חוה"מ סוכות תשע"ח

שיעור 10.10.17 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ליל הושענא רבה – חלק ב'

קריין: אנחנו עוברים לקטע מתוך כתבי בעל הסולם, עמ' 530, "שמעתי" י"ח, "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה". אנחנו נראה אותו במסכים.

"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו.

וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?

ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.

מה שאין כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה.

וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה"."

(בעל הסולם, שמעתי י"ח, "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה")

סדנה

אנחנו מבקשים ומבקשים והכול נראה לחינם. עד שאנחנו מגיעים לייאוש, מפסיקים לבקש, משנים את הגישה, כמו שהיום דברנו, ולא כמו שחשבנו קודם שזו הרוחניות, שלזה צריכים להשתוקק, משנים את הגישה למה זה רוחניות ולמה להשתוקק מחדש, ואז עוברים מכל השערים לשער הדמעות, ואז זה נפתח.

מה הם השערים האחרים, שערי התפילה, שכולם בסופו של דבר סגורים, ואם אנחנו עוזבים אותם אז מגיעים לשער הדמעות שהוא פתוח. מהו התהליך הזה עכשיו לאור מה שאנחנו היום מדברים?

*

קריין: אנחנו ממשיכים בעמ' 56 בחוברת סוכות, אגרת נ"ז של בעל הסולם. נמצאת גם בעמ' 763 בכתבי בעל הסולם.

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.

ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.

היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

(בעל הסולם, אגרת נ"ז)

*

איך אנחנו מארגנים את התפילה הנכונה בקבוצה? איך אנחנו מחברים כל מיני תפילות בקבוצה כך שתצא לנו תפילה אחת מהלב הכללי, מהפה הכללי שמתאימה בדיוק לתגובה מהבורא.

*

מה ההבדל בין התפילות שאנחנו מתפללים להיות קשורים יחד, אם שום דבר לא מושג, כמו שהוא כותב כאן, אלא בכוח התפילה. אם אין לנו ערבות, אנחנו צריכים להתפלל. אם אין לנו חיבור, אנחנו צריכים להתפלל. אנחנו צריכים לברר בשביל מה אנחנו צריכים חיבור או ערבות, וגם על זה להתפלל וכן הלאה. אם כך איך אנחנו מארגנים את סדר התפילות. מה הוא הסידור שלנו?

*

אולי אנחנו צריכים להתפלל על הערבות או קודם יציאה מהגלות ואז על הערבות, על החיבור, להיות "כאיש אחד בלב אחד" לקבלת הכוח העליון שנקרא "תורה", ממש על כל הדברים ועוד ועוד להתפלל, לבקש, ואחר כך מה? לגלות שהכול סגור, שכל השערים נעולים, ולגלות את שער הדמעות ואז לבכות וזה יפתח. אולי כך זה הסידור? בבקשה דברו.

*

קריין: אנחנו ממשיכים בחוברת סוכות עמוד 254, רב"ש, אגרת י"ד, נמצא גם ברב"ש ב' עמ' 1445.

קריין: עמוד 254 בחוברת סוכות, אגרת י"ד, נמצא גם בכתבי רב"ש ב', עמוד 1445. אגרת י"ד. (...) דבר המתחיל "והכל זוכין". בטור ב', פסקה ראשונה "והכל זוכין רק על ידי התגברות".

"והכל זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כח וכח שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול. היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה אני ארויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו.

ואולי זה פירוש "שערי הדמעות לא ננעלו". "שערי" מלשון סערות, שזה ענין התגברות. "דמעות" מלשון המדמע, היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות, ורק באמצע הרצוניות יש שם לרגע קט רצון של התגברות לאהבה ויראת שמים. "לא ננעלו", אלא שהרגע הזו מצטרף לחשבון גדול, וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההלבשה הרוחנית.

וזה ענין חשיבות של הדמעות, היינו אפילו שהוא נמצא בשפל המצב, היינו שיש לו רצוניות שפלים, ומכל מקום יש באמצע כח התגברות, שמנקודת לבבו חושק וכוסף לה', אזי הכח הזה חשוב מאד. זאת אומרת, אפילו שהאדם נמצא בגלות, שנקודת לבבו מונח תחת שליטות אחרות, הנקרא שכינתא בגלותא, בבחינת הפרט, לרגע קט הוא מתגבר ומקדש את השם. ואף על פי שהוא כבר בטוח מרוב ניסיונות שאחר כך יחזור לסורו, מכל מקום זה חשוב מאד, שהאדם יכול לומר האמת בריש גלי.

וזה דומה שהאדם עומד בין הפושעים, שהם מחרפים ומגדפים את עבודת ה'. ויש ביניהם מרצים במתק לשונם, ונותנין להבין איך שאין טעם בעבודת ה'. ומכל מקום יש שם מי שהוא שאין לו כל כך, שיוכל להסביר את טובו ומהותו של העבודה, אבל קריאת בינים הוא יכול לומר. היינו שמוחה במילה אחת שזה לא אמת מה שהם אומרים.

אבל טוב הוא שהוא לא מסכים, אף על פי שאין לו כל כך מוח וכח כמו המחרפים. וזה נקרא "שערי דמעות", וזה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול".

נקוה שה' יאיר עינינו וישמח לבנו באמור לציון מלך אלקיך."

שאלה: רב"ש מדבר בקטע כמה פעמים על הרגע הקט. "רגע קט רצון של התגברות לאהבה", "רגע קט הוא מתגבר ומקדש את השם". מה זה הרגע הקט?

כל מצב רוחני מתקיים, אם אפשר כך לומר, רק לרגע. אין רגע ברוחניות, אלא רק לאותו הכלי, לאותה ההרגשה, לאותה הפעולה, כמה שהיא פועלת, בצורה שאין לה אפילו זמן. עד כדי כך תקופת הפעולה שלה היא קצרה, שהאדם צריך להחשיב רק את המצבים עצמם, ולא את הזמנים. מה שאין כן אצלנו, ברצון לקבל שלנו, אנחנו רוצים שהדברים הנעימים ימשכו ושנוכל להמשיך ולהישאר בהם יותר ויותר, שהמצב לא ישתנה. כל התענוג ממצבים רוחניים, שהם משתנים. כי באמת אין למצב הרוחני זמן קיום בכלל. רק השגתו וזהו, ובאותו רגע שהוא מושג הוא נעלם.

שאלה: אפשר להגדיר את התפקיד של ההסתרה?

אנחנו כל הזמן נמצאים בהרגשת הקיום שלנו שהיא כוללת בתוכה גילוי או הסתר. אי אפשר להגיד שזה גילוי והסתר, אלא השינויים בגילויים או השינויים בהסתרות זה נקרא החיים שלנו, בזה אנחנו חיים. לכן אין גילוי ואין הסתר אלא זה לעומת זה, זאת אומרת שהם כך עובדים ביחד, אבל זה באותה הפעולה, יותר נכון באותה התופעה. ולכן חשוב לנו לקבוע איך להתייחס לזה, ליותר גילוי או פחות גילוי. כי פחות גילוי לעומת הגילוי הקודם זה נקרא "הסתרה", או ההפך, יותר גילוי לעומת פחות גילוי זה כבר נקרא "גילוי". הכול רק ביחס.

השאלה היא שוב כמו שלמדנו היום, כלפי מה אני מדבר על גילוי והסתר, כלפי ההשתוקקות שלי לבורא, שאני רוצה דווקא להיות כל הזמן בנטייה כלפיו. אנחנו למדנו את זה הרבה בזמן האחרון ב"אין עוד מלבדו", שאנחנו צריכים לקבוע שהעיקר בשבילי זה לקבוע ש"אין עוד מלבדו", אפילו בצורה מלאכותית שאני לא מגלה אותו ואני אפילו לא עומד לגלות אותו, אלא רק רוצה לקבוע אותו כשורש האחד הקדום, שהוא מחייה אותי ומוביל אותי בחיים.

יוצא שאנחנו צריכים לממש את הגילוי וההסתר על "אין עוד מלבדו", ולהגיע למצב שאין גילוי ואין הסתר. אלא אם אני משתדל לקבוע ש"אין עוד מלבדו" בכל המצבים הללו אז אני מגיע לרוחניות.

תלמיד: אז מי קובע את ההסתרה? זו פעולה שבאה מצד הנברא?

את ההסתרה אתה קובע לפי מה שנקרא הסתרה בשבילך.

תלמיד: מה זאת אומרת אני קובע, אני קובע כלפי מה ההסתרה?

כן. מה זאת ההסתרה? איך אתה מגדיר אותה? מה נסתר? אם כמו שכאן הוא אומר שמתגלות הסערות ואחר כך הדמעות, דמעות מהמילה המדמע, אז תלוי על איזו הסתרה אתה מדבר, הסתרה שאני לא יכול להידמות לו?

תלמיד: אז קבעתי שהבורא נסתר. מי מסיר את ההסתרה?

מה זה שהבורא נסתר? כלפי הרצון לקבל שלי הוא אף פעם לא יתגלה. אותה דמות הבורא שאני מתאר לעצמי, כאיזו דמות של כוח עליון שפועל בכל מצב ובכל דבר, זה לא, כך הוא לא מתגלה. אלא רק בתנאי שאני בונה מעצמי השתוקקות אליו, אז בהשתוקקות הזו אני אבנה את דמותו ואז הוא ימלא את כל העולם.

תלמיד: אז מה נסתר? ההשתוקקות נסתרת?

נסתרת ממני הטעות שלי שאני לא חושב נכון על הופעת הבורא, על הגילוי שלו, על איך הוא צריך להתגלות בכלל. אני לא מבין את הטבע הרוחני.

תלמיד: אז כל הגילוי שלו זו היכולת להיות בהשתוקקות אליו.

כל הגילוי שלו הוא צורת ההשתוקקות הנכונה שלי אליו.

תלמיד: וזה משהו שאדם מסתיר מעצמו.

אדם צריך לבנות את זה מפני שקודם כל המסך שלנו הוא נגד הגילוי שלו. כשהבורא מתחיל לשחק איתך הוא כאילו אומר לך "אני בא להתגלות". "לא, רק לא זה", זה עניין המסך. ואז אתה בונה למעלה מזה את תכונת ההשפעה שלך כלפיו. ואז, לפי תכונת ההשפעה בכמה שאתה עובד ב"אני לדודי ודודי לי", אתה מגלה את הדמות המשותפת כביכול שלך ושלו, שזה גילוי הבורא. אבל זה לא גילוי הבורא, זה גילוי היחס הנכון שלך אליו. ככה זה. העיקר לגלות שזה לא בכלים הרגילים שלנו, כי אז אנחנו כל הזמן נמצאים בחלום רע.

שאלה: למה לא רוצים להיות כל הזמן בהסתרה, "הסתרת פניך הייתי נבהל"?

רוצים להיות בהסתרה, דווקא בהסתרה אנחנו מגלים את הבורא.

תלמיד: אז למה מדובר בכתובים על זה שמפחדים מההסתרה?

כי זה כבר אחרי התיקונים. זו כבר לא אותה ההסתרה שאנחנו מדמיינים לעצמנו ברצון לקבל שלנו, זה לא אותו הגילוי ולא אותה ההסתרה.

תלמיד: איך בכלל יכולה להיות מציאות של "אור פנימי", אם יש רק מצב של השתוקקות? למה זה לא נגמר ב"אור חוזר" ?

"אור פנימי", זה מאוד פשוט, זה מידת ההשתוות שלי עם הבורא, שאני בונה בתוכי אותה מידה כמו שהוא. זו מידת ההשתוות.

תלמיד: למה זו מידת ההשתוות?

כי אני מפרמט את הרצון לקבל שלי כלפי הזולת, כי זולת אלו תשע הבחינות שלי כלפי המלכות, "האני" זה המלכות, וכלפי ט' ראשונות אני בונה את היחס הזה של השפעה ואהבה וזה נקרא אצלי דמות הבורא. זה מה שמתפשט בתוך הפרצוף.

תלמיד: בהתפתחות מלמעלה למטה אנחנו לומדים שכל המנגנון של ההשתוקקות נבנה מהתפשטות האור והסתלקותו, שהאור קודם מתפשט בכלי ואז הוא מסתלק. ומלמטה למעלה אין לנו מצב שהבורא מתגלה ואז מסתלק, אלא אנחנו צריכים לבנות השתוקקות בלי שהאור יתפשט קודם. איך זה קורה?

אתה מדבר על השתלשלות העולמות מלמעלה למטה או תיקון הנשמה מלמטה למעלה?

תלמיד: אני אומר שמלמעלה למטה יש השתלשלות שבה האור בא קודם, הוא קודם לכלי, ממלא את הכלי ומסתלק ואז הכלי הופך להיות ראוי לתפקידו.

הוא לא מתפקד, שום דבר לא מתפקד.

תלמיד: אבל נבנית השתוקקות.

שום דבר לא מתפקד מתוך הכלי, אלא האור בונה בצורה אוטומטית בתוך הכלי כל מיני הבחנות, הוא תמיד ראשון. למרות שהכלי משתוקק ומושך ועושה זיווג דהכאה והכול, אין כאן עדיין כלום, זה האור שעושה הכול. זה ברור שבהשתלשלות העולמות, במאה עשרים וחמישה פרצופים מלמעלה למטה, האור עושה הכול. הכלי לא קודם בשום דבר. רק אחרי שבירת הכלים משלב מיוחד, הכלי מתחיל להיות כביכול קודם לאור.

תלמיד: בהתאם למה בונים השתוקקות מלמטה למעלה, רק לפי המשחק בינינו, הדמיון?

את ההשתוקקות מלמטה למעלה אנחנו בונים מתוך זה שאנחנו נמצאים בעשירייה. אני צריך קודם כול לקבוע בין החברים שהיחס שלי כלפיהם הוא כמו לבורא ואם זה קורה, אני יכול לגלות בתוך היחס את "הכולל" שלי כלפיהם שזה הבורא.

תלמיד: אבל לאיזה טעם משתוקקים, מה קנה המידה אליו משתוקקים?

כלפי החברים זה פשוט מאוד, משתוקקים להשפעה.

שאלה: מה זה נקרא שהסתר זה תיקון?

הסתר זה תיקון מפני שאני בזכות ההסתר יכול להיות עצמאי ולא תלוי בבורא. לדוגמה, יש לך ילד קטן ואתה משאיר אותו לבד בחדר ומסתכל עליו דרך מצלמה, הוא לא יודע את זה וחושב שהוא לבד, או שהוא עושה "בלגאן", מה שבא לו, או שהוא ילד טוב והוא מבצע את מה שאמרת לו לעשות ואז בונה את עצמו בדומה לאבא, לרצון של אבא, יש כבר הבדל. לכן ההסתרה עוזרת לנו לבנות את עצמנו דומים לבורא, ואפילו אם הוא מסתיר את עצמו אנחנו משתוקקים להיות כמוהו. במה אני מבטא את זה? רק כלפי החברים, כי לי אין שום סיכוי לעשות את זה כלפיו, אני לא יכול ללמוד את הדמות שלו.

תלמיד: יש טעמים בהסתרה?

ודאי, כל מה שאנחנו מדברים בחכמת הקבלה, אנחנו מדברים על גילוי שקורה בהסתרה, בדחיה, שאני לא רוצה לראות את בעל הבית, אני לא רוצה לקבל ממנו שום דבר, אני רוצה להיכנס עימו ליחסים שווים, לבנות את עצמי כמוהו. אם אני בונה את עצמי כמוהו, בצורה עצמאית, אז אני מקבל בתוכי הרגשה שאני כמו בורא וזה המילוי. אבל אם הוא יתגלה, אז הכול כבר נעלם ואין לי שום אפשרות להיבנות כמוהו.

תלמיד: אני משתוקק לגילוי או שאני משתוקק להסתרה?

אתה משתוקק להיות כמוהו, זה נקרא שגדלות הבורא היא העיקר בשבילך. אין יותר גדול ממנו בעיניך ולכן אתה לא רוצה לקבל ממנו, זו שפלות, גם אין לך מה לתת לו, כי הוא שלם. אז נשאר לך רק דבר אחד, להידמות לו, ובאמת זה הדבר הגדול ביותר, בזה אתה מראה שאתה מכבד אותו למעלה מכל הטבע שלך ושאתה לא רוצה לקבל ממנו שום דבר ורק לתת לו, מה אתה נותן? אותה הצורה כמו שהוא. כמו בן המלך שבנה לעצמו מגן וחרב במקום אלו שקיבל מאבא, אז הוא צועק, "תראה עד כמה שאני כמוך וגם ממני פוחדים השונאים, לכן אתה יכול להתגאות בי, כי אני ממש הגעתי למצב שאני באמת יכול להיות כבן שלך", זה מה שאנחנו צריכים לראות כתיקון.

תלמיד: אם אני מגלה את הבורא בהסתרה, מה היחס שלי כל רגע ורגע?

אתה מודה לו שהוא עוזר לך להחזיק בהסתרה, כי אתה יכול לעשות את זה רק בכוח שלו, אם אתה מבקש ממנו, הוא מסתיר את עצמו ונותן לך אפשרות לבנות את עצמך כדומה לו ואז אתה נקרא אדם, הדומה לבורא. אבל כל הבניה הזאת היא רק בתוך עשירייה, כי כלפי הבורא אין לך אפשרות לעשות שום דבר. מתוך העבודה שלך בעשירייה אתה בונה בפנים, בתוכך, כאלו תכונות, יחסים, פעולות, התקשרויות, עם העשירייה שזה נקרא דמות הבורא. ככה אנחנו עובדים.

שאלה: ממה שלמדנו היום עולה לי איזה ציור שאני רוצה להבין אם הוא נכון או לא. בסוכות יש הושענות, הושענות זה סוג של תפילות, ואנחנו בונים את התפילות האלה בהדרגה עד שמגיעים לאיזה שלב של ייאוש, כי אולי לא בנינו נכון את התפילה, ואז מגיע השלב "ותעל שוועתם", שזו אולי הצעקה הזאת של הושענא רבה, ואז בעצם זה השלב שפונים לשער הדמעות. הציור הזה נכון?

כן, זה נכון, חוץ מזה שאנחנו מתפללים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". אלו שני דברים שונים. זאת אומרת, אנחנו בכל זאת מתפללים "הצליחה נא", שמבקשים "הצלחה" זה למעלה מכל החשבונות.

תלמיד: איך מסתדר העניין של "הושענא רבה" שפונה מתוך הייאוש לשער הדמעות עם "שמחת תורה" שבאה אחריו , איך מסתדר המעבר הזה?

למה זה נמצא בניגוד?

תלמיד: את זה אני לא מבין.

דווקא ההיפך. כמו שאנחנו למדנו וקראנו, מתי שאני בטוח שכל השערים ננעלים, אני מגלה ששער הדמעות פתוח, אני מתפרץ בדמעות ואז אני רואה שדרך זה אני כן מגיע. אבל מה זה "דמעות"? הייאוש, החולשה, החוסר אונים והנכונות לכל דבר.

תלמיד: אז איך קורה המעבר מזה לשמחת תורה?

חכה, יש לנו עוד הרבה חומר לקרוא על שמחת תורה, אבל אפשר להבין ששמחת תורה מתגלה דווקא אחרי הניסיון המר לגלות את הרוחניות ואת שער הדמעות בעצמנו. העיקר הוא שהתחלנו היום יותר לדבר ויש באמת יותר הרגשה ומילים להכיר עד כמה שהרוחניות שונה ומוזרה כלפי הגשמיות.

אנחנו מתחילים להבין שדווקא כשזה מתגלה, זה גילוי התורה וכאן אנחנו מגיעים לשמחה. כל מה שאתם עכשיו שומעים ומדברים ודנים בכל מיני הבחנות כאלו, זה לא רגיל, אתם מתחילים לגעת ואפילו לברר את מה שקשה לכתוב. אתה לא יכול לדבר על זה עם בן אדם ברחוב, הוא יסתכל עליך כמו כלב שמסתכל על בעל הבית שלו, הוא לא יבין על מה אתה מדבר. זה קורה לאט לאט עד שאנחנו מגלים את ההבחנות הללו.

קריין: בחוברת סוכות עמוד 60, אגרת נ"ב של בעל הסולם. נמצא גם בכתבי בעל הסולם בעמוד 753. אגרת נ"ב.

"והנה הפי' הנ"ל עמוק עמוק מי ימצאנו: וע"כ אפרש ע"ד ע' פנים לתורה, כי הנה כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.

וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו.

וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.

וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.

"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת."

העיקר הוא שאנחנו צריכים כל הזמן להאמין בזה שפרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול. אפילו שהולכים בדרכים למיניהן, בסך הכול בכלי הכללי כשלומדים ונמצאים תחת השפעת בעל הסולם ורב"ש, איך שלא יהיה, זה מצטבר לאט לאט, התהליך מצטבר ואנחנו בכל זאת מגיעים לתיקון.

שאלה: מה המשמעות של "פרוטה ועוד פרוטה"? מי סופר את הפרוטות?

לא אנחנו. אנחנו לא יודעים. להיפך, אם היינו סופרים את הפרוטות היינו חושבים ש"יש לי כבר". וכשאנחנו לא סופרים נראה לנו שאין, ואנחנו עוד פחות מקודם ולא יודעים וכאילו מאבדים כל יום במקום להוסיף.

שאלה: מהו לב שבור שהאדם צריך לגלות?

לב זה נקרא "רצון". הרצון שלי כשהוא מיואש מזה שיקבל משהו זה טוב. לב שבור זה לב בריא המוכן להתקדמות הרוחנית. אבל לזה אדם צריך לדכא את עצמו, שיהיה מסוגל לסבול. איך שלא תסובב את הדברים העבודה היא נגד הרצון ולכן היא בסבל, וכמה שאנחנו ממתיקים אותו על ידי העבודה בקבוצה וכל מיני צורות שאנחנו מגלים בעולם, שאנחנו כאילו רוצים להמתיק את מצבנו, זו גישה לא נכונה אבל איכשהו כך זה קורה.

אבל לב שבור, כמו שהיום דיברנו, מתחיל מזה שאני רואה שהלב שלי האגואיסטי לא נותן לי בשום פנים ואופן להרגיש הבחנות רוחניות. מה זו הבחנה רוחנית? שאני אדע איך לגשת לרוחניות. לא חשוב שזה נגד הרצון, נגד המחשבה, למעלה מהדעת, עוד משהו, אבל שאני אדע מה זה, שתהיה לי איזו אחיזה על מה מדובר. זה שהאדם מגלה שאין לו שום צעד הכי קטן לזה, כבר אפשר להגיד שמתגלה הלב השבור.

שאלה: הלילה הזה, הושענא רבה, הרגשתי ששפשפנו קצת את הצעקה הזאת, באמת את הרצון הזה לבורא שיושיע אותנו, וזה הכול בתוך הקבוצה, והכול אמור לבוא משם, מדאגה לחברים, מאהבה לחברים, מהיחסים עם חברים ושנאה וכל מה שקורה.

יש פחד מאוד גדול וחשש מאוד גדול מזה שככל שאנחנו מתעסקים יותר ונכנסים יותר לרמות הבירור האלה, שזה מזכיר לי את השיעורים הראשונים ששמעתי תע"ס פחות או יותר, באותה הרמה ממש, זה כאילו מרופף משהו, כאילו משהו באחיזה שהייתה קודם נאבד ונשמט. אני לא כל כך יודע איך לוקחים את הדבר הזה לעבודה, יש פחד מאוד גדול שמשהו לא נכון יקרה.

אני מבין אותך. עד שאדם לא מקבל מלמעלה הרגשה שאין עוד מלבדו, הוא נמצא בכאלו מצבים. זה עובר אך ורק אם ישנה ערבות ואדם מרגע לרגע יכול לקבוע על כל מצב ומצב שאין עוד מלבדו. והוא מתחיל להבין שאין מצב יותר טוב מזה שאין עוד מלבדו נעלם, והוא נמצא בחוסר אונים כמו תינוק ש"שכחו אותי", כי אז יש לו אפשרות להגיע לאין עוד מלבדו יותר כולל וגדול, וכך בכל פעם.

תלמיד: זו ממש הרגשה כמו תינוק ששכחו אותו. אבל כשיש הרגשה כזאת, אז מה זו בדיוק השתוקקות, מה זאת הסתרה?

לא חשוב, העיקר אין עוד מלבדו. תעשה את כל המאמצים להזכיר לעצמך בכל רגע, אין עוד מלבדו. זה המפתח להצלחה בשלב הראשון.

תלמיד: אבל אין עוד מלבדו חייב לבוא דרך אין עוד מלבדם, מהעשירייה, נכון?

עשירייה חייבת לספק תמיכה בזה, בוא נגיד, לעת עתה זה מספיק.

תלמיד: תלוי במה שאני אתן לעשירייה, תלוי עד כמה הם יהיו חשובים לי, תלוי עד כמה אני אשקיע בהם.

ודאי שבמידה הזאת, עד כמה שהם חשובים לך הם יוכלו להשפיע עליך, ואתה תרגיש את השפעתם.

תלמיד: אז למה אין שם תזוזה?

כנראה שאתה לא משקיע מספיק.

תלמיד: כנראה, ולמה אני לא משקיע יותר?

כי זה תלוי בך, תשאל את עצמך.

תלמיד: אני שואל, אני באמת לא יודע, לכן אני שואל אותך.

כי אתה לא רוצה, הגאווה שלך לא מאפשרת.

תלמיד: ומה עושים עם זה?

אתה צריך להגיע בפועל לעשירייה ולהשתדל לשרת אותם בצורה פיזית, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

תלמיד: יותר ממה שאנחנו עושים עכשיו?

מה אתם עושים, חפלה, דיבורים?

תלמיד: לא.

מה עוד? אונסים אותי בזמן השיעור, כל יום שלוש שעות. מה אתם עושים? דיברנו על זה, שבאמת לפי מה שנדרש אנחנו לא עושים כלום. על זה היה שיעור שלם.

תלמיד: מה זה פיזית לשרת את העשירייה?

תבוא, תעשה ספונג'ה, תסדר להם מקום לימוד, תדאג שכולם ירגישו טוב. בכל דבר עד כמה שאתה משקיע, מפני שאתה אגואיסט ואתה משקיע במשהו, אכפת לך שהמקום שבו אתה משקיע יתקיים והוא נעשה לך יותר חשוב כי השקעת בו. כך החברה תהיה בשבילך יותר חשובה, גדולה ותקבל מהם השפעה.

תלמיד: נכון, כל הדברים האלה נכונים ומדויקים, לא יגעתי לא מצאתי, יגעת, מצאת, אין לי מה להתווכח איתם.

אנחנו דיברנו על זה, שבפועל אתם לא רוצים לגשת לפעולה תכל'ס, לפעולת הערבות.

תלמיד: לא רוצים.

לא. אתם מסתובבים סביב זה מהיום למחר, ממחר למחרתיים.

תלמיד: אז איך רוצים? איך עושים?

מעל הכול זו סבלנות. כל דבר חוץ מ"צא". צריכים להמשיך ופרוטה לפרוטה באמת מצטברת, ובאמת בכל זאת, מתקדמים. אתם מדברים על הגברת הקצב, זה נכון, יש לזה מקום.

תלמיד: להגברה יש מקום?

זה לא כמו בכבישים, אין לך שום הגבלת מהירות.

תלמיד: וזה תלוי בפעולות הפיסיות שכל אחד יעשה כלפי העשירייה.

מפיסיות לפנימיות יותר, אבל להתחיל ממה שאפשר.

שאלה: להמשיך אותה הנקודה, איך? זה באמת מצב כזה ממש מוזר, שאתה עומד מול הדלת ואתה כאילו לא יכול להחליט להיכנס בה.

כי חסרה התמיכה הכללית, גדלות הבורא, שיכולה להיות מסופקת לך אך ורק על ידי הסביבה. הם ידברו חס ושלום על איזו שטות ויגידו שזה חשוב, גם אתה תחשוב שזה חשוב. ככה זה. זה עניין של השפעת הסביבה. השפעת הסביבה, אין כאן. אתם לא מספיק משפיעים זה על זה, לא מדברים מספיק על גדלות הבורא.

לא שלא מדברים, אפילו שאתם מדברים רואים שאתם מדברים פורמאלית, שזה מגעיל לשמוע. זה דבר אחד. ודבר שני, צריכים לשחק, לשחק כך שכולם ירגישו מהמשחק שלי שאני באמת בוער, ויש לי גדלות הבורא, וחשיבות, וערבות בחברה "איש את רעהו יעזורו".

תלמיד: לשחק כמה שיותר אמתי?

אמתי, הכוונה שהם יתרשמו מזה.

תלמיד: מהו הרושם הנכון?

שיקבלו רושם על גדלות הבורא, זה יעזור להם לחשוב על אין עוד מלבדו בכל רגע. ואם כך הקבוצה תתחיל לחשוב על אין עוד מלבדו בכל רגע, לא יהיה אכפת להם כלום. אז למה אני משתוקק אם אין עוד מלבדו? אני רוצה עוד בעיות, אני רוצה עוד מכשולים, אני רוצה עוד הסתרה, כי בכל הדברים האלה אני כבר אין עוד מלבדו, וכך אני אעלה. אז אני שמח מזה שיש לפני איזו הפרעה, שונאים, כל מיני בעיות, אלו, אלו יופי, "שים עיניך עליהם ויהפכו גל של עצמות". במה? בזה שזה מהבורא מגיע, ואני עכשיו קובע שאין עוד מלבדו. אתה יודע איזה תענוג שהוא הראשון, שהוא עושה לך את זה, ואתה קובע שזה כך.

שאלה: עברנו עכשיו את כל התקופה הזאת של החגים, כיפור, ראש השנה, סוכות, ונכנסים עכשיו לשמחת תורה. אתה אמרת שזו לא תקופה, שלא משנה לוח השנה. השאלה היא, איך אנחנו מעוררים את הדבר הזה, איך אנחנו עובדים אתו בתוך העשיריות, בתוך הקבוצה, כדי שכל הדבר הזה יעבוד עלינו כל הזמן?

אנחנו גומרים את החגים ונכנסים להכנה לכנס וילנוס. הכנס הוא חשוב מאוד, כי אנחנו רוצים בו לקבוע ליתר דיוק והבנה ופירוט את העבודה בעשירייה, שהיא העבודה המרכזית שלנו, שבה ורק בה מתגלה כל המציאות, ואני מגלה בה שזו לא עשירייה זו כל המציאות, זה נשמת האדם הראשון, וכל היתר שמחוצה נדמה לי, בתיקון שלי בעשירייה אני אגלה שכל זה שייך רק לעשירייה, והעשירייה הופכת להיות ממש עד ד' בחינות דאור ישר. אז העבודה שלנו היא צריכה להיות בזה. כמה שאת כל הפעולות אנחנו צריכים יותר ויותר לגלות אותם, ולממש אותם בתוך זה, ולכן נתקדם. יש לנו מיד כנס נצטרך להכין את עצמנו לזה.

תלמיד: את הנושא הזה של המעברים, את כל המצבים שעברנו בחגים, אנחנו בעצם צריכים לעבוד כל השנה?

אין לנו שנה, אין לנו כלום. איזו שנה? למעלה ממקום, זמן.

תלמיד: איך אנחנו עושים את זה, מסדרים את זה כל השנה בתוך העשירייה, שאנחנו כל השנה נשתמש בכל המהלכים האלה של כיפור, ראש השנה, סוכות, עד שנגיע לשמחת תורה?

אני לא זוכר במשך השנה על כל החגים האלה, אלא אני משתמש בחגים האלה, כדי לממש את מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: מה זה אומר?

אז יש לנו עכשיו כנס? יפה. אחרי זה יהיה לנו חנוכה, כן. אחר כך, יהיה לנו אנטילופות, כן. אחר כך יהיה לנו כנס פברואר, וכן הלאה. אפשר לראות שיש לי בלוח השנה עוד כל מיני אירועים.

תלמיד: ואיך אנחנו מעוררים את זה בתוך האירועים? איך אנחנו כקבוצה, כעשירייה יכולים לעורר את הדבר הזה כל הזמן?

זה מאוד חשוב. אירועים הם מאוד חשובים, כי הם מחייבים אותנו לעבוד בתוך זה. בינתיים אלו כנסים, אחרי זה האירוע הגדול שזה הפסח, ובעזרת ה' הוא יהיה אירוע מאוד מיוחד.

תלמיד: מה זה לעבוד עם זה, מה זה לעבוד בתוך זה?

להכין את עצמנו למצב שפנימיות המועד, תהפוך להיות הפנימיות שלנו. פשוט. במיוחד בכאלה רגלים כמו פסח וסוכות.

שאלה: מה יקרה, לזה אנחנו צריכים לעשות פעולות, או שאתה תיקח אותנו לשם? איך זה עובד?

נעבוד בעשירייה.

תלמיד: אנחנו עשירייה שמונה עשרה היום בתורנות עם קבוצת נהרייה, מוסקבה עשירייה מספר שבע, דרום רוסיה עשירייה מספר אחת, ברזיל עשירייה מספר שתיים ואנגליה. ויש לנו משימה עד לשיעור צהריים מעשיריה מספר אחד מדרום רוסיה.

שאלה לבירור, "כיצד נוכל לעזור אחד לשני להגיע לשער הדמעות כמה שיותר מהר".

יפה מאוד. נגיד תודה לחברים כל אחד לשני על זה שהשתתפנו יחד. ובאמת שוב, תודה רבה לכל אלו שטרחו ובנו לנו את הסוכה. נקווה שהלוואי ונצטרך עוד להרחיב, יש עוד זמן, יש עוד מקום.

(סוף השיעור)