה ביוקר.

וטוב שמרביצים.

תלמידה: העשירייה שלי היא וירטואלית, ואני שאלתי את השאלה הזאת בעשירייה כמה פעמים, איפה הגבול הזה, איך אני אשחק בתוך החומר?

רק בעשירייה.

תלמידה: אני לא מקבלת תשובה. אני כבר שבע שנים ואני לא מקבלת את התשובה.

איזו תשובה? מה השאלה?

תלמידה: אני רוצה להתפתח חזק בקבלה, אבל אני רוצה להצליח חזק בעולם הגשמי.

זה עניינך. מה זאת אומרת בעולם הגשמי, מה את רוצה להיות שחקנית?

תלמידה: המשפחה שלי לימדה אותי שצריך שיהיו לי מטרות.

בסדר, זה לא מפריע לך להיות איזושהי מומחית. חכמת הקבלה זה מקצוע אחד, הפנימי הרוחני שלך, ויש מקצוע נוסף. מי את?

תלמידה: אני דוקטור.

יפה. כאן הבורא מרפא אותך, ושם את מטפלת באנשים. אני מבין. והלאה? מה את רוצה?

תלמידה: אני רוצה להתפתח ברוחניות ולא רוצה להתנתק מהגשמי, אני מאוד אוהבת את העולם הגשמי.

תעבדי בו, מה הבעיה?

תלמידה: צריך לקום בבוקר, צריך שיעור ואז עבודה.

אלה בעיות שיש לכולם, לא רק אצלך.

תלמידה: אז למה אתה לא מלמד אותנו איך לפעול בעולם הגשמי, מה הם החוקים?

אני לא יכול להכתיב לאף אחד שום דבר בעניין הזה. אדם שרוצה להתפתח מבחינה רוחנית צריך לאזן את העולם הזה ואת העולם הרוחני.

תלמידה: מי ילמד אותנו את זה? המשפחה שלי הרי לא עוסקת בחכמת הקבלה.

יש לך בעל, ילדים?

תלמידה: לא.

אז צריך.

תלמידה: אני יודעת.

צריך. אני לא יכול לעשות כלום, לאישה זה קצת אחרת מלגבר. אני תמיד אומר רק דבר אחד, תלמיד שלי, זה מי שבזמן השיעור, או לכל הפחות בזמן אחר, נמצא כל יום בקשר עם השיעורים שלי. אז לפחות שעתיים ביום את צריכה להקדיש למה שאנחנו לומדים. חוץ מזה איזושהי עבודה עם הקבוצה, עוד נגיד חצי שעה ביום.

תלמידה: ההמלצה הזאת שלך היא עבור כל הצעירים? הרי אין לנו ניסיון בעולם הגשמי ואין לנו גם ניסיון פה. ואם נסתכל באופן גלובלי על העניין הזה, האם הצעירים בני 20, 22 שמתחילים ללמוד את חכמת הקבלה, צריכים להתפתח בעולם הגשמי?

ברור שהם צריכים להתפתח. צריכים לקבל מקצוע, צריכים לעבוד, להתחתן, לבנות משפחה, את כל זה חייבים לעשות, ברור. אז מה? ככה הבורא יצר את הכול בכוונה בשביל שתאזנו את הכול נכון, גם את העולם הפיזי וגם את הרוחני. אנחנו צריכים לעסוק גם בזה וגם בזה. בעצם אחרי כל הלימודים האלה במשך כמה השנים הראשונות, אתם תצליחו לשלב זה עם זה. אני יכול לעבוד בעולם הפיזי מהבוקר עד הלילה ובפנים לקיים כל מיני פעולות רוחניות, זה לא מפריע לזה.

(סוף השיעור)

---

1. ציטוט 5 "צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה" ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר וישיג השגות אלוקות יותר. " (מאור ושמש. פרשת יתרו)↩