שיעור בוקר 21.11.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 706,

מאמר "מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 706, מאמר "מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה".

מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"ב
1987/88 - מאמר 22

"הנה הזה"ק (בהר דף כ"א ובהסולם אות ס"ז) כותב שם וזו לשונו "צדיק גמור, כל זכיותיו הן למעלה, ועוונותיו למטה. רשע גמור, עוונותיו למעלה וזכיותיו למטה. פירוש. צדיק גמור כל זכיותיו שמורים לו למעלה לעולם הבא. ואינו מקבל מהם בעולם הזה כלום. ועוונותיו, דהיינו העונשים על עוונותיו, הם למטה בעולם הזה. רשע גמור, עוונותיו למעלה, דהיינו שנפרעים ממנו בגיהנום אחר פטירתו מעולם הזה. וזכיותיו שעשה, הוא למטה, שנותנים לו שכרו בעולם הזה. בינוני, זה וזה שופטו, שהן שכרו והן עונשו הם למטה בעולם הזה". עד כאן לשונו.

ובכדי להבין זה על דרך העבודה, יש להבין מהו נקרא "צדיק גמור" ומה נקרא "רשע גמור", ומהו "בינוני", ומהו "עולם הזה" בעבודה, ומהו "עולם הבא" בעבודת האדם, ומה זה "למעלה", ומהו "למטה".

ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. כלומר, שהנבראים נבראו בכדי לקבל טוב ועונג. לכן אנו רואים, שכל העולם בלי יוצא מהכלל שואפים רק לקבל הנאה ותענוג, מטעם שכך היתה מטרת הבריאה. אלא מטעם שתהיה השתוות הצורה נעשה תיקון, המכונה, שכל מה שעושים יהיה על הכוונה להשפיע נחת רוח להבורא ולא לתועלת עצמו.

ואיך האדם יכול לעשות משהו לא לתועלת עצמו, הלא הוא נגד הטבע. התשובה היא, שבזמן שהאדם מאמין בגדלות ה', בשיעור זה האדם יכול לעשות מעשים, בכדי שה' יהנה מהמעשים שלו. כי יש בטבע, שקטן, כשהוא משמש את הגדול, יש לו מזה הנאה, ואינו צריך לשום תמורה. אלא זה שיש לו זכיה לשרת אותו זה נותן לו חיים ומרגיש עצמו לאיש המאושר בעולם.

לכן אדם, שהגיע לדרגה זו, שכל כוונתו היא אך להשפיע לה', הוא נקרא "צדיק". כלומר, שבזמן שהוא יכול להשפיע לה', זהו הוא כל תקותו בחיים, ואין שום צורך לדברים אחרים שיתנו לו חיים. ואם הוא רואה, שלא נותנים לו לשמש את המלך, הוא אומר, בטח שעשה איזה עוון, שבשביל זה מענישים אותו וזורקים אותו מהיכל המלך למקום אשפתות, כלומר למקום פסולת.

זאת אומרת, ההנאות שהיו לו ממה שתועלת עצמו נהנה, לזה הוא נזרק. ואמר, שזה מתאים ל"בעלי חי" ולא ל"בחינת מדבר", שהוא בחינת אדם. כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויין אדם ולא אומות העולם". ועתה הוא נמצא במצב שרק (הוא) יכול להנות ממה ששיך לתועלת עצמו, אז הוא אומר, שהוא קבל עונש בטח על איזה עוון, שהוא לא היה נזהר, לכן הוא קבל עונש. זהו מדרגת "צדיק גמור".

מה שאין כן רשע גמור, כל ההנאות שלו הן ממה שיכול להתקבל בכלים דקבלה, שהוא רק לתועלת עצמו. מה שאין כן אם הוא רואה שמעבודה זו לא יגע שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל ילך להשפיע בלי שום תמורה, מזה אין הוא מסוגל לקבל הנאה. ואומר, בטח הוא עשה איזה עוון, לכן אין הוא יכול לקבל משהו בתוך כלים דקבלה. והוא רואה ומסתכל מדוע אינו מסוגל לתת לכלים דקבלה שיהנו.

נמצא, בזמן שהוא חושב, שהרצון לקבל לא יקבלו שום דבר, הוא מאוד מודאג. והמצב הזה, שבו הוא נמצא עכשיו, הוא אומר זה הוא ממש גיהנום, שעונשים אותו עכשיו למעלה על עוונותיו. וזו היא הסיבה שאין הרצון לקבל לעצמו (לא) יכול להנות משום דבר, כלומר שאין לו עכשיו ממה לחיות.

"ובינוני, זה וזה שופטו". פעם דעתו עם הצדיק, ופעם אומר שהצדק הוא עם רשע גמור.

ובזה נוכל לפרש מה שאומר הזה"ק "צדיק גמור כל, זכיותיו שמורים לו למעלה". שזכיות נקרא אצלו "למעלה, לעולם הבא", כלומר שהוא יכול לעשות דברים שהם שייכות למעלה, היינו בעמ"נ להשפיע למעלה להבורא, שהוא למעלה בחשיבות. וזה נקרא אצלו "עולם הבא", שעולם הבא מכונה "שכר".

ואינו מקבל מהם בעולם הזה כלום. "עולם הזה" נקרא "מקבל". מה שהאדם מקבל בכלי קבלה, זה נקרא עולם הזה, שהוא בחינת מלכות. מה שאין כן עולם הבא נקרא בינה, שהיא כלי של משפעת. לכן בינה נקראת "מעלה", בחינת "עולם הבא". ומלכות נקראת "עולם הזה". לכן הצדיק אינו רוצה לקבל בכלים דקבלה לעצמו כלום, אלא הכל בעמ"נ להשפיע.

וזהו שאומר "רשע גמור עוונותיו למעלה", יהיה הפירוש, אם הוא רואה, בזמן שהוא עוסק בתו"מ, הנקרא בחינת למעלה בחשיבות, והיות שהוא רשע, כלומר שאינו רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע לה', אלא להשפיע הנאה לעצמו, לכן כשהוא עוסק בדברים שלמעלה, היינו דברים שהוא צריך להשפיע למעלה, והוא רואה שלמטה, היינו שהרצון לקבל לא ירויח מהעבודה הזו, על מצב הזה הרשע אומר, מדוע אין הוא מוכשר לתת משהו להרצון לקבל לעצמו, הוא מחמת עוונות, לכן הרצון לקבל לא יכול להנות.

ואומר "דהיינו, שנפרעים ממנו בגיהנום אחר פטירתו מעולם הזה". פירושו "פטירתו מעולם הזה" הוא, שאומר, שאחר שכבר אין לו עכשיו חיים מעולם הזה, הנקרא "כלים דקבלה", שהם ריקים עכשיו מחיים, זה נקרא "פטירה מעולם הזה". וזהו "שנפרעים ממנו בגיהנום". ממש עכשיו, שהוא מרגיש, שאין לו ממה לקבל תענוג עבור הרצון לקבל, לכן הוא אומר שזהו עונש, ומענישים בגיהנום. בשביל זה אין לו חיים.

וזהו הפירוש "רשע גמור למעלה", בשיעור שצריך לעסוק ולהשפיע למעלה ולא לקבל למטה, זהו נקרא עונש, וזה נקרא שהוא מרגיש עכשיו שהוא אחר הפטירה, כלומר מטעם שכבר אין לו חיים.

"וזכיותיו שעשה הוא למטה, שנותנים לו שכרו בעולם הזה" פירוש, "עולם הזה" נקרא מה שהרצון לקבל מקבל תענוג, ועל זה הוא אומר, בטח זה שאני יכול לקבל טוב ועונג בכלים דקבלה, בטח שיש לי זכיות, לכן נותנים לי תענוג. וזה שאומר "וזכיותיו הוא למטה", היינו בכלי קבלה, הנקרא "למטה בחשיבות".

ובהאמור יהיה הפירוש "צדיק גמור", שכוונתו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. "רשע גמור" יהיה פירושו, שרוצה אך לקבל ולא להשפיע כלל. ושניהם נוהגים באדם אחד, כלומר בזמן שעובד בתו"מ ורוצה להכנס בעבודה דלשמה, אז ע"י עבודה והתגברות הוא בא לידי ידיעה זו, שהוא רשע גמור, ולא רוצה לבטל את רשות עצמו, שלא לחשוב על עצמו, במה הוא יכול להנות עצמו. אלא כל דאגותיו, שיהיו להשפיע, את זה הוא רואה, שזהו דבר קשה.

והאדם הזה הוא יכול לראות את האמת, איך שהוא רחוק מהאמת לעבוד לשם שמים. ואז הוא בא לידי החלטה, שהוא באמת רשע גמור, כיון שרואה אז מה שגופו רוצה, ורואה שאין הוא מסוגל להיות עובד ה', אלא עובד את עצמו.

מה שאין כן אלו אנשים שלא נכנסים בעבודה דלהשפיע, אף פעם האדם הזה לא יכול לראות שהוא "רשע גמור", אלא שהוא רואה לפעמים, שבאמת עדיין לא הגיע לדרגת צדקות. אבל לראות שהוא "רשע גמור" אין מציאות כזו. אלא כנ"ל, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שנכנסים בעבודה דלהשפיע.

ועולם הזה נקרא כלים דקבלה, ועולם הבא כלים דהשפעה. וכמו כן מטה נקרא לתוך כלי קבלה, למעלה נקרא כלי השפעה, כלומר שהתחתון רוצה להשפיע למעלה. "ובינוני זה וזה שופטו", כלומר לא בבת אחת אלא בב' זמנים נפרדים. זאת אומרת, פעם הוא חושב שהוא כבר בדרגת "צדיק", ופעם הוא רואה שהוא "רשע גמור". ובהאמור יוצא, שצדיק הוא אומר "כל זכיותיו שמורים לו למעלה, ועוונותיו, הם למטה בעולם הזה", שפירושו, שבזמן שהתענוגים שלו הם בכלים דקבלה זה נקרא אצלו עונש.

נוכל לפרש בזה דברי הזה"ק (תרומה דף קס"ט ובהסולם אות קכ"ב) וזו לשונו "שולחנו של אדם צריך להיות בנקיות, שלא יקרב הגוף לאכול מזונו אלא בנקיות עצמו. ועל כן צריך האדם לפנות עצמו תחילה, כי מזון ההוא שהכין לו רוצה בו הקב"ה, כדי שלא יקרב אל השולחן ההוא של קיא צואה, שהוא מסוד הס"א, לאחר שאדם אכל והתענג צריך לתת חלק, לקליפות. ומה הוא, הוא מים אחרונים, זוהמא ההיא של הידים, שצריך לתת לצד ההוא, שנצרך לו, שהוא חיוב על האדם לתת לו חלק הזה, ועל כן אין צריך לברך כלל".

ויש להבין על דרך העבודה מהו נקיות, שאומר "ועל כן צריך האדם לפנות עצמו תחילה, מטרם שיאכל המזון של השולחן הטהור". וכמו כן יש להבין מה שאומר "לאחר שאדם אכל והתענג צריך לתת חלק, לקליפות, הוא מים אחרונים, זוהמא ההיא של הידים, שהוא חיוב על האדם לתת לו חלק הזה". אם כן יש להבין, מדוע מטרם הסעודה הוא אומר, שלא לתת להקליפות שום דבר, ואחר הסעודה הוא אומר, שכן צריכים לתת להקליפות חלק. ולא עוד שזהו חובה לתת, רק אין צריך לברך.

ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אלא מטעם שלא תהיה בה בחינת בושה, לכן נעשה התיקון, שצריכים לכוון כל התענוגים, שהאדם מקבל, שיהיו בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו. והקליפות הם נקראים, מה שהם רוצים לקבל לתועלת עצמו. וכשיתקן כל הכלי קבלה בעמ"נ להשפיע, זה נקרא "גמר התיקון". כלומר שכבר אין מה לתקן בעמ"נ להשפיע, משום שכל הכלי קבלה נכנסו לרשות דקדושה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו".

ומסיבה זו, היינו בכדי שהאדם יוכל לכוון בעת קבלת התענוג בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא שהאדם יושב על יד שולחנו, אז האדם צריך לומר "זה השולחן לפני ה'". כי "שולחן" נקרא המקום, שמשם האדם מקבל את התענוגים. כי "שולחן" פירושו מקום פרנסת אדם. נקרא שולחן, כמו שכתוב בלשון חז"ל "סמוך על שולחן אביו, סמוך על שולחן אחרים". וכמו כן אנו אומרים בברכת המזון, "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה, ועל שולחן זה שאכלנו עליו".

ויש להבין מהו בית הזה, ומהו ועל שולחן זה. אלא כנ"ל "שולחן" נקרא המקום, שמשם אדם מקבל פרנסתו. לכן אומרים "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה", שהכוונה שהפרנסה, שאנו מקבלים מה', שלא תהיה בבחינת צר עין, שהיא בחינת מקבל לעצמו. כלומר, שהוא מבקש מה', שהפרנסה, שהוא מפרנס להגוף, לא תכנס בכלים דקבלה של הגוף, הנקראים "צר עין", כמאמר חז"ל "עינו צרה בשל אחרים".

אלא תהיה בבחינת ברכה מרובה, שהם כלים דהשפעה, שזה נקרא "הרחבה", שהיא בחינת חסדים, שרוצה לעשות רק חסד, מזה תהיה פרנסתו לפרנס עצמו, ולא (תהיה פרנסתו) מבחינת צר עין, הנקראים "מקבלים ולא משפיעים", שמבחינת המקבלים לעצמם לא יכול להיות קיום עולם. זאת אומרת, אם כל העולם היו עובדים בבחינת השפעה, אז היה קיום העולם אפילו בגשמיות, כמו שכותב בספר "מתן תורה". זהו שאומר "ועל שולחן זה".

ומה שכתוב "ברכה מרובה בבית הזה". בית נקרא בחינת חכמה, כמו שכתוב "כתפארת אדם לשבת (יושבת) בית". וכמו שכתוב "בחכמה יבנה בית". וזהו כמו שכתוב בזה"ק "שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם, אשה נאה, דירה נאה, וכלים נאים. אשה נאה דא נשמתא, כלים נאים דא איברים דליה, דירה דא לביה". כלומר, שבית נקרא לבו של אדם, ולבו של אדם צריך להיות בית המקדש, שזהו כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שפירושו, שיש לאדם לעבוד על ב' דברים:

א. תיקון הבריאה, שהוא בחינת חסד, שנקרא "ברכה מרובה", שהרחבה נקרא "חסד", כנ"ל שהוא ההיפך מצר עין. וזה נקרא "שולחן ה'". וזה משיגים ע"י התורה, כדברי חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".

ב. ואח"כ באה עבודה של מטרת הבריאה, המכונה אור החכמה או שמכונה אור החיים, שהאור הזה נקרא "חכמת התורה", שהיא בחינת "אורייתא וקב"ה חד הוא", שבאופן כללי התורה הזאת נקראת "שמותיו של הקב"ה". וזה בא לאחר שהאדם כבר קבל כלים דחסד, שהם כלים דהשפעה מבחינת השתוות הצורה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "רבי מאיר אומר, הלומד תורה לשמה, היינו שכבר יש לו כלי דהשפעה, שענינו הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו, אז מגלין לו רזי תורה, שזה נקרא שמותיו של הקב"ה".

ובהאמור יש לפרש מהו נקיות בעבודת ה'. זהו שאומר "ועל כן צריך האדם לפנות עצמו תחילה מטרם שיאכל המזון של השולחן הטהור", שהפירוש הוא, היות שאי אפשר לתת דברים חשובים בכלים מלוכלכים, כי יתקלקל הכל בשביל הליכלוך. כך הוא בעבודת ה', שדוקא בזמן שהאדם הוא עובד ה' ולא עובד עצמו, כלומר שרצונו הוא להשפיע לה', אז השפע יכול להכנס בכלים האלו, משום שיש השתוות בין האור לבין הכלי.

מה שאין כן אם נמצא בהכלי מעורבת קבלה לעצמו, שזה נקרא "מלוכלך" נגד האור, שהוא כולו להשפיע, נמצא לפי זה, שהאדם, מטרם שהולך לקבל פרנסה מה', שהוא ענין הנאה ותענוג, הוא צריך לנקות עצמו מקבלה עצמית, אז השפע, שהוא התענוג, אינו הולך להקליפות, שהם בחינת מקבלים לעצמם, אלא השפע ילך להקדושה, היות שהוא יכול לכוון בעת קבלת התענוג לשם שמים. וזה נקרא "שיאכל המזון על שולחן הטהור".

מה שאין כן אחר הסעודה הוא להיפך, הוא צריך לתת חלק להס"א, כלומר שהוא אומר, שעדיין יש כאן ליכלוך השייך לס"א, ועלי מוטל עוד לתקן עצמי."

שאלה: זה מעלה את השאלה העיקרית, איך להגיע לשיעור בוקר, כשהוא כותב, "הוא צריך לנקות עצמו מקבלה עצמית, אז השפע, שהוא התענוג, אינו הולך להקליפות, שהם בחינת מקבלים לעצמם, אלא השפע ילך להקדושה, היות שהוא יכול לכוון בעת קבלת התענוג לשם שמים. וזה נקרא "שיאכל המזון על שולחן הטהור"." ואז יש ההמשך, איך אנחנו יוצאים, משאירים את הכול בחוץ ומגיעים מוכנים לשיעור הבוקר?

אתה שואל בפועל איך אנחנו עושים?

תלמיד: לגמרי.

לזה אנחנו מכינים את עצמנו עוד מאתמול כשהולכים לישון. ובבוקר כשקמים, מתעוררים, מנקים את עצמנו ואז באים לשיעור. זה הכול תלוי במחשבות של האדם, "הכול במחשבה יתבררו".

תלמיד: אני רואה בי שתי תכונות. אחת, עם מה אני רוצה להגיע, ושנייה, מה אני לא רוצה שיגיע לפגישה. זאת אומרת זה שיש לי המשך יום, הוא ידאג לעצמו אחר כך. זה שאני רוצה להיות פתוח לחברים ואליך זה מאוד ברור. מי מקבל, מה מקבל זה לא משנה, ברגע שאני מגיע אני מבין שאני חלק מכלי שיש לו תפקיד הרבה יותר גדול ממני. איך אני יכול את זה להעצים כל פעם?

שאתה אחראי על כולם.

תלמיד: אני אחראי על כולם.

כן.

שאלה: הוא כותב "יש בטבע, שקטן, כשהוא משמש את הגדול, יש לו מזה הנאה, ואינו צריך לשום תמורה." ובסוף, ברגע שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה' אז יש השתוות הצורה. זה לא מסתדר לי. למה גדלות ה' זה לא נחשב כלי קבלה? זאת סיבה שבגללה הוא עובד ונהנה ממנה.

אבל העבודה שלו זה כביכול למלאות את הבורא.

שאלה: נכון, זה הופך אותו למשפיע ואת הבורא למקבל?

כן.

תלמיד: ובזה אין הנאה לעצמו, שהוא ממלא את הבורא?

איך יכול להיות שיהיה הנאה לעצמו, זו הקליפה הכי גדולה.

תלמיד: הסכנה הזאת לא קיימת?

קיימת, לכן אנחנו מתקרבים לזה לאט לאט, ובהדרגה מתקנים את כל המצבים שלפני ההשפעה. כי בהשפעה יש לך תענוגים הרבה יותר גדולים מאשר בקבלה.

תלמיד: אז מה הופך את העבודה לתועלת הבורא?

כוונה על מנת להשפיע לו נחת רוח.

שאלה: זאת רק כוונה?

"רק"?

תלמיד: כן.

זה קובע את כל הכיוון שלך, לאן מכוון הלב, המוח, הפעולה.

תלמיד: ועל הכוונה אין תענוג, על זה שמכוון להשפיע לבורא?

יש תענוג שמשפיע לבורא, אבל זה תענוג שלא מתפשט בכלים דקבלה, כי זה נובע כבר מכלים דהשפעה.

שאלה: זה לא ברור למה התענוג הזה לא מתפשט בכלים דקבלה, מה הופך את זה?

כי מהי הסיבה שאתה מקבל תענוג בכלים דהשפעה, אז איך יכול להיות שאתה תיהנה מזה בכלים דקבלה?

תלמיד: אז מה נחשב הכלי דהשפעה?

כלי דהשפעה נקרא, כוונה על מנת להשפיע.

שאלה: כתוב "זורקים אותו מהיכל המלך למקום אשפתות, כלומר למקום פסולת. זאת אומרת, ההנאות שהיו לו ממה שתועלת עצמו נהנה, לזה הוא נזרק. ואמר, שזה מתאים ל"בעלי חי"". אז כשהוא נמצא במקום אשפתות, בפסולת כמו בעל חי, כמו חיה, אז מה?

אז הוא מרגיש איפה הוא נמצא וכבר יש לו כנגד זה תגובה, שהוא רוצה לצאת משם.

תלמיד: הרצון לצאת משם זה הרווח?

כן, ודאי.

תלמיד: וברגע הבא, מחר, במצב הבא עוד פעם בזבל.

את זה אנחנו כבר לא יודעים, אבל יש חשבונות לכל דבר ודבר.

תלמיד: אז בתוך הפסולת ומקום אשפה ובעלי החיים, את זה צריך להחזיק בראש, שההכרה בשפלות הזאת, היא מה שאני אוסף כל פעם מהזבל? אני הולך לזבל כדי להכיר כמה אני זבל, עוד ועוד?

אני לא הולך לזבל ולא רוצה להיות בזבל, אני רוצה להיות למעלה מזה.

תלמיד: נכון, אבל מגלה את עצמי בתוך הזבל.

אם אני מגלה אז אני מתאמץ לצאת.

תלמיד: איך אתה מתאמץ?

על ידי החברה. על ידי קשר עם אחרים שיעזרו לי.

שאלה: מה זה אומר לקבל את השכר בבינה בעולם הבא? איך אנחנו מתארים את זה לעצמנו?

לקבל שכר בעולם הבא זה נקרא אחר התיקון.

שאלה: וכיצד אנחנו מתקנים את כל הכלי קבלה?

אני לא יכול להגיד לך איך אנחנו מתקנים את "כל" הכלי קבלה, כי הם מתגלים בהדרגה עד כמה שאדם יכול להתגבר עליהם.

שאלה: למה רק מי שדן את עצמו, לזכות או לחובה, מסוגל לקבל בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו?

כי זה לפי משפט האדם, איך הוא מרגיש את עצמו ולפי זה הוא מחליט מה הוא צריך לעשות.

שאלה: האם "צרה" זה אור החכמה ו"רוחב לב" זה אור החסדים?

כן.

שאלה: כתוב בסוף המאמר שאדם צריך לנקות עצמו מקבלה עצמית, ובאמצע המאמר כתוב על הרגשה של ריקנות מהחיים. האם כאשר אדם מנקה את הכלי קבלה שלו, מכין את עצמו, אז הוא מרגיש ריקנות?

תלוי באיזה מצב הוא נמצא. יש מצבים שהוא מגיע לתיקונים מתוך שהוא ריק, ויש מצבים שהוא מגיע לתיקונים אפילו כשהוא מרגיש שיש לו מילויים.

שאלה: מה הוא מנקה, איך הוא מגיע נקי לעבודה?

כשהוא רוצה לרוקן את עצמו מכל מה שהיה לו ולהפוך את כל הכלים שלו לעל מנת להשפיע.

שאלה: מה הכוונה ל"בינוני"?

שנמצא בין זה לזה.

שאלה: איך אדם צריך תמיד לראות את עצמו?

חייב וחצי זכאי.

שאלה: אז האם כל הדרך שלנו היא של 'בינוני'?

בעצם רצוי לו לראות את עצמו שהוא נמצא בקו האמצעי. כן.

שאלה: אבל איך אפשר לראות את עצמו בקו אמצעי אם הוא רואה שאין הוא מסוגל להיות עובד ה' אלא עובד את עצמו, וא מה פה אמצעי?

כשהוא רואה את עצמו מקבל לעצמו אז לא יכול, אתה צודק. אז הוא רואה שהוא רשע, שהוא עדיין נמצא ברצון לקבל.

שאלה: מה יהיה איתו?

הוא ממשיך לעבוד. זה דווקא ההיפך, שמראים לו איפה הוא נמצא, שיש לו מה לתקן. אז אדרבא, הוא צריך להיות מרוצה.

שאלה: למה הנברא חייב לדאוג לסטרא אחרא גם כשהוא משאיר לו מים אחרונים, כלומר זוהמה, למה לא להשאיר אותו שייעלם?

אי אפשר.

שאלה: הוא אויב שלי, למה אי אפשר?

כי אתה לא יכול לבטל אותו לגמרי, הוא חייב להיות כאחוריים, כסוף של כל המדרגות.

שאלה: למה אני צריך לחשוב עליו ולאפשר לו להפריע לי, שיהיה נגדי?

ברכת פעם אחרי הארוחה?

תלמיד: בירכתי.

עשית מים אחרונים?

תלמיד: כן, אבל אני שופך את המים האלה, אני לא נותן למישהו אחר.

אבל בכל זאת אתה עושה איזו פעולה שמחויבת להיות לאחר כל הברכות. זאת אומרת שאתה מסכים עם זה שבכל הפעולות יש גם חלק לכלים ד'קבלה, כי עליהם בנויים כל הכלים ד'השפעה ואתה חייב להגיד להם תודה.

שאלה: זאת אומרת גם כשאני מתנגד לזה אין לי מה להשמיד אותו או להתעלם ממנו?

לא

שאלה: זה כנגד זה עשה אותם.

זה הבריאה. כן.

שאלה: מה זה לעשות עוון בדרך? מהי ההרגשה הזו שאני עושה עוון?

על ההרגשה אני לא יכול להגיד.

שאלה: אז מה זה לעשות עוון לא בהרגשה?

לעשות עוון זה ליפול מדרגת על מנת להשפיע לעל מנת לקבל.

שאלה: אם אני מרגיש שאין לי כוחות למאמץ להשפיע, להתקרב לבורא, להתקרב לחברים, ואני לא מבקש את כוח ההתקרבות הזאת מהבורא, זה נקרא שנעשה עוון?

כן, זה שאתה לא מבקש.

שאלה: כתוב בקטע שאם כל העולם היו עובדים בהשפעה אז היה קיום העולם בגשמיות. מה זה אומר?

שגם העולם הזה היה עולם דהשפעה.

שאלה: זאת אומרת שכל העולם היה בגמר תיקון?

משהו כזה.

שאלה: הרב"ש משתמש פה בלא מעט הגדרות, מה זה בית, מה זה שולחן, מה זה העולם הבא, מה זה העולם הזה, והכל מכמה זוויות. ואנחנו מנסים להבין את הכל דרך העשירייה.

כן.

שאלה: אז אפשר לומר שיש מצב כזה ש'העשירייה בהרשעה', 'העשירייה בהצדקה'? כמובן לפי תפיסת האדם.

כן, כל היחסים בין החברים מייצבים יחס בין אדם לבורא.

שאלה: במאמר הוא כותב "אדם" "יחס" "בורא". אנחנו לא לומדים את זה מהכתוב, אבל זה בכל מקום, גם כשאנחנו קוראים תע"ס, גם כשאנחנו קוראים את ה"זוהר", לא משנה מה, איך לתת לזה מילים? אבל זה קיים בפנימיות שלנו, ביחס.

אז תלביש על זה מילים.

שאלה: אני אישית או כולם?

כן. כל אחד.

שאלה: האם אפשר שתוסיף לנו על זה?

לא. זה תורה שבעל פה, שאתה צריך להוסיף מעצמך.

שאלה: בהכנה לסעודה, או נניח בהכנה לאיזו פעולת חיבור בינינו, אנחנו צריכים לנקות את עצמנו.

כן.

שאלה: ובסיום, כשיוצאים, יכול להיות שהיה איזה חלק מלוכלך שהלך לסטרא אחרא, למה? הייתי מצפה שבסוף פעולה אנחנו צריכים לראות שלמות, שהשגנו חיבור.

כשהשגתם חיבור, כן, אבל כשעבדתם על החיבור בטח היו שם גם רצונות, כוונות ומחשבות כאלה שלא הצטרפו לחיבור ואתה מתקן אותם, זה נקרא "מים אחרונים", זאת אומרת שאתה נותן ברכה וסליחה גם על כך שלא הספקת, שלא הצלחת לתקן, שלא את כל 100% ההארה שמופיעה לך יכולת לקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: כדי לקבל פרנסה מה', הרב"ש כותב לנו שצריך לטהר את כלי הקבלה. טיהור כלי הקבלה זה עבודה בחיבור בעשירייה?

בעיקר.

שאלה: הוא כותב" ועוונותיו, הם למטה בעולם הזה, שפירושו, שבזמן שהתענוגים שלו הם בכלים דקבלה זה נקרא אצלו עונש". מה היחס באמת לדברים? אני נהנה מאוד מספורט מסוים, האם אני צריך להרגיש שזה עונש? האם מדובר על דברים כאלו, תענוגים כאלו?

תענוגים שהם לא תורמים לחיבור, זאת אומרת לתיקון הכלים, הם תענוגים פסולים.

שאלה: זאת אומרת שאם התענוגים האלו מוציאים אותי, מסיטים אותי מהרצון להתחבר, מהמחשבה על מטרת הבריאה?

כן.

שאלה: כשאני מגיע למפגש עשירייה או למפגש בזום עם החברים יש בטח שוני, מה כאן התענוג שאני צריך לקבל? איזה בירור אני צריך לעשות, לאיזה תענוג אני רוצה להגיע במפגש עם החברים?

שאתם נהנים מכך שאתם יחד, ואתה מוכן לתת את כל הכוחות שלך לחיבור של החברים.

שאלה: ואם לפני המפגש או לפני הזום יש לי דחייה, אני לא רוצה להיכנס לזום, האם זה מראה לי מצד אחד שזה יופי, אין לי פה מילוי לרצון לקבל, ומצד שני אני אומר לעצמי שזה מראה לי שאני לא מחובר עם החברים, שאני לא רואה שהם גדולים. מה הבירור לפני שנכנסים לזום עם הרגשה שזה דוחה אותי, שאני לא רוצה?

אתה מבקש שיהיה לך כוח להתגבר על הדחייה הזאת מהחיבור, ובכל זאת משתדל להתחבר.

שאלה: לפעמים אני מרגיש שאולי עדיף פשוט להתחבר, לעצום עיניים ולזרוק את עצמי לידיים של החברים.

נסה כך.

תלמיד: אמרת שתענוגים שאינם תורמים לחיבור הם תענוגים פסולים. אם כך יוצא שתשעים ותשעה אחוזים מהחיים שלי הם פסולים.

אם אתה לא עושה עליהם כוונות להגיע למטרת החיים, אז בטח הם לא שייכים לחיים.

תלמיד: זה דבר אחד. ואם אני מגלה את הדבר הזה שהוא רע, שהוא מרחיק אותי מהמטרה, זה משרת אותי, זה מייצר לי כמיהה לבורא שיתקן את הדבר הזה?

תשאל את עצמך.

שאלה: אם אני מרגיש לא נוח, נניח שהלכתי עכשיו לעשות ספורט, ומרגיש לי כאילו שהדבר הזה לא מקדם אותי, התענוג הזה שאני מקבל, הוא לא נוח לי, הוא לא מקדם אותי למטרה, למטרת החיים. אם אני מרגיש את הדבר הזה כרע, אז זה כבר מקדם אותי, כן?

זה לא מקדם, כי מה יש כאן, איזה כוח חיובי יש כאן כדי שתתקדם? אבל זה בכל זאת שומר עליך שלא תיכנס לצורה הפוכה.

שאלה: את זאת אני גם מצליח להבין. השאלה היא, כשאני חי בתוך הזבל הזה שנקרא "תענוגים של קבלה עצמית", אבל זה מרגיש לי תענוג, זה לא מרגיש לי זבל. אני בא לשיעור ואני שומע שאני חי בזבל. אני יכול להבין שאני חי בזבל, אבל זה לא מרגיש לי שאני חי כך, אני לא רוצה לצאת מהזבל.

כן. זה קורה.

שאלה: איך יוצאים מזה, איך נמלטים מזה, מה עושים?

מתפללים.

תלמיד: גם תפילה.

אם זה לא בכוחות שלך, נשאר לך רק להתפלל. בדומה לילד קטן, אם הוא לא יודע מה לעשות, הוא בוכה, צועק.

תלמיד: בוכה וצועק כי לא נוח לו במצב שהוא נמצא והוא רוצה להגיע למצב אחר.

כן.

שאלה: אבל אם נוח לו במצב שבו הוא נמצא?

אם נוח לו, הוא לא בוכה. ואם באמת צריך לעזור לאדם, הבורא עוזר לו, ואם לא, אז לא.

שאלה: אני זוכר לפני שלושים שנה, היה לנו מצב שאי אפשר היה לסבול. ממש מצב שהיינו על סף החיים, עזבנו הכול, את כל מה שהיה לנו, את כל הנכסים, ופשוט ברחנו. למה? כי היינו צריכים לשמור על החיים שלנו. ברחנו, והגענו לארץ.

בכל הבירורים האלה, אנחנו כנראה לא מרגישים חשיבות, ולכן שואלים את השאלות האלה. "למה ככה? למה אני מרגיש ככה?" כנראה שצריך להגיע לדרגת ייסורים כאלה, כדי שהאדם ירגיש את הצורך להימשך לכיוון הנכון?

כבר כשעזבתם וברחתם עשיתם תיקונים גדולים. ברחתם, ואתם לא מצטערים.

תלמיד: איך פה במצב שלנו, לפני שמגיעים למצב שדוקרים אותך מאחורה, או נותנים לך עוד בעיטות, איך לתת לחברים הבחנה הנכונה שלא יהיו להם ספקות?

אני לא בדיוק יודע למה אתה מתכוון.

תלמיד: אני מבין שאנחנו חייבים לעבור תיקונים, וחייבים לעבור מלחמות. אבל איך להחזיק, כמו שלמדנו אתמול, והיום שהאחיזה שאנחנו מקבלים מלמעלה, זו הדרך היחידה, שזו דרך של אהבת הזולת, אהבת החברים, ולא לחפש משהו אחר. נכון, אנחנו עושים, אבל איך להידבק בכך שהכוונה בתפילה זה הנשק היחידי שלנו, שזה כלי הזין היחיד שיש לנו כמו שבעל הסולם כותב? ואיך לא לצאת מהכיוון הזה?

לא לצאת.

שאלה: הוא אומר פה, "מה שאין כן אלו אנשים שלא נכנסים בעבודה דלהשפיע, אף פעם האדם הזה לא יכול לראות שהוא רשע גמור, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שנכנסים בעבודה דלהשפיע." זאת אומרת שהכרת הרע של "רשע גמור" זה רק אחרי שעושים את כל המאמצים ורוצים להשפיע?

לפי המאמצים שלו להגיע להשפעה, הוא רואה שהוא בכל זאת נמצא בכלים דקבלה, ובזה הוא קובע שהוא רשע.

תלמיד: וזה מה שבעצם נותן לו את הדחף לבקש ולרצות לצאת מהמצב ?

כן.

תלמיד: אז רשע גמור זה בעצם שלב הכרחי, כי לצאת ממנו?

ודאי.

שאלה: כתוב פה. "אז האדם צריך לומר "זה השולחן לפני ה'". כי "שולחן" נקרא המקום, שמשם האדם מקבל את התענוגים. כי "שולחן" פירושו מקום פרנסת אדם. נקרא שולחן, כמו שכתוב בלשון חז"ל "סמוך על שולחן אביו, סמוך על שולחן אחרים"." מה המשמעות של "שולחן אביו" ו"שולחן אחרים"?

שמה שהוא עכשיו מגלה, מקבל, הוא קבל בתחילתו מאביו, ומאחרים שלימדו אותו, וקשרו אותו לאמת.

תלמיד: אז "אחרים" זה במשמעות טובה?

כן, מורים.

שאלה: איך מושכים חסד ורחמים, את אור החסדים? אולי כדי להבין את זה יותר טוב, האם תוכל להסביר במה שונה המשכת אור החכמה מהמשכת אור חסדים?

אור חסדים אנחנו מושכים על ידי זה שמתחברים בינינו. ואז יש בינינו עזרה הדדית, נתינה הדדית, וזה נותן לאור החסדים להופיע.

שאלה: כתוב שמשתחררים מצורות ביניים של האגו שעוד קשורות לעולם שלנו, ואחר כך מגיעים למה שנקרא "שולחן ריק". כלי שנמצא במדרגה הראשונה של הידמות לאור, שמוכן להתלבש בו. בזמן הזיכוך, כשאנחנו מזככים את עצמנו מאותן צורות ביניים, אנחנו כבר הופכים למשפיעים כלפיהם, ואז אנחנו מגיעים לצורה הראשונה שנמצאת בהשתוות צורה.

כן, אז מגיעים לצורת השפעה, להשפעה נקיה.

תלמיד: ומתי כבר אפשר להגיד שהפלנו את הקיר של האגו?

אנחנו הורסים את הקיר של האגו רק בגמר התיקון.

תלמיד: אז זאת עבודה שתמיד נמצאת לפנינו?

כן.

שאלה: היום אמרת, שמצד אחד צריך להודות על האגו, על היצר הרע כי הוא הבסיס, היסוד שעליו נבנה הבניין. מצד שני, שצריך להצטער על זה שלא הצלחתי לקבל את כל ההארה על מנת להשפיע. איך למצוא את המידה הנכונה בין השימוש באגו לבין השפעה?

אנחנו משתמשים בכל כוח ההשפעה, ובסופו של דבר בכל כוח הקבלה כדי להידבק בבורא בינינו. רק להכין כאלו תנאים בינינו שבהם יתגלה הבורא, ואנחנו נהיה מחוברים איתו.

תלמיד: ובתנאים האלה של החיבור עם הבורא, איך להבין שאני יכול לקבל עכשיו את החלק הזה למענו, ואת החלק הזה אני לא יכול לקבל? האם אני חייב להשתמש עכשיו ברצון לקבל, או דווקא להתרחק ממנו ולהיות רק בכוונה?

אתה מרגיש את זה על פי מה שמתגלה בך.

תלמיד: מה מתחיל להתגלות בי כדי שאני ארגיש את זה?

צריך להתגלות בך ידע, דעת.

תלמיד: הבורא עוזר בזה? הוא מראה את זה לאדם?

כן, כמובן, בלי זה לא היית מסוגל להתקדם.

שאלה: לא ברור לי, כשהוא אומר שאנחנו צריכים לטהר את עצמנו, יש לנו הרבה רצונות שאנחנו לא מצליחים להיטהר מהם בחיים שלנו, שכבר התפללנו עבורם, אבל עדיין לא נפטרנו מהם. אז מה זה אומר לטהר את עצמנו, כמו שרב"ש אומר לנו לעשות? כי אנחנו לא מרגישים שאנחנו מטוהרים.

כן. צריכים להמשיך עד שנרגיש את עצמנו כנמצאים כבר ללא קשר עם האגו שלנו.

תלמיד: אז מה צריך לעשות עם הרצונות שמהם אנחנו לא מצליחים להשתחרר, גם אם כבר ניסינו המון פעמים לעשות את זה?

אם תתקדם לזה, אתה תתחיל להבין איזה אפשרויות יש לך כאן. להתרחק מהם, להפוך אותם, להרוס אותם, יש כל מיני צורות תיקון.

שאלה: מה הם העוונות והגהינום?

עוונות וגהינום אלה אותם הרצונות לקבל שאנו בינתיים לא מסוגלים לתקן, והם נשארים כאחוריים לכלים שלנו. כך אנחנו מתקדמים, ולאט לאט גם הם נכנסים לתיקון, ונכללים שם.

שאלה: למה הבורא עושה רק מרשע גמור צדיק גמור?

ככל שבן אדם מגלה את הכלים שלו ומעלה אותם לתיקון, כך הוא רואה את עצמו יותר כצדיק או יותר כרשע. הכול תלוי בהבחנות שבאדם.

שאלה: איך להתייחס נכון לחלק ששייך לסטרא אחרא, כי יש מקרים שאני פשוט לא יכול לזוז?

כשאתה לא יכול לזוז תתקרב לחברים ואז יהיו לך כוחות, הבחנות ותוכל באמת לזוז.

תלמיד: איך לתת נכון לסטרא אחרא את השוחד הזה שנותנים כמו מים אחרונים?

אם אדם נמצא במצבים שהוא צריך לגלות את הסטרא אחרא ולבדוק איך הוא מסדר אותו, אז הוא כבר רואה איך. צריכים לסדר אותו כאחוריים של המצב הטוב, של התיקון.

שאלה: האם אפשר לומר שרשע זה הקשר עם הבורא שבו מרגישים הפוכים לבורא בעומק הלב?

כן.

תלמיד: האם שלא לשמה זו תחושת הרשע, ולשמה זו תחושת הצדיק?

כן.

תלמיד: מה הכוונה שצריכה להיות לנו אם מלכתחילה העבודה שלנו היא להגיע להשפעה וללשמה?

לשמה, על מנת להשפיע.

תלמיד: אבל העבודה שלנו מתייצבת כך שאנחנו צריכים להיות בכוונה להגיע לאהבת חברים וללשמה. איך לא להתבלבל בין שתי הכוונות האלה או איך לחבר אותן יחד?

כמובן שהן מתחברות יחד, אין שום סתירה ביניהן.

תלמיד: האם הכוונה להגיע לאהבת חברים זו הכוונה להגיע ללשמה?

חלקית.

תלמיד: האם דרך האהבה הזאת להגיע לאהבת הבורא זו הצורה השלמה?

כן, כך נאמר.

שאלה: האם בן אדם מרגיש בושה בשולחן של הבורא?

לא, בשולחן של הבורא הוא לא מרגיש שום בושה, הוא מרגיש רק דבקות בבורא והודיה גדולה על כך שקירב אותו. בדומה למה שילדים מרגישים כשהם נמצאים ליד ההורים, אין להם בושה.

שאלה: באיזו רמה נמצאים אלה מאיתנו שהולכים בדרך התורה, צדיקים גמורים או רשעים גמורים או בינוני?

עלינו להחזיק את עצמנו תמיד במצב של הרשעים, רק שהמצב הזה לא יפיל אותנו כך שנרגיש את עצמנו בחוסר כוחות.

שאלה: בקשר למים אחרונים. נגיד שאנחנו עושים כוונה לפעולה ובסיום אנחנו מבינים שהצלחנו ב-90% ונשארו 10% שלא הצלחנו. על מה אני מברך? אני רוצה להצליח לבטל גם את ה-10% שנותרו, אז לא מברכים בעצם. למה אני צריך לתת אותם כי אני הרי רוצה להתגבר גם עליהם?

אתה מברך על מה שהבורא עשה לך כי הוא עשה זאת בדיוק נכון ומדוד, ואתה לא יכול לקבל יותר, אין לך יותר כוחות, אין לך כלים לזה. מה שקיבלת זה בדיוק מה שאתה צריך להתקדמות לצעד הבא.

שאלה: באיזה מילים רב"ש משתמש במאמר הזה לגבי קו אמצעי, אם הוא בכלל אומר?

לא יודע, הוא לא אומר.

שאלה: אנחנו לומדים בדרך כלל על מה שעדיין לא השגנו. מה עוד חסר כדי שנזכה להשיג את הלימוד?

אנחנו לא יודעים.

שאלה: מהי הפרנסה של צדיק גמור?

הפרנסה של צדיק גמור היא שכל האורות שבאים לתקן, לברר את הנבראים עוברים דרכו והוא מקבל את השכר של כולם.

שאלה: איך לשמור על כוונה נכונה בזמן השיעור אם הבורא שולח לי הפרעות או מחשבות שמפריעות לי לשמור עליה?

מה שהבורא שולח זו לא הפרעה כמו שאולי נראה לך אלא זו עזרה מלמעלה. תקבל זאת ותשתדל לשמוע, לראות ולהרגיש את היחס של הבורא דרך ה"הפרעות" האלה.

שאלה: איך הלב שלי צריך להיות כמו בית המקדש?

עלי להשתדל לחבר את כל העולם בלב שלי, לפחות להתחיל מהחברים וכך להתקדם. זה נקרא שהלב שלי יהיה כלי המקדש. "קודש" זה כלי שנמצא בחיבור עם אחרים.

שאלה: למה אנחנו צריכים לתת את המים האחרונים לסטרא אחרא דווקא אחרי הסעודה, למה לא לפניה?

לפני הסעודה אנחנו עוד לא קיבלנו, לא בעל מנת לקבל ולא בעל מנת להשפיע. בזמן הסעודה אנחנו משתדלים לקבל הכול בעל מנת להשפיע ומפני שיש אפשרות שלא קיבלנו את הכול בעל מנת להשפיע אלא יש גם משהו שברח לנו לעל מנת לקבל, לכן אנחנו עושים בברכת המזון ברכה על המים.

תלמיד: האם יש קשר לנטילת ידיים לפני הסעודה לבין מים אחרונים אחרי סעודה?

נטילת ידיים לפני הסעודה היא על הכלים שלנו, על הידיים שלנו, שכלי הקבלה יהיו בעל מנת להשפיע. אחרי הסעודה, אם פספסנו באיזו כוונה בעל מנת להשפיע, אז אנחנו רוצים לתקן זאת בסוף הסעודה.

שאלה: איך אפשר להבין שהגיע הזמן לתת לסטרא אחרא לדרג את מה שמותר לתת לה?

אנחנו לא רוצים לתת שום דבר לסטרא אחרא אבל אין מה לעשות, גם אליה מחליק שפע. בנוסף, יש מחשבה שהכרחי להזין גם אותה כי היא עוזרת לנו להפריד, להבדיל בין טומאה לבין קדושה, בין קבלה לבין השפעה, ולכן המצווה הזאת נוגעת לכולם.

שאלה: מה אנחנו מרגישים כאשר הנאה נכנסת לקליפות?

הקליפות רוצות לקבל את התענוג מהשפעה, בשבילן זה נכס גדול, לכן להשתדל לא לקבל זאת.

שאלה: איך אני יכולה להגיע להרגשה שיש לי צורך בשולחן הבורא?

לפי הלב שלך.

שאלה: מה נותן לנו מצב החוטאים או הרשעים שאנחנו צריכים להיות בו, לחשוב שאנחנו נמצאים בו?

הוא עוזר לנו לדעת במדויק עד כמה אנחנו רשעים.

שאלה: האם אפשר להגיד שאנחנו מרגישים את העולם הרוחני כשאין תענוג בכלל, והוא יכול להיות מורגש כמוות?

בכל זאת, אם אני נמצא בקבוצה, אפשר להתקדם בה גם מהמצב הזה.

שאלה: האם אפשר לתקן רצון שכבר עזב את העולם שלנו וכבר לא נמצא בגוף?

לא. אי אפשר.

שאלה: אם אדם כבר חטא ונפל לסטרא אחרא, איך להתחיל לעבוד נכון במצבים של צדיק ורשע כדי להוציא אותו משם ולתקן אותו?

אפשר להוציא את הרשע באמצעות הצדיק.

תלמידה: איך לעורר בתוכי את הצדיק ברגע הזה?

בשביל זה ניתנה לאדם הסביבה, חברים.

שאלה: איך להחזיק את עצמנו תמיד במצב של רשעים מבלי שניפול ונרגיש חוסר כוחות?

צריכים לגשת לבירור מצד הצדיק שבאדם.

תלמיד: מה זה אומר?

שהוא רוצה להגיע לתיקונים ולכן כך הוא עובד.

תלמיד: וכשהרשע שבאדם, היצר הרע, גובר בתוכו עוד יותר?

אז אין מה לעשות, רק החברה יכולה אז מבחוץ, לעזור לו.

תלמיד: איך אדם מעורר את נקודת הצדיק שבתוכו? איך אדם מאזן?

על ידי תפילה, לימוד, על ידי כל מיני מצבים שבהם הוא רוצה להתחבר לקדושה זה ברור.

שאלה: כשהצדיק עושה בירור, הוא מגלה שהוא רשע, הוא מגלה כמה הכול נלקח לתוך הכלים דקבלה, אז איך אני יוצא מהמעגל הזה?

אתה לא יוצא, אתה גם היית בו קודם. אתה רק מברר כמה יש לך מצד הצדיק, כמה מצד הרשע.

תלמיד: אבל אז אתה רואה שכלי הקבלה שלך רק מתפתח עוד, מה אמור להגיע כנגד זה?

ניסיון.

תלמיד: יש משהו שמאפשר לפתח את הניסיון?

כן נותנים לך מהשמיים כל מיני צורות של עזרה, לימודים, חברים, קבוצה, שיעורים, יש לך הרבה דברים שאתה יכול לאחוז בהם ולהתקדם.

תלמיד: בנקודה הזאת, מהי תפילת האדם?

שאתה רוצה להיות במרכז הקבוצה.

שאלה: אמרת שצריך להיזהר מכך שהרגשת הרע לא תפיל אותנו, איך לעשות את זה כשצריך לשמור על הרוח בעשירייה ואין מאיפה לקחת כוח?

מתפללים, מבקשים, בוכים.

תלמידה: יש מצב שכיח בתוך עצמי, שאתה עושה את הפעולות הנכונות אבל אפילו לקרוא לזה רשע זו מחמאה גדולה, כי זה לא צדיק ולא רשע, זה ריק, והריק הזה תופס אחוזים ניכרים אפילו בזמן פעולה בתוך העשירייה. הלב ריק, לא מבורר, לא הולך לא לימין, לא לשמאל ולא בינוני, זה מצב אפס.

להמשיך. העצה היא רק להמשיך וזהו, זה נקרא "חוץ מצא".

שאלה: אדם מקבל עזרה מהבורא, מקבל יראה, אבל מהרצון לקבל שלו, הוא מרגיש שזו עזרה כי עכשיו הלב שלו מוכן לעבוד והוא יכול לעשות פעולות, הוא מבין גם שזה כואב ברצון לקבל שלו, וזה מכריח אותו לעשות בירור, איך להיות ביראה שלא תכאיב לי. האם יכולה להיות יראה כזאת?

כן. האדם עושה הרבה פעולות בצורה אוטומטית כך, על ידי הרצון לקבל שלו.

תלמיד: איך מתפתחים ליראה יותר גבוהה מהמצב שאדם רואה שהוא כלוא, שהבורא לוחץ אותו ברצון לקבל הגשמי שלו? איך מתפתחת יראה יותר גבוהה מזה?

יראה יותר גבוהה מתפתחת באדם על ידי כך שמקרב את ליבו ללב הקבוצה, פשוט נמשך, נדבק בלב הקבוצה.

תלמיד: זה גם רגע שאדם מבין את משמעות היראה, עד כמה הוא חייב אותה להתקדמות, זה מה שהכוח נותן לו, להידבק בקבוצה ולהשיג ייראה יותר גבוה ורק כך הוא יכול להתקדם?

דרך הדבקות בקבוצה הוא משיג עזרה מהבורא ואז מתקדם.

שאלה: כתוב "שאי אפשר לראות את האמת מטרם שנכנסים בעבודה דלהשפיע." זה שורש כל הבעיות?

כן.

(סוף השיעור)