שיעור בוקר 23.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 27.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/uKXKagkF?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 814,

"מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה"

קראנו מאמר מכרך ה' "שלבי הסולם" על "תלמוד בבלי", "עבודה זרה", שם המאמר "מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה".

"ערב שבת" נקרא כל זמן הגלות, כי כל זמן הגלות, בכל פעולה, בכל רגע שאנחנו חיים במודעות שלנו כשאנחנו עושים משהו ולאן מתקרבים או לא, בכל זאת הכול הולך ובא כל רגע לקראת מטרת הבריאה שהיא שבת.

בתהליך הזה יש התחלה ויש סוף. ההתחלה היא שיש לנו כלי, נשמת אדם הראשון שנקרא נברא, שאותו צריך לתקן ולהביא להשוואת הצורה לבורא. כדי להביא את הכלי הזה להשוואת הצורה לבורא צריכים להחדיר לתוך הכלי, לרצון לקבל, כלים דהשפעה, את זה עושים על ידי החטא.

כלים דהשפעה לא שייכים לנברא, זו תכונת הבורא, בחינת ישראל. ישראל שמתערבבים עם כלים דקבלה שנקראים גויים זה נקרא שיוצאים לגלות בין אומות העולם. איך מתקנים את הכלים דקבלה, את הגויים, על ידי כלים דהשפעה, ישראל? על ידי זה שמתערבבים איתם, נכללים זה בזה, אחר כך נותנים תיקון לישראל, ומישראל התיקון הזה עובר לגויים.

מלכתחילה יש את עם ישראל שמקבל תורה, כלים דשפעה עם כוחות דהשפעה, זה נקרא שישראל נקרא ראשית, ובאמת כך זה הסדר. אחר כך ישראל יורדים מהדרגה שלהם ומגיעים לדרגת אומות העולם. וודאי שגם התורה נעלמת מהם, האור, המאור שמחזיר למוטב, האור שממלא את הכלי, ונשאר בהם רק "מצוות אנשים מלומדה" מה שנקרא. כלומר הם עוסקים בתורה ובמצוות הגשמיות בלבד, ללא כוונה על מנת להשפיע, רק במעשה הגשמי. ובאמת עם ישראל צריך לקיים את התורה והמצוות בצורה הגשמית וזה מחזיק אותו, זה שומר אותו כעם, כמסגרת, זה לא שייך לרוחניות, ובינתיים הם מתערבבים עם הגויים.

מתערבבים זה לא רק שהולכים לגלות לכל מיני ארצות, אלא הכוונה שיורדים לדרגת הגויים במחשבה, בהערכה, במטרה, לומדים ממעשיהם של הגויים, לוקחים מהם את מטרות החיים. ואחר כך כשההתערבבות באה למידה שלמה, אז עם ישראל צריך להתעורר וגם הגויים מתחילים לעזור לו בזה, ומגיע תיקון לגויים דרך עם ישראל. זאת אומרת, סעודה, גמר המלאכה זה לכל העולם כולו. ראשית ישראל, ואחר כך מתגלה שבאמת כל התיקונים הם לאומות העולם, לכלים דקבלה.

לכן כל התקופה שעם ישראל קיבל את התורה מלכתחילה, לפני שנפל מהדרגה הרוחנית בזמן בית ראשון ובית שני ויצא לגלות, זה היה עם ישראל והתורה איתו. אחר כך כשהתורה נעלמה, כמו שכותב בעל הסולם באות א' ב"הקדמה לתע"ס", יש פחד שחכמת הקבלה, שמזמן חורבן הבית ואילך כבר נעשתה מחיצת הברזל, היא יכולה לגמרי להיעלם מישראל. להיעלם מישראל, כלומר שלא תהיה אפשרות אפילו לבוא לתיקון, אומנם בוודאי שלא, אבל על ידי ייסורים נוראיים ומי יודע על ידי מה.

כשמגיעה התבוללות ומגיע זמן שצריכים להתחיל לעסוק בתורה ומצוות לתיקון, זאת אומרת באור המחזיר למוטב, בכל האמצעים שנקראים תורה ומצוות המתקנים את האדם, את נשמת האדם, אז מגיעה השיטה הזאת גם לישראל וגם לאומות העולם. כולם מתחילים לעסוק בזה מפני שהתיקון דרך ישראל צריך לבוא לגויים, שניהם צריכים לעלות לדרגת גמר התיקון.

מה שמעניין, שבמשך ההיסטוריה לפני זמננו היו הרבה מקובלים שלמדו עם קבוצות גויים. רמח"ל למד עם גויים, אבולעפיה למד עם גויים. היו כאלה מקובלים שממש בפרסיה למדו קבלה עם גויים, זה היה זרם כזה ברור, ידוע. לעשות מצוות בפועל בעולם שלנו מה שעושים יהודים דתיים אסור לגוי, אבל התיקון הפנימי שייך לגוי, והם דווקא למדו איתם, יש מחקרים שלמים על זה. לא שהייתה לזה התנגדות, אלא היה לזה נתיב מיוחד. הם למדו במיוחד את "ספר יצירה", כל מיני דברים מיוחדים. זה היה במשך ההיסטוריה ואלו היו מקובלים גדולים מאוד. כי התיקון הפנימי שייך לשניים, והתיקון החיצוני על ידי המעשה בלבד בעולם הזה שייך לישראל.

תלמד: כתוב "אמנם היות שזהו נגד הטבע, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, זה נקרא "יגיעה".", מהן שתי הבחינות האלה?

מוחא וליבא בכל דרגה ודרגה, כלומר בכל דרגה הנשמה זה עשר ספירות, רק מהדרגה שלה תלוי מהן עשר ספירות האלה, מה התכונות, עד כמה הן יותר נעלות או יותר מגושמות, עד כמה יש כוונה. אז בדרגה שלנו מוחא וליבא זה רגש ושכל, שהוא לא מתקבל על הלב ולא מתקבל על הדעת. זה נקרא כמו שכתוב "אמנם היות שזהו נגד הטבע, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, זה נקרא "יגיעה". זאת אומרת, שלא המוח ולא הלב מסכימים לפעולה, והאדם משתדל לעשות אותה. הוא לא מסוגל, אם זה מוח ולב אז מה נשאר לו עוד שבעזרתו הוא יכול לבצע פעולה? חוץ מהמוח והלב אין לי כלום. או שהמוח מתגבר על הלב או שהלב מתגבר על המוח, אז אני מסוגל לעשות או במוח או בלב משהו. או שהלב לא רוצה אז אני אלך להגדיל את המוח ועל ידי מוח חזק אני אכניע את הלב, או הפוך, אם המוח אומר לי לא כדאי אבל הלב בוער, אז הוא לא שומע את המוח וזורק אותו ועושה לפי הרגש משהו. כך אנחנו רואים על עצמנו.

אבל אם לא זה ולא זה, אז במה עוד אני יכול לעשות איזה מעשה? אז דווקא שהמוח והלב לא מסכימים לפעולה, יכול להיות שזאת באמת פעולה רוחנית. רק אז. זאת אומרת, זה לא סימן שהפעולה הזאת היא רוחנית, אבל אם זו פעולה רוחנית אז ודאי לא מוחא ולא ליבא, מסכימים, ואז אין לך שום דבר אלא רק לצעוק. מאיפה אתה צועק? לא מהמוח ולא מהלב כי הם שייכים לבהמיות שלך, לרצון לקבל, אלא מהנקודה שבלב אתה צועק על המוח ועל הלב שהם לא מסוגלים, אתה פונה לבורא שהוא יעזור לך, שייתן לך כוח להכניע את מוחא וליבא.

תלמיד: זה בגשמיות. וברוחניות יש לנקודה שבלב גם בחינת מוחא וליבא?

גשמיות יש לכל אדם. אני רואה בחור שאוהב בחורה, אנחנו באים אליו ורוצים להגדיל לו את השכל, "לא כדאי לך, אולי יש מישהי יותר טובה, היא לא בשבילך". אחר כך אנחנו עוזבים אותו, הוא מסתכל, ולא, הוא נדלק ורוצה, זורק את כל המוח, רוצה שוב לעבוד עם הלב. שוב אתה צריך לבוא לשכנע, ככה בכל דבר. או נגיד בדיאטה, בבריאות, בכל מיני, לא חשוב במה, כך אנחנו עושים בגשמיות.

נניח שאני רוצה להגיע למשהו גדול, להיות איזה מדען גדול, אז אני צריך כל הזמן להגדיל את המטרה גם בהתפעלות, גם בהתרגשות, גם בשכל לעשות כל מיני חשבונות שכדאי, שצריך לעבוד על זה. אבל ברוחניות שזה נעלם ולגמרי לא יכול להביא לי שום תועלת, אם זו באמת הרוחניות הנכונה, זאת אומרת אני בעל מנת להשפיע, אז המוח לא נותן לי שום הערכה לזה, והלב ודאי לא קופץ, אז ממה אני אעשה את זה, על ידי מה אני אלך לקראת זה? אז אין לי מה ללכת.

אני רק צריך לברר במוחא ובליבא שאין לי לזה שום משיכה, ואני לא מסוגל לזה בכלום, ויחד עם זה שהנקודה שבלב תתחזק ותצעק לבורא. אם ביחד עם זה אני לא מחזק את הנקודה שבלב, אז אני פשוט יורד לייאוש ועוזב את זה. וכאן מצד אחד, משיכה קדימה לראות שמוחא ובליבא לא מסכימים, מצד אחר להגדיל את הנקודה שבלב זה כבר רק על ידי החברה כי אין לי מי שיקבל חוץ מחיצונים, וחיצונים זה או בורא או קבוצה. לקבל חוזק כדי שאני אפנה. ואנחנו בדרך כלל לא עושים כך.

אנחנו משתדלים למצוא ברוחניות כל מיני פיתיונות, כדאיות, שיהיה לי כדאי. זאת אומרת, אנחנו מסלפים את הרוחניות. זה לא רוחניות מה שאנחנו מדמיינים. הרוחניות האמיתית זה משהו נורא שחוץ ממנה, כל דבר שתיתן לי אני מסכים, חוץ ממנה. זאת אומרת, אנחנו עוד רחוקים מלראות מה זו רוחניות, לפרש אותה שזאת באמת השפעה. אלא איכשהו אנחנו מדביקים לרוחניות כל מיני כאלה תוויות שיש שם איזה תענוגים בשבילנו, כדאי לי.

ובאמת זה בגלל שאני חושב שאז יהיו לי רווח, כבוד, שליטה. במיוחד כבוד ושליטה. ואז ודאי שהלב והמוח מוכנים, אז אין לנו מקום ליגיעה. מקום היגיעה מתחיל להיות אחרי שלא המוח ולא הלב רוצים.

תלמיד: כתוב "והן מזונות רוחניים, הנקראים כבוד, השכלה, שליטה, ממשלה, וכדומה." אף פעם לא שמעתי שכבוד והשכלה ושליטה הם מזונות רוחניים.

בוא נקרא את כל הקטע, "בגשמיות אנו רואים, שהאדם עובד רק בשביל פרנסה." מה זה גשמיות? גשמיות זה נקרא על מנת לקבל. רוחניות זה נקרא על מנת להשפיע. אנחנו תמיד מדברים רק על הרצון, לא על זה שאני נמצא בגוף, או שאני כבר מת ונמצא רק בנשמה. לא מדברים על זה. מדברים על גשמיות ורוחניות, הכוונה על מנת לקבל ועל מנת להשפיע. ובעניין פרנסה - אם אני עובד בשביל פרנסה זה נקרא שאני נמצא בגשמיות, או אם אני נמצא בגשמיות זה נקרא שאני עובד בשביל פרנסה.

"ופרנסה נקראת מזונות שהגוף ניזון מהם." שבשביל זה הוא עובד, בשביל זה הוא נותן חומר דלק. הגוף, הרצון לקבל הגשמי שלי. "שפירושו, שהמזונות הוא, שנותן להגוף, הן חיי גשמיים, הנקרא אכילה, שתיה, וכדומה." במה שהוא ממלא את עצמו. זה לא עניין של קלוריות, זה עניין של תענוגים. "והן מזונות רוחניים," רוחניים - מה שאני מרגיש בגשמיות שהם רוחניים, "הנקראים כבוד, השכלה, שליטה, ממשלה, וכדומה."

זאת אומרת, יש לנו את החיים שלנו כמו שאנחנו חיים עכשיו, ויש בחיים האלה מזונות גשמיים, זה התענוגים שבהם אנחנו ממלאים את הגוף בצורה גשמית, ויש תענוגים שאנחנו קוראים להם תענוגים רוחניים כלומר אנושיים, כמו תרבות, השכלה, שליטה, כבוד, התפתחות, ידיעה, ואת זה אין לבהמה ממש, אלא רק לאנוש.

תלמיד: איך הרוחניות נתפסת בתוך הרצון לקבל?

אצלנו זה נקרא רוחניות. למה את מתכוון כשאתה אומר אדם רוחני? פילוסוף נגיד. מה זה נקרא מדעי הרוח באוניברסיטה? הם לומדים שם כל מיני שטויות וזה נקרא אצלם רוח. באנושות כך זה נקרא.

תלמיד: הוא מדבר פה על מיני יגיעה. מה הן רמות שונות של יגיעה?

רמות שונות של יגיעה הן בהתאם לעד כמה אתה נמצא בהכרת הרוחניות שלפניך, לפני איזה אח"פ דעליון אתה עומד, שהוא חושך, חוסר טעם, אפל וממש אפור, ולמרות זאת אתה רוצה להידבק לזה. אתה מבין שכל ההכרה שלך ברוחניות היא דרך הרצון לקבל שלך, ומה שאתה מרגיש כחוסר טעם וחוסר משיכה, זה מפני שהרצון לקבל לא מסוגל לראות את היופי והשלימות שיש בהשפעה.

תלמיד: גם בזמן שהאדם יושב על כיסא הוא יכול לעשות יגיעה, זה לא איזה מאמץ.

האם אדם שיושב על כיסא עושה יגיעה? לא, אלא ספורטאי עושה יגיעה כשהוא רץ. האם זה מה שאתה רוצה להגיד?

תלמיד: לא. אדם בזמן הלימוד, כשהוא לומד.

מה זה חשוב מה הוא עושה. אני לא מבין מה נקרא אצלך לימוד.

תלמיד: מה זו יגיעה נכונה?

רב"ש אומר לך. יגיעה היא בתנאי שהרוחניות לא מושכת אותי לא במוחא ולא בליבא, ואני מהנקודה שבלב שלי פונה לבורא וצועק "הצילו". לבנות את המערך הזה, להגיע למצב, לתפילה, זה נקרא יגיעה.

תלמיד: את חומר הדלק אני כן מקבל אחר כך גם במוחא וגם בליבא.

האם אחר כך, כשמגלים את הרוחניות, מקבלים חומר דלק גם במוחא וגם בליבא? כן ולא, וגם או בזה או בזה, כמו בעולם שלנו. בדרך כלל יש הרגשה ויש שכל. כשההרגשה שולטת, האדם בדרך כלל מרגיש את זה כשהוא נמצא בעלייה, הוא מרגיש שהוא מלא באיזו התרגשות, והוא קורא לדברים האלה עלייה. אז הרגש שולט והשכל לא שולט. לכן מה שתגיד לו, הוא תמיד יצדיק את זה בשכל ויגיד שכדאי. "למה אתה אומר שכדאי?", הוא ייתן לך אלף ראיות שזה כדאי. אבל למה? כי כך הוא מרגיש, מרגיש שזה טוב, ולכן הוא צריך להצדיק את ההרגשה.

אם אין לו הרגשה, אז זו כבר בעיה, הוא צריך לפחות על ידי השכל איכשהו להצדיק את המצב שלו, ולהגיד שהמצב שלו צריך להביא לו שוב הרגשה טובה. זאת אומרת, מתי שאין רגש, האדם איכשהו רוצה לתקן, למלאות את הנפילות האלה עם השכל. אבל אם גם עם השכל הוא לא מסוגל, אז זה כבר מצב אמיתי.

אבל זה לאו דווקא צריך להיות ביחד. ברוחניות הם באים יחד, כי מסך ואור חוזר וקבלת האור בתוך הכלי הזה באים כאחד, שם מוחא וליבא עובדים יחד. אבל אצלנו בעולם הזה זה שונה.

תלמיד: אם בשכל וברגש ברור לי שמהרוחניות לא יהיה לי כלום, מה בכל זאת מושך את האדם?

אם לא השכל ולא הרגש נותנים לי הצדקה להיות ברוחניות, אז מה מחזיק אותי בכל זאת? כנראה שעדיין זו לא אכזבה סופית, סופנית, אלא יש בזה עוד משהו. בנוסף יש כבוד עצמי, איך אני כלפי עצמי, כלפי הקבוצה, כלפי המשפחה וכן הלאה. יש הרבה תומכים שמחזיקים את האדם כאחד מהעדר בתוך המסגרת שלו. אבל כשבא באמת חוסר רגש ושכל טוטאלי, אז כבר כלום לא עוזר. הוא לא יכול להתפעל משום דבר, גם לא מהחברה, אין לו תומכים.

כאן רק ההכנה מהנקודה שבלב, מה שסופג מהחברה, יכולה לעזור, זה כנגד זה. כי הכלי שלנו הוא לב שעובד עם רגש ושכל, ואם לא נפתח את הנקודה שבלב, אז לא יהיה לנו ממה לפנות לבורא. לכן האמת היא שלא נותנים לנו להתייאש כמו שצריך, אנחנו עוד לא מוכנים. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" זו דרגה מאוד גדולה.

תלמיד: מהי ההכנה?

ההכנה היא לחזק את הנקודה שבלב. במידה שאתה מוכן בנקודה שבלב לא לעזוב את הבורא בכל מקרה, לא חשוב עד כמה הלב שלך לא ירגיש טוב לא ברגש ולא בשכל, וככל שתקבל חשיבות לבורא מה שלא יהיה, מה שלא תרגיש, בהתאם לזה ייתנו לך חושך יותר ויותר עד שיהיה חושך מצרים.

תלמיד: האם הקשר שלי עם החברה חייב להיות אקטיבי? האם כדי לקבל התפעלות, לחזק את הנקודה שבלב, אני חייב בקשר עם החברה להיות אקטיבי?

האם אדם צריך להיות פעיל בחברה כדי להתפעל ממנה? כן. אחד שהוא פעיל בא לפעמים פעמיים בשבוע, עושה רעש, רץ, נגמר. השני כמוך, עובד בצורה שיטתית, יושב שעות ליד המחשב. כל אחד לפי האופי שלו.

אנחנו לא יכולים למדוד, אין לנו אפשרות למדוד את הפעילות של האדם. לא בזה מודדים את הפעילות. מה שיש לך בטבע, מה שהבורא השתיל לך בגופך, לפי זה אי אפשר למדוד שום דבר. כי בזה אנחנו לא שווים בצורה חיצונית, לא דומים אחד לשני, ובצורה פנימית זה בכלל לא משפיע. בצורה פנימית משפיעה התביעה שלך כלפי החברה. אני מוסר את עצמי לחברה כדי לקבל ממנה חיזוק בנקודה שבלב, בקשר עם הבורא. קיבלתי ממנו קשר התחלתי, וכל היתר מה שאני יכול לקבל, אני יכול לקבל מהחברה, תוספת לנקודה שבלב.

אין לי ממה לקבל, לכן אני בא אליהם, אני משפיע, אני דורש מהם, אני צועק עליהם, אני משקיע בהם, גם בהתפעלות שלי אליהם, גם בלהכניע את עצמי שהם יפעלו עליי, שאני אתפעל מהם. זה לא שייך כמה תצעק, תסתובב ותרוץ, אלא זה שייך ליגיעה שאתה נותן ויחד עם זה לכוונה שאתה נותן, זה בלי זה אי אפשר. על זה כתוב "מצווה בלי כוונה כגוף ובלי נשמה".

אתה יכול לעשות המון פעולות בחברה, אבל אם אתה לא מצרף לזה כוונה, אז אתה "בחור טוב" בחברה מה שנקרא, אתה לא רוחני, אלא אתה פעיל, יפה, טוב מאוד. חס ושלום, אני לא מזלזל בזה, כי גם מזה באים לאט לאט לתיקונים, אבל באמת מודדים רק לפי כוונה. אפילו במצבינו, רוחניות נמדדת רק לפי כוונה. רוחניות היא רק כוונות - מה אני רוצה מהפעולה, עד כמה הרצון שלי והמטרה הולכים יחד.

לכן אתה יכול בשקט לעבוד עם המחשב ואף אחד לא יידע. זה האופי שלך, אתה לא יכול לצעוק ולעשות הרבה רוח, אבל ההשקעה היא השקעה גדולה, והתביעה היא תביעה גדולה בהתאם לכוונה שיש לך, וזה עובד.

תלמיד: איך החברה מקבלת התפעלות?

החברה מקבלת התפעלות. היא לא יודעת איך היא מקבלת, אבל היא מקבלת, וצריכים גם קצת לדבר. אבל אתה רואה, יש אחד שצועק כל הזמן ואי אפשר להפסיק אותו מלדבר, והשני עד שהוא מוציא כמה מילים עובר איזה חודש. לא בזה תלויה ההתקדמות בכוונה. מספיק לשבת בשקט ולחשוב, ותרגיש עד כמה כולנו מתחילים לבעור. זה עובר ברוח, מילים הן דבר מאוד מגושם, הן פועלות במישור מאוד גשמי.

אתה שואל איפה בעבודה בכוונות יש לא לשמה ולשמה. קודם כל העבודה היא רק בכוונה. תצא מהגוף ותקשור את עצמך לכוונה שלך, "מה אני רוצה", לפחות את זה תגיד, תחשוב שלפחות זו הכוונה. האמת שכוונה היא משהו עוד יותר מזה, אבל נגיד, "מה אני רוצה, איזו תוצאה, ולמי התוצאה הזאת תבוא". תשקול את הדברים האלו ונגיד שזאת הכוונה שלך.

הכוונה יכולה להיות לתועלת שלי, אפילו שאני מסובב את זה כאילו לא לעצמי, או לתועלת הבורא. לתועלת הבורא אני יכול להגיד מה שאני אגיד, אבל אני לא יודע מה זה לתועלת הבורא, איזה דבר זה לתועלת הבורא, איפה אני מרגיש אותו, איך אני מרגיש שיותר טוב לו, פחות טוב לו ממני, ואולי בלי שום קשר אליי.

אם אני חושב שמזה תבוא לי תועלת ורק לשם זה אני עובד, אז זה נקרא "לא לשמה". למה זה נקרא "לא לשמה", הרי זה נקרא סתם אגואיסט כמו כל אחד בעולם הזה. לא. אם אני קשור באיזו מחשבה שלי עם הבורא, עם רוחניות, ואני חושב שיהיה לו טוב ממני, אבל אני קושר את זה גם עם זה שיהיה לי טוב, זה נקרא "לא לשמה". אלא אם אני לגמרי חותך את כל התוצאות ממני, שלא תהיה לי מזה שום תועלת בשום צורה, ואני באמת יודע לעשות את הבירור הזה ומוכן לזה. זאת אומרת קיבלתי כוחות מלמעלה, כוח האמונה, שאני יכול להתרומם מעל הרצון לקבל שלי, מעל תועלת עצמית. כוח מלמעלה צריך לבוא, אני לא יכול סתם כך לרצות לעשות את זה או להיות מסוגל לעשות, זה פשוט בלתי אפשרי. צריך לקבל כוח בינה, להתקשר לבינה, לעשות צמצום א', אחר כך לתקן כלים דהשפעה, ואז אני יכול להגיד שאני מסוגל לעבוד ללא שום חשבון לעצמי, שיש פיצוי לכלים דקבלה שלי. זה קורה אחרי הרבה דרגות, ואז נקרא שאני עובד ב"לשמה". "לשמה" זאת אומרת לשם תורה, או "לשמו", לשם הבורא, לא חשוב.

הרב"ש מתאר את המושג תורה ומצוות בהרבה אופנים. יש תורה ומצוות, ש"תורה" נקראת הקלף שנמצא אצלנו בארון הקודש, ומצוות זה כשהאדם עושה סתם את מה שלימדו אותו לעשות, כל מיני תנועות, כל מיני קטעי דיבור, וזה נקרא "מצוות". כך מלמדים ילדים מגיל שלוש והלאה, ומגיל בר המצווה והלאה הם חייבים בזה, וזה נקרא אצלם "תורה ומצוות", זה נקרא תורה ו"מצוות אנשים מלומדה", מה זאת אומרת? כמו שלימדו אותם, כך הם עושים. הם מקיימים תורה ומצוות של הבורא או של מי שלימד אותם? של מי שלימד אותם. מי שלימד נתן להם את כל המעשים האלו, את כל ההרגלים האלו, החדיר בהם את זה כטבע שני, והם עושים אותם כהרגל, ומרגישים לא טוב אם הם לא עושים. אם תמנע מהם לעשות משהו, יהיה להם לא טוב, "הרגל נעשה טבע שני".

היה לי חבר כזה בבית כנסת של הרב'ה, אני זוכר שבערב שבת, כששרים לכבוד שבת, הוא היה צריך לצעוק, לקפוץ, ולמחוא כפיים. פעם עצרתי אותו קצת, והוא אמר "אני לא יכול, אני ארגיש רע אם אני לא אעשה את זה", ככה מכל הלב הוא אמר "אני ממש ארגיש לא טוב, אני חייב לעשות את זה", ואז ראיתי עד כמה בשבילו זה פשוט הרגל, בשבילו זה כמו אוכל, כך הוא ממלא את עצמו. זה נקרא קיום תורה ומצוות "מצוות אנשים מלומדה" מה שלמדו, ומה שלימדו אותם.

אחר כך יש תורה ומצוות שאנשים אפילו לא דתיים, רוצים לקיים משהו לצורך עצמם. נגיד הבוקר יש לי משפט איתך בבית משפט, אז לפני כן אני אלך לבית כנסת, אתן כמה ג'ובות, אניח תפילין, אנשק את ספר התורה, וזה יעזור לי. זה כבר יחס אחר, הוא לא סתם עושה את זה מתוך הרגל, הוא חושב שבאמת יש בזה כוח רוחני שיעזור לו. הוא כבר מתייחס לזה כמו למשהו חי שיכול להביא לו תועלת. זה כבר יחס שונה, לא מתוך הרגל, אין כאן שום הרגל. קח כל חילוני, תעשה לו קצת ייסורים, ופתאום תראה שהוא מתחיל לחשוב, אולי כדאי לי להחליף את המזוזה, לפחות להחליף את השם, ועוד כל מיני דברים כאלה.

יש תורה ומצוות שאנשים חושבים שעל ידם הם יכולים להביא תועלת לעצמם בעולם הזה ממש, אז הם ממש משקיעים את עצמם בתורה ובמצוות, או לפחות בצדקה גדולה, תורמים הרבה, גם זה יחס. ואחר כך יש יחס כזה שהוא רוצה לעבוד בשביל העולם הבא, אז הוא תורם ומשקיע, או יש כאלה שמקיימים תורה ומצוות גשמיים אבל המטרה שלהם היא עבור העולם הבא. היום זה בסדר גמור, אבל אחרי מאה ועשרים, אתה יודע, שגם שם יהיה לי מקום מוכן.

ויש כאלה שכבר מתחילים לחשוב שיש דבר לגמרי מופשט, שלא שייך לא לעולם הזה, ולא לעולם הבא. שכדאי לגמרי להחליף את הלבוש שלנו, לעזוב את הטבע, את כל המחשבות והרצונות, ולא חשוב כמה טוב לי. עד שהם מגיעים לשאלה "מה הטעם בחיינו?", לא אלה שמגיעים לזה שרע לי, אז "מה הטעם בחיינו?" ואני רץ לבית כנסת לעשות כל מיני תורה ומצוות, לתת צדקה כדי שיהיה לי טוב.

אלא כשהשאלה "מה הטעם בחיינו?" זו שאלה מאוד עמוקה. אם האדם שואל אותה ברצינות, הוא שואל זאת על הרצון לקבל שלו. לא כשרע לו בתוך רצון לקבל שלו, אלא אפילו שטוב לו ברצון לקבל, הוא רוצה להחליף אותו, לצאת מתוכו. כי הוא מרגיש, אם יש לו נקודה שבלב אמיתית, שהוא חייב להפוך את הטבע שלו, הוא כבר לא מסוגל להיות בזה, ורוצה להתהפך.

וזה כבר משהו אחר, אז הוא זקוק לתורה ומצוות שנקראים "המאור המחזיר למוטב", ולעשות פעולות מסוימות בהתאם לזה. ואז הוא מבין שדווקא הפעולות האלו בעצמן הן כאלו שצריך בזמן הלימוד להשתוקק לזה שהטבע שלך יתהפך, ויש לך קבוצה שבה אתה כבר יכול לנסות אולי לעשות כאלו פעולות, כאילו אתה כבר נמצא בטבע הפוך. יש עוד שלבים באמצע, אני כבר קפצתי כאן לשלב יותר מתקדם.

כשאנחנו מדברים על הנקודה שבלב, אנחנו מדברים בכללות, הנקודה שבלב אומרת שכדאי לי רוחניות במקום גשמיות, שהבורא יותר גדול מכל מה שיש כאן מסביב. זאת אומרת עובדים על זה שהעולם הזה טוב, אבל הרוחניות יותר טובה. אי אפשר להבין באמת מה זה, צריך להיות נס, חוץ מזה לא יעזור כלום.

תלמיד: האם אפשר לעשות התאמה עם הגוף, ולדעת לאיזה טעם אמיתי עושים את המצווה?

מצוות שעושים יהודים בעולם הזה מיועדות לשמור אותם במסגרת האומה. מצוות שהאדם עושה כדי להיות יהודי רוחני, "יהודי" מהמילה ייחוד עם הבורא, אלה פעולות לגמרי אחרות, אלה פעולות על הרצון לקבל, ולא על הגוף.

אני עכשיו שותה תה, אני חייב לתת לפני כן ברכה, "שהכל נהיה בדברו", אז אני אומר בלה, בלה, וזהו. אבל אם אני צריך באמת להגיד את המצווה הזאת "שהכל נהיה בדברו", זאת אומרת אני צריך לבדוק את כל הרצון לקבל שלי, והאם יש בו את שליטת הבורא ב 100%, האם אני מבטל את עצמי ברצון לקבל שלי לגמרי, ונותן לבורא לשלוט בו ב 100%, ואני כאילו לא שולט בו, זה נקרא "שהכל נהיה בדברו", ואז בזה אני נעשה כנפש מנרנח"י, הדרגה הקטנה ביותר, זה מה שעושים בברכה "שהכל נהיה בדברו".

האם בפועל אדם יכול לעשות את זה? זה תלוי באיזו רמה, בכל דרגה ודרגה יש את השלב הזה.

(סוף השיעור)