שיעור בוקר 15.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.11.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/1lJuRc6z?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות",

כרך א', חלק ב', עמ' מ"ה, אותיות ז'-ח',

כרך א', חלק ב', פרק ב', עמ' מ"ח, אות א'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', עמוד מ"ה, אות ז' למעלה.

אות ז'

כל עולם וכל ספירה כלולים מע"ס פרטיות ומפרטי פרטיות לאין קץ.

ספירות דעגולים מקיפות זו את זו כגלדי בצלים

"והנה כל עולם ועולם יש בו יוד ספירות פרטיות, וכל ספירה וספירה פרטית שבכל עולם ועולם, ח כלול מיוד ספירות פרטי פרטיות, וכולם ט כגלדי בצלים זה תוך זה, על דרך תמונת הגלגלים כנזכר בספרי תוכניים."

אנחנו צריכים לא לשכוח שמדובר על הרצון לקבל שנברא באין סוף כרצון אחד. למה הוא אחד? כי לא היה מורגש שיש שם הרבה רצונות. הכול היה תחת האור, האור יצר את הרצון, ייצב אותו, פיתח אותו, וכל פעם המילוי היה קודם לרצון, לכן הרצונות לא היו מורגשים. כי בזמן שיש מילוי, יש את הרגשת המילוי בתוך הרצון ולא את הרגשת הרצון. רצון מרגישים כשהוא ריק, אבל כשהוא מלא לא מרגישים אותו, מרגישים את המילוי. כי המילוי בא מלמעלה, הוא השולט, הוא העליון, הוא היותר שלם, ולא החיסרון.

כשנעשה צמצום א', ואותו רצון רוצה לקבוע מי אני, מה אני, איך אני אתנהג, והכול תלוי לא באור אלא במה שאני מחליט על האור, עד כמה אני יכול להיות שווה, שונה, משתווה לו וכן הלאה, אז מתחילים לראות ברצון הזה מלא רצונות פרטיים. שהוא לא אחד, אלא כולל אין סוף רצונות פרטיים, שעל כל רצון פרטי יש עוד רצונות פרטיים, עוד ועוד, וכך הם כל הרצונות האלה.

למה? כי כך הרצון הכללי הזה בודק כל פעם את הרצונות הפרטיים שלו, כדי לראות אם אלו כן יכולים להשתוות לאור ובכמה, ואם אלו לא יכולים, ואז על ידי עבודת הרצון בלהשתוות עם האור, אנחנו רואים שברצון הזה יש הרבה חלקים. החלקים האלה שרוצים להשתוות לאור הם כבר מתחלקים לחמישה עולמות, כל עולם לחמישה פרצופים, כל פרצוף לחמש ספירות, ועוד ועוד.

לא לחשוב שזה משהו חדש, אלא ודאי שגם באין סוף זה היה, אבל שם זה היה בכוח, זה לא היה ברור, לא היה מורגש. מה שאין כן, כשהרצון מתחיל לעבוד מתוך עצמו, שהוא הקודם לאור, אז אנחנו מתחילים להבחין בו כל מיני חלקים. החלקים האלה כשהם אחר כך גם מקבלים כיוון אחד, ומגיעים למצב שכל הכוונות שלהם הן רק לאור, אז הם מתחברים יחד כלפי האור בכוונה אחת, ושוב נעשים לרצון אחד שאין בו שום שינויים, כי הכול נשלט תחת כוונה אחת להשפיע. לא חשוב איזה רצונות אלה, קטנים, גדולים, אלא כל אחד לפי העוצמה שלו במאה אחוז רוצה להשפיע. שוב אנחנו חוזרים לאותה צורת העיגול שהייתה לנו באין סוף.

בינתיים, אם אנחנו מדברים על העבודה הבלתי מושלמת של הרצון להידמות לאור, אז אנחנו אומרים שלפי העביות שבו, לפי עוצמת הקבלה שבו, הוא נמצא יותר קרוב או יותר רחוק לאור. לכן יש לנו אותו מצב אין סוף אבל כבר מחולק לכל מיני עיגולים, לגלדי בצלים, זאת אומרת לספירות, איך שאנחנו מציירים כאן, וזה לפי המסכים.

יחד עם זה אם אפשר לא לשכוח, שכל מה שאנחנו כאן מתארים, אנחנו מתארים את זה מתפיסת המציאות של האדם, שכך הוא מרגיש. זאת אומרת, כל העולמות האלה, כל הספירות האלה, הכול נמצא בתוך הרצון שלנו, ומתוך שהרצון הזה עדיין מקולקל ולא שלם, אז אנחנו רואים בו חלקים למיניהם, ספירות, יושר, שינויים למיניהם. ברגע שהרצון שלנו יהיה מתוקן, תפיסת המציאות שלנו תעבור שדרוג, ואנחנו נראה שאור פשוט ממלא את כל המציאות. לכן אם אפשר תשתדלו לקבל את זה מתפיסת המציאות, שכל זה מתרחש בנו.

קריין: אות ח' קטנה בטור א', עמוד מ"ו, מתייחסת ל"כלול מיוד ספירות".

פירוש אור פנימי לאות ז'

"ח) טעם דבר התכללות הספירות האמור, תבין, על פי הכלל הנודע, שאין העדר ברוחני, וכל אור העובר ממקום למקום קונה מקומו לנצחי, בכל אותן הבחינות שעבר דרכן, כמ"ש לעיל אות ד' ד"ה פירוש עש"ה. ומתוך שכל ספירה תחתונה, נאצלת מספירה עליונה, בדרך סיבה ומסובב, ע"כ נחשבת התחתונה כעוברת דרך העליונה.

וע"כ, הכרח הוא, שכל הספירות נכללות זו מזו, כי למשל, כשיוצאות ב' הספירות הראשונות כתר וחכמה, הרי אור החכמה, מחויב לצאת מא"ס ב"ה, שהכל נמשך ממנו, ואח"כ אור החכמה מחויב לעבור, דרך ספירת הכתר, בטרם ביאתו לספירת החכמה, משום שספירת כתר גרמה יציאתו. ומתוך שספירת חכמה עברה שמה, קנתה מקומה שם, ונמצאות עתה ב' ספירות בכתר, שהן כתר חכמה. ועד"ז אחר שיצאו כל ע"ס דאור העליון ממעלה למטה עד המלכות, הרי כל ט' הספירות שלמטה מכתר, הוכרחו לעבור דרך הכתר, משום שהיה סיבה ראשונה ליציאת כולן, וא"כ קנו כולן מקומן שמה, כי אין העדר ברוחני כנ"ל, וא"כ ישנן בהכרח כל ט' הספירות התחתונות, גם בכתר עצמו, מטעם שעברו שמה, כמבואר.

ועל דרך זו, יש בהכרח ט' ספירות בחכמה, כי ח' הספירות שלמטה ממנה, הוכרחו לעבור דרכה, כנ"ל בכתר. וכן ח' ספירות בבינה, מהטעם האמור. וכן ז' ספירות בחסד וכו', ואחת במלכות, להיותה התחתונה.

ונודע, שמלכות מעלה ע"ס דאור חוזר ממנה ולמעלה, המלבישות לע"ס דאור העליון, הנקראות ע"ס דאו"י. ואור חוזר זה, נקרא אור המלכות, שאין לה שום אור אחר. ואו"ח זה, מכונה בכל המקומות ע"ס העולות ממטה למעלה, עי' בהסת"פ ח"ב פ"ו אות ס"ו, ונתבאר שם, שהמלכות נקראת כתר לע"ס ההן, משום שהיא סיבה ליציאתן. והסמוך לה נקרא חכמה, ומדרגה ג' ממנה נקראת בינה וכו'. ונמצא כאן, שכל הזך יותר, הוא קטן יותר, עד שהכתר האמיתי מקבל מאו"ח זה, רק בחינת מלכות, עש"ה.

ולפיכך, תשכיל, אשר הע"ס האלו שממטה למעלה, נמצאות כולן במלכות, שהרי כולן עוברות דרך המלכות, כי המלכות היא השורש שלהן, וע"כ קנו כולן מקומן במלכות, ונמצא ע"כ, שגם המלכות כלולה מע"ס. ודרך היסוד, עוברות ט' הספירות דאו"ח, הרי יוד ספירות ביסוד: ספירה אחת דאור העליון, שהוא ממעלה למטה, וט"ס דאו"ח שהן ממטה למעלה, שמוכרחות לעבור מקומו. ועד"ז, ע"ס בהוד: ב' ספירות ממעלה למטה, דהיינו אור ההוד, ואור היסוד העובר דרכו, וח' ספירות ממטה למעלה. ועד"ז, ע"ס בנצח: ג' ממעלה למטה, וז' ממטה למעלה. וכו' עד"ז. באופן, שאחר יציאת ע"ס דאור העליון וע"ס דאו"ח, נעשתה כל אחת ואחת כלולה בהכרח מע"ס שלמות. ועד"ז בפרטי פרטיות עד אין קץ, שנמצא בהכרח כל אותו דרך ההתכללות האמור. ואכמ"ל יותר. ועי' בהסתכלות פנימית שהרחבנו את זה בהסבר רחב."

על זה הוא ידבר אחר כך. אנחנו למדנו את זה, שבסופו של דבר יוצא לנו משולש עליון שזה אור ישר, ומשולש תחתון שזה אור חוזר, ובכל ספירה וספירה יש לנו תמיד חלק מאור ישר וחלק מאור חוזר. בכתר יש לנו ט' ספירות דאור ישר ומלכות מאור חוזר. במלכות יש לנו ט' ספירות מאור חוזר, ורק אחד מאור ישר, כתר. בכל ספירה וספירה, תלוי איפה היא נמצאת, בהתאם לזה יש לה אלו מאור ישר ואלו מאור חוזר. ככה זה יוצא (ראו שרטוט).

על מה זה אומר? על עוצמת הספירה. עד כמה לפי העוצמה שלה היא משתתפת קודם כל בכל הספירות האחרות, ומה מידת ההשתתפות שלה. מכאן אנחנו רואים שלא יכול להיות לא יותר ולא פחות. כך זה גם כלפי הנשמות שנמצאות באותו הסדר. הרי מהי כל הרשת הזאת? אם אני נמצא כחלק אינטגרלי באיזו מערכת, אז המערכת קובעת לי את הכול, אני רק יכול להגיע לאופטימום שלי, למצב הנכון שלי. אבל המצב הנכון הזה הוא יקבע איפה אני נמצא לפי התכונה שלי, איפה אני יכול להיות כמשפיע, ואיפה אני עדיין לא מסוגל להיות כמשפיע. המצב הזה הוא קבוע, הוא נקבע על ידי שורש הנשמה שלי. העבודה שלי היא רק להגיע להיות המשתתף בצורה המלאה. אבל מה זה? את זה כבר שורש הנשמה שלי קובע לי. ככה זה כאן.

תמיד יש לנו ספירות דאור ישר. אלא מאיפה באות ספירות דאור ישר? אלו הדרגות שהאור צריך לעבור כדי להגיע לכלי, זו דרך האור, אור ישר. כשהוא מגיע לכלי, בכלי הוא מעורר הרגשה, ואז מצד הכלי יש לנו אור חוזר (ראו שרטוט). כדי לבצע את הפעולה, את ההרגשה בתוך הכלי, אם אני מדבר על הכתר, אז מספיק כאן אור אחד. בחכמה, שני אורות צריכים להיות בכתר כדי להזמין בחכמה הרגשה. שלושה אורות בכתר, שניים בחכמה כדי לעורר לנו תגובה בבינה, ואז בינה מתחילה להגיב. בגבורה דכתר צריך להיות אור, כדי להזמין תגובה בחכמה דחכמה, ולהזמין תגובה בבינה דבינה, ולהזמין תגובה בכתר דחסד וכן הלאה.

מה נמדד על ידי אור ישר? להגיע לנושא, לרצון, ועל ידי האור החוזר כך כבר התגובה שלו. בצורה כזאת אנחנו יכולים לדבר על כל הכלי דאין סוף ועל כל כלי פרטי, לא חשוב. תלוי במצב הנשמה, איפה כל נשמה נמצאת. נגיד שזו נשמה כללית, מה אנחנו מודדים כאן? אנחנו מודדים את מספר הפעולות כדי לעורר את הנשמה הזאת, ומתוך זה אנחנו גם יכולים ללמוד מה צריך להיות הלחץ עליה, העבודה, כדי לעורר אותה, ומה התגובה שלה, מה מידת ההשתתפות שלה ואופן ההשתתפות שלה בכל המערכת הכללית.

הרשת הזאת היא רשת אבל היא לא בדיוק תלת ממדית. כמו שאנחנו לומדים אחר כך ב"בית שער הכוונות", שיש כאן כ"ה פרצופים שמתלבשים זה על זה, ומחולקים עוד לשורש ונשמה שזה גוף פנימי, וללבוש והיכל שזה חיצון. אבל אם אנחנו לוקחים את כל החשבונות האלו, ובמוח אי אפשר אלא רק בראייה זה מתגלה, אז יוצא שיש לנו יכולת לדבר כבר על כל פרט ופרט, על נשמה פרטית, על הפעולה הפרטית עליה, על תגובה פרטית משלה. ההסבר פשוט, כי מה יש כאן, אבל הוא מביא לנו יכולת לדבר על העבודה הפרטית שלנו, על המקום הפרטי של כל אחד.

שרטוט

קריין: אות ט' למעלה מתייחסת למילים "כגלדי בצלים". אות ט' למטה, עמוד מ"ו, טור ב'.

"ט) היינו שכל עליון מקיף את התחתון ממנו, מכל צדדיו בשוה, בלי הבחן מדרגות (עי' לעיל אות נ')."

זה כחוק של הכלים דעגולים. אין מגע בין כלים דעגולים, למה? איך יכול לנגוע רצון אחד ברצון שני? איך יכול להיות? אני רוצה בירה, אני רוצה לחם, אני רוצה לנוח, אני רוצה לרקוד, אלו רצונות שונים לגמרי, אף רצון לא יכול להבין את הרצון השני. קשה לי עכשיו לתאר לעצמי כשאני עכשיו עם חום, עייף, שפעם רציתי לקפוץ, לרוץ, לרקוד. אבל כשאני רוצה לרוץ ולרקוד, אם תתחיל לעצור אותי, אז בשבילי זה עינויים. ועכשיו אם תתחיל לעורר אותי, אז בשבילי זה עינויים.

כל רצון הוא עגול ולא נוגע בשני. זה מבטא לנו את צורת העיגולים, זה בתוך זה. היחס ביניהם יכול להיות רק על ידי המסכים, על ידי הצינורות, על ידי העבודה ברצון, אז אנחנו יכולים לקשור ביניהם, להתחיל להשוות ביניהם, אם יש לנו כוונה על הרצון כלפי מקום אחד, כלפי הבורא, כלפי הבחן אחד.

יש בזה הרבה פילוסופיה, כלומר הרבה השלכות.

קריין: אות ח' למעלה בעמוד מ"ז.

אות ח'

כל עגול הקרוב לא"ס יותר מחברו, נבחן לעליון ומשובח מחברו, עד שעולם הזה

להיותו בנקודה האמצעית המרוחקת מא"ס יותר מכולם, הוא בתכלית הגשמיות

"כל עגול ועגול מכל העולמות כולם, אשר בתוך החלל, י כל הקרוב אל אור א"ס יותר מחברו, הוא עליון מאד ומשובח מחברו, עד שנמצא כי העולם הזה הארציי החומרי, הוא נקודה האמצעי תיכונה, תוך כל העגולים כולם, בתוך כל המקום החלל ואויר הפנוי הנ"ל. וגם הוא מרוחק מן הא"ס הרחקה גמורה, יותר מכל העולמות כולם. ועל כן הוא כל כך גשמי וחומרי בתכלית הגשמיות, עם היותו נקודה אמצעית בתוך כל העגולים, והבן זה היטב."

על ידי הקו, דווקא התחתון ביותר, האמצעי, העכור ביותר, יכול להגיע להיות הגבוה ביותר. בתוך העיגולים האלה אנחנו יכולים ללמוד שאין לנו שום אפשרות להגיע לתיקון, אלא על ידי הקשר בינינו שהוא בצינורות, במסכים המשותפים, לא ברצונות, אלא במטרה המשותפת. ברצונות אנחנו אף פעם לא יכולים להיות קשורים זה לזה.

זאת אומרת, אני בפנים ואתה בפנים, כל אחד חי, גר ונמצא בתוך עצמו, כל עיגול בפני עצמו. אם אנחנו קושרים את העיגולים האלה, כשלכל עיגול יש יושר משלו, אבל כל היושר הזה הוא שווה, דומה לאחרים בכוונה, שאנחנו כלפי בורא אחד, כלפי מטרה אחת מכוונים את העיגולים שלנו בצינורות המשותפים, אז אנחנו מתחברים. במשפט אחד, על ידי העבודה המשותפת הנשמות מתחברות, אין להן שום אפשרות אחרת להתחבר.

אני לא יכול סתם לשבת ככה ולא לעשות כלום, וכך עוד מישהו ועוד מישהו, ואנחנו חולמים על אהבה, כלום לא יעזור. חייבים לעבוד עם המסכים, עם המטרה המשותפת, ורק על ידי הבירור הזה יכולים להתחבר. זאת אומרת חיבור בפרט אחרי השבירה, שאנחנו אחרי השבירה עיגולים ללא מסך, אין מעלה ומטה, אין שום חשיבות בהשפעה לעומת הקבלה, אלא ההפך, רק על ידי עבודה משותפת כלפי מטרה אחת בצינורות, במסכים, מעל הכלים דעגולים, אנחנו יכולים להתחבר למערכת אחת. כלומר רק במידת שיתוף העבודה.

לכן מאוד חשובה לנו ההפצה או כל דבר שכולם מתאספים וכולם עושים. כך בתוך גלדי בצלים אנחנו הופכים להיות לאדם ישר, זקוף.

קריין: שוב אות ח' למעלה.

אות ח'

כל עגול הקרוב לא"ס יותר מחברו, נבחן לעליון ומשובח מחברו, עד שעולם הזה

להיותו בנקודה האמצעית המרוחקת מא"ס יותר מכולם, הוא בתכלית הגשמיות

"כל עגול ועגול מכל העולמות כולם, אשר בתוך החלל, י כל הקרוב אל אור א"ס יותר מחברו, הוא עליון מאד ומשובח מחברו, עד שנמצא כי העולם הזה הארציי החומרי, הוא נקודה האמצעי תיכונה, תוך כל העגולים כולם, בתוך כל המקום החלל ואויר הפנוי הנ"ל. וגם הוא מרוחק מן הא"ס הרחקה גמורה, יותר מכל העולמות כולם. ועל כן הוא כל כך גשמי וחומרי בתכלית הגשמיות, עם היותו נקודה אמצעית בתוך כל העגולים, והבן זה היטב."

קריין: אות י' קטנה מתייחסת ל"כל הקרוב אל אור א"ס יותר מחברו".

פירוש אור פנימי לאות ח'

"י) כבר ידעת ענין קרוב, שאין כאן משמעות של מקום ח"ו, אלא הפירוש הוא בקרבת הצורה. גם ידעת שמא"ס ב"ה עד הנקודה האמצעית, יש ד' בחינות של שינוי הצורה, שהן הן עשר הספירות של העיגולים, שהנקודה האמצעית, היא הבחינה הד' העבה יותר מכולם. והעגול הראשון שנקרא כתר, הוא בחינת השראת השורש של ד' הבחינות הללו, כנ"ל. ומובן מאליו, שעגול הכתר, שהוא הזך ביותר מכל העגולים, הרי קרובה צורתו לא"ס יותר מכולם. ובחינה א' העבה ממנו מעט, רחוקה מא"ס ב"ה יותר מהכתר. ובחינה ב' העבה יותר, רחוקה יותר מא"ס מבחינה א', עד שהנקודה האמצעית העבה מכולם, נבחנת, שהיא רחוקה מא"ס ב"ה יותר מכולם.

ואין להקשות על זה, ממ"ש לעיל (ח"א פ"א אות ק'), אשר אין בחינת מעלה ומטה בעגולים. כי הכונה כאן, אחר שהעגולים קיבלו לתוכם את הארת הקו, אז נעשתה בהם בחינת מעלה ומטה וכל התכונות, הנוהגות בקו."

אז העיגולים שייכים לקו. הקו מתחיל להיות השולט על העיגולים.

תלמיד: האם זה נכון להגיד שהרצונות דלקבל הם יותר קרובים לנקודה האמצעית, וכדי להשפיע זה ככל שמתרחקים מהאמצעית?

כך למדנו כבר מזמן, ודאי, מד' בחינות דאור ישר. כשהעיגולים התפתחו, הם התפתחו מהעיגול החיצון לעיגולים הפנימיים, וכל עיגול יותר פנימי הוא יותר גדול בעובי שלו מהחיצון. החיצוניים זכים והפנימיים עבים. כך ההתפתחות שלהם ממעלה למטה, שמעלה אצלם זה חיצון, ומטה אצלם זה פנימי.

אתה יכול להגיד, אבל אם הרצון הוא גדול יותר, אכזרי יותר, חזק יותר, אז הוא צריך להיות יותר למעלה, הוא מקיף את האחרים, מחזיק אותם בפנים, בתוך עצמו. אתה כבר מדבר על הצורה היחסית של שליטת הרצון. אבל בעיגולים לא הייתה שליטת הרצונות, שם הייתה שליטת האור שבנה את הרצון. ולכן, האור בנה אותם מהצורה הקרובה אליו שהיא נקראת אצלנו חיצונית, לצורה הרחוקה ממנו שהיא הפנימית.

אבל הצורה הפנימית הזאת, היא המטרה של האור לברוא את העגולים. כשהוא גומר לברוא אותם בשליטה שלו ולכן הם עיגולים, לכן העיגול האחרון הוא דווקא במרכז, שזה מרכז האור שכך רוצה שיהיה, שבמרכז זה נקרא שכל העיגולים האחרים פועלים עליו ונמצאים בשבילו בבריאה, אז האור עוזב את הפעולה שלו. הסדר הזה שבעיגולים מתחיל להשפיע עליהם ולהביא להם הרגשה, "אם אני פנימי, אז למה אני לא שולט על האחרים החיצוניים? הם יותר חלשים ממני, אני רצון לקבל יותר גדול". אז מתחיל להיות כאן העניין הזה של הכרת המאציל, בושה וכן הלאה.

כבר מזה שהאור בונה עיגולים, הוא משריש בהם את אי האיזון הזה שמביא אחר כך לצמצום, לכל השבירה ולתיקונים. הכול מושרש ממש בפעולה הראשונה של האור. אם אנחנו מדברים שהרצון לקבל נברא על ידי האור, ואפילו שיש לו צורה מושלמת מפני שהאור ברא אותו והוא נמצא בשליטת האור, אבל אם יש לו איזו צורה, אז כבר בזה יש שורש לכל השינויים שיבואו. העיגול האידיאלי, לא חשוב מה, זו כבר הגבלה. אתה יכול להגיד, "אבל זה לא מעלה מטה, זה אין סוף", זה לא חשוב שזה אין סוף, זה לא מגולה, בפנים יש לך את כל החסרונות. כי העיגול דורש מה בפנים ומה בחוץ, ואז הוא מגיע לסדרת העיגולים ולכל מה שיהיה.

תלמיד: ברוחניות, האם הכלי לאחר שעשה פעולה מסוימת, נקרא לזה התקדמות, הוא יכול להתפעל מעצמו, מהפעולה שעשה, או שהוא תמיד מודד את עצמו ביחס לעליון וממנו שואב כוחות להתפעל?

אני לא יודע מה זה להתפעל מעצמו. מעצמו זה נקרא שמנותק מהשורש. איך יכול להיות מעצמו, האם שמעצמו עשה משהו? ברוחניות ברור שלא עשה כלום. ברוחניות מגלים שהעבודה היא השכר, שיגיעה היא השכר, אז איך מתוך זה יכולה להיות התפעלות מעצמו? הוא מודה על זה שנתנו לו מקום ליגיעה.

קריין: אנחנו בעמוד מ"ח, חלק ב', פרק ב'.

חלק שני

פרק ב'

מבאר עשר ספירות דיושר, יציאתן, והשתלשלותן ומה שנכלל בהן. ובו ז'

ענינים:

אות א'

סדר יציאת עשר ספירות דיושר

"ועתה נבאר בחינה הב' שיש ביוד ספירות, הלא הוא בחינת אור היושר, כדמיון ג' קוין, כצורת אדם העליון. והנה דרך הקו הנ"ל, המתפשט מלמעלה למטה, אשר ממנו מתפשטים העגולים, גם הקו ההוא מתפשט ביושר מלמעלה למטה, מראש א גג העליון של עגול העליון מכולם, עד למטה מתחתית סיום כל העגולים ממש, מלמעלה למטה, כלול מיוד ספירות, בסוד ב צלם אדם ישר ג בעל קומה זקופה, ד כלול מרמ"ח אברים, מצטיירים בציור ג' קוים ימין ושמאל ואמצע, כלול מיוד ספירות בכללות, וכל ספירה וספירה מהם נפרטת ליוד ספירות, עד אין קץ."

קריין: אות א' קטנה מתייחסת ל"מראש גג העליון".

פירוש אור פנימי לאות א'

"א) הכתר שבעולם או בספירה, נבחן, בשם גג דאותו העולם או אותה הספירה, והמלכות שבכל עולם וספירה, נבחנת, בשם קרקע שבאותו העולם או אותה הספירה. והנה העגול העליון הוא ספירת כתר, והגג של הכתר הזה, הוא הכתר שבעשר הספירות של הכתר הזה."

קריין: אות ב' "צלם אדם ישר".

"ב) לבושי המוחין, מכונים בשם צלם, מלשון "צל". והארה דיושר הכלולה מג' הספירות הראשונות, מכונה בשם "אדם", מטעם שמקבל ג"ר בלבושים דצלם והוא ענין ארוך, שאין כאן מקומו."

ג'.

קריין: ג' "בעל קומה זקופה".

"ג) הראש דכל ספירה ופרצוף, הוא ג' הספירות הראשונות: כתר, חכמה, בינה. וז' הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שבכל ספירה ופרצוף, נבחנות, לבחינת גוף של אותו ספירה ופרצוף. וכשהם בסדר, דהיינו אורות דג"ר בכלים דג"ר, ואורות דז"ת בכלים דז"ת, אז נבחן הפרצוף ל"בעל קומה זקופה". ואם אמנם אורות דגוף, נמצאים בכלים דג"ר, ולא האורות המיוחסים להם, אז אותו הפרצוף נבחן, שאין לו קומה זקופה, משום שבחינת הראש אינה חשובה יותר מבחינת הגוף, היות שאפילו בראש משמשים רק בחינות האורות דגוף, וזה נקרא הרכנת הראש, שראש עם הגוף הוא, במדרגה אחת."

(סוף השיעור)