מאמר 12 – משנת 1988

"מהו הב' הבחנות שלפני לשמה"

("שלבי הסולם", כרך ב' – שמות, פרשת שמות, עמוד 20)

שיעור בוקר 27.03.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/HKepmhFZ?activeTab=downloads&mediaType=video

"ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, ש ישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי-ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.

הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.

ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין כן אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.

ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".

זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.

ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאם כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.

ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.

וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.

ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".

וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.

שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשכים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.

מה שאם כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.

וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.

אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי-ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.

אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאם כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.

אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים"."

כפי שנראה לעין, לשכל, למודעות ולהרגלים שלנו בעולם הזה, כל הדרך בה אנו מתקדמים לרוחניות, למחסום, עוברים אותו ונכנסים לעולם העליון, נראית דרך לאו דווקא נכונה. מפני שבכל פעם כשהאדם מתקדם, הוא רואה את עצמו ההיפך ממה שהוא צריך להיות. הסיבה לכך היא, שעל ידי הלימוד בא אור מקיף, והאור המקיף מגדיל את הנקודה שבתוך הלב. הלב עצמו זהו הרצון לקבל, והנקודה שבלב היא הנקודה מהעולם העליון, מלמעלה. בכל פעם כשהנקודה גדלה היא נמצאת בסתירה גדולה יותר כלפי הלב, והאדם מרגיש שהלב שלו הופכי לנקודה. זאת אומרת שבכל פעם שהוא מתקדם, הוא מרגיש את עצמו מנוגד יותר לעולם הרוחני.

הנקודה שבלב היא הנציגה של העולם הרוחני בלב של האדם, לכן הוא מרגיש כל הזמן במתח, התנגשות, התנגדות, ואי התאמה ביניהם. זה כל כך מבלבל, ומחליש את דעת האדם, עד שהוא לא יודע מה לעשות. אין לו כוחות להתקדם ממצב זה, מפני שנראה לו שכביכול אינו מתקדם. אין לו בטחון ללכת למעלה מהקושיות, והקושיות צודקות, כי הלב אומר לו עד כמה זה באמת קשה, עד כמה זה מנוגד ולא לפי השכל. זו כל הבעיה. אם מסתכלים על זה מהצד, ממרחק, זה ברור, אבל ברגע שהמצב הזה שולט באדם, נראה לו כאילו אין מה לעשות.

עד שבאים למצב של "וישמע אלוקים נאקתם". זאת אומרת כשהאדם באמת מגיע לזה שהוא לא יכול ולא מסוגל, זה לא מפני שהוא לא יכול להילחם, אלא מפני שאין לו כוח להילחם, כי הכל נשמט ממנו, מתוך זה שהוא רואה שהכלים שלו לא מקבלים כל הזנה. המקובלים אומרים שזה המצב הטוב. שדווקא במצב הזה בו האדם הגיע לאבחון שהלב שלו מנוגד כולו לנקודה שבלב, בכל פרטיה, אז הוא זוכה לצעקה כזו, שהבורא מציל אותו.

כביכול זהו ציור פשוט, אבל כשהוא עובר על האדם, הוא נכנע ולא יכול לעמוד בפני ההרגשה הנוראית הזו. אין לו במצב הזה לא כוח ולא בטחון. הוא לא יכול לדרוש משהו, לא יכול "להיות גבר", כי אין לו הצדקה. ככל שהוא מתקדם יותר, המצב נעשה יותר גרוע, האדם נחלש ולא מקבל כלום. יותר קשה לו ללכת למעלה מהדעת. "למעלה מהדעת" זאת אומרת, לרצות לרכוש את הנקודה שבלב. מהסיבה שבכל פעם נראה שהוא יותר רחוק ויותר מנוגד אליה.

לכן צריכים הרבה חיזוקים. אנו רואים שכאשר יש לנו במה לעבוד, אם יש לנו במה לעסוק, אם יש לנו נושא כלשהו כמו פסח, חומר שבעבודה עליו אנו יכולים להתאחד בהתקפה כוללת, זה מייחד אותנו, זה נותן לנו השראה עליונה, זה מקדם. ברגע שאין לנו כביכול משימה ברורה, קצרה, קרובה, אז זה קשה.

שאלה:הגורם שמפריע להתקדמות הוא הבלבול של האדם שנמצא בין קו ימין לקו שמאל, הוא יכול להיות בקו שמאל ולחשוב שהוא בקו ימין ולהיפך. איך אפשר לברר איפה הוא נמצא בכל פעם?

האדם לפעמים נמצא בקו ימין ולפעמים בקו שמאל. זה מבלבל אותו והוא לא יודע איפה הוא נמצא. לכן מה איכפת לאדם איפה הוא נמצא, ואין זה משנה. כביכול אנו רוצים שיהיו לפניו אדום וירוק, כשאדום זה שמאל וירוק זה ימין, והוא ישמור להיות כל הזמן בימין, או בקו האמצעי. זאת אומרת, בצהוב, או בלבן, או בשניהם. לשם מה? ומה זה קו אמצעי?

בעל הסולם נותן לנו קו אמצעי ברור, בספר "פרי חכם אגרות" בדף ס"ד. הוא אומר שאם האדם מברר מכל הלב את ישראל, שזו הנקודה שמשתוקקת לבורא, שבה הוא רוצה את כל העולם, אם הוא מייחד אותה, מכוון אותה, וממש מאיץ אותה לקראת הבורא דרך כל המאורעות שהוא עובר בחיי היומיום, כשהוא מקבל שיחת טלפון לא נעימה, ויש לו בעיות בבנק, או עם אשתו, עם הבריאות, או בעבודה, אם נגד כל אירועי החיים האלה בצירוף כל ההפרעות, הוא בכל זאת מכוון את הנקודה שבלב שלו ישר לבורא, זה נקרא "קו אמצעי". ולא איכפת לו ימין או שמאל. זה נקרא "עמודא דאמצעיתא". אנו לא יכולים להבחין איפה נמצא ימין ואיפה שמאל. אומרים: "לא יודע בין ימינו לשמאלו".

שאלה: האם פרעה צריך להרגיש את כל עשר המכות?

עד שלא עוברים עשר מכות, כנגד עשרה סיומים, כנגד עשר ספירות, אי אפשר לצאת ממצרים לעולם הרוחני. ממה זה נובע? כל פרצוף כולל עשר הבחנות, שנקראות "עשר הספירות", כך זה ברוחניות. ולסיים אותו, לקבוע שהאדם סיים אותו, הוא צריך עשרה מסכים חיצוניים. גם בגובה שנקראים "נעליים", וגם ברוחב שנקראים "עור". מוחא, עצמות, גידים, בשר ועור אלה הן ספירות ברוחב. כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות ולמטה, זה סיום אצבעות רגלין, ונעליים.

חייבים להיות חמישה סיומים. עשרה סיומים זה עשר מכות. הסיומים האלה, המסכים האלה, הם על ההבדלה בין פנימיות לחיצוניות. בין מה שנמצא בתוך הפרצוף כקדושה, ובין מה שאי אפשר עדיין לתקן ונשאר מחוץ לפרצוף, קליפה, דברים שהאדם לא יכול עדיין לברר, ולא יכול לעשות עליהם מסכים. אם הוא מבדיל את זה, אז עם המטען הזה בינתיים הוא יכול לצאת. עם הפעם ראשונה שבה הוא הבדיל את זה, הוא יכול לצאת לרוחניות. זו יציאת מצרים.

בעל הסולם כותב על הדרך לצאת לרוחניות בסוף "הקדמה לספר הזוהר". הוא אומר בכללות, שכל העולמות מעולם אין סוף בנויים כך שיש קו אין סוף שבתוכו יש אור אין סוף, חוט שנקרא אין סוף, ועליו מתלבש הקו, גלגלתא, הפנימי ביותר, אחר כך ע"ב, ואחר כך ס"ג. ולמרות שזה קו דק מאוד, כולו בנוי מזה שכל פרצוף תחתון מתלבש על העליון שלו, מהחזה ולמטה. וכך כל המדרגות מלמעלה למטה, שאח"פ דעליון נמצא בתוך גלגלתא עיניים דתחתון. זאת אומרת, אפילו שבעליון זה אח"פ, בתחתון הוא יותר פנימי, יותר קדוש מגלגלתא ועיניים דתחתון. כך זה בכל המדרגות, מאין סוף עד העולם הזה.

אם היינו מסדרים את כל מדרגות העולם הזה גם כן באותה צורה, היינו בהתאמה לעולם העליון והיינו זוכים לכך שהעולם הזה יעלה לעולם העליון. אלא הגורם שמפריע לזה לקרות הוא שבעולם הזה אנו מעדיפים חיצוניות על פנימיות. האדם רוצה לבלוע את כל העולם, ולא איכפת לו מהפנימיות. פנימיות זו הנקודה שבלב, לעומת כל התשוקות של הלב. כך זה פועל בכולם, בכל שכבות האנשים, ובראש בראשונה הוא אומר, ביהודים. בכל היהודים, אלה שעוסקים בתורה, ואלה שלא.

ביהודים, כשמתעסקים בתורה, מתעסקים בחיצוניות במקום פנימיות. כשלא מתעסקים בתורה, גם מתעסקים בכל מיני שטויות ובכך קרובים מאוד לאומות העולם, ואפילו גרועים מהם בכל השאיפות, לעומת הפנימיות שנאמר שהם הציונים. באומות העולם, בעל הסולם אומר, כל אותם אלה שתאוותם לרכוש רבים יותר ממי שמשתוקקים לדברים עדינים, לדברים גבוהים. ואלה שרוצחים, שממש הורסים והורגים ותורמים לחורבן העולם, הם חוגגים. ודווקא השקטים והמתורבתים, הם שנכנעים.

אם העולם שלנו היה מסודר לפי העולם הרוחני, על פי התאמה זו הוא יכול היה לעלות באיטיות בפנימיות שלו, ברוחניות שלו, לעולם הרוחני. וכמו כן היה יכול אפילו לקבל הארה מלמעלה בצורה נכונה, מסודרת, כשהאורות כלפי הכלים, ולא להיפך. ואף על פי שכל פעם אנחנו מקבלים את האור מלמעלה, הארה, היא פועלת הפוך מהאופן שבו עליה לפעול. מפני שהכלים שלנו לא מסודרים באופן שהפנימיות עולה על החיצוניות, אלא להיפך, החיצוניות מתגברת על הפנימיות.

בעל הסולם אומר שאם כל המדרגות האלה יהיו מסודרות, אז יהיה בסדר. איך המדרגות יהיו מסודרות? הוא אומר שהסדר של כל המדרגות, בעולם הרוחני, בעולם הגשמי, גם בכל העולם, וגם בכל מדרגה, נקבע לפי השורש של אותה מדרגה, ולאחר מכן זה פועל יוצא.

השורש בעולם הזה הוא ישראל, לומדי התורה. שזו בחינת גלגלתא ועיניים שהיא הקרובה ביותר למחסום ונמצאת למטה מהמחסום, והאח"פ שלה. אם בחינת גלגלתא ועיניים תהיה פנימית לעומת אח"פ, שהוא חיצון בלומדי התורה, אז כל יתר המדרגות, יסתדרו לפי זה. איך לעשות את זה? בעל הסולם אומר כך: שצריכים ללמוד תורה, גם תורה פנימית, שזה "קבלה", וגם תורה חיצונית, שזה "הלכות". אבל בתורה החיצונית יש ללמוד רק את מה שצריכים לקיום ההלכות.

בעל הסולם כותב על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באותיות כ' עד ל', שצריכים ללמוד לא מאיזה קיצור, אלא קצת יותר, את מה ששייך להלכה. האדם חייב לקיים במידה שזה דרוש ונוגע לו. שכך יידע האדם שמה שמגיע אליו במשך החיים כביכול, במשך היום, לא יגרום לו ליפול אלא יגרום לו לקיים.

האדם חייב את זה מפני שאם לא ינהג כך לא תהיה לאדם חיצוניות. לא יהיה לו איפה להמשיל פנימיות על חיצוניות. ובעיקר על האדם ללמוד קבלה, פנימיות התורה שאליה הוא משתוקק, בעזרת זה הוא משתוקק לאלוהות. אם יש לאדם את שני החלקים האלה, והוא מעלה את הפנימיות, דביקות לבורא, לעומת החיצוניות שהיא קיום מכני של דברים שונים שהוא צריך, הוא מביא את העולם הזה והעולם העליון להתאמה.

מכאן מובן לשם מה אנו צריכים לקיים בכל זאת בעולם הזה הלכות שונות, דברים שאין להם כל קשר. גם פנימיות התורה וגם חיצוניות התורה הגיעו אלינו מלמעלה. הם לא שייכים לעולם הזה. קיום המצוות לא שייך לעולם הזה, וגם לימוד התורה, לימוד הקבלה לא שייך כביכול לעולם הזה, אבל שניהם שייכים לשורש של העולם הזה.

אם האדם מסדר אותם בדרגה העליונה ביותר, שכמעט לא שייכת לעולם הזה אבל ניתנה לנו מלמעלה, אם האדם מסדר אותם בצורה נכונה שהפנימיות תהיה יותר מהחיצוניות, כל יתר המדרגות שבעולם הזה יסתדרו לפי הצורה הנכונה. שהפנימיות שלהם, גלגלתא עיניים, תהיה למעלה, ועליה יתלבש אח"פ. על האח"פ הזה יתלבש גלגלתא עיניים של מדרגה תחתונה יותר, וכן הלאה. כך נוצרת כביכול פירמידה. כל זה תלוי במדרגה העליונה.

לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שאנחנו חייבים ללמוד גם פנימיות וגם חיצוניות. אלא שיש לדעת את חיצוניות התורה באופן שנחוץ כדי לקיים דברים בחיים ולא לשם פלפולים בגמרא שאין להם כביכול כל שייכות להתקדמות הרוחנית. ואת כל יתר הזמן, חוץ מלדעת הלכות, אנו צריכים להשקיע בלימוד פנימיות התורה.

עלינו ללמוד את פנימיות התורה לא רק כדי לסדר את הכלים בצורה נכונה, שגלגלתא עיניים יהיה פנימי, ואח"פ חיצון ולמטה ממנה, וכן הלאה. אלא על ידי כך שהאדם לומד הוא מושך אור מקיף, וכשהאור המקיף בא מפרצופים עליונים, שהוא עובר מאין סוף דרך פרצופים עליונים, גם הוא מסודר לפי צורה זו של גלגלתא עיניים ועליה אח"פ. כך הם מסודרים בכל העולמות העליונים. אז האור נכנס ומשפיע באופן יפה ונכון לכל הכלים שנמצאים מתחת למחסום, לעולם הזה. אז הכלים האלה מקבלים את האור בצורה נכונה, וישנה התאמה בין צורת האור שעבר דרך כל הצינור הזה למעלה, ונכנס כעת לכלים שנמצאים למטה. הוא מאיר להם באופן נכון ומעלה את הכלים האלה לעולם הרוחני. פנימיות העולם הזה עולה למעלה מהמחסום. זהו התהליך.

כדי להבדיל בין הפנימיות לחיצוניות, כדי לסדר את גלגלתא עיניים כנגד אח"פ בצורה הנכונה, האדם צריך עשר מכות. הוא צריך עשר הבדלות בין זה לזה. אז הוא בונה את היחס בין הפרצופים האלה בצורה כזאת שגלגלתא עיניים בפנים, ומעל אח"פ החיצון, ומחזיק בדיוק מחזה דגלגלתא עיניים, ומסודר כך.

בנו תלויה רק עשיית סדר נכון בין פנימיות לחיצוניות. לכן אנו צריכים לקיים מצוות, כדי שבתוך כל אחד ואחד יתקיים יחס נכון לזה. ואם האדם מתייחס כך, יש לו באמת חשיבות גם לפנימיות וגם לחיצוניות, אבל הוא כבר יודע מה צריך לעשות בין שניהם.

אף פעם אדם לא ניגש למצווה כלשהי ומקיים אותה בלי מחשבה תחילה. בכל פעם שהאדם מתכוון לעשות ולקיים משהו, למרות שאף אחד לא אומר לו שעליו לעשות את הכוונות, הייחודים, למעלה מהמחסום הוא ימשיך לעשות כך, ואף יהיו לו כוונות, ייחודים גימטריות, ועוד כל מיני דברים. אבל כשהאדם עושה פעולה בהמית כלשהי, יש לו לפחות ידיעה על כך שמה שהוא עושה כעת, נעשה בכדי שפנימיות העניין, הלב שלו, שרוצה את האלוהות, הוא שיתעלה, ושהוא יקבל על ידי המעשה הזה מטען הרוחני.

זאת אומרת שעל ידי מעשה חיצוני האדם רוצה להעלות דווקא את הפנימיות שלו, וזה מספיק.

אנו לא מבינים באיזו מידה זה פועל.

שאלה: למה אי אפשר להלביש את הרצון הזה, להגדיל את הפנימיות על החיצוניות במעשים פשוטים כמו לדוגמא בהליכה למכולת?

האדם יכול להלביש את הפנימיות על חיצוניות בכל המעשים. גם במעשה פשוט, כמו למשל כשהוא הולך למכולת. זה נקרא "בשביל מה אני חי". אבל אלה לא כלים שיש להם שורש עליון. זה פשוט היחס של האדם לחיים. מה שאם כן כביכול את תרי"ג המצוות, הפעולות, למרות שהאדם לא מסוגל כלל לקיים את תרי"ג המצוות בחיצוניות, אין לו אפשרות כזו, אבל אם האדם באופן תיאורטי מקיים תרי"ג מצוות בחיצוניות, וכנגד זה עושה כוונה על מנת להשפיע בפנימיות, אז הוא ידביק את העולם הגשמי לעולם הרוחני, אחד לאחד.

מפני שאנו כבר קיימים כנשמות מיוחדות, אחרי גלגולים שונים, ובכל אחד נמצאים חלקים מתוקנים ולא מתוקנים, בערבוב של זה עם זה, עלינו לקיים בעיקר ב"כוונה" בניגוד לדורות הקודמים שקיימו בעיקר ב"מעשה". בעל הסולם כותב על כך ב"מאמר לסיום הזוהר". בהתאם לזה, נאמר שנשארו לנו עשרים או שלושים מצוות לקיים, ואנו חייבים לקיים אותן, ולדאוג שבזה הפנימיות שלנו תהיה כמה שיותר חזקה לעומת החיצוניות. אבל לעשות זאת כשהפנימיות והחיצוניות יחד זו עם זו. בזה האדם מסדר את הכלים כלפי הרוחניות בהילוך נכון.

שאלה: האם עיקר העבודה הוא ממש דרך המצוות האלה?

לא עיקר העבודה. עיקר העבודה הוא בלימוד חכמת הקבלה, שבזה אדם מושך את האור העליון. אבל היחס שלו למצוות, ובכלל לכל הדברים שבעולם הזה, חייב להיות כזה. אבל למה במצוות? כי יש להן שורשים לעולם העליון. בעולם העליון אין שורש כזה "ללכת לבנק". ואם אדם עושה מצווה כלשהי, למשל בוצע את הלחם, סתם דבר פשוט, בהמי, לעומת זה יש שורש. אז לדברים האלה במיוחד, אדם יכול להדביק כוונות.

אם תפתח את הכוונות האלה, אין כוונה כזו "ללכת לבנק". שאדם הולך ויש כוונה מיוחדת שהוא אומר לפקיד: "אני רוצה למשוך מזומנים", ואז יש כנגד זה איזה שורש. וכנגד ביצוע אחר יש ברכה, או כל מיני דברים כאלה, שזו כוונה. מה זאת אומרת כוונה? שגם את המעשה הזה אדם יכול על-ידי הכוונה לצרף לרוחניות. כל מעשה כך, אבל אלו במיוחד.

צריכים לחזור ל"הקדמה לתע"ס" ולקרוא את כל הסעיפים האלו. בעל הסולם לא מסתיר דבר. רק אנו לא רואים זאת. גם כשמגיע הזמן, אז אפשר לבטא. זה פלא עד כמה שלפני כן אין מילים.

שאלה: צריך לעשות זאת בעדינות, אולי קודם בקבוצות החוץ, לראות את תגובת האנשים מבחוץ. כי חלק מההתנגדות היא שהרבה אנשים רואים את זה באמת כחזרה בתשובה.

כשמדברים על מצוות, אבל בצורה כזאת, אז כבר חוששים. אם נתלבש על אדם שמתנגד מאוד, מפחד מאוד, כמה שנסביר לו זה לא יועיל. גם למחזירים בתשובה החרדיים, יש פטנטים כאלה. אז הם יחשבו שאנו קצת יותר מתוחכמים אולי, אנו מביאים איתנו גם את ה"זוהר", כביכול מודרניים, מחזירים בתשובה על-ידי ה"זוהר".

שאלה: אי-אפשר לא לדבר על זה.

אני לא רוצה להתווכח, אתם מרגישים את העולם, אני לא כל-כך, אז בבקשה.

תלמיד: אדם מפחד מכפיה, לא מחזרה בתשובה, לא אכפת לו לחזור בתשובה אם זה באמת טוב ונעים וכיף לו, המילה לא מפחידה אותו.

הוא אומר שלא איכפת לו. איכפת לו, איכפת לו. האם הם מחפשי אמת?

שאלה: האם אפשר לומר זאת לאדם שעוד לא מצא פה את הפנימיות של עצמו ואז יכול להיות שעם השכל זה יראה כחזרה בתשובה, כי הוא לא יודע כנגד מה הן חיצוניות ופנימיות, אצלו הכל חיצוניות.

אין לי מה להגיד. כמה שאנו מסבירים, החילוניים לא מבינים אותנו, והדתיים לא מבינים אותנו, שניהם לא מבינים. החילוניים חושבים שאנו בכל זאת דתיים. הדתיים אומרים שאנו חילוניים. ואת הקו האמצעי הזה, את הגישה המאוזנת הזאת לפנימיות ולחיצוניות, הם לא תופסים. כי שניהם נמצאים בחינוך קיצוני והרסני, שעושה משניהם בהמות, אלה דומם ואלה דומם. מה לעשות. נקווה שישמעו קצת.

בעל הסולם כותב שאלה שלומדים תורה, בהם צריך להיות השינוי, שהפנימיות תשלוט על החיצוניות. לנו אין גישה אליהם, אלא אנו הולכים לעם. אבל האמת, אם היה אפשר להשפיע עליהם ולהפוך אצלם את סדר העדיפויות, שילמדו קבלה, זאת אומרת, את כל שיטת ההתקרבות לאלוהות, העליה לרוחניות, והיתר ממש קצת, רק מה שצריך להיות נחוץ לקיום ההלכה, אז בזה הכול היה מסודר.

שאלה: כשלומדים את ההלכה, גם בהקשר שלנו, צריך להצמיד את הטעמים של ההלכות, של המצוות הפשוטות, של עשרים המצוות האלה, בצורה קריאה ונגישה, להציע דרך נגישה גם לטעמים שלהם.

לא מן הסתם הכנסתי לספר האחרון ברוסית ממש "קיצור שולחן ערוך", הכנסתי את זה בכוונה. שגם בלי זה אי-אפשר. הכנסתי חלק שלישי מתע"ס, חלק תשיעי מתע"ס, ו"קיצור שולחן ערוך", קיצרתי משם ככל האפשר. לא מן הסתם עשיתי את זה, פשוט מפני שחייבים גם תע"ס וגם "שולחן ערוך".

(סוף השיעור)