מעשירייה לאחד

כנס "קבלה לעם" העולמי 2021

04-06.06.2021

מתחזקים באין עוד מלבדו

שיעור 3

שיעור 05.06.2021 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

קריין: כנס "קבלה לעם" העולמי "מעשירייה לאחד", שיעור 3 – מתחזקים באין עוד מלבדו.

אנחנו כבר בשיעור מספר 3– אין עוד מלבדו, מתחזקים בזה. אנחנו מגיעים מרחוק, אבל זו בעצם המטרה שלנו, לאתר את הכוח העליון, אחד יחיד ומיוחד, שאין עוד מלבדו, שפועל בכל המציאות והוא בעצמו כל המציאות. ואנחנו סך הכול נבראים, נמצאים באותה מציאות, כדי לגלות ולהודות שבאמת אין עוד מלבדו.

קשה לבטא את זה במילים, עשינו לקראת זה כבר כמה צעדים. והיום נדבר באמת על איך אחרי שאנחנו מייצבים בינינו את הכלי, בחיבור בינינו, בערבות בינינו כמו שדיברנו אתמול כל כך הרבה ויפה בשיעור שני, אנחנו מגיעים בעצם למקור של הערבות. בשביל מה כל זה? כדי לגלות את הבורא, כי בזה אנחנו עושים לו נחת רוח. ואת הבורא אנחנו מגלים על ידי פעולות שמתאימות לטבע שלו, אם אפשר כך להגיד, שלבורא בכלל ישנו טבע, אבל כלפינו, כך הוא מתגלה.

לכן איך שאנחנו בונים את כלי הערבות, נכללים זה עם זה כך שכל אחד מאבד את העצמיות שלו, נכלל מהאחרים, ורק רוצה לעזור לאחרים. ומה שיש לו, זה לא חשוב, אלא בכל מה שיש לו הוא רוצה לתמוך בעשירייה שלו, בקבוצה שלו. כך הוא מגיע למצב שהוא מתחיל לגלות מה זה נקרא "אין עוד מלבדו", מה זה כוח עליון, מה הטבע שלו, מה היחס שלו? והאדם מתחיל לגלות "ממעשיך הכרנוך". וככול שאנחנו עושים פעולות השפעה זה לזה, אנחנו מתחילים לגלות בזה את הטבע של הבורא, וכך מגיעים להכרתו.

הכרת הבורא, השגת הבורא, הרגשת הבורא וההתכללות בו, תלויות זו בזו, זו בעצם כל העבודה שלנו. לכן להתחזק באין עוד מלבדו, זה נקרא שכל אחד משתדל לעזוב את עצמו, ולפתח את כל התכונות, את כל הרצונות והכלים שעוזרים לנו להתחבר עם החברים. כי דווקא בתכונות האלה שאני יכול לאחוז בחברים, להידבק בהם, להיטמע בהם, בתכונות האלו אני מגיע למצב שאני מתחיל להכיר את טבע הבורא. מי זה אין עוד מלבדו, ומתוך הפעולות, מתוך המאמצים אנחנו מתחילים לרכוש את זה. למה? זה לא מגיע כתוצאה מזה, אלא הוא יכול להשפיע על המאמצים שלנו מהטבע שלו, מהאור שלו, וכך אנחנו מתחילים להכיר בו.

בואו נקרא את הפסוקים, יש לנו כאן עשרה פסוקים מאוד מיוחדים, מאוד חזקים, מלאים, גדושים, ומתוך זה נבין מה לעשות עם המושג הזה, "אין עוד מלבדו". איך בכלל הבורא הכין לנו מערכת כזאת, שנוכל להכיר את מה שלפי הטבע שלנו, לפי השכל והרגש, כי לפי מה ששייך לנברא אי אפשר שיתגלה לו הבורא, ואנחנו כן משיגים את זה.

אז נתחיל, ונקווה שבעזרת השאלות והחקירות שלנו נגיע לזה. אתמול עשינו עבודה מאוד יפה על מושג "הערבות". לא סיימנו אותה, אבל בכל זאת הגענו למצב שאותו מושג מתחיל להיות יותר מוכר, יותר קרוב, יותר מורכב. הבנו שזה העיקר, ולכן ליד "מתן תורה" יש לנו את מאמר "הערבות". ומה זה אומר? שלא יכולה להיות נתינת התורה להכרת הבורא, לגילוי הבורא, אלא אם כן נקבל את שיטת הערבות, כי רק בזה אנחנו מגלים את הבורא.

ולכן בואו נתעורר ל"אין עוד מלבדו".

קריין: קטע מס' 1, בעל הסולם.

"תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע [העשרים וארבע שעות שבמעת לעת], שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.

והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח."

(בעל הסולם. אגרת י"ח)

אנחנו מכירים את הפסוק הזה היטב, קראנו אותו בהרבה מקרים, שמענו אותו, אבל בכל זאת מה בעה"ס רוצה להדגיש כאן? ככול שאנחנו משתדלים כל הזמן להיות מכוונים לאתר את הבורא בכל רגע ורגע בחיינו, מה שנקרא, מי עומד מאחרי כתלינו. הבורא הוא המסדר את כל הדברים, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ורק הכלים כל הזמן משתנים, ובעצם מתקדמים משבירה לגילוי הבורא.

לכן אנחנו צריכים לסייע לכל התהליך הזה, ולא רק לסייע אלא להיות המובילים בו. כדי שלא נתקדם על ידי דרך ייסורים, שזו הדרך הטבעית, אלא בדרך שאנחנו מתערבים בבריאה, ואנחנו מושכים את הבריאה לגילוי הבורא, בזה שאנחנו רוצים לראות שאין עוד מלבדו. ומקבלים את זה מראש אפילו שזה נסתר ולא מגולה, ולמרות שיש לנו הרבה מאוד ספקות ובעיות. זה נקרא שאנחנו עובדים בלגלות אותו, שהוא לא נגלה, אבל אנחנו רוצים לאתר אותו, לתאר אותו, לקבל אותו אפילו שהוא עדיין נמצא בהסתרה.

כך אנחנו מזרזים את זמן ההתפתחות שלנו, וכך הבורא הופך להיות מה שאנחנו כן רוצים לגלות, בעל מנת להשפיע למעלה מההרגשה שלנו, למרות שהוא נסתר. ולא חשוב לנו שהוא נסתר, אנחנו רוצים לגלות רק את היחס שלנו אליו, ועד כמה הוא נהנה מהמאמצים שלנו. ביחס כזה אנחנו מגלים שאין עוד מלבדו.

"תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע [העשרים וארבע שעות שבמעת לעת], שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.

והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח."

(בעל הסולם. אגרת י"ח)

שאלה: מה היא אותה מחיצת ברזל?

זה האגו שלנו, זה הטבע שלנו שעומד בינינו לבורא. זה הכותל הזה שהוא בעצם אוטם אותנו, סוגר אותנו בכל החושים האגואיסטיים שלנו, שאנחנו לא יכולים לגלות את הבורא, להרגיש אותו קרוב. אנחנו מרגישים שהמחיצה הזאת היא עומדת בפנים בתוכנו. מדברים על זה שהיא נמצאת מחוצה לנו, בינינו לבורא, אבל בעצם אנחנו מרגישים שבפנים בתוכנו כך המחיצה הזאת נמצאת, איפה שהאגו שלי, שם היא עומדת ואחריה הבורא נמצא. ואני צריך לשבור את המחיצה הזאת, לעלות מעליה ולעשות פעולות שהיא לא תהיה לי כהפרדה ביני לבורא. זו העבודה שלנו.

אנחנו מרגישים את זה בצורה מוחשית. צריכים להשתדל לעבוד על זה, לאתר את המחיצה הזאת, וכמו שאומר, מרגע שאתה קם בבוקר והלאה, אתה כל הזמן משתדל את המחיצה הזאת לבטל. וכך נרגיש כמה שהבורא הכין לנו את המחיצה הזאת, אנחנו צריכים כל הזמן להיות בלבטל אותה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לשמר את ההבחנה שאין עוד מלבדו בזמן שאנחנו על פי המציאות מחויבים לאבד את המצב הזה?

אנחנו לא מאבדים את המחיצה הזאת, המחיצה הזאת הופכת להיות למסך. רק במקום המסך המסתיר, המסך המגלה. אבל בכל זאת נשארת מחיצה, רק לא מבדילה, אלא דווקא מקשרת בינינו לבורא. אז לא לחשוב שאנחנו כבר יכולים להבין את תפקיד המחיצה, זה לא פשוט.

זה מגיע למצבים שלמחיצה הזאת מצטרפים היגיעות שלנו, כל הרצונות שלנו וכל האור העליון שפועל עליה, ואז אנחנו מגיעים לדבקות בבורא פי תר"ך פעמים יותר ממה שהיה מקודם. הוא ברא אותנו בדבקות אליו בנקודה המקורית, ואנחנו אחרי השבירה מגלים את הדבקות שלנו בו פי תר"ך פעמים יותר. זה נקרא "נצחוני בניי", שהבורא כביכול הרחיק אותנו ממנו ואנחנו כן מתקרבים אליו ודבוקים בו פי תר"ך פעמים. אי אפשר להגיד איזה מספר, זה לא סתם 620 פעם, זה הרבה יותר.

שאלה: כפי שכותב בעל הסולם נראה שזאת נוסחת פלא, אבל למעשה לא הבנתי איך היא פועלת. זאת אומרת, איך אני יכול להיות כל הכ"ד שעות בלהחזיק את הבורא בלב, ואיך אני יכול לגרום למחשבות אחרות להיעלם כל פעם שאני רוצה לחשוב על הבורא?

קודם כל, כל יתר המחשבות לא צריכות להיעלם. אתה צריך פשוט להעמיד את הבורא כמקור לכל המחשבות והרצונות שלך, ואז לא יהיה לך קשה, אלא בכלל יהיה לך קל דווקא, כי אתה מתחיל עכשיו לייסד מקור לכל המחשבות, לכל הרצונות ולכל הדחפים שלך, שזה מקור אחד והוא מנהל אותך. ואתה צריך לאתר אותו ולהתחיל להכיר. יהיה לך דווקא יותר ברור למה אתה חושב כך, למה אתה מרגיש כך וכן הלאה.

לגלות את הבורא זה תענוג גדול, כי הכול מתחיל להיות אצלך ברור בחיים, בטבע, בהכול, למעלה מזמנים ופעולות.

שאלה: אם החיסרון שלי הוא זה שאני לא מסוגל להתפלל לבורא, איך אני יכול לדרוש את זה ממנו?

תשתדל. אני לא יכול להיכנס לכל המצבים שלך ואיך שאתה מתאר את הדברים, אבל תשתדל. תשתדל בסופו של דבר להבין שאם אתה לא מבקש מהבורא שינוי לטובה, הוא יעשה לך שינויים לרעה. במה הוא עושה את זה? אם אתה לא מבקש ממנו להתקדם, הוא יעשה לך קצת אחרת, קצת הפוך, שאתה תתחיל להרגיש שאתה כן צריך להתקדם ואז אתה תפנה אליו.

אתה יכול בלי לחכות עד שהוא יעשה לך את התרגיל הזה שהוא מסתובב ממך, מסתתר ממך, אלא אתה תעשה קצת קדימה, זו בעצם העבודה שלנו. שאנחנו שומעים מה שכותבים לנו מקובלים, ובצורה כזאת מתקדמים, בלי שנכיר בכל צעד ושעל ש"אין עוד מלבדו", שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים, אלא יכולים ללכת כמו ילד טוב ששומע את ההורים, ואז עושה הכול יפה וטוב, חלק.

שאלה: הוא אומר בקטע "אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו". אתה יכול להסביר את זה?

כי אדם שעובד נכון כדי לגלות את הבורא, הוא מתחיל לראות כמה שההסתרה היא לטובתו, כמה שהוא צריך דווקא ללכת נגד ההסתרה. אבל לא לשבור אותה ולא לבטל אותה לגמרי, אלא להפוך את ההסתרה לעביות. כי דווקא על פני ההסתרה הבורא מתגלה. אנחנו גם רואים את זה מהטכניקה מכל החיים שלנו, כי מה זה "על כל פשעים תכסה אהבה"? אנחנו צריכים את הדברים ההפוכים האלה, כי על פני הדברים ההפוכים, אנחנו יכולים לגלות תופעות, תכונות, מעשים נכונים, אמיתיים.

אבל אי אפשר לגלות משהו אלא דבר מהיפוכו, מההיפך ממנו. כך זה עובד. כי אנחנו נבראים, כלפינו זה יכול להיות רק בהבדל בין חושך לאור, אז אנחנו יכולים לגלות את הדברים. ולכן כל החיפוש שלנו הוא תמיד בין זה לזה. ולא לפחד מחושך, אלא צריכים להוסיף לו גם את האור, את הצורה ההפוכה, צורת ההשפעה, ואז בין שני אלו נתחיל לגלות "אין עוד מלבדו". גם לזה וגם לזה, בין שניהם נמצא הבורא.

תלמיד: וכשההסתרה נעלמת, איך בדיוק אתה הופך את זה לעביות?

משניהם, משני ההפכים אתה מתחיל לגלות את פעולת הבורא. אני לא יכול לתאר את זה אולי במילים, אבל "אין חכם כבעל הניסיון". תעשה, תתאמץ ותראה.

שאלה: בציטוט כתוב שאדם צריך להתפלל מעומק ליבו למשהו שהוא מעל טבעו. מהי תפילה מעומק הלב ואיך מבקשים משהו שהוא מעל טבענו, משהו שאין לנו מושג לגביו?

זה נכון. על ידי זה שאדם כל הזמן משתדל למצוא דרכים לבורא, הוא מגיע למצבים כאלו שבאמת הוא לא יודע איפה ימצא את זה, איך הוא יגלה, איך הוא יתקרב, איפה הוא ירגיש את הבורא. הכול מושג על ידי התפילה, שמבקש מגע עם הבורא, התקרבות לבורא, הבנת הבורא, כשכל הזמן מרכז את עצמו אליו, ואליו דרך הקבוצה ודאי, דרך החברים. יוצא שבסופו של דבר הוא מתחיל לראות שהבורא מתגלה רק בפער בין רצוי ומצוי, חושך ואור, שישנם דווקא מעברים כאלה גדולים והפוכים בין שתי הבחנות, ואז הוא מתחיל להשיג שם את מושג "הבורא". כי הבורא בעצמו נקרא "בוא וראה", מושג הבורא בעצמו נכלל משתי תכונות מנוגדות, "בוא וראה". שמתוך החושך אנחנו מכירים אותו בצורה הפוכה, והחושך הוא דווקא מסביר לנו ומגלה לנו את הצורה ההפוכה.

שאלה: אתה אמרת עכשיו שבמעברים הגדולים האלה, אנחנו מגלים אור מחושך וכו', איך אפשר לתמוך זה בזה במצבים האלה? יש תחושה כזו שאנחנו עובדים כנגד הבורא.

ודאי שאנחנו עובדים נגד הבורא, ואנחנו אף פעם, בינתיים לפחות, לא בעד הבורא, כי אנחנו מחומר הפוך. אז אנחנו צריכים לעשות על עצמנו כמה שאפשר פעולת הצמצום, כך שאנחנו לא משתמשים בטבע שלנו, וכמה שמהטבע שלנו ההפוך מהבורא אנחנו יכולים לעשות משהו דומה לבורא, זו העבודה שלנו. וכך אנחנו מתחילים לבנות את הנשמה שלנו שביסודה היא רצון לקבל אגואיסטי, אבל אנחנו עושים מהרצון הזה צמצום, ואחר כך מעבדים את הרצון הזה שהוא יהיה בעל מנת להשפיע. ואת הכוחות האלה על מנת להשפיע שאנחנו רוצים לגלות בנו על פני רצון לקבל, זה נקרא שמהקליפות כביכול אנחנו בונים את הבורא, "אתם עשיתם אותי". זו העבודה.

תלמיד: הפעולה הראשונה שממנה מתחילים, הצמצום, אנחנו הרי לומדים שאנחנו לא מסוגלים לצמצם את מעצמנו מתוך האגואיזם, אנחנו זקוקים לעזרת הבורא.

ודאי שבכל צעד אנחנו צריכים את הבורא. זה ברור שכך אנחנו צריכים. אבל אפילו אם אנחנו צריכים אותו, מקבלים אותו והכול, ביסוד שלנו אנחנו נשארים הנבראים. הרצון לקבל זה הטבע היסודי הפנימי שלנו, ואין לנו מה לעשות.

כל מה שאנחנו עושים בלהידמות לבורא, זה התיקונים על הרצון לקבל שלנו. שבתיקונים האלה שאנחנו עושים, אנחנו מדמים את עצמנו לבורא. לכן נקרא "אדם", הדומה לבורא. הדומה בזה שהוא בפנים הפוך מהבורא, ברצון לקבל, אבל צורת הביטוי שלו המתוקנת היא רצון להשפיע. כאילו שהוא משפיע, כאילו שהוא כמו הבורא, אבל אלה רק התיקונים החיצוניים על הרצון לקבל.

שאלה: בהתחלת הציטוט כתוב, שאדם צריך לשפוך את ליבו לבורא שיחזיק בו, שיעזור לו בכל עשרים וארבע השעות מעת לעת. איך אנחנו בונים תפילה כזאת? איך אנחנו עושים את זה בלי להתפלל עבור עצמנו? כי הרי אנחנו לא אמורים להתפלל על עצמנו אלא עבור אחרים.

כן. אני לא יודע איך להגיד לך אפילו. אנחנו צריכים להשתדל לקבל מלמעלה את המאור המחזיר למוטב, והוא עושה איתנו כל מיני צורות, שינויים, עד שאנחנו מקבלים צורה הדומה לבורא לעת עתה. ואז אנחנו מרגישים שהגענו לאיזו מין דבקות על פני התכונות של הרצון לקבל שהתגלו בנו, ותכונות הרצון להשפיע שהתלבשו על הרצון לקבל. ואז לפי הצורה החיצונה הזאת, אנחנו מתחילים להיות דומים לבורא לעת עתה. כך זה עובד.

שאלה: קיימת איזו נקודת אמצע בין החושך לאור?

נקודת אמצע בין החושך לאור, אתה צודק שיש כאן משהו, אבל אנחנו עדיין לא יכולים לאתר אותה כי זו תחילת המסך, תחילת המסך בהתקרבות שלנו שאנחנו נופלים, רוכשים רצון לקבל, אחר כך מתחילים לעבוד על צמצום, מסך ואור חוזר, ואז מהצמצום והלאה, מתחיל להיות שלב התיקון, לפני זה הקלקולים מתגלים ואחר כך התיקון.

שאלה: האם בטקסט הזה בעל הסולם מתאר את המסך?

כל התיקון שלנו הוא מסך. שאנחנו עושים צמצום על הרצון לקבל על מנת לקבל ואחר כך הופכים את הרצון לקבל הזה בעל מנת להשפיע. כן.

שאלה: כשמנסים לגרום נחת רוח לבורא ולא לעצמנו, מרגישים את המחיצה הזאת. האם ככל שאנחנו מרגישים את המחיצה יותר, כך אנחנו מתקרבים לפרוץ אותה?

כן. המחיצה הופכת להיות בשבילנו משהו שאנחנו לא יכולים לסבול, וכן אנחנו רוצים לפרוץ את המחיצה. אבל לפרוץ זה לא סתם בכוח שלנו, אלא בחיבור. כאן אנחנו צריכים לשנות את הגישה שלנו לרוחניות, כי הרוחניות מושגת, נרכשת רק בחיבור בינינו. כי זה ככלי דאדם השבור, דאדם הראשון השבור שאנחנו צריכים לתקן. אנחנו לא צריכים להיות כל אחד חזק, אנחנו צריכים להיות בחיבור שלנו חזקים.

תלמיד: צריך להגיע למצב שהמחיצה הזאת היא בלתי נסבלת כדי שזה יקרה?

כן.

שאלה: הוא כותב, "תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית'". אתה יכול לתת עצה מה צריך אדם לעשות ברגע שהוא פותח את עיניו? מה להגיד, מה לחשוב? הדברים הראשונים שהוא צריך ממש לעשות.

הוא צריך קודם כל לבדוק מה יש לו בראש, מה יש לו בלב, אבל לא יותר ממה שהוא קובע. זאת אומרת בודק מה יש לו, והלאה מתחיל לעבוד על החיבור. יכול להיות שיש לו דברים לגמרי הפוכים, או סתם הראש שלו מלא עשן, ערפל, לא חשוב מה, ממש הוא כאן כבהמה, שאין לו שום דבר, אין לזה שום כיוון, אבל הוא צריך לדעת את זה ואז מזה הוא מתחיל את היגיעה, ואני אומר לכם שכמה שתתקדמו בכיוון הנכון למטרה, אתם תקומו כל פעם בצורה יותר ויותר גסה. רב"ש, כשהיינו ישנים בטבריה והיינו קמים, לא היה מבין ולא היה מרגיש ולא כלום, ככה מתיישב בכיסא, הייתי נותן לו מים ליטול ידיים, הוא היה רוחץ את הידיים, העיניים, ומתחילים ללמוד, והוא היה ממש מנותק מכל המציאות, הגשמית והרוחנית. ואז לאט לאט במשך כמה דקות, היה מתחיל להתרומם, והעיניים כבר מתחילות להאיר וממש רואים שנולד אדם. ממש ככה.

שאלה: האם בזה שאנחנו מקבלים את העובדה שהכוח העליון משחק איתנו, אנחנו מרוויחים את ההרגשה שאין עוד מלבדו?

כן, אנחנו מקבלים הרגשה שהבורא משחק איתנו. דרך זה שאנחנו כל הזמן רוצים לאתר את זה יותר ויותר, אנחנו משיגים שאין עוד מלבדו. בכל רגע ורגע הוא הנסתר עושה איתנו כל פעם תרגילים.

שאלה: האם נכון לומר שגילוי הבורא זה כשבמפתיע בתוכי, פתאום כל ההפכים, כל הניגודים מתחברים ומשלימים זה את זה, ויוצרים מעל לכל ספק את ההבנה שאין עוד מלבדו והוא טוב ומיטיב?

בדיוק נכון.

תלמיד: האם כל הניגודים מתחברים בעבודה דרך ההתכללות שלנו, שאנחנו מצדיקים את החברים, והתכונות שלהם מתאחדות בי, ואז אני מקבל תמונה מלאה בהרבה מהתמונה האישית שלי?

לא רק זה, אלא במידה שאני מסוגל להתחבר עם החברים, אני בזה בונה תשתית שבה את כל התכונות, כל הנטיות ההפוכות שישנן בי ובחברים שלי, אוכל לראות כמשלימות זו את זו, ובזה מגיע מושג הבורא, השורש האחד היחיד והמיוחד לכל אלו, למחשבות ולרצונות שלנו השונים. ככה זה עובד.

קריין: ציטוט על המחיצה בין האדם לבורא. כותב הרב"ש במאמר 385.

"יש עבודה גדולה לאדם שיאמין שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב. וזה נקרא שיצא כותל המפסיק בינינו לבין אבינו שבשמים, כמו שכתוב "הנה זה עומד אחר כותלנו". ובזמן שהאדם מתפלל, צריך שיראה שלא יהיה דבר חוצץ, היינו שצריך לייחד את עצמו עם הקדוש ברוך הוא בבחינת השתוות הצורה, היינו שיהיה לשם שמים."

(הרב"ש. 385. "ואשא אתכם על כנפי נשרים")

וכאלו מאמצים אנחנו צריכים לעשות יותר ויותר, אמנם אנחנו לא רואים שאנחנו מצליחים בהם, אבל "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", ואז אנחנו מגיעים למצב שכן, כל המאמצים שלנו שוברים את המחיצה, והמחיצה הופכת למסך, ואנחנו יכולים להשתמש בו כדי דווקא לגלות את הבורא.

קריין: ציטוט על יתרון האור מתוך החושך. כותב בעל הסולם בשמעתי ל"ד.

"ידוע כי אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתי, אלא רק בדבר והפוכו, "כיתרון האור מתוך החושך". זאת אומרת, שכל דבר מראה על חבירו, שדוקא על ידי דבר והיפוכו, אפשר להשיג את מציאותו האמיתי של המושג הנגדי. ומשום זה אי אפשר להשיג את הדבר בתכלית הבהירות, אם אין לו את הדבר המקבילו. דוגמא, אי אפשר להעריך ולומר, שזהו דבר טוב, אם אין הדבר שכנגדו, המראה על רע, וכמו כן, מר - ומתוק, שנאה – ואהבה, רעבון – ושביעה, צמאון – ורויה, פירוד – ודביקות. ולפי זה יוצא, שאי אפשר לבוא לידי אהבת הדביקות, מטרם שמשיג את שנאת הפירוד."

(בעל הסולם, שמעתי, ל"ד. יתרון ארץ בכל הוא)

זה מה שאנחנו צריכים להבין, שעד שאנחנו מגיעים לכל תיקון ותיקון, אנחנו צריכים לטעום את כל העומק שבחוסר התיקון, ולשנוא אותו, ואז על ידי כך אנחנו מתעלים מעליו ומגיעים למצב המתוקן.

שאלה: איך החיבור בעשירייה מחזק בתוך החבר את הקביעה שאין עוד מלבדו, האם העשירייה יכולה לחזק את זה בחבר?

עשירייה יכולה הכול, אין שום הגבלה בעשירייה. כי עשירייה היא המבנה השלם של כל המערכת שהבורא ברא. ולכן אל תחשבו שאתם בעשירייה מוגבלים במשהו, אתם לא מוגבלים. אלא זה שאתם מגבילים את עצמכם, זה כן, אבל לא שהעשירייה עצמה מוגבלת.

שאלה: התחושה שלי, שאם אנחנו מגיעים באמת למצב של חיבור בעשירייה, זה דווקא מחזק את התחושה שלי כאינדיבידואל, כנבדל. זה נכון לומר כך?

ודאי שזה כנגד זה צריך להיות תמיד. כמה שאתה מתחזק בעשירייה ורוצה להיות בחיבור איתם, אז יהיה לך כנגד זה יצר הרע, ואתה תתמודד עם החיבור שהשגת. לכן יצר טוב ויצר רע, הם תמיד גדלים זה כנגד זה, כדי לתת לאדם באמצע את נקודת הבחירה החופשית. לכן כתוב כל הגדול מחברו, כמה שהוא השיג בחיבור, יצרו גדול ממנו. אז יש כנגד זה רצון לקבל יותר גדול, ואדם כל הזמן כאילו לא מרוצה, איך יכול להיות שאני התקדמתי, התקרבתי, משהו עשיתי, והיה טוב, והשגתי והבנתי יותר וכולי, ועכשיו אני שוב נמצא באיזו נפילה.

השאלה היא פשוטה, זאת לא נפילה, זאת עליה, רק בקו שמאל. ואנחנו צריכים להודות לבורא שיש לנו עכשיו רצון לקבל יותר גדול, ובו אנחנו יכולים לגלות את הבריאה ליתר עומק. ואחר כך לעומק הזה, אנחנו נמשוך את האור, המאור המחזיר למוטב, כמו פנס שמורידים לתוך המרתף. ואז אנחנו נבין מה קורה לנו במרתף, מה הבורא הכין לנו. כמו באותה הדוגמה עם המלך ובן המלך.

תלמיד: זה קשור לזה שהנשמות הכי גסות, הן אלה שמגיעות הכי גבוה בסופו של דבר, אם עובדים נכון?

כן, אבל איזה דרך יש להן? הבעיה היא שנשמות גבוהות, הן נשמות קשות, הן נשמות מאוד מאוד אגואיסטיות, יש להן דרך מאוד ארוכה. הן צריכות להשקיע את כל החיים שלהן והן מגיעות לאט, לאט להבחנות רוחניות, הרבה יותר מאוחר מהחברים שלהם, עם נשמות יותר קלות, רגילות. ככה זה. אבל אין ברירה, אנחנו על זה לא בעליבתים, אלא כל אחד צריך לקחת מה שיש לו, וללכת ולהשתדל, לא חשוב מה יש לי, אני צריך לתקן מה שיש. בזה אני לא קובע שום דבר.

שאלה: עם בצורתם האמיתית, החברים שלמים וכלולים בשלמות, ואני הפוך מזה. אמרת שלא אני צריך לשנוא את השלמות, אז מתוך מה אני מתפלל?

אני מתפלל רק על דבר אחד, שהבורא יתקן את העשירייה. ואני שמבקש, גם נכלל בהם, ומה שיהיה להם שיהיה גם לי. אבל באמת אני דואג רק להם, זאת התפילה.

שאלה: כשהצלחנו לייחס את מה שמתרחש לכוח האחד בעליון, זה מספיק, או שעכשיו צריך להתחיל לחפש ולברר מה בדיוק הבורא רוצה מאיתנו, מה הוא רוצה לומר לנו, ולחפש את התשובה הנכונה?

זו רק התחלה. זה שאתם יכולים להגיד לעצמכם שאין עוד מלבדו, שכל מה שקורה לכם זה הבורא, קבעתם את המצב, נכון. מה הלאה? הלאה אתם צריכים לחבר את החיסרון המשותף שלכם אליו, ולדרוש ממנו לפי החיסרון הזה, וכך להתקדם.

שאלה: במצב שבו שני ניגודים מתגלים ואני יכול להרגיש את הבורא, זה קורה אחרי שאני מתגבר על המצב או לפני?

אחרי.

שאלה: איך לעורר את הבהמה לרצות להיות אדם, להשתוקק לאהבה?

על ידי קנאה, קנאה. תתאר לעצמך שפרה מקנאה באדם, היא רוצה להיות כמו אדם. הקנאה הזאת שמתגלה בפרה, זה מספיק כדי שהיא תהפוך להיות אדם. כי אז לפי כוח הקנאה הגדול, חיסרון הגדול להיות כאדם, היא מתפללת לבורא והבורא מסדר לה את כוחות ההתפתחות. כך בעצם אנחנו מתפתחים, תמיד מדרגת בהמה לדרגת אדם. כל המצבים שלנו השבורים, הלא מתוקנים, הם בדרגת הבהמה, זה נקרא שהאדם הוא בהמת אשרי ה', ואז אנחנו כך מתקנים את עצמנו.

קריין: קטע מספר 2, בעל הסולם.

"האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'." 

(בעל הסולם. "שמעתי". א'. "אין עוד מלבדו")

שאלה: איפה עוברת ההגבלה, או איפה נעשה הצמצום? אמרת שאנחנו אלה שמגבילים את עצמנו. עשירייה זה 10 אנשים שמנסים להתחבר, או שעשירייה זה מושג פנימי, איפה מתבצעת ההגבלה?

עשירייה זה פשוט אותו מבנה שיכול להיות ששה, שבעה, שמונה, לא חשוב כמה יש להם, אבל הם צריכים לבטל את האגו שלהם ומעל האגו להשתדל להתחבר. ובמידה שהם מבטלים את עצמם ומתחברים הם בזה דומים לבורא כי מבטלים את האגו שלהם אחד כלפי השני. אז במשהו כבר הם דומים לבורא, לפי זה הם יכולים להרגיש את הבורא. הרגשת הבורא נקרא "אור". "האור העליון" מה זה נקרא? זה הרגשת הבורא. אז כך אנחנו מגיעים לגילוי הבורא.

ככל שאנחנו יכולים בכל זאת לבטל כל אחד את האגו שלו ולהשתדל להתחבר לחברים ולהיות איתם כמה שאפשר יותר צמוד ברצון להשפיע בצורה הדדית, במטרה הדדית, רוחנית לגלות את הבורא, כוח השפעה הכללי, לפי זה הם מעוררים את הכוח העליון שישפיע עליהם, שיסדר, שיגמור את החיבור ביניהם באיזו צורה לעת עתה, למדרגה שהם עכשיו רוצים להגיע, ואז יוצא שהם צריכים להתחיל את הדרך.

אבל תמיד רק תחילת המדרגה תלויה באדם, בבני אדם, וסיום המדרגה כבר הבורא עושה. זה נקרא "השם יגמור בעדי", ואז הם מרגישים שיש להם התקרבות מיוחדת. מתוך ההתקרבות הזאת ביניהם הם מתחילים לגלות את הכוח שמייחד אותם. הכוח שמתגלה שם זה הבורא. הבורא זו אותה מהות שהתגלתה בקשר ביניהם.

שאלה: נראה שהאנשים המתקדמים ביותר בעשירייה שוכחים בצורה הכי חזקה על "אין עוד מלבדו" למרות שהם מדברים על זה כל הזמן והכול עובר מצדם לתלונה.

כמה שאדם מתקדם יותר הוא נתקע בהפרעות יותר גדולות, "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו". כך אנחנו מתקדמים רק על פני הפרעות, וההפרעות האלה הם יותר ויותר מאיתנו.

שאלה: יש סיבה ומסובב לכך שהבורא מביא לחברים מסוימים התנגדות ואז החבר הזה משתנה? אם כן, על מה זה מעיד?

אנחנו צריכים לקבל את כל הדברים שמתגלים כך ואנחנו צריכים עם זה לעבוד. וכל הפילוסופיות כאן, אני לא יכול להתחיל, אתם עוד לא יודעים את התמונה. שתתחילו להרגיש את רשת הקשר הכללי בין כולנו, יהיה לכם יותר ברור.

שאלה: מה צריכה להיות הצורה הנכונה שבה חברים יפתחו את הלב אחד בפני השני כדי שזה ייקח את העשירייה שלנו קדימה?

אנחנו צריכים לדעת שבזה שאנחנו פותחים את הלבבות שלנו זה לעומת זה, בזה אנחנו פותחים בינינו מקום לבורא להתגלות.

שאלה: איך אנחנו יכולים לשמור על הבורא ועל העשירייה בראש שלנו באותו הזמן?

רק תרגילים, רק ניסיון.

שאלה: כשאני עובר מצב שלילי, אני מוצא שזה קשה להגיד שהבורא עשה לי את זה כי הנטייה שלי היא לרצות לאהוב את הבורא. האם יש איזה גבול שבו האחריות שלי היא רק לגבי הפעולה?

אין. אתה אחראי על כל העולם. אתה זה האדם הראשון ואתה אחראי, אין חוץ ממך. אתה עומד מול הבורא ובינך ובין הבורא יש כלי שבור, ואתה אחראי שהבורא יתקן את הכלי. המערכת בנויה בצורה כזאת, שרק אם אתה מבקש הבורא מתקן, אתה מבקש הבורא מתקן. הוא לא צריך להתאמץ הוא לא צריך כלום. יש רק תנאי אחד, הכול תלוי בתפילה שלך, ככה אתה צריך לראות את המצב. לכן תזהר מאוד לא לבזבז רגע אחד מהחיים, אלא רק בבקשה לבורא לתקן את העולם.

שאלה: למה שיש לי רצון להידבק לעשירייה ולהיות ערב, מגיעות אלי בעיות ודחיה כל כך חזקה ואני מרגיש שהבורא לא רוצה אותי בדרך הזאת?

כדי שאתה תראה עד כמה אתה צריך להיות בכוחות מכוונים לתיקון. שכל מה שיש לך עכשיו לא יהיה לך כאיזה מכשול, אלא אתה תקפוץ למעלה מהחומה הזאת, למעלה מההפרעות ומגיע לתיקונים.

ודאי שזה כך, אנחנו הולכים לקרב, זה קרב, ככה גם כתוב. המלחמה הזאת נקראת "מלחמת ה'", מלחמה עם הבורא. ואם נסתכל על זה נכון, אנחנו נלחמים נגד הבורא, מול הבורא, כי הוא עשה את הכול ההפרעות האלו בדרך כדי שאנחנו נרצה לפנות אליו ולשכנע אותו לעזור לנו. ונרגיש עד כמה אנחנו צריכים להשתחוות לפניו שיעשה את העבודה ולדרוש לחייב אותו כמו ילד קטן שמתנפל על אבא שלו ואומר, "תעשה לי תעשה לי", ולא עוזב. זה מה שהבורא רוצה שאנחנו נעשה.

תלמיד: שמישהו מנסה לשים את עצמו במצב של ילד קטן עם רצון חזק לבורא, כי לפעמים אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים שאין לנו תשובות מצד הבורא ויש את הדחיפות לצעוק את המצב הזה, לדחות את המצב שהבורא נותן לנו. ולפעמים לא מרגישים תשובה מאוד ברורה והרבה פעמים יש מצבים קשים שלא מקבלים עליהם תשובות, זה גורם להרגיש סבל וזה מאוד קשה. למה אנחנו מרגישים שאנחנו לא מקבלים תשובות?

כי אנחנו לא גורמים את המאמץ הקודם. אני לא עושה כמו הילד שכל הזמן רוצה ורוצה, ומנסה מנסה, ודורש ומנדנד וממש לא נותן מנוחה לאבא ולאימא, הוא חייב שהם יעזרו לו. כך אנחנו צריכים לפנות לבורא בלי הפסקה בדרישות, בכל מיני פניות יחד כולנו, זה הכי עוזר, אבל לפחות כמה שאפשר זה חובה שיקרה.

אנחנו נמצאים ממש בפתח לעולם העליון, לעולם הרוחני, ולא רוצים להבין מה היא הצעקה שצריכה להיות שהוא יפתח לנו את השער, שצריכים יחד ולדרוש. זה הכול, כלום חוץ מזה. "רוחניות" זה נקרא שאנחנו יחד והבורא מתגלה לפי עוצמת היחד שלנו זה הכול.

קריין: קטע מספר 3, כותב בעל הסולם.

"אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות."

(בעל הסולם. אגרת י"ח)

שאלה: אתמול במהלך השיעור נולדה לנו פנייה לכלי עולמי ואנחנו מרגישים חוב שעדיין לא מימשנו. היום בבוקר נכנס אלינו מישהו, אנחנו לא מכירים אותו, חבר כנראה מאיטה ITA)) או מלטין Latin)), שאל שאלה ונעלם. ואנחנו מרגישים שזה סימן שאנחנו חייבים לפנות את הפנייה הזאת לכלי עולמי ברשותך.

עכשיו לא. אם אני עכשיו נותן איזה קטע, קראנו אותו פעמיים והכנו את האנשים, אתה לא יכול לבוא עכשיו עם הקטע שלך, אי אפשר ככה. קודם כל זה סימן לזה שאתה נותן לכולם דוגמה שאתה לא נמצא בלימוד איתנו, ושנית אתה רוצה לסובב את כולם לכיוון שלך. למרות שהדבר הזה חשוב, אבל זה לגמרי לא לפי מה שאנחנו כבר מכוונים. לכן חכה ותהיה לך הזדמנות, אני אתן לך בטוח בסוף השיעור, תזכיר לי על זה.

שאלה: האמונה בבורא זה לחיות, להיכנס לתוכו?

אמונה בבורא זה כוח פנימי שלי שאני רוצה שהוא באמת, כמו שזה באמת, אבל שהוא ינהל לי את כל החיים שלי. ואני נותן לו בזה את כל הכוחות שלי, ואני הולך יחד עימו בכל הכוחות שלי, במוח ובלב, כי אני רוצה לממש את הרצון שלו. אני רוצה שהרצון שלו שזה רצון להשפיע, רצון להתבטל כלפי הזולת, שהוא יעבוד בי וכך אני נעשה דבוק בבורא.

שאלה: אמרת מקודם שאנחנו צריכים לדרוש ביחד. איך אנחנו דורשים ביחד כשיש מולנו את מחיצת הברזל הזאת?

אתם לא יכולים לטפס למעלה מהמחיצה אלא אם כן "איש את רעהו יעזורו". זה בלתי אפשרי. אתם צריכים להבין שאף אחד לא קופץ למעלה מהגדר בינינו לעולם הרוחני אלא אם כן אנחנו מתחברים. רק בצורה כזאת אפשר להתגבר על הגדר. אנחנו נמצאים בדור המשיח, בדור האחרון, שהעיקר זה החיבור בינינו. לא שאנחנו נהיה בעולם הרוחני, אלא שאנחנו נבצע את החיבור ואחרים יכולים גם לעבור.

אתם ראיתם בטח בסרטים איך הנמלים מטפסות על משהו. הנמלים הראשונות הן עושות מעצמן קשר כזה כמו חוט, מהגופים שלהן, ועל הגופים האלה מטפסות הנמלים האחרות שעומדות אחריהן. אנחנו ככה צריכים לעשות. אנחנו החלוצים הראשונים ואנחנו צריכים כך לעשות מעצמנו, ואחרים שיעברו עלינו ממש לעולם העליון. זו העבודה שלנו, זו עבודה ממש קדושה.

תלמיד: איך אנחנו יודעים שאנחנו בכלל מבקשים נכון, שאנחנו בכלל בכיוון?

כל הזמן תשתדל לבקר את עצמך בהתאם למה שאתה קורא כאן בפסוקים.

שאלה: מה המשמעות "שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים"?

שהבורא הוא האור הקבוע, אור אין סוף, והשינויים האלה, עיתים, זמנים, וכל הדברים האלה שעוברים עלינו, הם רק כדי לכוון אותנו לאין עוד מלבדו קבוע. זה לא כל כך חשוב לנו עכשיו. בעל הסולם בפסוק שלו תמיד כולל את כל העניין יחד.

שאלה: יש לנו הזדמנות או אפשרות בזה שאנחנו מתנסים בחיבור ובדחייה שיש בינינו?

ודאי שעל ידי זה אנחנו גדלים, מחיבור לדחייה, מדחייה לחיבור. אלו המדרגות, שינויי המצבים שכך אנחנו מאתרים את הכלי השבור ומתקנים את הכלי השבור, וזה הכול בתפילה בינינו לבורא. הבורא יגלה לי את הכלי השבור, ויתקן אותו לפי התכונות שלי, לפי התפילה שלי וכן הלאה. כל פעם זה ככה.

שאלה: מה זאת אומרת שאנחנו מקדישים לשמו כל רגע?

אני לא יודע איך לענות על זה. זה נקרא שאני לא מתפרד מהקבוצה, ורואה שהחיבור בקבוצה, שלום הקבוצה תלוי בכמה שהיא מחוברת יחד והבורא נמצא בתוכה.

שאלה: הוא כותב כאן, שהאדם כאילו מזלזל בעולמות, אבל אם הבנתי נכון, לפי הקטע הוא אומר שאם הוא הלך באמונה למעלה מהדעת, אין לו עייפות או מאמץ. מה הכוונה?

אם אדם כל הזמן נמצא מכוּון לבורא, הוא לא מרגיש עייפות. אבל זה בצורה אידיאלית, כי הוא כל הזמן מתגבר, בכל רגע ורגע מעצמו, עוד ועוד ועוד, על הדברים הקטנטנים. זה כמו מטפס הרים, הוא לא צריך להסתכל למעלה כמה יש לו עוד לטפס, בצורה כזאת הוא לא יכול להגיע, הוא צריך לראות לפניו עוד צעד אחד ועוד צעד אחד ועוד צעד אחד, בלבד, רק בצורה כזאת הוא יכול להצליח. בכל דבר גדול כך צריכים לראות לפנינו, לא את כל הדרך, לפעמים כן, אבל לא אותו אדם שמבצע את הפעולה. המבצע את הפעולה הוא חייב לראות לפניו צעד אחד, וזה בשבילו כל פעם כל החיים.

תלמיד: מה המיקוד פה, אמונה למעלה מהדעת שנותנת לאדם אפשרות ללכת בלי עייפות?

הוא כל הזמן דורש מהבורא שיהיה לו כוח אמונה למעלה מהדעת. זה לא שיש לאדם, אין לאדם אותו כוח, אבל הוא דורש שיהיה.

תלמיד: ואז יש לו כוח כזה?

כן, ודאי, מאיפה הוא מקבל את זה? הוא צריך לקבל את זה מהבורא. מי זה האדם? אדם בעצמו לא מייצר שום דבר.

שאלה: בטקסט הוא אומר "אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול". מדוע בעל הסולם לא מדבר על הרגעים של העבר ורק על מה שבהווה ובעתיד?

מה יש לי לעשות עם העבר? אני צריך להסתכל מה שיש לי כרגע ולעתיד, איך אני מתכנן את עצמי ביחס להווה ולעתיד כך שהכול נובע מהבורא, ואני מעצמי מסדר הכול לשייך לו את זה ולא לשום דבר אחר. קבוצות, חברים, סטרא אחרא, כל דבר מה שיהיה, הכול לבורא. תתאר לעצמך שמה שקורה לך בכל המציאות, עולם, עם כל מה קורה לו, בעיות, מלחמות, החיידקים האלו שנופלים עלינו עכשיו מכל הכיוונים, הכול אתה משייך רק לכוח אחד, לבורא. כבר יש לך יחס מיוחד מאוד לעולם, אתה כבר נמצא באיזשהו מגע עם אין עוד מלבדו.

איך אתה צריך בהתאם לזה להגיב על כל מה שקורה בעולם, אם זה אין עוד מלבדו? רק לתאר שזה טוב ומיטיב. ואם זה טוב ומיטיב, על מה אתה מתפלל? רק כדי לתקן את הראייה שלך, שאתה רוצה לראות את הבורא כטוב ומיטיב. זה שהוא טוב ומיטיב, זה בטוח, וזה שאתה לא רואה אותו בצורה כזאת, אלא אתה רואה את העולם בצורה נוראית בִּמקום עולם אין סוף, גן עדן, זו העבודה שלך, זה התיקון שלך.

שאלה: אתה מזמין אותנו להתחבר, להתאמץ בחיבור. האם יש תרגילים פרקטיים שהם מאפשרים לנו לעשות את החיבור הזה כל אחד וכולנו ביחד?

זה אתה צריך לפנות לא אליי, אלא לקבוצת בני ברוך העולמית, ושהם ישתדלו למצוא כאלו תרגילים בכל הכתבים שלנו, של בעל הסולם ורב"ש. אין לי מה להוסיף, הכול לפניכם, אתם צריכים כבר לחפש לפי מה תתקדמו. אתם קיבלתם בעצם לעת עתה, למצב שלכם, את כל הכלים, עכשיו הכול תלוי רק בחיבור ביניכם, כמה שאתם מממשים את החיבור. ורק בחיבור, אף אחד לא תולה את העתיד שלו בהצלחה שלו, אין הצלחה אישית. ככל שכל אחד נכלל בעשירייה, בזה העשירייה מתקדמת, מגלה את הבורא, לא האדם מגלה את הבורא, אלא העשירייה מגלה את הבורא כי זה עשר ספירות, האור מתגלה בעשר. זה לא חשוב מספר האנשים, יכולים להיות חמש, חמש עשרה, עשרים, אין בזה שום בעיה. העיקר שיהיו יותר משניים, ואז הם יכולים לגלות את הבורא וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: האם הדרישה כלפי העשירייה שלי היא דרישה לבורא?

לא. זה לא אותו דבר. כלפי העשירייה זה עשירייה, וכלפי הבורא זה בורא. אתה צריך לדרוש מהעשירייה כל מיני דברים שיחד כולכם תתחילו לפנות לבורא.

שאלה: מי שחושב שקיים עוד כוח שמונע ממנו להשיג את המטרה, האם בכך הוא נהיה עובד אלילים?

ודאי, כן, כך כתוב.

תלמיד: נראה לי שהגיע הזמן לתפילה המשותפת שלנו. בואו נשתדל עכשיו לעשות את הפעולה הזאת כמו שעשינו אתמול. נהיה שתי דקות בשקט בריכוז פנימי.

התפילה היא כזאת, "בורא, תתקן את העשירייה שלי. אני מבין שזה אני מבקש ואני כלול בחברים וגם אני אקבל את מה שהם מקבלים, אבל אני דואג רק עבור החברים. בורא, תקן את העשירייה שלי".

קריין: קטע מספר 4. כותב הרב"ש.

"האדם צריך להאמין ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה. 

פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין."

אבל להתייחס לחיים צריך כך שהבורא עומד אחרי כל חבר וחבר ומנהל אותו. והאדם צריך לפתוח כל חבר וחבר איך שהבורא שעומד אחרי כל חבר מתנהג אליו, זאת אומרת איך שאני רואה את החברים כך הבורא רוצה שאני אראה אותם. בזה הוא מלמד אותי למצוא קשר עימו, דרך החברים.

קריין: קטע מספר 5, כותב הרב"ש.

"האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות. 

כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשיה ועשיה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עליה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו."

(הרב"ש. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

לפי זה, מה זה נקרא גמר תיקון? גמר תיקון נקרא שאני מקבל כל מיני שינויים בחיים שלי ואני הכול משייך לבורא. דברים רעים וטובים בשבילי לא חשוב איזה הם, אמנם יכול להיות שאני מרגיש אותם כטוב מאוד או כרע מאוד, אבל אני שמח מזה שאני יכול לשייך את זה לבורא בלבד, במיוחד את הדברים הרעים שגם הם בעצם באים מהבורא, שאין עוד מלבדו. אלא גמר תיקון אומר על הכלים שלי, שאני גמרתי בהם את התיקון. ואז למרות שמתגלים חושך ואור בצורה קיצונה ביותר, אני משייך אותם לטוב ומיטיב ואומר שאין עוד מלבדו, שהוא טוב ומיטיב, כי אז תיקנתי כך את הכלים.

אבל הדברים האלה יכולים להשתנות ולהופיע בכל מיני צורות והפוכות וכן הלאה. זאת אומרת אנחנו מדברים על הכלי שנמצא בערבות, בחיבור, ובשביל הכלי הזה, דווקא כשמתגלים הדברים הרעים ביותר הוא שמח, כדי להראות בזה עד כמה הוא נמצא במסירות נפש עוד יותר גדולה וכך מתקדם. מה אני רוצה כאן להדגיש, אין לי מילים כל כך, אלא שגמר תיקון זה גמר תיקון הכלי, ולא שהעולם אחרי זה נעצר, נעלם ונעשה קבוע. לא. אלא רק האדם מסוגל לקבוע שאין עוד מלבדו בכל המצבים.

שאלה: איך אפשר לשלב בין שני דברים, מצד אחד אנחנו רואים שהעולם הוא מתוקן, ומצד שני אני רואה שאני הוא זה שצריך לתקן את עצמי, ואני עובר מצבים באמת כל כך רחוקים מהבורא, כל כך נמוכים?

אז מה הבעיה? זה הכול כלפיך בלבד. זה לא שהעולם צריך להיות מתוקן או לא, לעולם אין שום צורה, אין דבר כזה עולם. העולם זה מה שאתה מתאר בעצמך בתוך הכלים שלך, בתוך הרצונות, המחשבות שלך, איך אתה מתאר את השפעת הבורא עליך. זה העולם, המערכת הפנימית שלך שבה אתה קולט עד כמה אתה נמצא במידת הזדהות או שינוי צורה מהבורא.

קריין: קטע מס' 6. כותב הרב"ש.

""כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (בשלח).

קושיית חז"ל, אם אני לא אשים המחלה, בשביל מה צריכים לרופא (סנהדרין ק"א ע"א).

ויש לפרש, היות שאני הרופא, ולמה אני אשים עליך מחלה, אם אני מוכרח לרפא את המחלה. ומה אני מרויח אם אני אשים מחלה, בטח זה מטעם עונש. ואם אני צריך לרפא את המחלה, איזה עונש יהיה זה, רק כאילו שאני עושה עבודה בחינם. לכן אני לא אשים עליך מחלה. ומה שאתה חושב שהיא מחלה, אתה טועה בזה, אלא כל המצבים שאתה מרגיש, אם אתה מייחס אותם אלי, הכל הם תיקונים, שעל ידי זה אתה תתקרב אלי בדביקות."

(הרב"ש. 131. "הכל תיקונים")

לא חשוב או בצד שמאל או בצד ימין, אבל אנחנו תמיד תמיד הולכים ומתקרבים לבורא ללא שום עצירה אפילו, כל שכן כשנופלים חזרה. אלא יש קצב, כמה שאנחנו מתקדמים, כמה שאנחנו מקבלים כל מצב ומצב שמקרב אותנו, אבל בעצם הכול סך הכול אלה רק התקדמויות והכול רק תיקונים.

שאלה: משני הציטוטים האחרונים יש לי התרשמות שמתוך ירידה יותר קל להיכנס לקשר עם הבורא מאשר מעלייה או ממצב ניטראלי, אז מה הסוד פה?

זה בתנאי שהבורא נותן לך הארה ואתה קם מהנפילה לתחייה. אבל אם הוא לא עושה את זה אז אתה יכול להישאר בירידה הזאת עוד ועוד זמן. למה זה טוב בכל זאת להגיע מנפילה לתחייה לבורא? מפני שאז יש לך פער בין רע וטוב, בין בלבול וביאור, בין שני המצבים הקיצוניים האלה, ואז אתה מרגיש איפה אתה נמצא, זה נותן לך יותר מצבים לקבוע את עצמך.

תלמיד: איך אני יכול להבטיח שתהיה לי הארה כזאת?

רק על ידי החברה, "איש את רעהו יעזורו". אתה לבד לא [יכול]. אם הקבוצה לא זזה, אתה לבד לא יכול לעשות כלום. תזכור מה שכתוב אצל רבי יוסי בן קיסמא, שהוא אמר שבלי התלמידים הקטנים שלי אפילו, אני לא אוכל. אני לא יכול לעזוב אותם, כי אחרת אני אשאר במצב כמו שאני עכשיו. אלא בגלל שהם גם קצת מבינים ודבוקים ביניהם ואלי, אני יכול להיות גדול. אם אני מפסיד אותם, מתנתק מהם, אני לא אהיה רבי יוסי בן קיסמא, אני אהיה סתם יוסי, יוסי מן השוק.

תלמיד: נניח שיש לי כזאת תמיכה של החברים בעשירייה, איך אני עובר ירידה, אני מיד מכוון את עצמי לבורא?

אם אתה קשור ככה עם החברים, אתם צריכים להגיע למצב שאתם לא מתפרדים וכל הזמן קשורים ברע וטוב, בטוב ורע, ואפילו שהסירה שלכם הולכת ממש נגד הגלים, גלי הים, אתם ממש נמצאים כל הזמן בהתקדמות למטרת החיים שלכם, להגיע לחוף מבטחים. זה מצב שצריכים להשתדל להגיע אליו ואז הבורא כבר נמצא איתכם. אתם מגלים שכל הסירה הזאת היא הבורא בעצמו.

שאלה: אנחנו מנסים לתאר עכשיו את המצב של גמר התיקון שבו אנחנו כבר נמצאים בשלמות, בחיבור. אותם המצבים שהוא מתאר, העליות והירידות, אנחנו צריכים לקבל אותם כ"אין עוד מלבדו", זאת אמונה למעלה מהדעת?

בעצם כן, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להתאמץ כדי לראות את עצמנו באמונה למעלה מהדעת, איזו דעת יש לנו ואיזו אמונה יש לנו, ואיך זה נמצא למעלה מזה. תתאר לעצמך שתי רמות, דעת ואמונה, שדעת זה ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ואמונה זה כבר על מנת להשפיע, שמה שלא יכול להיות בתוך הדעת, יכול להיות באמונה, כי זה כוח עליון, זה האור פועל. תשתדלו כך לתאר את המצבים, ואז תדונו איך אתם יכולים כל הזמן לעלות מדרגת דעת לדרגת אמונה. ואז האמונה תתפוס מקום יותר גבוה בהפרעות שלכם, ושוב אתם תעלו מדעת לאמונה למעלה מהדעת. וכך יהיה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לשכנע את כל העולם דרך הרשת שלנו, שמה שהעולם עובר עכשיו אלה לא עונשים אלא תיקונים שבעזרתם אנחנו נדחפים אל עבר הבורא?

אנחנו צריכים לספר זה לזה, אנחנו צריכים לקרוא על זה, להסביר כל אחד לעצמו, עד שאנחנו נראה שאין שום דבר בעולם אלא רק תיקונים, כל רגע ורגע רק תיקונים. ולכן אנחנו צריכים להיות בהתאם לזה שמחים שהבורא לפנינו מראה לנו איך הוא מתקן את המציאות, שבר אותה ומתקן אותה, אומנם נראה לנו שאנחנו עושים את זה גם כן, עד שאנחנו מגיעים ל"אין עוד מלבדו".

שאלה: תיקון הכלי זה התכללות יותר ויותר גדולה של כל אחד, או שזה ממש לפני הסוף?

אני לא יכול להגיד, אני עוד לא הייתי במצבים כמו שאנחנו עכשיו נמצאים. במה שאנחנו נמצאים עכשיו זה עדיין מובן ומוכר, אבל שיהיו לנו מצבים כאלו שאנחנו נתחיל להתחבר בין עשיריות, אלו כבר שלבים שלא היו באף זמן משבירת הכלי דאדם הראשון. אלה באמת התיקונים כבר של הדור האחרון, שכאן עשירייה ושם עשירייה ושם עשירייה, והן פתאום מתחברות העשיריות הללו ומתחילות להרגיש שהן יכולות להיות ככלי אחד והבורא מתגלה להן כאחד. ואז הקבוצה הזאת מתחילה להיות בעולם כעליונה, בשליטה, בהכול, לא שהם מכירים אותה, יכול להיות שלא יכירו בה ולא יבחינו, אבל כך זה צריך להיות. אני מקווה שבזמן הקרוב נגיע למצב שנוכל לגרום לתיקון העולם בצורה מעשית.

שאלה: פעמים רבות במשך היום אני משתמש במשפט "אין עוד מלבדו", אבל השכל שלי חוזר ואומר "חוץ ממני", ואני חוזר שוב "אין עוד מלבדו", והמוח ממשיך את המשפט "חוץ ממני". איך אפשר לצאת מהמצב הזה?

אתה צריך להגיד לעצמך ש"חוץ ממני" זה נקרא שאתה צריך לבטל את האני שלך כך, שבאמת אתה רוצה לראות בכל העולם רק שכינה, רק הופעת הבורא במציאות. וזה ילך לך, זה ילך, עוד קצת מאמץ ואתה תראה, אתה קרוב לזה.

קריין: קטע מספר 7, כותב "זוהר לעם".

"חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."

("זוהר לעם". "הקדמת ספר הזוהר". מאמר "ליל הכלה", סעיף 138)

אבל להחזיק כל הזמן שאני נמצא בכוח אין עוד מלבדו זה אפשרי רק אם החברים יעזרו. ואם אנחנו כך מתאמצים בינינו, יוצא שאנחנו כולנו, "איש את רעהו יעזורו", יכולים להיות בהרגשה שהכול נמצא בשליטת הבורא והוא מחזיק אותנו. כך אנחנו מגיעים לאט לאט לאמת, לזה שהבורא שורה בכל העולם ואנחנו נמצאים בו.

בואו נחשוב על זה, איך אנחנו כל הזמן חושבים שאנחנו נמצאים בתוך הבורא ונמצאים בו יחד. במידה שאנחנו מחזיקים את עצמנו כעשירייה, הבורא נמצא בתוכנו ואנחנו מחזיקים אותו, אנחנו לא נותנים לו לברוח מהמוח והלב שלנו. זאת אומרת, כמה שאנחנו רוצים להיות קשורים זה לזה, הסיבה להתקשרות היא שאנחנו רוצים שהבורא ישרה בינינו. ואנחנו כל הזמן בצורה כזאת גם מבקשים מהבורא שהוא יעזור לנו להיות בקשר בינינו, שאנחנו נוכל להחזיק אותו שנמצא בתוך הקשר בינינו, כל הזמן ככה הלוך והפוך, הלוך והפוך. אבל אין יותר מ"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

סדנה

איך אנחנו בקשר בינינו מחזיקים כל הזמן את הבורא, פונים לבורא שיחזיק את הקשר בינינו, ומתוך הקשר שהבורא מחזיק אנחנו פונים אליו ודורשים שהוא יישאר בקשר בינינו וימלא אותו, שישמור את הקשר בינינו. זה נקרא שהבורא מתקן את הכלי, וכשימלא אותו זה כבר נקרא שהוא מתגלה בתוך הכלי המתוקן. יוצא שהבורא מתקן את הכלי וממלא את הכלי, אבל גם בזה וגם בזה אנחנו מבקשים ממנו, מעלים מ"ן אליו שיעשה את הפעולה. לכן אנחנו נעשים בזה שותפים לבורא וכך אנחנו מתקדמים.

*

(קליפ צוות חיים חדשים, ומערך העריכה)

אני מודה מכל הלב, ממש עם דמעות בעיניים, לכל אלו שעושים את ההפצה, ומשתתפים בעיבוד החומר וביצירת הקליפים, בכל מיני תרגומים. יש המון המון עבודה, אלה עשרות עשרות עשרות אנשים כדי שאנחנו נוכל לשבת, לראות, לקרוא, לשמוע ולהבין זה את זה. אלה מערכות גדולות מאוד שעומדות אחרי כל הדברים האלה, ורובן נשים שעובדות שם. לכן אני מאוד מרגיש בליבי הרגשה כזאת שכמה שאני לא אדבר, אני לא אוכל להביע את התודה שלי אליהם, את היחס שלי אליהם, עד כמה אני מודה להם, אני ממש כפוי טובה לכל המאמצים שהם עושים. אני מאוד מקווה שהם ישמעו את זה וירגישו את זה.

מכל הלומדים, מצד הגברים ומצד הנשים, אני פונה אל כל אלו שעוסקות בעיבוד החומר גם לנו וגם לקהל הרחב, גם לזמנינו, גם לעתיד לבוא, באמת תודה רבה לכולן. אני מקנא בשכר הגדול שהן מקבלות, והבורא כבר באמת שמח מכל העבודה שלהן. אנחנו נמצאים כמקבלים בזמן הלימוד והן כמשפיעות. תודה להן, ונקווה שעוד ועוד יבואו הרבה אנשים, גברים ונשים, לאותן הקבוצות שעוסקות בתרגום, בעיבוד, בהכנה, בהתעסקות בחומר, וכך נצליח לפרסם את חכמת הקבלה לכל העולם לגמרי, מקצה ועד קצה. תודה לכן, ותודה לחבר שמנהל את המערך הזה.

(סוף השיעור)