שיעור ערב 24.08.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

אין עוד מלבדו - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו בשיעור עם הרב לייטמן שנמצא בהודו, הנושא של השיעור שלנו הוא "אין עוד מלבדו", נקרא קטעים נבחרים מהמקורות.

אני שמח שיש לנו המשך שיעור בנושא העקרוני והחשוב בחכמת הקבלה ובכלל בכל חיי האדם והוא לגלות שאין עוד מלבדו, ייחודיות הבורא בכל מה שקורה לנו. נמשיך לקרוא בפסוקים, בקטעים שאספנו על נושא זה, בבקשה קטע מספר 9.

קריין: ציטוט מספר 9 מתוך בעל הסולם "שמעתי" מאמר קכ"א "היתה כאניות סחור".

"כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר קכא. היתה כאניות סוחר)

אנחנו צריכים מזה לראות מה ההבדל בין חכמת הקבלה לבין אמונה עיוורת שיש לעם. חכמת הקבלה היא דווקא מדברת על העבודה בזמן הירידות, נפילות, התרחקויות, דחיות שאנחנו מקבלים בחיים שלנו. מצד אחד אנחנו רוצים להגיד, כן, אין עוד מלבדו, זה כל כך טוב וכל כך נכון וכל כך יפה שיש רק כוח אחד שהוא עושה את הכול ופועל בכול. אבל כשמגיעות לנו הדחיות, כל מיני בעיות, וכביכול לא צודקות, ומי הכין אותן, והכין אותן מראש, עוד מתחילת הבריאה אפשר לראות את כל הדברים האלה שהבורא מכין לנו, לכל אחד ואחד, כי כבר הכול כתוב וערוך מראש, וכל אחד כבר נמצא במצב השלם הסופי שלו, אז ודאי שמה שעובר דרכנו, עובר סך הכול סרט שאנחנו צריכים לסרט לזה להוסיף פי תר"ך פעמים, זאת אומרת להוסיף את היגיעה שלנו דווקא על זמן ההתרחקויות.

זאת אומרת עיקר החיים שלנו, העבודה שלנו היא דווקא בזה שהבורא מכביד את הדרך שלנו, עושה לנו כל מיני צרות, בעיות, הסתרות, שם לפנינו כל מיני קושיות, מחסומים, ואנחנו יודעים איך להתגבר עליהם לא בזה שאנחנו מתגברים כגיבורים וקופצים למעלה מהמחסומים, אלא אנחנו מתגברים בזה שגם את זה אנחנו משייכים לבורא, את כל הכבדות הלב שיש לנו מזה, ולא מבקשים ממנו שיבטל אותן חס ושלום, כי הן אותן המדרגות שעליהן אנחנו צריכים לעלות.

אלא כל פעם שהרצון לקבל גובר, גדל, יש איזו בעיה, על גובה הבעיה הזאת אני מקבל כביכול הזמנה מהבורא לעלות ולקבוע את הייחודיות שלו בדרגה יותר גבוהה. ולכן אנחנו צריכים להתייחס לחיים שלנו בצורה כזאת שאנחנו חיים מהפרעה להפרעה, מאכזבה לאכזבה, מפחד ליראה וכן הלאה כל הזמן. ודווקא עד כמה שהבורא כך מתייחס אלינו, לפי זה אנחנו צריכים לראות שהוא לא עוזב אותנו אלא מקדם אותנו. ככה זה בכללות עם עַם ישראל, וכך זה גם בכל אדם ואדם שהולך ומתקדם לקראת התיקון שלו. הוא צריך לראות שדווקא מהירידות יש לו הזדמנות לבקש מהבורא עזרה ואז הירידות הן אותם המצבים שהבורא מזמין אותו אליו.

ודווקא מהתנגדות לבלבולים, שאותן ההפרעות רוצות לנתק את האדם מהבורא והוא מתנגד להן, ובכל זאת אומר, לא, זה בא מהבורא כדי שאני אבקש ממנו להיות למעלה מההפרעות ביתר דבקות, שההפרעות יכנסו דווקא כמגע, ככוח, כדבק, כבשר שעליו ניתפס בו, בבורא, אז בהתאם לזה הוא רואה שדווקא מההפרעות האלה יש לו צורך לצעוק, יש לו צורך לבקש, ואז הוא מקבל מהבורא כוח אמונה, כוח השפעה למעלה מהדעת, למעלה מההפרעות, וכך הוא מתקדם.

אז העבודה שלנו היא דווקא לשמוח בהפרעות, להיות בשמחה על פניהן, כי אלו ההזדמנויות לבקש מהבורא להתקרב אליו.

שאלה: אמרת לבקש מהבורא להתקרב אליו. מה זה אומר להתקרב?

להתקרב אליו, זאת אומרת למרות שישנן ההפרעות אני רוצה להיאחז בו עם כל ההפרעות יחד. לא לבטל את ההפרעות, את זה אני לא מבקש, כי אחרת לא תהיה לי סיבה לאחוז בו. אלא דווקא עם ההפרעות, כי מה זה "בראתי יצר רע"? "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין", "כי המאור שבה מחזירו למוטב", כאן אני משתמש בכל הנוסחה הזאת מההתחלה ועד הסוף. מגיעה הפרעה ובהתחלה אני כאילו מרגיש את עצמי מנותק מהבורא לרגע קט, וזה הכרחי, זו מדרגה חדשה, זה סימן של מדרגה חדשה, ואחר כך אני פונה אליו בהתגברות שלי, שאני כבר לא חושב על ההפרעה עצמה אלא על הזדמנות שאני מקבל, ואז אני מתייחס להפרעה כמו לדבר יקר, שטוב לי עם זה. ואז גם לאנשים שמביאים את ההפרעות האלה אני מתייחס אחרת, שהם השליחים, המלאכים שהבורא שולח דרכם את ההפרעות הללו.

אמנם כתוב "לא הם ולא שכרם", אבל זה כבר מדרגות מיוחדות, עוד נגיע לזה. בינתיים אנחנו לא יכולים להתקדם לבורא, להתקרב אליו אלא רק על ידי ההפרעות. לכן "כל אשר יאהב ה' יוכיח"¹, זאת אומרת ממש שולח הפרעות. על זה כתוב בהרבה מקומות, בחכמת הקבלה יש על זה הרבה כתבים, מאמרים.

תלמיד: כשבאה הפרעה או איזה מכה, והרצון לקבל מרגיש ריקני התגובה האינסטינקטיבית שלו היא לקלל.

כן.

תלמיד: אז מה קורה משם?

משם אני צריך להתיישב בדעתי ולהגיד "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", זה בא מהבורא בלבד ולא ממישהו שהוא שליח. אמנם אין עלינו לאהוב את השליח הרע, אבל בכל זאת הבורא מעורר את הרע על ידי נשמה כזאת שראויה לזה, שאת זה עושים על ידי חייב, ואת זה עושים על ידי זכאי, זה תלוי, יש ויש. גם בחיים שלנו אנחנו כל הזמן שליחים כלפי האחרים, או רעים או טובים, וכך גם כלפינו האחרים.

לכן אמנם בתחילה ברגע הראשון אני מקבל איזו דחייה, סטייה, שנאה להודעה רעה, ולאדם שהביא לי אותה או שבעקבותיו מגיע לי משהו, כי זה חייב להיות דרך לבוש במשהו בעולם הזה. אבל אחר כך אני צריך, כמו שכותב רב"ש, גם בעל הסולם כותב כך, להתיישב בדעתי ולהגיד ש"עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", הכול בא מאין עוד מלבדו ולא דרך השליחים, אין בשליחים האלה משהו חוץ מזה שהם שליחים, והבורא משחק דרכם איתנו, כדי שאנחנו דווקא נתבלבל ונתלה בבני אדם איזו בחירה חופשית ופעולה חופשית.

אלא אחרי שאני קצת מתבלבל, אז אני חוזר על ידי איזה מקרה, חיצון או פנימי, לזה שאין עוד מלבדו, ואז אני מה שנקרא "עושה תשובה", שמשייך הכול לבורא ובזה אני שוב החזרתי עבירה למצווה. כי אין יותר עבירות ואין יותר מצוות, אלא לשייך הכול לבורא זו המצווה, מכל המחשבות שהייתי תולה את זה בכל מיני מקרים, ספקים שהם לא בורא, שזה נקרא "עבירה".

תלמיד: זה לגבי היחס לשליח. מה לגבי היחס לבורא?

היחס לבורא הוא שאני מודה לו על זה שהוא עשה לי את זה, כי על ידי זה שהוא שולח את הבעיות האלה הוא מראה לי שאני יכול לבקש ממנו, לפנות אליו. אלא למי עוד לפנות אם אין עוד מלבדו והוא עושה? אז כל מה שהוא שמעורר בי, עד כמה שמעורר בי ובאיזה אופן שמעורר בי כל מיני חסרונות באמונה, היינו אמונה זה נקרא בקשר עימו, בזה אני כביכול מוזמן לחדש, לחזק את הקשר שלי עם הבורא, ואז אני שמח.

אני צריך לנשק את המקל בעצם של כל ההפרעות האלו שמגיעות אלי, כי רק בצורה כזאת שאני יוצא לגלות וחוזר מהגלות, וכך כל פעם ופעם, אני מקבל יותר ויותר קשר, דבקות בבורא, ואז אני שמח בכל המקרים האלו.

תלמיד: לפני שמנשקים את המקל, אם זה מקל הוא אמור להכאיב.

ודאי, אז אני רוצה להרוג את האדם הזה ורוצה להרוס את כל התנאים האלה שמהם אני מרגיש משהו לא טוב, ודאי. וכאן ישנה תקופה הסתרה מסוימת, זה יכול להיות כמה דקות, זה יכול להיות כמה שעות או אפילו ימים אולי, אבל בדרך כלל, זה תלוי איך האדם עובד, ממש מהר מאוד הוא מתייצב כבר בדעתו הנכונה ומתחיל להבין שזה שחשב כמה רגעים להרוס את השליח, זה לא צריך להיות, אלא ההיפך, להתייחס לרע כמו לטוב, ורק לתקן את הקשר שלי עם הבורא.

זאת אומרת כל בני האדם או כל המקרים בעולם, בטבע, שהם מביאים לי הרגשה רעה, אני בסופו של דבר חייב לשייך את זה לבורא שבצורה כזאת מעורר אותי לקשר אליו, לכך שאבקש ממנו איך להתקשר, איך להידבק בו, ובהתאם לזה יוצא שכל טוב לפניי, כל העולם מצוין, נפלא, טוב, רק יש סביבה שדרכה אני יכול כל הזמן לייצב את עצמי לחזור יותר מהר לכל העניינים האלה. ואני אראה את זה, במידה שאני קשור עם הסביבה, עד כמה דווקא מהחברים, כמו שכתוב "מכל תלמידי השכלתי". מה זה "תלמידי"? כלפיי האדם כל החברים שלו הם גם כמו תלמידים שלו, שהוא ממלא אותם, אז כתוב "השכלתי", זאת אומרת הם ממלאים אותו בחזרה.

ואז יוצא שדרך החברה הוא מגיע למצב שכמעט מיד הוא מייצב את עצמו נכון כלפיי כל הפרעה ומבקש כמעט מיד מהבורא עזרה להיות דבוק בו עם ההפרעה יחד, זאת אומרת בדרגה יותר גבוהה. לעלות לדרגת ההפרעה עם אמונה בבורא, עם תפיסה בבורא, שזה ממנו, וכך הוא נמצא כבר בדרגה יותר גבוהה, הוא וההפרעה והבורא יחד.

תלמיד: ואם הוא מצליח לקשור את השליח הרע הזה לבורא ואת המקרה הרע לבורא והתגובה היא לקלל את הבורא, אז מה קורה מפה?

לא הבנתי. איך יכול להיות שאני משייך הכול לבורא ואני רוצה בכל זאת לקלל אותו?

תלמיד: את הבורא. אם הרע הזה בא לי מהבורא, אז לא צריכים לקלל את השליח, צריך לקלל את מי ששלח אותו.

לא. הוא שלח את זה אלייך כדי שאתה תדרוש ממנו דבקות. אחרת איך היית נצרך לדבקות אם לא ההפרעה? אני אומר משהו לא מובן? תסביר לי.

תלמיד: אמרנו לנשק את המקל.

רגע, לפני לנשק את המקל. אני מקבל איזו ידיעה רעה, זה מוציא אותי מהאיזון, מוציא אותי מהרגשת הביטחון, הרגשת המציאות, הרגשת החיים, מנענע אותי בקיצור, בצורה שלילית. אז אני מיד מסתכל על המקור, בצורה אינסטינקטיבית אני מיד מסתכל על המקור של ההפרעה. נגיד ההפרעה הזאת באה מאדם x, ואז מה עלי לעשות? להרוס אותו, להרוג אותו, להתרחק ממנו, להרחיק אותו, לעשות משהו פיזית בעולם הזה. אחרי זה אני מתיישב בדעתי, מתחיל לקבל סימנים. אם אנחנו נשים לב, נראה שאנחנו מקבלים סימנים מהסביבה. זה יכול להיות שאיזה חבר פתאום אומר לי כמה מילים כאלו שהן כמעט ולא שייכות לעניין, אבל בצורה כזאת מזכיר לי על העניין הזה שאין עוד מלבדו ושזה בא מהבורא. אז אני נזכר ואז אני רואה בחבר שליח הטוב, אבל מה אני עושה? כאן אני צריך לתקן את עצמי.

זאת אומרת אני ראיתי עכשיו שפשוט היחס שלי להפרעה היה לא בסדר. אני פונה לבורא ואני מבקש ממנו לא לבטל את ההפרעה, עכשיו מובן לי שההפרעה באה מהבורא, אבל אני לא מבקש לבטל את ההפרעה, כי ההפרעה היא בדיוק אותה המדרגה שעליה אני יכול לעלות. אני מקבל הזמנה מהבורא בהפרעה הזאת לעלות נגיד חמישה סנטימטרים יותר למעלה, לקראתו, אז איך אני אבטל את זה? קודם כל זה לא ניתן, אבל גם לבקש על זה, איך יכול להיות אם קיבלתי הזמנה לעלייה?

ואז אני מבקש מהבורא יכולת להיות קשור אליו יחד עם ההפרעה. היא נשארת ואני עולה למעלה ממנה, ואז אני מקבל אותה. זהו, עשיתי תיקון. סגרתי את העניין. לעת עתה, כי בעוד רגע יכולה להיות אותה ההפרעה, דרך אותו שליח, מאותו מקור, ממש כמעט אותו דבר, שוב היא באה אליי, שוב סותרת אותי מהדרך, ואני כבר לא יודע שוב איפה אני נמצא ומה קורה וכן הלאה. אבל זו כבר לא אותה [הפרעה], כי אין רגע דומה לחברתה.

קריין: נקרא שוב את ציטוט מס' 9, בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קכ"א, "היתה כאניות סוחר".

"כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך."

(בעל הסולם. שמעתי. קכ"א. "היתה כאניות סוחר")

שאלה: את התמונה שציירת עכשיו עם כל השלבים הבנתי. אני רוצה לצייר תמונה קצת שונה ותגיד לי מה לעשות בה, איך לקשור שם את הדברים ואיך לעבוד.

אם באה מכה על הרצון לקבל, אם הבורא שלח את המכה הזאת, אז הרצון לקבל מקלל את הבורא. מה מכאן?

אני לא רואה את הדבר הזה כך. אני לא רואה שהרצון לקבל רוצה לקלל את הבורא. זאת אומרת הרצון לקבל בשביל זה הוא כבר צריך להיות קשור לבורא, ולהרגיש שהמכה באה מהבורא ממש, להרגיש את זה בכוח שלו, ואז הוא מקלל את הבורא. זה לא ייתכן. ויש לנו על זה גם מאמר שהקדושה בורחת מהאדם לפני שהאדם רוצה לפגום בקדושה, והבורא נסתר מהאדם לפני שהאדם יכול לקלל אותו, כי זה "פגם בכבוד ה'" וכן הלאה.

לא יכול להיות שאתה תקלל את הבורא בזמן שאתה נמצא באיזו מין דבקות אליו. זה לא יכול להיות, זה סותר זה את זה. לכן ברגע שאדם יכול להגיד, אני קיבלתי את זה מהבורא, הוא לא יכול להגיד יחד עם זה אני מקלל את הבורא.

תלמיד: נתת דוגמה של מה קורה אם החבר בא ואומר לך משהו שמוציא אותך, כאילו מסיט אותך מהדרך, ואתה עושה עם זה עבודה ואחר כך עוד באה אותה הפרעה, כמעט בדיוק אותו דבר אבל זה כבר משהו אחר. רציתי להבין איך ההתייחסות שלנו צריכה להיות להפרעה הבאה שהיא כאילו אותו דבר אבל היא לא.

כל פעם כלפיי כל הפרעה והפרעה אנחנו עובדים בצורה נפרדת מהמצב הקודם, שזה ממש עשר ספירות, מדרגה חדשה. אנחנו אחר כך נרגיש איך לעבוד עם זה ואיך באמת יש לנו בזה עבודה, אתה מתמלא עם הרגשות, עם הרגשת הבורא ואתה, ואיך ההפרעות האלה באות, עוד רשימו משבירת האדם ועוד רשימו משבירת האדם הראשון. כך זאת העבודה. אז כל פעם זה הכול מחדש. גם על זה כתוב.

תלמיד: נגיד שעכשיו בא איזה מישהו ואומר לי משהו, או משהו קרה לי, זה מוציא אותי מהדרך, זה מרגיז אותי, זה מוציא אותי מהריכוז, מה ההפרעה הזאת באה להראות לי, איך אני צריך לעבוד איתה מבחינת מה שהיא באה להראות, על מה היא מצביעה בי?

היא מצביעה על זה שאני לא גמרתי לתקן אותה. נגיד אם קיים איזה בן אדם שהוא רוצה כל פעם להפריע לי, ומפריע לי בכל מיני צורות, והבורא נותן לו לזה כל מיני הזדמנויות כדי שיפריע לי, אז אני צריך לקבל את זה בהכנעה שזה דווקא "עזר כנגדו" מה שנקרא, והוא מראה לי איפה עדיין אני לא דבוק בבורא, ואיך על ידי ההפרעות שלו אני מתקרב לבורא. ואם קודם רציתי להרוג אותו והייתי מאחל לו כל רע שבעולם, אז ברגע שאני מתחיל את העבודה הזאת, אני מאחל לו כל טוב שבעולם, אני מברך על הרע כמו על הטוב. כי על ידי זה דווקא, דווקא על ידי ההפרעות האלה יש לי הזדמנות כל פעם לעלות כלפיי הבורא. בלעדיהן לא הייתי יכול לעלות.

לכן מצד אחד אני צריך לחשוב איך אני בצורה גשמית עורך מלחמה, הגנה, נגד כאלו הפרעות, אבל בעצם בעבודה הפנימית שלנו אנחנו צריכים להיות בזה בהסכמה המלאה בהודיה על כל הדברים הרעים כמו על הטובים. ובאמת אנחנו עוד נראה כשנתקדם הלאה איך דווקא ההפרעות האלה הן מקדמות אותנו. אומנם הן עולות לנו המון כוחות וכסף ומאמצים למיניהם, אבל רק שנתייחס אליהן נכון. ולהתייחס אליהן נכון זה נקרא לערוך כנגדן מלחמה בזה שאנחנו על פניהן דורשים דבקות בבורא.

תלמיד: מה זה נקרא על פניהן לדרוש דבקות בבורא?

שאני מבין שהבורא שולח לי אותן ההפרעות, ואני רוצה עם כל ההפרעות האלה להיות דבוק בו. כי דבקות נמדדת לפי מידת כוח ההדבקה. נגיד יש לי חמישה קילו של איזו משקולת ואני רוצה להדביק אותה לתקרה, אז אני צריך שיהיה לי דבק בכוח של לפחות חמישה קילו כוח הדבקות, ועוד יותר, עוד כמה גרמים יותר מזה. אז אני מודד את כוח הדבק לפי כוח המשקולת. אני מרחתי אותה נגיד בדבק והדבקתי לתקרה, ואם היא נופלת סימן שכוח הדבק הוא פחות מכוח המשקולת, שהדבקות שלי בבורא היא פחות מההפרעה הזאת שהוא נתן. אבל אם אני מבקש מהבורא שייתן לי דבקות בו יותר מההפרעה ואני נדבק לתקרה עם כל ההפרעה הזאת, אז נקרא שאני נמצא באמונה למעלה מהדעת, בכוח הדבקות יותר מכוח ההפרעה שבדעתי כך היא מתרחשת.

תלמיד: ומה זה הדבק הזה שמדביק את המשקולת?

את הדבק הזה אני מקבל מלמעלה, מהבורא.

תלמיד: אבל מה זה?

את הדבק הזה אני מקבל מהבורא, זה האור שמגיע אליי לפי הבקשה שלי, לפי הדרישה שלי, ואז אני נדבק בכוח ההשפעה, זה כוח הבינה, אני נדבק בבורא, בהשפעה אליו. אני רוצה את כל ההפרעה הזאת, שהוא כאילו דוחה אותי ממנו על ידי ההפרעה הזאת, אני רוצה דווקא מעל ההפרעה הזאת להיות דבוק בו, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".

תלמיד: איזו אהבה?

אהבה לבורא, על זה שהביא לי את כל ההפרעות, מכות, ואני מנשק אותן.

שאלה: אם אפשר רגע לחזור להתחלה, מה עם העשירייה? כשבאה הפרעה היא באה בשבילי או שהיא באה דרכי אל העשירייה כמו שאנחנו לומדים?

אם גמרנו עם מה שדיברנו אז אני מוכן לדבר על העשירייה, אבל אם לא גמרנו אני לא רוצה לערב בזה את העשירייה כי ייצא בלבול ואני רואה שאתם עדיין לא קולטים את עניין העשירייה, לא קולטים. לכן קודם בוא נתעסק בקבלת ההפרעה בצורה אישית ואיך אדם בצורה אישית מתגבר עליה. על ידי הסביבה וודאי, אבל סביבה ולא עשירייה.

תלמיד: אני שואל אם זה בכלל נכון להתייחס להפרעה בצורה אישית?

כן. האדם כשנולד, כמו שאנחנו רואים, הוא לא רואה סביבו שום דבר, רק את האימא שלו וכך בכמה השנים הראשונות, שנתיים, שלוש אפילו, ורק אחר כך הוא הופך להיות לאיזו חיה סוציאלית, לא יודע איך להגיד, חברתית.

שאלה: מה קובע אם יהיה לאדם יכולת לשייך את ההפרעה לבורא או לא?

כאן זאת תמיכת הסביבה. אם הסביבה חושבת על זה אז האדם יותר בקלות ויותר במהירות חוזר למחשבה על הבורא.

תלמיד: עוצמת הדבקות גם תלויה בסביבה או אין לזה קשר?

בסביבה תלוי הכול. עד כמה שהבורא שולח לי הפרעות, זה תלוי בסביבה. עד כמה אני מהר מאוד מאתר את ההפרעות כעזר כנגדו, זה תלוי בסביבה. עד כמה אני פונה לבורא שאני רוצה דווקא, כאן זו נקודת הכישלון בדרך כלל, שאני פונה לבורא שיביא לי את כוח הדבק, כוח הקשר, אמונה למעלה מהדעת, תלוי איך אנחנו מכנים את זה בהתאם לדרגה והבנת האדם, אבל זה הכול תלוי בסביבה. אם אין בכלל סביבה נכונה סביב האדם אז הוא לא יקבל מלכתחילה כאלו דברים, הבורא לא ישלח לו הפרעות. הוא ישלח לו הפרעה כללית איך לסדר את החיים ולהתקרב לחברה הנכונה. אבל עדיין בלייצב חברה, לפחות פיזית, נכונה שיהיה אחר כך במשהו לעבוד עם האדם.

באמת אין מה לעבוד עם האדם שאין לו חברה, כי כל התיקון צריך להיות בחברה. אנחנו צריכים לתקן את נשמת האדם הראשון, שהקשר בינינו צריך להיות בתיקון. לכן אם לא מוכנה תשתית פיזית, גשמית, וגם פנימית קצת יותר, לומדים יחד איכשהו, מתארגנים יחד איכשהו, אז הבורא לא ישלח הפרעות, אין למי לשלוח הפרעות, הם גם כך נמצאים בקשר מאוד קטן ביניהם, גשמי.

תלמיד: איך קורה המעבר מהניסיון לפתור את ההפרעה באופן אישי עד להתחיל לשייך את ההפרעה לבורא, לראות את ההפרעה כהזדמנות לדבקות?

המעבר הזה קורה בהתאם למאמצים של האדם שהוא עשה בזמן שלא מקבל הפרעות, אלא עושה תרגילים, קורא על זה, אין עוד מלבדו, משתדל איכשהו להיות בזה, נמצא בכוח האין עוד מלבדו, שהבורא כל הזמן מטפל בו ואין שום דבר אחר. מתאר לעצמו את כל המצבים שיש לו בחיים שהכול בא מהכוח העליון ושהוא צריך להתייחס אליו בצורה כזאת ועושה עושה עושה תרגילים תרגילים תרגילים כאלה במשך הרבה שנים, או כמה שנים לפחות, שנתיים, שלוש, אולי יותר.

ואז כתוצאה מזה ותוצאה מהסביבה, אפילו שהאדם ארגן אותה בצורה מלאכותית, וודאי ללא אהבה וללא חיבור ביניהם, אלא פורמאלית, אבל ישנה כזאת סביבה ומורה ולימוד קבוע, אז בכל הדברים האלו שהוא כבר ארגן, זה נקרא הכול סביבה, אז הבורא מתחיל כבר לעבוד איתו בצורה שמתחיל להסביר לו שההפרעות באות כדי לקדם אותו. זה יכול לקחת שנים עד שאדם מכין את השטח לזה.

תלמיד: יש שלב שאתה מפסיק להזדהות עם מה שחווה הרצון? זאת אומרת עם זה שהרצון סובל מהפרעות ואתה דווקא מתחיל להתייחס לקשר שלך עם הבורא על פני ההפרעות או שתמיד יהיה סבל ברצון?

למה סבל? ברגע שאני מזדהה עם הבורא שממנו קיבלתי זה לא סבל. לא אכפת לי לחיות או למות, בכל ספקטרום המצבים האלו מאפס עד מאה אחוז ובחזרה. אם אני דבוק בבורא, כל הדברים האלה לא משחקים בי שום חשיבות. הדבקות בבורא מקנה לאדם נכונות להפטר מכל הדרגה הגשמית, וודאי שכולל החיים.

תלמיד: בדבקות אתה לא מרגיש את הרצון שלך או שאתה לא מזדהה איתו?

בדבקות אני מזדהה רק עם הרצון שנמצא בדבקות עם הבורא.

תלמיד: ומה מאפשר לך להיות למעלה מהרצון?

חשיבות הקשר עם הבורא. אין לי שום דבר יותר חשוב מזה. מרגע זה והלאה אני חי בעולם הזה אך ורק מפני שהשגת הדבקות בבורא מחייבת אותי להמשיך בינתיים בחיים האלו, אחרת הייתי בורח מזה. זאת אומרת עד כדי כך זה לא חשוב. זאת אומרת מחזיק את עצמי בקושי בחיים האלו, בעולם הזה מפני שממנו אני יכול להרחיב, להגדיל את הדבקות בבורא.

תלמיד: איך אתה חותך מעצמך את הרצון, את הצורך הזה בצורה אינסטינקטיבית כל הזמן כאילו אני פותר את הבעיה במקום ישר לעלות לדבקות בבורא?

זה אף פעם לא קורה. אתה צודק, אי אפשר לעשות את זה. "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". תמיד נופלים. נופלים לזה שדבוקים בהפרעה עצמה או באדם שעולה עליך או איזה מן אמצעים אחרים, לא חשוב. זה לא שאתה מקבל את ההפרעה מוכן כי היא תמיד חדשה. זה רשימו חדש מהשבירה שמתגלה בצורה כזאת. ולכן לא יכול להיות שאתה לא נופל. אתה נופל לאותו שקר שזה לא בא מהבורא.

אבל רגע אחרי זה, וכאן צריכים להשתדל להיות בהכנה רבה, נכונה עם הסביבה, אדם יכול לחזור ברגע, זה נקרא כפאו שד. זאת אומרת, זה משהו כמו עקיצה קטנה וזה מספיק. "אוי". מה זה "אוי"? בהתחלה "אוי" מזה שאני מרגיש את ההפרעה וה"אוי" השני, למה אני מרגיש זאת כהפרעה, זו לא הפרעה אלא הבורא מושך אותי אליו, ממש באותה הנשימה.

תלמיד: אז מה מאפשר לך לקצר את הרגע בין הניסיון שלך להתמודד, לבין הרצון שלך להיות דבוק, שזה מגיע מהבורא, במקום שאני אנסה לפתור את זה?

איך אתה יכול לפתור את הבעיה אם אתה כבר משיג שזה מגיע מלמעלה ואין לך שום אפשרות להתגבר על הבעיה אלא להגדיל את הדבקות שלך בבורא? מה עוד נשאר לך לעשות, אין לך שום תשובה אחרת על כל הפרעה והפרעה.

תלמיד: אבל במה אתה מגדיל? כל הזמן חוזרות כאילו הפרעות ואתה שוב פעם נופל בדברים שהיית בטוח שזהו, בזה אני לא אפול יותר.

כל פעם מרגיש אותן מחדש. כי אלה הפרעות חדשות, זה הרשימות החדשות שמתגלות משבירת נשמת אדם הראשון ואני כל פעם מתקן על פניהן את הדבקות שלי בבורא. אני מתקן כך את הנשמה הכללית.

תלמיד: אין נקודה שאתה משלים תיקון על הפרעה מסוימת, אין דבר כזה שהפרעה אחת מסתיימת לגמרי?

כן, אז אני מקבל את ההפרעה הבאה. נגיד שהיא לא באותו מקור גשמי אלא ממקור אחר. אז מה? אני גם לא שם לב על המקור הגשמי כל כך. נגיד שאיזה איש כל הזמן מציק לי או אחר כך מתגלה משהו אחר. אז מה? זה לא כל כך חשוב. זה תלוי בשורש הנשמה שלי ובכלל אותן הנשמות שעכשיו עולות לתיקונים.

זה משפטי נשמות. נעזוב את זה בינתיים. אחר כך אנחנו אולי נגיע לזה.

קריין: על ה"שקר המפורסם". מתוך איגרת א' של בעל הסולם.

"כיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון.

אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו) כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו."

אתם רואים עד כמה כל מה שאנחנו לומדים שוב ושוב מחזיר אותנו לאותו המקור.

קריין: ציטוט מספר 5, מתוך זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, ליל הכלה, סעיף 138.

"כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו. כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."

(זוהר לעם. הקסה"ז, "ליל הכלה", 138)

שאלה: מה זה "המתאמץ שלא להיפרד מאמונת ה' אף על פי שטועם רע בהשגחה"?

אני רוצה מראש להיות כל כך דבוק בבורא, להיות כאותו הזקן שמחפש על ידי מה אני עוד יכול להוסיף בדבקות שלי בבורא ואם אני משתדל ולא יכול להוסיף, רע לי מזה. ואני מבקש ודורש מהבורא שייתן לי איזו עביות נוספת, שיתגלה משהו, אני מחפש חסרונות. זאת אומרת, מה זה חסרונות? הכלים המקולקלים מהנשמה שלי, שעדיין לא עולים במודעות שלי כדי שאני אתקן אותם. ואת זה אני מבקש.

אבל זו כבר עבודה שיותר שייכת לעבודה הקבוצתית. בכלל, אולי עוד כמה ימים, נראה, אולי כבר אחרי הכנס, אנחנו שוב נחזור ל"אין עוד מלבדו", אז נדבר איך אנחנו עושים את כל הפעולות כדי לזרז את ההתפתחות הזאת. אבל אמת, אין יותר מזה.

קריין: כתבי בעל הסולם, עמוד 524, מאמרי "שמעתי", מאמר י', "מהו ברח דודי בעבודה".

"יש לדעת, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך, שרוצה להגיע לעשות הכל לשם שמים, הוא בא למצבים של עליות וירידות. ויש לפעמים, שהאדם בא לידי ירידה כל כך גדולה, שיש לו מחשבות לברוח מתו"מ. כלומר, שבא לו מחשבות, שאין לו חפץ להיות ברשות הקדושה.

אז, האדם צריך להאמין, שהדבר הוא להיפך. היינו, שהקדושה בורחת ממנו. והטעם הוא, כי בזמן שהאדם רוצה לפגום בקדושה, אז הקדושה מתקדמת ובורחת מקודם ממנו. ואם האדם מאמין בזה, ושהוא מתגבר בזמן הבריחה, אז מה"ברח", נעשה "ברך", כמ"ש "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה"."

ככל שנתקדם יותר ב"אין עוד מלבדו", אנחנו נראה שכל יתר הפסוקים ב"שמעתי" ובכלל, הם מדברים רק על הנושא הזה.

שאלה: כתוב פה ש"בא לירידה כל כך גדולה שיש לו מחשבות לברוח מתורה ומצוות", וגם רב"ש מתאר שלפעמים האדם נמצא במצב שהוא רוצה רק לישון ורק מזה הוא יכול לקבל חיות, לברוח מהכול. מה מזה עכשיו?

הבורא נותן כזאת הארה. אנחנו נפעלים כרצון לקבל על ידי הארה, הארות שונות, אורות קטנים שמתחלפים ועל ידי זה אנחנו מרגישים שיש בנו איזו חיות, חיים. מגיעות הבחנות חיצוניות, יום, לילה, כל מיני הפרעות בדומם, צומח, חי, מדבר, וגם הפרעות פנימיות, שינויים פנימיים שבנו בדרגות שונות, שגם הן נובעות מאותו עניין של שורש, א', ב', ג', ד', רק יש חיצוניות ויש פנימיות. לכן עלינו להשתדל לאתר אותן ולעבוד איתן.

תלמיד: כשהוא בא לירידה כל כך גדולה שהוא רוצה לברוח מתורה ומצוות או כמו שרב"ש כותב, שהחיות היחידה היא רק מזה שהוא רוצה לישון, מתוך המצב הזה מה הדבר הבא, מה לעשות?

מתוך המצב הזה אין לו מה לעשות. על המצב הזה לא דנים את האדם, הוא לא מסוגל לבצע שום דבר, הוא הולך לישון. אלא מאיפה הוא ייקח כוחות כנגד זה? מאיפה הוא בכלל ידע באותו זמן שהוא עושה משהו לא בסדר? הוא פועל כבהמה שרוצה לישון והוא הולך לישון. ואם משהו נגיד באותו זמן מפריע לו בדרגת בהמה, נגיד דוב מסתובב לידו, אז הוא לא ילך לישון כי הוא מפחד. אבל זה באותה דרגה, באותה צורה, וזה לא מהשפעה או מכוח אמונה משהו מעורר אותו. אלא הוא נמצא במצב שזהו, נמצא בגשמיות, רוצה לישון הולך לישון.

אלא אתה יכול להגיד, אבל הקבוצה נמצאת במצב אחר. נכון. הקבוצה יכולה להתחיל לעורר אותו עד כמה שהיא מסוגלת. אבל לא שואלים מהאדם. הבורא יודע איך הוא מעורר את האדם ובשביל מה ולמה. זה האור העליון שפועל מתחילת הבריאה עד סוף הבריאה, בסך הכול בכל המעגל הזה הוא כך מכין את כולם. ואם מישהו לא קם אז לא קם, מי שקם, קם.

אנחנו לא מדברים על מצבים כאלה שבהם אין לנו בחירה חופשית. אנחנו לומדים אותם כדי לדעת שהכול בא מלמעלה. ובצורה כזאת שאני בהמה אין לי דין וחשבון אחר אלא כמו בבהמה, לא שואלים אותי על יותר. כתוב "אדם ובהמה תושיע ה'", זאת אומרת גם אלו שנמצאים בחזקת בהמה, גם אליהם יבוא אחר כך מאור וימשוך אותם מעלה לדרגת אדם.

שאלה: שמעתי שאמרת שלא יכול להיות מצב שאדם מקלל את הבורא ונמצא בדבקות עימו בו זמנית, שזאת סתירה. לא יכול להיות שהוא מזהה שזה בא מכוח עליון ובו זמנית כביכול מתייחס אליו בקללה.

אנחנו לא קראנו על זה קטע?

תלמיד: קראנו, אז פה השאלה. כשאתה מזהה שהשליח בא וכוח מסוים שלח אותו, אז אין לך כעס כלפי השליח אלא יש לך כעס כלפי הכוח הזה ששלח אותו, איזשהו כוח. איך מהנקודה הזו להגיע לנקודת הדבקות שאתה מתכוון? אמרת שזה יכול לקחת דקה, כמה שעות, או כמה ימים, איך אפשר להגיע לזה בכמה ימים לפחות?

הכול תלוי בהכנה בסביבה, לא באדם עצמו. בדרך כלל אני שומע את זה מחברים. גם אותי מכניסים לכאלו מצבים, שכאילו איזשהו מצב מסוים הוא שורה עלי בצורה גשמית, ואז איך אני יוצא מזה? בדרך כלל על ידי החברים, על ידי זה שאני שומע מהצד כל מיני כאלו מילים שהן מחזירות אותי ל"אין עוד מלבדו". יש עוד אמצעים אחרים, אבל נדבר עליהם יותר מאוחר.

תלמיד: מחזירים ל"אין עוד מלבדו" זה אומר שההפרעה מגיעה מאותו מקור. עדיין זו לא דבקות כפי שקראנו, כי לא יכולה להיות דבקות במצב שאתה מרשיע את הכוח העליון. איך מהנקודה הזו שמחזירים אותי, כשחבר אומר לי ש"אין עוד מלבדו" בצורה כזאת או אחרת, אני קולט "אין עוד מלבדו", מרגיש עדיין יחס רע כלפי ההשגחה, איך מהנקודה הזו מגיעים לדבקות בבורא?

אני מתחיל להתחזק בהשגחה על ידי כל מיני חומרים, טקסטים למיניהם, על ידי פעולות, על ידי התעמקות ב"אין עוד מלבדו", אך ורק על ידי זה. אלא מה יש לנו עוד?

שאלה: אם חלילה אני מקבל איזו מחלה ואין לה עדיין מרפא, אני מבין שצריך דרך הסביבה להידבק ב"אין עוד מלבדו" וכל הזמן להיות שם. אבל מה לגבי ההפרעה, האם אני לא צריך להתעסק איתה בכלל, לא צריך לרצות להיות בריא, ולשאוף להתעסק עם ההפרעה באיזושהי צורה?

למה? חייבים, דברנו על זה אתמול. אתמול דברתי על זה ש"ניתן לרופא רשות לרפא" וכן הלאה.

תלמיד: בסדר, אבל זה בשלב שאין לו עדיין תרופה, לא שתעשה כך וכך.

אם אין תרופה, אם אין נגיד רופא כשליח הבורא אז לך לבורא ישירות, רופא כל החולים.

תלמיד: ולבקש שיבריא?

כן. עם כל השאלות.

שאלה: אנחנו עכשיו עוסקים המון ב"אין עוד מלבדו", בעבודה פנימית וכן הלאה. אבל אנחנו יודעים כל הזמן שאיחוד העם זה הדבר שאנחנו חייבים לעשות אותו כלפי חוץ. איך מחזיקים את שני אלה ביחד?

אנחנו חייבים להצליח באיחוד העם, ואני מבקש למסור את זה לכל החברים והחברות, לכל הקבוצות שיכולות להשתתף בזה, כי בלי זה לא יהיה לנו עתיד. העתיד הרוחני חייב להתלבש גם בעתיד הגשמי.

לכן אני מזהיר אתכם, אל תהיו "רוחניים", כאילו לרחף בעננים, לא יצא לנו מזה שום דבר. הבורא חייב בכוח ממש להתגלות בחומר של העולם הזה, עד ההתגלות המלאה השלמה. ולזה אנחנו צריכים את עם ישראל כולו, לא חשוב באיזו צורה ישתתף, חיובית, שלילית, כולם חייבים להיות קשורים למושג הזה ש"אין עוד מלבדו". ואנחנו צריכים בשביל זה את איחוד העם.

ואני מבקש לא לעשות חצי או רבע מהעבודה, מזה שאנחנו עוזבים את הגשמיות, אנחנו צריכים לעבוד גם בגשמיות וגם ברוחניות. ולכן אני תולה בעבודה הזאת חשיבות רבה, רבה מאוד. ממש מתחנן ומבקש להבין שכל העתיד הטוב שלנו תלוי בהצלחה הגשמית כרגע. ולכן אותה השאלה שאתה שואל, אני ממליץ לפתוח אותה, לדבר, לסגור ולהצליח.

בהצלחה לכם, כל טוב.

(סוף השיעור)

---

1. כי את אשר יאהב י-ה-ו-ה יוכיח, וכאב את-בן ירצה. (משלי ג', י"ב)↩