שיעור בוקר 30.08.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.11.2021

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/djzNsw7P?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 572,

נו. "תורה נקרא יורה"

המאמר "תורה נקרא יורה" הוא אחד מהיסודות של חכמת הקבלה. כי הוא אומר על העיקרון העיקרי שיש לנו בחכמת הקבלה לעומת כל מיני התעסקויות אחרות בעולם הזה, על מי שעוסק בתורת הכלל ותורת הפרט.

מי שעוסק בתורת הכלל, לומד כל מיני תורות, כל מיני חכמות, מודד את ההתקדמות שלו לפי הדפים שהוא למד, לפי כמה כללים הוא יודע, גם לפי כמה מעריכים אותו, זאת אומרת בכלים שאפשר למדוד אותם בעולם הזה.

מה שאין כן התורה של הפרט, שהיא חכמת הקבלה, נמדדת לפי מה שאדם מודד בעצמו ולא שאחרים יכולים לראות בו, להרגיש בו, לדעת עליו. ואז הוא מרגיש את עצמו כל פעם כמה הוא דווקא מתרחק, כמה הוא יותר נבזה ושפל וממש אגואיסט, כמה שקוע בדאגה לעצמו, בלהרגיש את עצמו. לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", מרגיש את הרצון שלו יותר ויותר נמוך, שפל ואת עצמו מרגיש חלש יותר להתמודד עם הרצון, להתגבר על עצמו.

לכן כתוב "דעת התורה הפוכה מדעת בעלי הבתים". דעת תורה, באיזו מידה אדם מתרחק מעצמו, ודעת בעלי הבתים, באיזו מידה הוא יותר ויותר ממלא את הרכוש שלו, ובזה יש הפכיות. לכן המאמר הזה בדיוק מסביר לנו בצורה, ודאי יפה טובה, מה ההבדל בין תורת הפרט שהיא חכמת הקבלה, ותורת הכלל שהיא כל מיני סוגי תורות, אמונות, שיש שם כל מיני חלקים.

נו. תורה נקרא יורה

שמעתי א' בשלח תש"א

"תורה נקרא "יורה" מלשון " יָרֹה יִיָּרֶה", שכוונתו, שבזמן שהאדם עוסק בתורה, בשיעור השתדלותו בתורה, באותו שיעור הוא מרגיש את התרחקותו."

זאת אומרת בשיעור שהוא מתקרב דווקא ולומד יותר ומבין יותר ומרגיש יותר, אז בהרגשה שלו הוא מרגיש שהוא מתרחק, שנעשה יותר גרוע, שמבין פחות, וכן הלאה.

"היינו, שמראים לו את האמת, שפירושו, כי מראים לו את שיעור האמונה שלו, שזה כל היסוד של האמת. שבשיעור שיש לו האמונה, על זה נבנה כל היסוד של הקיום של תורה ומצות. כי אז נגלה לעיניו, שכל היסוד שלו נבנה רק על בחינת החינוך שנתחנך. כי החינוך מספיק לו לקיים תו"מ בכל דקדוקיה ופרטיה. וכל מה שבאה מבחינת החינוך נקרא "אמונה בתוך הדעת".

ואף על פי שהוא כנגד השכל. דהיינו, השכל מחייב, לפי מה שהוא מוסיף בתורה, בשיעור זה הוא צריך להרגיש, שהוא יותר מקורב לה'. אבל כנ"ל, שהתורה מראה לו תמיד יותר את האמת.

וזהו בזמן שהאדם מחפש את האמת, אז התורה מקרבת אותו יותר אל האמת, ורואה את שיעור אמונתו באמונת השם ית'. וזהו בכדי שהאדם יוכל לבקש רחמים, ולהתפלל לה' שיקרבהו אליו ית' באמת, שהוא, שיזכה לאמונת ה'. ואז יוכל ליתן שבח והודאה לה', על מה שהוא זוכה, שהוא קירב אותו אליו.

מה שאין כן, כשאין האדם רואה את שיעור התרחקותו, וחושב שהולך ומוסיף תמיד, נמצא שבונה כל הבנינים על יסוד רעוע, ואין לו מקום להתפלל לה', שיקרב אותו אליו. נמצא, שאין לו מקום להתיגע על זה, שיזכה לאמונה שלימה. כי אין האדם מתיגע, אלא על דבר שחסר לו.

לכן כל זמן שאינו ראוי לראות את האמת, אז הוא להיפוך: כמה שהוא מוסיף בתו"מ, הוא מוסיף במידת שלימותו, ואינו רואה שום חסרון לעצמו.

אם כן אין לו מקום לתת יגיעה ותפילה, שיזכה לאמונת ה' באמת. כי שהוא מרגיש קלקול, שייך לומר תיקון. אבל בזמן שהוא עוסק בתו"מ על דרך האמת, אז התורה מורה לו האמת. כי סגולה זה יש בהתורה, לראות באמת את מצבו האמיתי של שיעור אמונה שלו (וזה סוד "או הודע").

ובזמן התעסקותו בתורה ורואה את האמת, היינו שיעור התרחקותו מרוחניות, ורואה איך שהוא בריה כל כך שפילה, שאין אדם יותר גרוע מכדור הארץ, אז הס"א באה אליו בטענה אחרת, שהאמת היא, שהגוף שלו מכוער מאוד, שבאמת אין אדם מכוער בעולם יותר ממנו בעולם, בכדי שיבוא לידי יאוש, היא אומרת לך כך.

כי היא מפחדת, שמא ישים אל לבו ויבוא לתקן את מצבו. לכן היא מסכימה, למה שהאדם אומר, שהוא איש מכוער. ונותנת לו להבין, אם הוא היה נולד בכשרונות יותר נעלים ובמידות יותר טובות, אז הוא היה יכול להתגבר על רשע שלו ולתקן אותו, והיה יכול להגיע לדביקות ה'.

ועל זה יש להשיב לה, שענין זה, מה שהיא אומרת לו, מובא במסכת תענית דף כ', שבא ר' אלעזר בר ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה. והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר. אמר לו: "שלום עליך, רבי". ולא החזיר לו. אמר לו: "ריקא, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?" אמר לו: "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית". כיון שיודע בעצמו שחטא, ירד מן החמור.

ועם הנ"ל נבין, שכיון שלמד תורה הרבה, זכה על ידי זה לראות את האמת, איזה מרחק יש בינו לבין השם ית'. זאת אומרת, שיעור התקרבותו ושיעור התרחקותו. וזה שאומר, ש"דעתו גסה עליו", דהיינו שראה את הצורה השלימה של הבעל גאה, שהוא הרצון לקבל שלו. ואז נזדמן לו לראות את האמת, שהוא בעצמו אדם מכוער ביותר. ואיך ראה את האמת? על ידי זה שלמד תורה הרבה.

אם כן, איך יהיה לו אפשרות להתדבק בו ית', כיון שהוא אדם כל כך מכוער? לכן שאל, אם כל בני אדם מכוערין כמותו, או שרק הוא מכוער, אבל שאר בני העולם אינם מכוערין? ומה היה התשובה? - "איני יודע". פירוש הדבר, שהם לא מרגישים, לכן לא יודעים. ומדוע לא מרגישים? הטעם הוא פשוט, מפני שלא זכו לראות את האמת, מפני שחסר להם תורה, שהתורה יגלה להם האמת.

ועל זה השיב לו אליהו: "לך לאומן שעשאני". כיון שראה, שבא למצב, שאין הוא יכול לעלות מהמצב שבו נמצא, נתגלה אליהו ואמר לו: "לך לאומן שעשאני". פירוש, כיון שהבורא ית' ברא אותך כל כך מכוער, בטח שידע, שעם הכלים האלו יכולים לבוא לשלימות המטרה. לכן אל תדאג, ולך קדימה, ותצליח."

שאלה: מה זה אומר שהאדם מודד את מצבו האמיתי בהתקרבות לבורא על ידי אמונת הבורא?

במידה שהוא משתוקק להגיע לדבקות, להשתוות עם הבורא, לפי זה הוא מודד את מצבו האמיתי. כי באמת את המצב האמיתי אין לנו כלפי מה למדוד, הכול נמצא בתוכנו, כלפינו. אם אדם לומד וכל הזמן מרגיש כמה הוא יותר רחוק מהבורא, אז הוא צריך להבין שהבורא מראה לו את האמת ולכן לפי האמת הזאת הוא מתקדם. זאת אומרת מתקדם לפי האמת, לא לפי המרחק.

שאלה: במאמר נראה שהאדם רואה את הכיעור שלו בתוך אחרים. ואז הוא אומר "לך לאומן שעשאני", איך לא להרגיע את עצמי?

זה שאני רואה את עצמי יותר גבוה מאחרים זה מראה לי את מידת השפלות שלי, באיזו מידה אני נמצא בתוך האגו שלי. ולכן אם אני מסביר את זה נכון לעצמי, איך אני רואה את העולם, אנשים, חברים, אם אני מתגאה להיות למעלה מהם, אז זה מראה עד כמה אני רחוק. ואז אין לי ברירה, רק להתפלל שהבורא יעזור לי להתקרב אליהם ולהתקרב אליו ולראות את האמת.

לא אמת כמה אני רחוק אלא לראות אמת, שאני יכול על ידי הפעולות, התיקונים שלי הפנימיים להתקרב דרך חברים לבורא.

שאלה: איך להבדיל והאם בכלל ניתן להבדיל אם ההתקרבות לבורא כתוצאה מהשקעה גדולה של האדם בתוך הקבוצה ומהתרחקות מהקבוצה, או ההפך, הוא לא השפיע מספיק?

בדרך כלל כשאדם לא משקיע בהתקדמות האמיתית שלו, הוא לא מרגיש שהוא רחוק. התורה לא מראה לו את האמת. התורה מראה לא את האמת רק במידה שהוא משקיע בהתקדמות הנכונה. זאת אומרת, רוצה להיות יותר קרוב לחברים, יותר קרוב לבורא, רוצה להגיע להשפעה.

אז התורה מראה לו כמה הוא לא נמצא בזה. אם הוא לא משקיע הרבה אז התורה כביכול מרדימה אותו, הכול בסדר, אתה יכול להמשיך כך. או ההפך, עוד יותר מעוררת בו גאווה ואגו והוא מרגיש את עצמו שהוא מוצלח.

תסתכלו על כל האנשים שלא לומדים את חכמת הקבלה אלא שייכים לכל מיני דתות שמקיימות כל מיני פעולות שכל שיטה דורשת ומרגישים את עצמם שלמים, ואין להם שום בעיה. מיום ליום הולך ומוסיף.

מה שאין כן, מי שלומד את חכמת הקבלה יש לו שני מצבים. מצב אחד שהוא רואה את עצמו עד כמה הוא נמצא בדרגה יותר שפלה, נבזית, נמוכה מהאחרים כי הבורא מגלה לו כל פעם את מידת האגו שלו יותר ויותר מפני שהוא יכול להתקדם. ומצד שני, הוא כך מרגיש את עצמו.

שאלה: מה זה אליהו בטקסט? האם זה דעת?

אליהו זה מידת הגילוי. רמת גילוי מיוחדת נקראת "גילוי אליהו".

שאלה: מה הקריטריונים לגילוי חוסר התיקון? מה זה אומר לגלות בתוכי שאני כל כך מכוער ונוראי?

בכל פעם שאני מתקדם אני מגלה את עצמי כיותר אגואיסט, יותר מקולקל. הרצון שלי שנמצא ביסוד שלי מתגלה בי יותר ויותר, ולכן אני מרגיש יותר ויותר גרוע. כי לפי השכל הרגיל, האנושי, ככול שאני מתקדם אני צריך להיות יותר טוב, יותר מבין, יותר מרגיש, יותר נעלה. וכאן אני מרגיש ההפך כל פעם. מתגלה ירידה, נפילה, חושך, לילה ואחר כך רק על ידי העבודה שלי, אם אני עושה אותה נכון, לאט לאט אני מגלה הארה מיוחדת שמעלה אותי ומביאה להרגשת הבוקר והיום.

תלמיד: אבל זה תמיד כולל את האפשרות לתיקון.

לא. ודאי שאתה נעשה יותר ויותר גרוע, אבל אם אתה עושה פעולות נכונות בעיקר בחיבור חברתי, אז מתוך זה בכל פעם אתה מגיע למצב שכל אותו מצב חשוך, שחור, מבולבל מתבהר. מגיע אור מיוחד, הארה, ואדם מרגיש, מבין יותר איפה הוא היה. מהחושך נעשה אור.

שאלה: לפי מה שהוא כותב, אני הכי גרוע בכל העולם, ממש הכי מכוער בכל כדור הארץ. אבל אם אני משווה את עצמי רק לקבוצה שלי, אז יש חברים שהם יותר חזקים ממני, אבל יש חברים שהם פחות ממני בשיעור בוקר, בהפצה. האם הם יותר מכוערים ממני, יותר גרועים ממני? אני כאילו באמצע.

לא. לא לפי ההבחנות הגשמיות, האם הם עושים פחות הפצה או כל מיני דברים כאלה אתה יכול למדוד את עצמך. לא. אנחנו מודדים אותם לפי המסירות שלהם לחיבור בקבוצה ולחיבור עם הבורא, כמה הם נמשכים לזה, כמה הם יודעים להתגבר על כל המצבים, כמה הם מעודדים את החברים בעשירייה, ממש מחזיקים, דוחפים אותם למעלה שיעלו. זאת אומרת, ככול שהם דואגים לערבות בתוך העשירייה, לפי זה אנחנו מודדים את גדלות החברים. מידת הערבות. כמו שבעל הסולם כותב במאמר "הערבות".

שאלה: אם אני אומר "לך לאומן שעשני", זה כאילו אני מעביר את האחריות לבורא. איך מהגישה הזאת תהיה לי הכרת הרע?

אני לא מעביר אחריות לבורא. האחריות תלויה בי, כי בפנייה שלי אני קובע איך אתקדם. אבל אני קובע שאני יכול להתקדם רק על ידי עזרת ה', רק על ידי העזרה שאקבל מלמעלה. לכן זה לא שאני זורק מעצמי את האחריות. אם אני לא אפנה למעלה אז מי יודע מתי הבורא יעורר אותי על ידי ייסורים, כל מיני מכות וכן הלאה. אבל אם אפנה אליו אז ודאי שבתוך הפנייה שלי אני כבר מתחיל לקבל עזרה.

שאלה: מה העצה אם הכרת הרע גדלה עם הזמן, אבל התפילה, הדאגה לחברים, לבורא, להשפיע לו נחת רוח לא גדלה באותה צורה?

זה סימן שאדם עדיין לא שקוע מספיק בתוך החברים, עדיין לא נקשר לעזרת ה', לא מצפה לעזרה מלמעלה.

שאלה: המאמר הזה הוא בין האדם לבורא, אז אם לאדם יש התרשמות שהבורא נותן את הכיעור הזה לאדם דרך התורה, ואת ההרגשה הזאת של הריחוק כדי שבעצם יוכל להתקרב, עדיין לא ברור איך הוא יכול להשתמש בהתפעלות הזאת לטובת העשירייה, לחבר את ההתרשמות הזאת לחברים?

תראו, אנחנו שוכחים שהכלי שלנו, הגוף שלנו, הנשמה שלנו, זה מבנה שנכלל מעשרה חלקים. עשרה חלקים שבהם יש כתר שזה כבורא, ומלכות שהיא כנברא. וכל היתר, שמונה חלקים, נמצאים בדרך מכתר למלכות כספירות דאור ישר, וממלכות לכתר כספירות דאור חוזר, השפעה מהבורא למטה והשפעה מהנברא למעלה. לא יכולה להיות השפעה ממלכות לכתר אם היא לא דרך כל הספירות, בהתכללות עם כולן.

כי אחרת, אם אנחנו לא נכללים עם כולם, אנחנו לא בונים לפנינו את מושג "הבורא", כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", כי אין בורא, איפה ראיתם אותו? איפה מצאתם אותו? אין. וגם כמו שכותב בעל הסולם, אסור לשלוח בו יד, כי אין דבר כזה, זה למעלה מההשגה, מהטבע, מההרגשה שלנו, אבל על ידי השתלשלות הרצונות והשפעה מלמעלה מהבורא, איך שהוא מסדר את הרצונות האלו, מההתכללות שלהם, מהשבירה שלהם ומתיקון היחסים ביניהם, דווקא על ידי כך שאנחנו מסדרים את הדברים האלה יחד, ניתן לנו לבנות את המושג הזה "בורא" כלפיי, כלפינו, לפנינו, מזה שהוא לא קיים, אבל אנחנו כך, בצורה כזאת יכולים לבנות.

לכן, כל הירידות האלו מאינסוף אלינו זו ההכנה, שאנחנו ממטה למעלה נבנה את הבורא בהתאם ליחס הנכון שלנו אליו. ואז יהיה לנו קשר בין האגו של האדם, דרך היחסים שלו בעשירייה, לבורא וההיפך, השפעה מהבורא דרך העשירייה לאדם. ובהתקשרות בינינו, כשלכל אחד יש נתיב אחר לבורא ונתיב מהבורא אליו, כשאנחנו מתקשרים באינטגרציה כזאת, בהתחברות כזאת בינינו, אנחנו בונים כלי שלם, עשר ספירות דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר וזיווגי דהכאה, ההתקשרויות האלה, כל מה שאנחנו לומדים בפרצוף הרוחני, בפרצופים כשהם מתחברים יחד, בסופו של דבר נותנים לנו כדור, צורה שלמה שבה אנחנו מרגישים ישר-אל, זאת אומרת כל אחד שמכוון לבורא, אורייתא שזו ההתקשרות בינינו והקדוש ברוך הוא, שזה הבורא שאנחנו נכללים כאחד במערכת אחת שהיא ככדור, עגולה.

זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות, וזה נעשה דווקא כשאדם מגלה את היגיעה שלו על פני כל אותן הבעיות שהבורא מעורר בו. כי הבורא מעורר בנו, בתוספת האור ממנו, את הרגשת הקלקולים, עוד קלקלו ועוד קלקול, וזה מראה לנו כמה אנחנו יכולים עוד יותר ועוד יותר להתחבר אליו. לכן, העיקר שאנחנו צריכים להבין בכל רגע ורגע בחיים הוא, שיש לנו אפשרות עוד יותר להתקשר בינינו, ובהתקשרות בינינו אנחנו מגיעים לצורת הכדור, לשלמות. ואז יוצא שכל אחד מתקשר דרך כל מיני אירועים, מקרים המתגלים בינינו בעשירייה, עד שאנחנו מייצבים את דמות הבורא.

שאלה: להזדקק לחברים בצורה באמת אמיתית, כמשהו נחוץ בחיים, זה רק בצמצום?

לא. בדרך, אם אנחנו כל הזמן משתדלים להזכיר לעצמנו שההתקשרות לבורא היא דרך העשירייה ולא אחרת, אז עוד קצת ועוד קצת אנחנו מייצבים את הקשר שלנו עם הבורא דרך העשירייה, ומתחילים להרגיש שאנחנו כולנו נמצאים ב-אני, קבוצה, בורא. בורא, קבוצה, אני. ממטה למעלה וממעלה למטה.

שאלה: אבל אחרי הצמצום מופיע צורך אחר.

זו כבר עבודה, זה כבר בדרך, העיקר זה העיקרון, ולפי עיקרון הזה אנחנו צריכים לעבוד. יש כאן אינסוף פרטים אבל כולם מגיעים לפי העיקרון, ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא. זאת אומרת, האדם המשתוקק שנקרא "ישר-קל", "ישראל". "אורייתא" אלה כל האורות שאנחנו רוצים לברר בינינו, והקדוש ברוך הוא שזה הבורא. כל הזמן להיות אני, דרך קבוצה, לבורא, ומה שאני מרגיש זה מה שמגיע אליי מהבורא דרך הקבוצה.

שאלה: כשכבר גיליתי שאני החוליה החלשה ביותר בתוך הערבות שלנו, מסכים עם זה שאני הגרוע ביותר, נותנים לי תירוץ, שאילו נולדתי עם תכונות אחרות אז הייתי כבר מצליח. אני לא מבין את מהות התירוץ הזה, איך זה יכול לעצור אותי?

זה מה שאני מרגיש, שאני לא מוצלח, אבל אילו נולדתי עם תכונות יותר טובות, עם כוח פנימי יותר גדול, אז ודאי שהייתי מתגבר על הכול והייתי משתתף כל הזמן במאה אחוז בקבוצה, בלימוד, בהפצה, בכל מה שנדרש יום ולילה, כמה שאפשר, חוץ מהדברים שאני חייב בהכרח לקיים כמו עבודה, בית, כאלה דברים. כך אדם חושב, הוא לא מבין שהחולשות האלה שמגלים לו, זה כדי שהוא יתקשר יותר, שהוא יוכל להגיע לבורא, שיוכל בכל זאת לעכל את המצב ולפנות לבורא עם בקשה. זה מה שנדרש מאיתנו, אבל שהבקשה שלי תהיה מסודרת נכון. "נכון" זה נקרא דרך העשירייה, בהשתדלות להרכיב את המבנה של העשירייה כמה שיותר נכון על ידי התקרבות בינינו. אנחנו לא יודעים מהו המבנה הנכון, מאיפה אני יודע איפה אני בעשירייה? איפה כל חבר וחבר? ובכלל, אין לנו עשירייה, יש לנו חמישייה, או אפילו כתוב "מיעוט הרבים שניים". אני לא יודע, אבל השתדלות שלי להגיע לכך שהיחסים ביני לחברים יהיו דומים לבורא, שאלה מידות ההשפעה, אז היחסים האלה לאט לאט בונים בינינו קשר כעשירייה נכונה, זאת אומרת, עשר ספירות שלמות שנקראות "פרצוף של הנשמה". פרצוף זו צורה, צורה של הנשמה.

שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות אם לפעמים אנחנו מרגישים יותר שנאה כלפי אנשים מהעולם במקום מאנשים בעשירייה? איך להתמודד עם זה?

אני לא חושב שאנחנו צריכים להתמודד עם זה, אני חושב שאנחנו צריכים להשתדל להשקיע את כל הכוחות שלנו בקשר בינינו, כי זה מה שחשוב לנו בהתקדמות הרוחנית, וכל היחסים שלנו כלפי העולם הם יסתדרו מאליהם, לאט לאט.