שיעור 07.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 26.02.2018

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/PLoswzTy?activeTab=downloads&mediaType=video

שיעור בנושא: "ממשיכים את הכנס בעלייה" – חלק 1

מה זה נקרא "ממשיכים את הכנס בעלייה", עלייה למה? כל העבודה שלנו בסופו של דבר היא על נקודה אחת, גילוי הבורא לאדם. וכאן צריכים לבאר מה זה גילוי, מי זה האדם, מי זה הבורא, באיזה כלים הוא מתגלה ובאיזה תנאים. וכשאנחנו מבררים את כל הדברים האלה, אז איך עובדים על זה, איך אנחנו כל רגע ורגע דואגים שהקשר עם הבורא יתגבר? וכשמרגישים בזה ירידה או אפילו ניתוק מהבורא, אז זה לא זורק אותנו לאיזה מצב מנותק באמת, אלא גם לרגעים כאלה יש לנו ברית, יש לנו הרגל, סביבה, כל זה נעשה טבע שני, ואנחנו חוזרים שוב לאותה המגמה, לגלות את הבורא, שאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב.

במאמצים שלנו לזה, אנחנו לאט לאט משיגים יותר ויותר כלים להרגיש אותו, להבין אותו, לאתר אותו, לחזק את ההרגשה הזאת. עד כדי כך, שההרגשה הזאת מתקרבת, מתבארת ונעשית באמת הרגשה, הרגשת הבורא בתוך הנברא. ואחר כך התגלות, גילוי הבורא לנברא, לאדם. ואחרי זה עוד ועוד כבר מדרגות ההשגה, מדרגות הדבקות.

לכן יש לנו את הנושא הזה, "ממשיכים את הכנס בעלייה", אז זאת העבודה שלנו, בעצם כל הזמן להיות בזה. לכן ברגע שאדם קם, המחשבה הראשונה, ההרגשה הראשונה שצריכה להיות, מה עם הקשר שלי עם הבורא, חוזר לקשר או לא, נעלם או נמצא בי. ולדאוג שהקשר הזה יתחדש ולא ייפסק.

ואחר כך, כשישנם כל מיני שינויי מצבים האדם צריך להבין, שכל שינוי המצבים הוא אך ורק כדי להביא לו התחזקות בקשר עם הבורא בלבד. אין שום סיבה אחרת שמשהו משתנה, גם בחיים הגשמיים, גם בחיים הרוחניים כאחד. אלא שיראה בכל רגע ורגע הזדמנות לחזק את הקשר, שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב, השולט והשורה בכל תאי המוח ובכל תאי הלב שלי. וחוץ מזה אין כלום. זו חכמת הקבלה, גילוי הבורא לנברא בעולם הזה. וכל הזמן לדאוג לזה, זה נקרא שאנחנו עולים מחיל לחיל, ממצב למצב, מדרגה לדרגה.

אני צריך לזה ערבות, כי אני בעצמי לא יכול להחזיק בזה. המערכת בנויה בצורה כזאת, שהיא כולה צריכה להיות בקשר פנימי נכון כל פעם לדרגה שלי. ולכן אני צריך לדאוג לקשר נכון עם המערכת הכללית, שבה אני מגלה את הבורא. הקשר שלי עם המערכת הוא נקרא ערבות, חוזה שאני חותם איתם. שאני מגיע איתם למצב שאנחנו קשורים יחד כיחידה אחת, ומחליטים שכך אנחנו נשארים, למרות כל המצבים שוודאי משתנים. אפילו באותו רגע שאנחנו כבר מדברים על זה, כבר המצבים משתנים. אבל אנחנו יכולים להתקדם אך ורק כשיש לנו את המערכת הזאת, ואנחנו בה קיימים. לכן תנאי הערבות הוא תנאי הכרחי.

חוץ מזה, זה התנאי שנקרא "קביעת עיתים לתורה". שחייבים להיות זמנים מדויקים, לא רופפים מזמן לזמן, אלא שהם יהיו קבועים, ואדם צריך להיות בזמנים האלה בקשר עם הקבוצה ובקשר עם הלימוד. לימוד אך ורק לפי המקורות, אך ורק עם אותם האנשים שנמצאים איתו בהליכה הרוחנית. שחותם איתם ברית על זה שהם מחזיקים זה את זה, מחויבים זה לזה, בתחזוקת הקבוצה ובהחזקת החברים בערבות בקבוצה אחת.

הערבות, החוק העיקרי זה שמה שעכשיו אנחנו חותמים, זה נשאר על פני כל השינויים שאנחנו מרגישים ביחסים בינינו. מחר מישהו משתנה, משהו משתנה, אנחנו מבינים שהעולם זה העולם המדומה, זה הכול נראה לי בי, מפני שבי נמצאים השינויים ברצון שלי, ולכן אני צריך להחזיק את עצמי בצורה כזאת, שלמרות התנאים המשתנים, האגו שלי כל הזמן גדל ומשתנה באיכות ובכמות, היחסים שקבעתי כלפי החברים, של ידידות ואהבה, הם נשארים.

ולכן אמנם הרצון שלי גדל, הפרעות גדולות, אבל את היחסים אני משאיר כמו שהם, ומקבל אותם ללא שום שינוי. אני חייב להתנהג היום עם החברים כמו שהתנהגתי איתם אתמול, בזמן שהייתה לנו ידידות או אהבה אפילו, ואין בזה שום שינוי.

זאת אומרת, אני שם לפניי תנאים שהם לא תלויים בשינויי המצבים שלי, ברצון, במחשבה, במצב רוח, בשום דבר, ואותם אני מקיים. בצורה כזאת אני לאט לאט מתעלה מעל הבהמה שלי, וכבר מסוגל להתקרב להכרת הבורא.

יש בזה הרבה תנאים, הרבה שינויים, מפני שאנחנו כאלה מורכבים. מפני שדווקא על ידי המורכבות הזאת אנחנו יכולים לאתר את כל השינויים שבאור העליון, שבסך הכול כשמתחברים בנו כל האורות האלה, אז אנחנו מקבלים את צורת הבורא השלמה.

קריין: נקרא קטעי מקור נבחרים בנושא "ממשיכים את הכנס בעלייה", נקרא את קטע מס' 10, מתוך רב"ש ב', אגרת כ"ו.

"בזמן שהאדם הולך בדרכי ה' נותנים לו הרבה פעמים התעוררות ממרום, היינו באמצע התפילה או באמצע לימוד התורה או בעת עשיית המצוה, שההתעוררות הזו נכנסת בלב האדם ומתחיל להרגיש טעם וחן דקדושה. אבל האדם צריך לדעת שהשפע הזה נתנו לו רק בכדי שיקח כוחות חדשים ושיוכל להתחזק בעבודה, שיכנס לתוך הקרב של מלחמת היצר, ואז בכל פעם משפיעים לו לפרקים בחינת חניה, היינו בחי' שפע עליון, כי בזמן שבאה לאדם ההתעוררות מלמעלה נדמה בעיניו שכבר אין לו שום מלחמה, כי בזמן הזה הוא מתחיל להרגיש את היופי והתפארת דקדושה והשפלות שישנה בדברים גשמיים עד שמחליט בדעתו שכבר הוא מוכן ומזומן לעבוד רק לשם שמים. ומאחר שהאדם באמת לא גמר את מלאכתו, נוטלים ממנו בחזרה את ההתעוררות שנתנו לו, ואז תיכף נופל שוב למצבו הקודם, היינו שמרגיש חן ויופי רק בדברים גשמיים ודברים שבקדושה נחשבים אצלו רק לדבר מיותר, ואז הוא עוסק בתורה ומצוות רק מטעם הכרח ועל דרך הכפיה ולא מטעם חשק ושמחה כבזמן שהיתה לו ההתעוררות... לכן אם יש לו שכל הוא צריך תמיד להתגבר עד שעוזרים לו מלמעלה לזכות לבחינת שלמות אמיתית."

(רב"ש-ב'. אגרת כ"ו)

"בזמן שהאדם הולך בדרכי ה' נותנים לו הרבה פעמים התעוררות ממרום, היינו באמצע התפילה או באמצע לימוד התורה או בעת עשיית המצוה, שההתעוררות הזו נכנסת בלב האדם ומתחיל להרגיש טעם וחן דקדושה. אבל האדם צריך לדעת שהשפע הזה נתנו לו רק בכדי שיקח כוחות חדשים ושיוכל להתחזק בעבודה, שיכנס לתוך הקרב של מלחמת היצר, ואז בכל פעם משפיעים לו לפרקים בחינת חניה, היינו בחי' שפע עליון, כי בזמן שבאה לאדם ההתעוררות מלמעלה נדמה בעיניו שכבר אין לו שום מלחמה, כי בזמן הזה הוא מתחיל להרגיש את היופי והתפארת דקדושה והשפלות שישנה בדברים גשמיים עד שמחליט בדעתו שכבר הוא מוכן ומזומן לעבוד רק לשם שמים." זאת אומרת, שהוא מתאר לעצמו שכבר זהו, השיג את הכול, תיקן את עצמו, הכול בסדר. שזאת לא חניה שנתנו לו עכשיו התעוררות, התרוממות, אלא זה כבר המצב האמיתי שלו. "ומאחר שהאדם באמת לא גמר את מלאכתו, נוטלים ממנו בחזרה את ההתעוררות שנתנו לו, ואז תיכף נופל שוב למצבו הקודם, היינו שמרגיש חן ויופי רק בדברים גשמיים ודברים שבקדושה נחשבים אצלו רק לדבר מיותר, ואז הוא עוסק בתורה ומצוות רק מטעם הכרח ועל דרך הכפיה ולא מטעם חשק ושמחה כבזמן שהיתה לו ההתעוררות... לכן אם יש לו שכל הוא צריך תמיד להתגבר עד שעוזרים לו מלמעלה לזכות לבחינת שלמות אמיתית."

זאת אומרת, לא לחשוב שהוא מקבל התעוררות בדרגה הגבוהה ביותר שיכול לתאר לעצמו, לא לחשוב שבזה זה גמר התיקון, גמר העבודה. והאמת, שהעבודה הזאת היא לא פוסקת. זה שאדם רוצה להגיד לעצמו שהוא ברוך ה' נמצא בחופש, יכול לעשות מה שבא לו, זה הפוך, זאת הירידה הכי גדולה. כי באמת אם הוא רוצה להפסיק את העבודה, רוצה להפסיק את המאמץ, אז הוא נמצא בירידה ולא בעלייה.

ברוחניות לא בודקים מצב של מהירות אלא תאוצה, עד כמה האדם רוצה כל פעם להגביר את הקצב שלו להתקדם יותר ויותר. ולכן אם נותנים לו שובע, איזו רוויה, הוא מרגיש הרגשה כזאת והיא סותמת אותו, אז מכשילים אותו, משפילים אותו, או שנותנים לו הזדמנות להתקדם בכוחות גדולים, והוא צריך באמת כוחות גדולים. כי הוא מקבל כזה מילוי, כזאת הרגשה שאין לו כאילו מה לעשות, אין לו מה לזוז.

זה כמו אדם שנניח מילא את עצמו עם אוכל ושתייה עד הסוף, מה לעשות עוד? וכאן הוא צריך שוב לעורר את עצמו בקשר עם הסביבה, עם החברים, ולחפש עוד הזדמנויות איך להוסיף ביגיעה. כי לא יכול להיות שמה שיש לו עכשיו זה הכול בהשגת גדלות הבורא, זה תמיד חסר.

זאת אומרת, מכשולים כמו שכותב לנו כאן רב"ש, יכולים להיות לא מצד הרע בלבד, מצד הרע זה דווקא לא מכשולים. אם זורקים את האדם למטה והוא מרגיש צרות, בעיות, חוסר אונים, אין מצב רוח, הכול חשוך, שחור, זה לא מכשול, אלא ההיפך, מעוררים אותו על ידי רצונות חדשים שמתעוררים בו, מעוררים אותו לעבודה.

אבל זה שנותנים לאדם מילוי והוא ממש מלא, הכול בסדר, הכול טוב, איזה מצב רוח, איזו הבנה, איזו הרגשה יפה, אני ממש כמו בלון מתפוצץ, זה המכשול. כי מהמצב הזה מאוד מאוד קשה להוסיף ביגיעה, לתאר לעצמי שיש מצב יותר טוב, שהוא מצב יותר טוב בהקרבה לבורא, לדרך. כי הכלים מלאים, וקשה להזיז אותם לכיוון החיסרון החדש.

אם הבורא מעורר חיסרון ואז אדם נופל זה בסדר, אבל בזמן שהכול בסדר, והאדם צריך לעורר בעצמו חיסרון, זה קשה מאד, קשה מאוד. וכאן בודקים אותו, למה? כי אם נותנים לו כל טוב בחיים הגשמיים שלו, ואפילו בחיים הרוחניים, שהוא מרגיש שיש לו הבנה והרגשה וטוב ממש, מהמצב הזה לייצב לעצמו חיסרון חדש כמו זקן שמחפש, שנפל לו משהו, זה קשה מאוד.

וכאן זו בעיה, כי העבודה צריכה להיות דווקא ממצבים כאלו גם כן, ובעיקר. אם אדם עובד נכון, הוא כל פעם מגיע למצבים טובים, וחייב מיד לעורר חיסרון ולעלות למצב עוד יותר טוב, עוד יותר גבוה. ובכל מצב גבוה לחפש חיסרון, ולמצוא בחיסרון הזה מצב עוד יותר גבוה.

סדנה

יש שני מצבים להתקדמות בעבודה, מצב מדאון, מלמטה, ומצב מלמעלה. איך הם מתרחשים בנו ומה אנחנו עושים בשני המצבים הללו כדי להתקדם? במה בדיוק אנחנו מתקדמים בגדלות הבורא בעינינו?

*

איך ממצב שבו אנחנו מרגישים את עצמנו טוב אנחנו מחפשים חיסרון ומוצאים חיסרון כדי להתקדם לגילוי הבורא, ל"אין עוד מלבדו טוב ומיטיב" ו"כבודו מלא עולם"? איך במצב שכל הכלים שלנו כאילו מלאים במוח ולב, ואנחנו מרגישים איזה רוגע, איך אנחנו מוציאים את עצמנו מהמצב הזה לחיפוש כדי להידבק ב"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב"?

כאילו, כדי להידבק אנחנו צריכים חיסרון. חיסרון יכול להיות מורגש בנו או מורגש בבורא. איך אנחנו מוצאים את החיסרון הזה? מה ההבדל בין אם אנחנו מרגישים בנו את החיסרון או מרגישים את החיסרון כביכול בבורא?

*

גם אתמול דברנו על זה שבעיקר החיים שלנו הם בחיסרון ושאנחנו נהנים מחיסרון, מהשתוקקות, מערגה. ש"אהבה" זה נקרא לא שאני נהנה מהאהבה. אלא אני נהנה להשתוקק, להימשך, לערוג למי שאני אוהב. ואנחנו צריכים להשתדל לחפש בזה טעמים. כי הרוחניות נבדקת אך ורק לפי החיסרון. אם אין לי חיסרון, אין מילוי, אין את הרגשת המילוי.

דברנו אתמול גם על למה כל הבריאה נעשתה בצורה כזאת ושאנחנו צריכים לכסות את החיסרון בצמצום, מסך, ואור חוזר, ואת הכול לבנות מעליו. מפני שאם אנחנו נבנה את זה בצורה אחרת כמו בגשמיות, שהמילוי נכנס לחיסרון, החיסרון יעלם. נעלם החיסרון נעלמת ההרגשה וכך אנחנו הורסים גם את המילוי וגם את החיסרון. הם מוחקים זה את זה, מנטרלים זה את זה.

לכן, כדי שתהיה לנו הרגשת מילוי נצחי אנחנו צריכים להיות בחיסרון נצחי. אז איך עושים את זה? על ידי צמצום, מסך, אור חוזר. כשאנחנו מבודדים את החיסרון מהמילוי, ואף פעם המילוי לא נכנס לחיסרון. לא נכנס.

אנחנו עוד לא יכולים לעכל את הדבר הזה, מה זה כלי רוחני? זו מין פסיכולוגיה מאד מיוחדת. כשזה קיים, הדבקות, החיבור עם הבורא למעלה מהחיסרון הריק, והחיסרון שאנחנו מייצבים אותו, מייצרים אותו, הוא חיסרון לאהבה, לא למילוי שלנו, של הכלים הטבעיים שלנו. ואז את אותו חיסרון לאהבה אנחנו ממלאים, זה נקרא ב"אור חוזר" ושם אנחנו מגלים את הבורא, למעלה מהמסך.

שאלה: עדיין לא ברור מה הפטנט להתגברות במצבי עליה?

מאיפה אני אקח חיסרון בזמן שאין לי חיסרון?

תלמיד: כי אני מלא, כן.

מה? לא מצאתם? מישהו מצא? בחברים, הוא עונה לך. לא יכול להיות שבקבוצה מילאתם את החיסרון שלכם. מה זאת אומרת? החיסרון של האדם והחיסרון של הקבוצה זה בדיוק החיסרון הגשמי שבאדם, והחיסרון הרוחני של הקבוצה.

ולכן, אך ורק אם אדם קשור לקבוצה, וכל אחד מעורר את האחר, ונמצאים בערבות, בהסכם שחייבים כל פעם להחזיק זה את זה, אז החיסרון הזה שנמצא מחוצה לו תמיד מוכן לו. זה החיסרון הרוחני.

זאת אומרת, כל חניה וחניה שאנחנו מרגישים בדרך זה סימן, לא שהגענו לאיזו רוויה, אלא שדורשים מאתנו המשך עבודה.

שאלה: יש כזה מצב שהעשירייה מלאה ואז קשה לה למצוא חיסרון? שיש חיבור בעשירייה וכל העשירייה מלאה, ואז קשה לעורר?

כל העשירייה? לא.

תלמיד: אין כזה דבר?

ישנם כאלו מצבים, אבל אלו מצבים מיוחדים, בוא נגיד, כמו חנוכה שאנחנו אומרים, חניה, כשמחליפים את סוג הכלים. זו מין התהפכות מיוחדת כשמתחילים לעורר כלים דקבלה אחרי שהכינו את הכלים דהשפעה. זה דבר מיוחד.

אבל בעצם, כל הזמן, כל הזמן, אם אני בעשירייה יש לי חיסרון מוכן כי אני צריך עוד יותר ועוד יותר להתקרב לחברים, אפילו בצורה גשמית, ואז מיד מתחדש אצלי חיסרון לרוחניות.

שאלה: משהו אחד לא ברור. איך עובדים בהאצה?

אני יכול להגדיל את קצב ההתקדמות שלי על ידי זה שאני מעורר חיסרון להתקדמות בדרך לפני הבורא. אם החיסרון מגיע מהבורא זה נקרא "טבעי" ברוחניות, אבל אם אני מחפש, "מעורר את השחר" זה לא טבעי. זה כביכול בא מהתחתון. ואז אני עושה את ההאצה הזאת. אני מאיץ את עצמי. ככה זה.

שאלה: אבל איך האדם יוצר את החיבור לחיסרון של הקבוצה כדי לקבל מהם את החיסרון הכללי ולא להישאר בחיסרון שלו?

אין לו חיסרון לזה. הוא נמצא איתם בצורה גשמית. הוא חייב לעורר את עצמו מהצורה הגשמית, זה כל הרווח שבקבוצה. מצד אחד, היא גשמית. גופים, סעודות, דיבורים, כל מיני דברים. ומצד שני, היחס בה, בתוכה הוא רוחני. ואז בקבוצה דווקא קורה לך דבר מיוחד, מפגש בין שני העולמות.

תלמיד: והמעבר בין שני העולמות, בין ההתכללות הגשמית להתכללות הפנימית כדי שבאמת האדם יצור חיסרון, יקבל חיסרון מהקבוצה?

אתה יכול לעורר אותו על ידי היחסים הגשמיים שלך עם החברים, מתנות, בכל מיני דברים, בסעודות יחד, בכל מיני פעולות. על ידי זה אתה יוכל לעורר את הרצון לרוחניות אצלך.

זו המצאה ממש אלוהית, שיש מעבר מעולם לעולם.

תלמיד: מה קובע שייווצר אותו הקליק, אותו החיבור?

הוא נמצא. אתה לא צריך לייצב, לייצר כאן שום דבר. אולי לייצב, אבל לא לייצר. החוקים קיימים. אם אתה מארגן עשירייה, ומתחיל לעבוד בה נגד הטבע הגשמי שלך, להתחבר איתם כמה שניתן בעולם הגשמי, עוד יותר ועוד יותר בחיבור ביניכם, אז יוצא שאתה משפיע על ידי החיבור הגשמי שאתה יכול לעשות. אתה יכול לקנות אותם תמורת כסף. כמו אותו חסיד שקנה את הכליזמרים, שנתן את כסף האחרון שלו כדי שהם ינגנו לו. למה? כי הם מעוררים בו את הרצון.

אפשר על ידי כל מיני פעולות בעולם החיצון, בעולם המדומה שכביכול קיים, לעורר רצונות ששייכים לעולם האמת, לרוחניות. זה מה שנותנת לך החברה.

תלמיד: והקליק הזה של החיבור, של המעבר תלוי במשהו מסוים או שזה מכלול של תנאים?

אתה לא יודע איפה הקליק הזה נמצא. אתה לא יודע. אתה לא יכול לאתר אותו. לא, זה ניתן מלמעלה, ואם אתה עושה כך אז זה עובד. כאילו יש איזה קשר, אבל אתה לא יכול לגלות את החוטים האלה. כאילו הסיבה כאן, והתוצאה שם.

אבל ברור לנו מה שהם כותבים, רב"ש במיוחד כתב על זה, עד כמה על ידי פעולות חיצוניות אנחנו יכולים לעורר את המצבים הפנימיים שלנו. אבל בפעולות בעולם הזה, אנחנו משפיעים עליהם, ואנחנו צריכים לדעת איך אנחנו משפיעים עליהם כדי לקדם אותנו ברוחניות. אחרת הפעולות האלה נשארות כמצוות ריקניות מתוכן.

תלמיד: מה זאת התוספת שאנחנו צריכים לדעת?

שאני עושה את זה כדי להתקדם ברוחניות ולא סתם יושב איתך, שותה ואוכל ושר ובזה הכול נגמר וזה נקרא "התוועדות". להתוועדות שלנו יש לנו מטרה מיוחדת, רוחנית גבוהה, ולשם כך אנחנו עושים את זה, ולא שהיא תיגמר במישור העולם הזה.

קריין: ציטוט מספר 11, בעל הסולם "שמעתי", מאמר רי"א, "כעומד בפני מלך".

"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב. אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו." איזה חיסרון? חיסרון לגלות את הבורא כטוב ומיטיב שנמצא עימו במגע, שחייב להיות במגע תמידי. "וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה."

(בעל הסולם, שמעתי רי"א. "כעומד בפני מלך")

שוב.

"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך."זה המצב שאליו הוא משתוקק כל הזמן והכול נמדד לפי המצב הזה "שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב. אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה."

סדנה

איך אני שומר על הצער שתמיד יהיו לי כלים להתקדם יותר ויותר, להרגשת הבורא, להבנת הבורא, לאתר אותו, להתקדם יותר ויותר כלפיו? איך אני שומר על הכלים האלו שלא יחסר לי, שאני לא איסתם, לא אסתום את עצמי, שאפחד לאבד את ההתעניינות בזה, את הרצון, החדות, התשוקה? זה חסר לכל אחד מאיתנו. איך אנחנו מייצבים את הכלים האלה, אוספים אותם שנהיה בוערים לזה?

החיסרון הזה יכול להגיע על ידי מצבים לא טובים, גרועים, פחדים, שרק הבורא יכול להציל אותי, אז אני רץ אליו, "איפה הוא? איפה הוא?" כי אני לא רואה שמישהו יכול להציל אותי. אבל זה כבר על מנת לקבל, זה כבר לא אותו חיסרון לרוחניות, להשפיע לו, אלא אני מחפש אותו כדי להשפיע לי.

איך אני כאן יכול לאתר חיסרון לבורא? הכוונה להשפיע לו, להשתוקק אליו כדי לעשות לו נחת רוח ולא שיהיה לי מזה חסר?

דברו כולם יחד ותמצאו תשובה, כי אחרת בינתיים כל הפעולות שלנו הן בגשמיות בלבד. אני רוצה בזה שאתם תרגישו את הגבול, איפה נגמרת הגשמיות ומתחילה הרוחניות, זה בגבול שבו לי לא חסר כלום אבל חסרה לי דבקות בבורא, חסר לי גילוי הבורא, הרגשת הבורא. זה לא חסר בכלים שלי אלא חסר כדי להשפיע לו, מרגע זה והלאה מתחילה רוחניות.

*