שיעור בוקר 10.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.05.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/vdflRkqs?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 16,

"מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך"

שמענו מאמר "מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך". כלומר למה הבורא עשה כך שלהגיע למטרת הבריאה, להידבק בו, להיות דומה לו, הנברא צריך להתחלק להרבה חלקים. והחלקים האלה נגד רצונם, כשכבר יש ביניהם אהבה עצמית שמרחיקה אותם אחד מהשני, דווקא כנגד זה הם צריכים להידבק אחד בשני, והדבקות אחד בשני היא ממש נעשית כדבקות הנברא הכללי הזה בבורא. במידה שהחלקים נדבקים אחד לשני במה שנקרא נשמת אדם הראשון, בנשמות הפרטיות, במידה הזאת הם מתחילים להתקרב לבורא, להידמות לו.

למה הבורא לא עשה כך בלי שהנברא יתחלק לחלקים? נגיד שצריך לעבור את הדרך מצורה הפוכה, מעל מנת לקבל, לצורה הדומה לבורא, לעל מנת להשפיע, אז למה הנברא הכללי לא יכול לעשות את זה לבד, הנשמה האחת, למה היא צריכה להתחלק לאלפי חלקים, כך לא שהם יתחילו להידבק בבורא, אלא האמצעי להידבק בבורא יהיה הדבקות ביניהם. זה לא מובן. אנחנו יכולים להבין שכך זה בנוי, אבל האמת זה לא מובן מפני שאנחנו לא מבינים מה זו ההתהפכות שישנה בתכונות קבלה והשפעה.

העבודה לא יכולה להיות מכוונת בצורה ישירה כלפי הבורא, כי הוא התענוג, הוא הכוח, הוא המקום לדבקות, הוא המקור. כמו שבעל הסולם אומר, שאם היינו עובדים כלפיו, להידבק בו, ומפני שהוא מקור התענוגים, אז היינו כל הזמן חושבים על התענוג שמקבלים ממנו. ברגע שהיינו מכוונים את עצמנו אליו, רק אליו, גם כאמצעי וגם כמטרה, גם כאמצעי וגם כתוצאה, אז היינו רצים כגנב לפני כולם לצעוק תפסו את הגנב. הרצון לקבל היה שמח להידבק בבורא והיה רץ לזה ללא שום הגבלות. זה מה שבעצם הקליפה עושה.

בזה שאת העבודה הזאת של דבקות בבורא אנחנו יכולים לבצע על חומר אחר, על הדבקות שלנו בנשמות האחרות, וודאי שזה כאמצעי כדי להידבק בבורא, אבל את האמצעי הזה אנחנו חייבים לבצע עם הרצון לקבל שלנו, אז יוצא שבזה יש לנו מין בידוד, הגנה מזה שלא ניגע ישירות במקור התענוגים והכוחות. אלא נוכל לעבוד עם הרצון לקבל שלנו, עם האגו שלנו, ממש כנגד האגו, ולפנות לבורא שייתן לנו כוח להרוס את האגו ולהידבק בחברים. ובמידה שנדבקים בחברים, אנחנו כבר יכולים להיות בטוחים שבמידה הזאת אנחנו כבר עוברים לדבקות בבורא.

אבל בזמן העבודה, כשאנחנו שוברים את הרצון לקבל, את האגו שלנו שדוחה כל אחד מחברו, בזה שעובדים אנחנו בטוחים שלא נימשך לחבר, כי אין שום תענוג בחבר לרצון לקבל שלנו, ההיפך. אנחנו יכולים להיות בטוחים שהעבודה שלנו לא תתהפך לרווח לקליפות, אלא על בטוח אם אני עובד באהבת חברים ומבקש מהבורא כוח לבצע את האהבה הזאת, אז אני ממש הולך לרכוש את כוחות המסך, כוחות על מנת להשפיע. זו בעצם הסיבה לכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך".

כתוצאה מזה אנחנו מרוויחים כלי שלם שיש בו את כל סוגי ההבחנות. דווקא על ידי כללות כל ההבחנות, מזה שאנחנו נכללים מכל ההבחנות האלו, מכל הנשמות, כל אחד נעשה כלי שלם בגודל של אדם הראשון, והכלי הזה באמת דבוק בבורא, מגיע לדרגתו. כל אחד ואחד מגיע לדרגת הבורא.

הרב'ה נותן כאן דוגמה ממה שקורה בעולם הזה. כל אחד ואחד בעולם הזה עושה איזושהי עבודה, אנחנו מתחלפים בעבודות האלו, כל אחד משרת את השני, וכך אנחנו יכולים לחיות וליהנות מההישגים, מהתמורה של כל אחד. לא שכל אחד יכול סתם לקחת את הדברים של השני, אלא בכל אחד יש דברים מיוחדים משלו שבשני לא נמצאים. הוא נותן דוגמה של נשים שלא יכולות לעשות מצוות, פעולות כמו גברים, או גברים כמו נשים וכולי. כל אחד יכול להוסיף דברים שלא יכולים להיות אצלי מלכתחילה, אפילו בתוך הנשמה שלי. יש רצונות בנשמה שלי ויש רצונות בנשמות אחרות שלא קיימים אצלי אפילו במקצת, אם אפשר כך להגיד. ואני, על ידי התכללות, על ידי הדבקות בנשמות אחרות, בזה שאני שובר את הדחייה מהן, את האגו שלי, ולמען הבורא אני מוכן להידבק אליהן, בזה אני רוכש את התכונות שלהן והן ממש הופכות להיות לשלי.

הכלל "ואהבת לרעך כמוך" נותן לאדם את שלמות ההשגה, שלמות היגיעה, שלמות היכולת לעשות את הנתינה לבורא. ללא התחלקות נשמת אדם הראשון לנשמות פרטיות לא הייתה לנו אפשרות שום דבר לעשות. זה כמו אדם הראשון, הוא לא הבין שאפשר להיות בדבקות בבורא יותר מכלי דכתר עם אור הנפש. אלא רק על ידי זה שבא אליו הנחש, פיתיון כזה מהכלים דקבלה, כלומר הנחש כבר בא מעבר למחסום, מעבר לטבע השני על מנת להשפיע שזה האדם, והנחש על מנת לקבל. הבורא סידר כאן את הפכיות הצורה ממנו עוד לפני השבירה, זו המלכות דאין סוף שלא יכולה להתהפך.

אם הבורא לא היה מסדר לנו את זה מקודם, הנקודה הזאת של אדם הראשון הייתה רק עם אור הנפש, דבוקה כענף בשורש וזהו. זה שבא הנחש ואדם רוכש את כוח הנחש, שזה הפירוד בין כל החלקים שלו, ועכשיו כל החלקים שבו שהיו רצון אחד, הם הרבה רצונות וכל אחד מקבל דחייה מהשני, עכשיו כוח הדחייה ההדדי הזה, בין חלקי האדם הראשון, בין הנשמות הפרטיות, זה כוח עצום שהוא בהחלט כנגד כוח הדבקות של הבורא.

זאת אומרת, כוח הפירוד זה כוח כנגד כוח הדבקות, כוח הקבלה הוא כנגד כוח הנתינה, ואז אדם יכול בהחלט לעבור מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע.

זאת אומרת, לעשות את הבירורים והעברה בביטחון כך שזה לא יהיה כגנב שצועק "תפסו את הגנב", זאת אומרת שהרצון לקבל לא יפריע לו בזה. יוצא שלאדם מלכתחילה יש עכשיו גם רצון לקבל וגם משהו מהרצון להשפיע, וכשהוא מתחיל להשתמש בזה, הוא כבר בטוח שכמו שהכלל הגדול הזה אומר "ואהבת לרעך כמוך", לפי הכלל הזה הוא בהחלט יכול להגיע לצורת ההשפעה, לצורת הבורא.

תלמיד: הרבה פעמים אחרי שאדם עובד עם החבר ומגיע להפכיות הצורה מהבורא, הוא נכנס לייאוש, ואי אפשר להמשיך. מה חסר לנו כאן?

אחרי הרבה פעמים שאדם מנסה משהו עם החבר, הוא מתייאש ובהחלט מרגיש שלא הולך, לא מסתדר, שהוא לא מוכן לזה, או החבר לא מוכן לזה, או התנאים ביניהם הם לא בדיוק לזה. אנחנו בזמן ההכנה עוברים הסתר רגיל והסתר כפול, והזמנים האלו שאנחנו עוברים, הם מאוד מיוחדים. אנחנו לא יודעים מה אנחנו עוברים, אבל בהחלט במשך שנים אדם צריך לנסות ולעבור ולשמוע ואיכשהו "להיטגן" על המחבת הזאת, שמנסה, לא, וכן, ולא, ככה, על אש קטנה.

עד שהוא מגיע למצב שבאמת מתחיל להבין שהדבר הזה הוא נחוץ, ומה שלא נחוץ זה כל האפשרויות שהוא חשב קודם שיש לו בחיים, גם להצליח במקצוע, ובמשפחה, ובחברה בכלל, גם להגיע לעבודת ה' ובתוכה להצליח להיכנס לרוחניות. הוא רואה שכל הדברים והתמונות שהיו לו, איך הוא משתכלל בעולם ומסתדר, כולם כולם באים ומצטמצמים, כמו הדרך שמצטמצמת ומובילה רק ליציאה אחת שמביאה אותו ישר לתוך החברה ולקשר עם החברים, וחוץ מאיך להסתדר ביניהם, הוא לא רואה כבר שום אפשרויות אחרות. זאת הנחיצות שצריכה לבוא לאדם במצב כזה.

והנחיצות הזאת לא באה מזה שעכשיו מתחילים לספר ולקרוא, אלא זה אחרי הרבה פעולות של - בהסתר ובהסתר כפול, שפשוט מאין ברירה, לאט לאט קורה משהו באדם. הבירורים האלה לאט לאט מתקבצים יחד ומביאים אותו לתמונה כזאת, שלא יכול להיות שום דבר אחר, אלא זה מה שאני צריך לעשות. והוא מתחיל להיות מרוכז בזה בעצמו, וכל יתר התמונות נעלמות ממנו.

הוא בעצמו אפילו מתפעל מעצמו איך יכול להיות שקודם שמע על זה נגיד חמש שנים, ובכל זאת לא הרגיש שזה חשוב, אלא "מילים, מילים בסדר, אמרו, סיפרו, כתוב", ועכשיו כל הניסיון שלו, כל הפעולות שעשה, ממש מביאים אותו לזה שהוא בעצמו רואה וחושב שזה כך, ועכשיו כבר שום דבר בחיים שלו לא מזיז אותו לאיזו תמונה אחרת. וזה מוזר, אהבת חברים מתחילה להיות ממש מובנת לו בנשמה, מובנת לו כאמצעי שאחריו עומד העולם הרוחני, פשוט כך - זה, ואחרי כך - זה. ואחרי כן זאת ממש הדלת שדרכה אני עובר. זה צריך להתייצב בתוך האדם, ולזה נדרשים הרבה זמן ופעולות שמנסה ועוזב, ככה וככה, עד שהכול נעשה רק מילים, אבל לזרז את הזמן אנחנו יכולים.

לכן אפילו אם אנחנו רחוקים, כמו שהרב'ה היה כותב לנו את המאמר הזה, מי הבין אז מה הוא כתב? אלא "כתוב, בסדר, רבי עקיבא אמר". ואם איכשהו עוד פעם משתדלים בקבוצות, אולי באופן כזה לגשת לעניין, כל הדברים האלה מועילים. בפרט העבודה יחד שבה איכשהו הכול הולך ומתקבץ לסכום הפעולות בכל מיני אפשרויות כאלו שאדם מגיע להבנה מתוך עצמו שזו באמת הפעולה שצריכה להיות.

אז אף אחד לא יכול לשכנע אותו אחרת, זה כבר מתייצב בו כך. ולפני כן יש מה שנקרא "הכנה". צריכים לנסות אבל זה שלא יוצא ועוזב, זה לא נורא, כך זה צריך להיות. לכן מה שאתה שואל "הרבה פעמים ניסיתי ככה, ניסיתי ככה, לא יכול", נכון, לא יכולת וכך צריכים עוד ועוד להמשיך.

תלמיד: אבל בו ברגע שבן אדם מנסה לעבוד בכוח, הוא מבין שאין לו כוח. איפה הכוח?

אתה חושב שאם אדם מגיע לנחיצות בזה, אז אין לו כוח? אם זאת נחיצות יש לו כוח, אין דבר כזה. הנחיצות נותנת הכוחות. חשיבות, וחוסר נחיצות או חשיבות מביאה ייאוש, אפתיה כזאת, חוסר התעניינות.

תלמיד: מה זו נחיצות?

נחיצות, זה שאני עשיתי כל כך הרבה פעולות בזה, השקעתי בזה המון, שאני יודע שזה הדבר היקר שעומד לפני, האמצעי הזה, ואני מתחיל להרגיש שהאמצעי הזה יש לו אותו ערך, יוקר, כמו המטרה שעומדת אחריו. ממש אותו ערך, כי על ידי האמצעי הזה אני משיג את המטרה. לכן אומרים "ואהבת לרעך כמוך". אז תגיד שאני צריך לעבוד, להתחבר איתו איכשהו. לא. זה מתחיל להיות כמו "ואהבת לבורא" כך "ואהבת לרעך כמוך", כי החשיבות של דבקות בבורא, ממש עוברת עוד לאמצעי שקודם לזה, לחשיבות, לדבקות בחברים.

תלמיד: איך להיות עם השתוקקות למטרה מאוד חזקה אם אין נחיצות למטרה?

נחיצות למטרה עולה בגלל שאתה כל הזמן עובד על חשיבות המטרה, ומתוך זה מגיעה אליך גם נחיצות וחשיבות של האמצעי.

אסור לנו לשכוח שאהבת חברים זו דבקות, דבקות בחברים היא אמצעי לדבקות בבורא, אמצעי בלבד. אבל בגלל שזה אמצעי לדבר החשוב ביותר במציאות, אז אני מתחיל לקבל לזה אותה דרגת חשיבות, זה פשוט נעשה אצלי הכרחי. זה מאוד מוזר, מכל התמונות שיש לפניי בחיים, להצליח בכל מיני ערוצים אחרים, אין, כל הערוצים האלה נעלמים, מתבטלים כך, ונשאר לי רק ערוץ אחד שבו אני רוצה להצליח שהוא קשר עם החברים, כי מתוך הקשר הזה אני אקבל כוח להתקשר עם הבורא. זה בינתיים.

אחר כך כשמתחילים באמת להתקשר עם החברים, מתחילים לראות מה אפשר לקנות על ידי הקשר הזה, איזה תכונות, איזו עשירות הרגשה, איזו יכולת השגה, כי קונים כלים נוספים. מה זה הכלי האחד שלי שאני עכשיו חי בו ומשתוקק? אני מתחיל לחבר לעצמי עוד ועוד כלים, ופתאום במקום העולם הזה, אני מרגיש כפול, מכופל, אתה מבין מה זה, איך זה יכול להיות. עד כמה עמקות הבנה, אפילו בתוך החומר הזה, כבר אדם מקבל.

אנחנו לא מבינים איך זה להסתכל בעיניים שלי ובעיניים של עוד מישהו יחד, איזו התרחבות הדעת זה נותן. אנחנו לא מבינים את זה, כי זה לא סתם עוד מאה אחוז חוץ ממני, זה הבדל איכותי אחר לגמרי. יש לי ראש אחד, ובראש האחד יש מחשבות קטנות וגדולות, וכאן אלו לגמרי מחשבות אחרות. אין מילים.

תלמיד: האם החבר שלי צריך להיות באותה השגה, באותה הבנה כמוני, זה נקרא חבר, או זה לא משנה? הוא צריך לחפש ולמצוא גם להיות באותה הבנה באותה השגה?

לא חשוב לי מה החבר, דרגת החבר בכלל לא חשובה לי. אלו יכולים להיות תלמידים בכיתה א' אצלי ואני מרוויח מהם, זה לא חשוב. זה כמו שאנחנו אומרים שהבורא מתייחס אלינו כמו שאנחנו נמצאים בגמר התיקון. זה לא חשוב איך אני עכשיו מרגיש את עצמי.

זאת אומרת זה לא חשוב איך החבר עכשיו מרגיש את עצמו, אני יכול לפתוח אותו לעצמי לפי הדרגה הרוחנית שלי, לפי המידה או היכולת שלי להתחבר אליו. אני יכול אפילו להגיע למצב כמו הבורא, שאני רואה אותו בגמר התיקון ולוקח את כל הכלי שלו של גמר התיקון.

תלמיד: בשביל מה לי לרומם את הסביבה בתוכי אם הכול תלוי בי? אני צריך לעבוד על עצמי.

אני צריך לרומם את הסביבה, ומה זאת אומרת לרומם את הסביבה? לרומם את הרעיון הזה שאם אני לא אדבק בחברים, לא אשבור את האגו שלי, אז אני לא אוכל להתחבר אליהם. אם אני יכול להתחבר אליהם, אז אני דבוק בבורא, ואם אני לא יכול להתחבר אליהם, אז אני לא דבוק בבורא, לכן אני צריך את החשיבות הזאת להעלות.

תלמיד: מה זה אומר להתחבר לרצון של חבר לרוחניות? איך קורה התהליך הזה של ההתחברות הזאת? למה בדיוק מתחברים?

מה זה להתחבר עם הרצון של חבר לרוחניות? רב"ש כותב "בענין אהבת חברים".

"א. הצורך לאהבת חברים ...

ב. מה הוא הסיבה שבחרתי דוקא בהחברים האלו; ... ומדוע החברים בחרו בי, ...

ג. אם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה, או שמספיק שיש לו אהבה בלבו". הרב"ש שואל על זה, למה דווקא בחרתי בחברים האלו.

זה מה שאתה שואל?

תלמיד: לא, זה שבחרנו, זה בסדר. עכשיו מתחילה העבודה. אמרנו שצריך להתחבר בין החברים רק לפי הנקודה הזאת של דבקות למטרה, דבקות בבורא. ההתחברות הזאת, צירוף הרצונות, איך הדבר הזה פועל? מה החוקים שם?

אני חושב שדיברתי כל כך פשוט. אם יש פחות הפרעות, אז אני יכול להוציא יותר. אני לא מבין את השאלות.

תלמיד איפה הראש שלי צריך להיות, האם בזה שהחברים יאהבו אותי או בזה שאני אוהב את החברים, או שזה צריך להיות בשווה?

אני לא צריך לדרוש מהם את האהבה, אני צריך רק לדרוש מהם שיאפשרו לי לבצע את הפעולה הזאת "ואהבת לרעך כמוך". ודאי שאם לפעולה הזאת אני צריך גם דוגמה מהם, שהם מתייחסים אליי יפה, אז צריך גם את זה, אבל מלכתחילה לא צריך את זה. אם אני יכול לבצע "ואהבת לרעך כמוך" לאנשים שהם פחות או יותר גם מכוונים לאותה מטרה, אז הם יכולים עדיין להיות כמו מתחילים, עדיין רק שומעים את זה ושום דבר לא קורה להם. זה לא חשוב. אני לא צריך להיות בין חברים כאלו שיש להם כבר הבנה ודרגה גדולה בעבודת ה'. זה בעצם תלוי בי כמה אני אהנה מהחברה. ודאי שלא במאה אחוז זה תלוי בי, מפני שאנחנו צריכים לחמם את החברה בכללות ואני נמצא תחת השפעת החברה, והחברה צריכה להשפיע אליי, אבל בעצם ההשקעה שלי היא הקובעת.

תלמיד: מה המיוחד בעבודה הזו שהיא לראות את כל החברים שווים?

העבודה הזו שבה אנחנו משתדלים לראות את כל החברים שווים היא הכרחית, אחרת הם לא נקראים חברים. אם הוא יותר גדול ממני, הוא רב, אם הוא פחות ממני, הוא חבר. אם הוא שולט עליי, כלומר לא שהוא רב שאני מעריך, אלא הוא גם שולט עליי, אז הוא בעל הבית ואני כבר עבד, אין לי בכלל אפשרות לעבוד בבחירה חופשית, אני לא חופשי. לכן אומרים חברים, זה חייב להיות הומוגני.

מאוד חשוב כשמדברים על זה, ובכלל כשנמצאים לא בעניין המפעל אלא החברה, שכולם אז שווים, צריך מיד להבין איפה נמצאים ולעשות את התיקונים האלה. ובהחלט לא לייחס זה לזה, כמו שיש לך מנהל במחלקה במפעל, אסור בכלל שבזמן אחר הוא יהיה מנהל, אלא שזה לגמרי יהיה מנוטרל.

לכן לעבוד יחד לצורך פרנסה, עבור מתחילים זו יכולה להיות בעיה, כי אז אחד מתחיל להיות תלוי בשני וקשה להיות לגמרי חופשי מזה. זה לפעמים קורה בחברה. היו אצל הרב'ה כאלה מקרים וזה עצר אנשים, הם כבר לא יכלו להתייחס אחרת, כי אחד היה הבוס הגדול, והשני היה אחד מעשרות הפועלים שלו. זה הקרין אחר כך לחברה יחסים לא טובים. הם לא אשמים, הם היו רוצים להפטר מזה, אבל לא יכלו.

תלמיד: איזה נזק לחברה יכול להיגרם מכך שאני לא עושה את העבודה הזו?

נזק לחברה, אדם שלא משתתף באהבת חברים, הוא כאילו גונב. אבל יש שגונב שקל ויש עשרה או מיליון שקלים. בהתאם להתפתחות החברה, כך זה נחשב, כך מעריכים.

אצל מתחילים לא שמים לב לכלום, העיקר שישמעו ושוב ישמעו ולא יעשו כלום, אולי הם יצחקו מזה, אבל בינתיים זה מטפטף. אבל למתקדמים כמו שכתוב, "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה", שם זה כבר בהחלט לפי דרגת ההתפתחות.

חברה שמתקדמת צריכה להיות מאוד רצינית וזהירה, יותר ויותר נחוצה בפנים, ושומרת בעדינות ובקפדנות על כל הדברים האלה. כמו שרב"ש כותב במאמרים, שבתוכם הלב בוער ומבחוץ זה ההפך אולי, אפילו צחוק, אבל בפנים זה ברזל.

תקרא את ה"סנה בוער בקוצק", כל מיני סיפורים כאלה, לפחות את זה.

תלמיד: למה אני צריך לעבוד על גדלות החבר, בו בזמן שאני רואה אותו בגמר תיקון והוא גדול?

למה צריך לעבוד על גדלות החבר, אם הוא כבר גדול בעיניי?

תלמיד: ככה אני לא רואה אותו. אבל כשאני רוצה משהו ממנו, אז בשבילי הוא גדול.

אני לא יודע למה זה. הם אומרים לך במילים האלה מה תרגיש במצב שאתה באמת תתקדם לפעולה בחברה, שהפעולה הזאת תפתח לך את הכניסה לעולם הרוחני. זה מה שהם אומרים. אז תתייחס לכל חבר כגדול הדור, שהוא חשוב מאוד, ולא שהוא חשוב רק כדי להשתמש בו כמו בסמרטוט, להיכנס דרכו לרוחניות ואז לזרוק אותו. הוא נעשה לך חשוב כחלק מהנשמה העתידה שלך שעכשיו אתה מתחיל לבנות אותה.

החשיבות שלו והחשיבות שלך הופכות להיות ממש אותה החשיבות. כי אתה מצרף אותו אליך בפנים, ושתי הנשמות האלה יחד כאחת נכנסות כבר יותר קרוב לבורא. עד שמתאסף סכום מסוים של נשמות והאדם נכנס פנימה.

זו חשיבות אחרת ממה שאתה עכשיו חושב, זו חשיבות של הנשמה שלו, זה ממש החלק הכי פנימי שבו. הוא בשבילי הופך להיות ממש יהלום. כי בו, בתוך הנשמה שלו, כשאני אצרף אליי בשבירת הרצון לקבל שלי, בנשמה שלו דווקא אני אגלה את הבורא. התגלות האלוהות תהיה בנשמה המחוברת אליי.

תלמיד: אני רואה יחס רציני של חבר למטרה, רואה שזה בשבילו הדבר הכי חשוב, ושזה נותן כוח לחשוב שהדבר הזה באמת הכי חשוב. איך רואים מעבר לזה תכונה? מה אתה מחפש מעבר לכך שיש עוד אחד כמוני שמחזק אותי בזה שזה חשוב?

אנחנו מתפעלים מהחברה, מדעת החברה, זה הדבר היחיד שפועל עלינו בנוסף לכל התכונות הטמונות בנו מילדות, מלידה. יש רק נתון אחד שיכול להיות בשינוי, להשפיע עליי, להיכנס לטבע שלי ולהיות בתוכו כמו שנולדתי אתו. יש לי את כל הגנים ואת כל התכונות ואני לא מסוגל להפטר מהם ולא לשנות אותם אפילו, ונתון אחד שבא מהחברה נכנס ממש כשווה ביניהם ובאותה מידה משפיע.

יש בידיים שלי איזה כוח יוצר שהבורא מסר בידי החברה, ואני בבחירה שלי בחברה יכול את הכוח היוצר הזה להכניס בי ולשנות את היוצרות שלי. אנחנו לא מודעים עד כמה אני נכנס לתוך הנשמה שלי בזה. אני לוקח את החברה, מסובב אותה בדעה אחרת, בכל מיני הסתכלויות אחרות, לוקח את כול הידיעה של החברה, את כל המסר שלה ומכניס לתוכי. וזה מתחיל לעבוד אצלי כאילו שאני עכשיו באותו רגע יוצר את עצמי, בורא את עצמי. ניתנת לאדם הזדמנות כמו של הבורא, נתנו לי את היכולת של הבורא, רק דרך החברה.

למה דרך החברה? מפני שרוצים שבזה אני אעשה את הבחירה החופשית שלי, שאני אלך לחברה ואדרוש ממנה, אבחר מראש את החברה, איך היא תשפיע עליי. ומתי מתחילה להיות באמת הבחירה החופשית הזו? כשאני מוצא את החברה, בונה את החברה באופן שהיא נותנת לי כיוון לבורא, אז זה נקרא מימוש הבחירה החופשית. כל יתר הדברים לא נקראים מימוש הבחירה החופשית שלי, זה נקרא מימוש הבחירה של החברה. חופש הבחירה של החברה, זה כשהחברה בוחרת באיזה חופש לבחור איך להשפיע עליי, והיא עושה את זה.

מתי זה נקרא שאני בוחר בבחירה החופשית שלי? כשלפי הנקודה שבלב אני מוצא את החברה. הנקודה שבלב היא הדבר היחידי שיש בי, הוא שלי ולא תלוי באף אחד, זו הנקודה העצמאית שלי, הייחודיות שלי. לפי זה אני לוקח חברה, וכמו שהמוזיקאים מכוונים את הכלי לפני שהם מנגנים, כך אני מכוון את החברה שהיא תנגן בדיוק לפי החיסרון שלי שבנקודה שבלב, ואז אני מושפע ממנה לפי הנקודה שבלב שלי, וזה נקרא "בחירה חופשית שלי". אחרת זו סתם בחירה של חברה. היא "שלי" מפני שזה בא מהנקודה שבלב שהיא שלי בלבד.

תלמיד: אני מכוון כלפי החברה או שאני צריך לכוון כלפי כל חבר באופן אישי?

אני לא צריך לכוון באופן אישי, אני צריך לקבל מהחברה התרוממות כללית למטרה, לבורא. אני לא צריך לבדוק איך החברים חושבים על זה בדיוק, כך או כך, העיקר אם יש בעירה, אם הכול בוער, אז הנקודה שבלב נדלקת מזה עוד יותר, היא מקבלת תוספת אש. אם יש לי דליקה קטנה, אחד זורק פנימה אש, השני פחם, השלישי סמרטוטים, הכול נדלק אצלי, זה כבר לא חשוב ממה, אני מקבל התפעלות. ומה בדיוק אצלם? את החומר שלהם, את המחשבות של ההתפעלות אני לא בודק, זה לא חשוב. חשוב לי שזה משפיע עליי בצורה חיצונית.

תלמיד: מה זה לוקח ומכניס? איך אתה לוקח ממישהו ומכניס בפנים?

איך אני לוקח מהחברה ומכניס בי? במידה שאני רוצה להיות תלוי בחברה. אומרים שילד קטן הוא ראש המשפחה. איך יכול להיות? כי אני כל כך מעונין בו, שמה שהוא אומר בשבילי זה מאוד חשוב. אני מכניע את עצמי כלפיו. אני מוכן לשרת אותו, אני מוכן שהוא יגיד ואני אבצע. בצורה כזאת הרצון שלו עובר אליי ואני מתחיל לבצע אותו. זה על ידי החשיבות.

תלמיד: אם אנחנו אומרים שאני צריך לראות את החבר כגדול הדור, כגדול ממני, למה אמרת שאנחנו צריכים לראות אותו כשווה?

ביחס לחברה ולחברים יש לנו כמה צורות יחס - שאני פחות מהחבר, שווה לו, ויותר ממנו. וכל מצב ומצב חייב להיות במימוש כדי שאני בהחלט אממש את הבחירה חופשית שלי. אני כאילו לוקח את החברה ככלי, אני מכניס לה את הדעה שלי, אני רוצה לקבל מהם התפעלות מהדעה שלי, והחברה הופכת להיות כמגבר. אני מכניס באינפוט סיגנל קטן, ומוציא באוטפוט אותו דבר אבל גדול, זה מה שאני רוצה. אני בא לחברה, זה נקרא "בחירה חופשית שלי". זה לא נקרא שאני בא ומכניע את עצמי וחבר'ה תעשו מה שאתם רוצים, קחו את הראש שלי ותכניסו לשם מה שאתם רוצים. לא, מה פתאום. אחרת זה לא נקרא ש"אני גדל".

לכן אני לא צריך להיכנס לפרטיות של כל אחד ולהתערב לכל אחד מהחברים בעבודה ה' שלו. אני צריך התפעלות כללית. אי אפשר, איך אני יכול להיכנס לנשמה אחרת? אני אף פעם לא יכול להבין אותה.

תלמיד: נגיד שאדם נמצא במצב של התפעלות מהחברים, ומכל מיני טעמים, אולי מטעם בושה, הוא לא מגלה את זה לחברים, מסתיר את זה מהם. האם זה נקרא שהוא גונב מעצמו וגם מהחברים?

אדם שלא מבטא בפועל במידה מספקת את כל היחס שלו לחברה, כדי שרוממות המטרה, חשיבות החברה, חשיבות הבורא, יהיו בולטים ומשפיעים על כולם, נקרא שהוא גונב מהחברה. ודאי. יכול להיות שבפנים הוא בהתפעלות ובחוץ לא. לחברה שמתחילה את העבודה מאוד חשוב איך זה מבחוץ. בחברה מתקדמת, שבה מתחילים להרגיש אחד את האחר ולהבין, ויש איזה כוחות משותפים, וכבר מתחילים להתפעל בלי לראות אחד את האחר, אז זה כבר לא כל כך חשוב, וההיפך, יכול להיות שהצורה החיצונית היא בכלל הופכית.

תלמיד: למה זה כל כך קשה להיות שווה לחברים, למה לא רואים בזה רווח?

למה בעבודה כזאת לא רואים רווח?

תלמיד: למה כל כך חשוב להיות שווה לחבר? יש חברים שאתה מרגיש כלפיהם גדול או קטן, למה לא רואים רווח בלהיות שווה?

למה לא רואים רווח בלהיות שווה? כי בשווה אף פעם לא מרוויחים. אם מה שיש לך יש לי, אז מה יש לי ממך? שום דבר. אם אתה יותר ממני אז אני יכול לקבל ממך. אם אתה פחות ממני אז אני יכול להשפיע עליך ולהרגיש שאני חשוב. ואם אתה שווה לי, מה יהיה לי ממך? אז קיים או לא קיים, זה אותו דבר. לכן חברים, ממש חברים, זה דבר מאוד מאוד מסובך. הם כאילו לא נמצאים אם הם כמוני.

תלמיד: אז מה עושים?

עושים כך, שאם אנחנו באמת חברים אז אין לכל אחד יותר מהאחר, אלא הרווח שלנו הוא בינינו, לא בי, ולא בך, ולא בו ובו ובו, אלא בקשר בינינו, שם הוא הרווח. ובהחלט שם, בנקודת המפגש, ששוברים את הכוחות שמרחיקים אותנו אחד מהאחר, ובמקום זה נדבקים אחד לאחר כחברים, אז הדלק הזה שבונים בינינו הוא כבר כוח ההשפעה.

תלמיד: מהו הדבק הזה? למה זה לא סתם יחסים בהמיים, סתם חברות, מה זה שהשכינה תשרה בינינו?

שהשכינה תשרה בינינו זה נקרא שעל הדבק הזה, על הכוחות דהשפעה שיש בין אחד לאחר, נוצר הכלי.

תלמיד: ומה שאני צריך לתת לו יכול להיות הפוך לחלוטין ממה שהוא צריך לתת לי?

מה כל אחד נותן לאחר? לא יותר מהתפעלות. לא צריך יותר. כמו שהרב"ש כותב, התרוממות הרוח, "שמחה" מה שנקרא. ודאי שלא שמחה משטויות, אלא שמחה מגדלות המטרה ושייכות המטרה אליי, זה מה שאני צריך לתת לחבר.

תלמיד: איך אפשר להימנע מקלקול היחסים בין החברים?

איך אפשר להימנע מקלקול היחסים בין החברים? אי אפשר. בכל רגע במיוחד מהשמיים הבורא מבלבל את היחסים בינינו ומעלה את הרצון לקבל בכל אחד, ושוב כל אחד ואחד חייב בהתאם לזה לעדכן את המצב שלו כלפי החברה. זו עבודה, אחרת איך תעלה? איך תעבור את הדרך אם הוא לא יעזור לך בלקלקל אותך כל פעם? איך מתרחקים מתינוק כדי שהוא יעשה צעד, עוד שני צעדים, עוד צעד ועוד צעד, עד שהוא מתחיל ללכת? איך יכול להיות שאדם יגדל לא על ידי הפרעות? וההפרעות האלה מכוונות במיוחד, לפי כמות, לפי איכות, לפי האופי, לפי השכל שצריך לקבל את התהליך, לכל הדברים, ולא לעכשיו, אלא מתחשבים כבר בכל המדרגות הבאות שבהן תצטרך את כל הדברים האלה. זה מנגנון סגור, כל פרט ופרט מחושב עם אין סוף פריטים ולאורך כל הדרך.

תלמיד: האם אנחנו מדברים על התקשרות קונקרטית למישהו, שאני משפיע לו ומקבל ממנו, או על התפעלות כללית כזאת, שאני מכניס משהו לחלל סגור ומקבל ממנו?

לפעמים כך ולפעמים כך. אנחנו צריכים להתפעל מהחברים לפעמים בכללות ולפעמים ממישהו מסוים. אני לא צריך לנעול את עצמי על מישהו ולהתחיל ממש לעבוד איתו, להיכנס בתוכו, לאנוס אותו. יותר טוב לעשות את זה עם כללות החברה. ודאי שצריכים כך וכך, אבל אדם שמתחיל להיות מחובר מאוד עם מישהו אחר הוא כבר מלכתחילה הולך מפני שקל לו, או שיש לו כל מיני חשבונות. "אין חכם כבעל ניסיון", אי אפשר כאן להגיד, אפילו לבטא את כל הדברים האלה אי אפשר. יש פה דברים שמסתדרים כך וזהו.

תלמיד: בקשר אישי זה אותו דבר?

קשר אישי, ממש אישי אישי קרוב, זה לא דבר טוב. כי הוא כבר קושר אותך בצורה בהמית, ואילו אתה צריך לחדש כל פעם את הקשר שלך בצורה רעיונית מטרתית. אז אם יש איזה מין רספקט, יחס כזה למישהו בחברה, זה כבר לא נקרא חברים. אתה כבר קנוי על ידי איזה סוכן או על ידי משהו ממנו, הוא כבר מתחיל להיות יותר גדול ממך, או ההיפך, מושפע ממך, ואז יותר קל לך וכן הלאה. זאת אומרת, באמת כל פעם לאפּס את החברה שהם יהיו ממש ברמה אחת, וכך להתייחס אליה, זה תנאי חשוב מאוד.

תלמיד: אבל צריכה להיות אהבה בין חברים?

אהבה בין חברים זו כבר תוצאה. אהבה זו הרגשה. הרגשה באה כתוצאה מפעולות שהתבצעו והביאו התפעלות מהתוצאה. לכן אהבה זה הדבר האחרון. אתה לא יכול לקיים מיד "ואהבת לרעך כמוך", אתה רואה מה הם כותבים. זה לא שאתה הולך לבצע את זה ואז מרגיש "ואהבת". אז איך אנחנו לומדים שאפשר לחייב במצוות האהבה? אתה עושה תרי"ב פעולות ומגיע לאהבה שהיא מספר תרי"ג.

תלמיד: אבל תמיד דיברנו על כך שאתה משקיע בחבר וזה מגדל בך אהבה.

זה שאתה משקיע בחבר ואתה מתחיל לאהוב אותו, השאלה היא איזה סוג אהבה זה. בינתיים אצלנו זה יכול להיות סוג אהבה נוח, הוא נעשה קרוב איכשהו, יחד הולכים בדרך. זאת אומרת, צריכים להיזהר שלא יהיו כאן כל מיני ציורים בהמיים כאלה כמו שיש בכל מיני חברות. קראנו פעם על הצוללת, שהצוללת נכנסה למשבר, היה פיצוץ או משהו וחצי מאנשי הצוללת יכלו להינצל. באה איזו אנייה, הם התחילו לצאת אליה מהצוללת, ופתאום הם גילו שחצי מאנשי הצוללת לא יכולים לצאת, ואז גם הם חזרו.

אלו דוגמאות של אהבה בין אנשים שלא יכולים לתאר לעצמם איך הם יכולים להיות אלו בלי אלו, כי החיים שלהם זה להיות יחד איתם. להיות באנייה ולהגיע כאילו הביתה זה נקרא "מוות", אם לא איתם. אנחנו רואים עד כמה הדברים האלה ישנם בחברה ממש אגואיסטית. זאת אומרת, אנחנו צריכים לראות את הרגשת האהבה בין החברים במישור אחר, ולבדוק שאם יש לנו סתם רק צורה כזאת, זה לא נקרא "אהבת חברים" שאליה שהמקובלים מתכוונים. אצלנו זה צריך להיות רק מתוך המטרה שהבורא הוא בראש ונמצא בתוך זה, ורק הוא מקיים את ההרגשה שלי של יחס לחבר.

תלמיד: איך אתה מודד הצלחה?

הצלחה אתה מודד לפי ההרגשה שאי אפשר להגיע למטרת הבריאה, לבורא, אלא אם כן זה יהיה בתוך החברה, אלא אם כן תקנה רצונות, התפעלויות מהחברים. יש פה קושי לחבר עבודה פרטית מאוד אישית אינטימית, ועבודה כללית עם החברה, כאילו בגלוי, בהרחבה. יש כאן קושי מסוים, וכל הזמן אדם כאילו צריך להיות גם בזה וגם בזה. אבל כל הדברים האלו מסודרים נפלא כדי לגלות את הכלי הנכון.

הבורא שבר את כל הרצון לקבל בכאלו חתכים, שאי אפשר לבטא את זה. אבל כל הדבר הזה שאתה בא ועושה בחברה, בעבודה פרטית, בעבודה כללית, כלפי איזה דברים חשובים, ופחות חשובים, ומביא בחשבון את האופי, למה יש לכל אחד מאיתנו את האופי הבהמי הזה, מה זה נותן, אז אתה רואה עד כמה עד הפרט האחרון זה נכלל, נבלע, בתוך הכלי הכללי הזה.

את היתר אני חושב שאנחנו פשוט נגלה בעצמנו מתוך המעשה. צריך לצאת עם קצת חיסרון. אומרים כך, כשגומרים לאכול צריכים לקום עם קצת תיאבון.

(סוף השיעור)