שיעור בוקר 15.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 06.05.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/fwfYtTid?c=XXrqAxer&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1276,

"מהו קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה"

"מהו, קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה". האם יש באמת אויבים בבית ה' שצריכים לברוח, "ויפוצו אויביך מפניך"? אלא על ידי זה שבאים להכרת התכונות השליליות, דווקא מזה מבררים את התכונות החיוביות, אי אפשר אחרת. בריבוי ההבחנות תלוי הכלי שמקבל אחר כך התגלות, גילוי ה', גילוי הכוח העליון. ואז לפי ריבוי הכלים, ריבוי ההבחנות, מתגלים מה שנקרא השמות הקדושים, זאת אומרת תכונות הבורא בכלים של הנברא. מפני שאי אפשר בצורה אחרת להגיע לשלמות ונצחיות, האדם חייב להבין שגילוי הכלים חשוב אפילו יותר מקבלת האורות, כי זה חלק שתלוי בו, ולכן הוא צריך לשמוח בזה באותה מידה כמו בקבלת גילוי הבורא.

בכל מצב שלא יהיה, אם אנחנו מגלים את הסיבתיות, היינו את המטרתיות של המצב - כי הסיבה שלו היא "סוף מעשה במחשבה תחילה", המצב הסופי שבו הנבראים כלולים באור ה' ללא הבדל בתכונות, אלא בהשתוות הצורה המלאה. המצב הסופי הזה, המושלם, הנצחי, הוא המחייב את כל המצבים הקודמים - לכן אם אדם קושר כל מצב ומצב שלו למצב הסופי, אז מיד יש לו כבר שמחה ואהבה.

שוב אנחנו רואים שרב"ש לא מרפה את עצמו להסביר עד כמה חשובים המצבים של יציאה מהדבקות החלקית שיש לנו, כי דווקא בגילוי היציאות, "כי מציון תצא תורה", באים אחר כך טעמי התורה, גילוי אורות התורה. "מציון", מיציאות, זאת אומרת ככל שמוסיפים רצונות לקבל והאדם מרגיש ששוב הוא נופל מהמצב הקודם שהיה כביכול טוב יותר, קרוב יותר לקדושה, אז המצבים של יציאות הם מצבים של בניית כלים חדשים יותר גדולים, יותר ראויים לגילוי. לכן בהתגלות הדחיות, בהתגלות הרשעים, התכונות ההפוכות, מצבים של אכזבה, עייפות, חוסר התעניינות, האדם צריך להבין שכאן עכשיו המקום לתת קצת יגיעה בעצמו למרות שהגוף לא נמשך, לא מושך שום דבר, על מנת להתקדם בעצמו למטרת הבריאה.

היציאות אלו גילויים של הכלים שדווקא בהם, בזמן הירידות, אפשר לגלות את עצמיותו, את הבחירה החופשית שלו. כי הוא לא נמשך בצורה טבעית אחרי מתוק, אחרי טוב שנראה לכלים דקבלה שלו, אלא למרות שהכלים דקבלה שלו נמצאים עכשיו לגמרי בדחייה מהקדושה, זה הזמן שהוא יכול דווקא לקבוע מה הוא רוצה, ולא הכלים הטבעיים שלו שהם לא שלו בעצם, אלא זה הגוף שהוא קיבל אותו בצורה כזאת. זאת אומרת, העבודה שלנו בהסתרה, בהסתר כפול או בהסתר רגיל, היא דווקא העבודה שלנו, ולכן היציאות זה זמן שבו האדם יכול לקבוע את צורתו, עד כמה הוא נמשך ומי הוא בעצם.

לכן כל פעם ופעם כשמגיעה לאדם איזו ירידה, איזה ריחוק, הרגשת החושך, הוא חייב לקבל תמיכה מהחברה, והחברה צריכה להיות מוכנה להחזיק כל אחד ואחד. מאיפה אנחנו יודעים שמישהו צריך לקבל? כי המצב הכללי, מצב הרוח, השמחה, הביטחון, ההתפעלות, הכרת גדלות המטרה, גדלות הבורא, זו צריכה להיות הרוח הכללית שבחברה. לכן כל פעם כשמישהו נופל קצת, הוא מיד צריך להרגיש שיש רוח כללית יותר גבוהה ממצבו. אז הוא יכול לקבל כוחות ובעצמו להוסיף את היגיעה, ולהגיע שוב לרמה הכללית ואפילו למעלה מזה.

תלמיד: מה זה לתת יגיעה במצב שאדם נמצא נגיד בעייפות או באכזבה או בייאוש?

לתת יגיעה במצב של ייאוש ואכזבה, זה נקרא לחזור למצב שהיית בזמן העלייה עם כלים חדשים. נגיד שהייתי במצב טוב, התחלתי לרדת, הירידה הזאת היא לא שאני סתם התחלתי לרדת, אין דבר כזה, אלא זה בגלל שמוסיפים לי כלים חדשים. המצב הקודם כבר לא ממלא את הכלים החדשים, הכלים החדשים הם יותר גדולים מהמילוי הקודם. ואז בעודף של הכלים על המילוי אני מרגיש ריקנות, חוסר התפעלות, חוסר התעניינות, מצב רוח מדוכדך.

מה אני צריך לעשות? להשלים בעצמי את הכלים החדשים שחסר להם מהמילוי הקודם. זה נקרא שאני מוסיף את האני שלי, את ההתפעלות שלי, את ההשתוקקות שלי, אני עכשיו מייצר אותו. איך אני עושה את זה? מאיפה אני לוקח, מאיפה יש לי לקחת? הכלים הם חדשים, הם באים ומתעוררים ממני. כאילו מהמחסן שלי, מהנשמה שלי עכשיו התגלו כמה כלים. איך אני יכול למלאות אותם? רק על ידי זה שאני מקבל התפעלות מהחברה.

מהחברה אני מקבל כוחות, התפעלות, גדלות הבורא, גדלות המטרה, ומזה שאני מתרשם מהחברה, אבל מהחברה אני מתרשם בצורה שכלית, שכלתנית, עם זה אני עכשיו מתחיל לעבוד. ובתוך עצמי אני מתחיל לעורר את עצמי ולבדוק, אפילו ללכת קצת אולי בלמעלה מהדעת. כלומר לפי הכלים הנוכחיים שבהם אני לא מרגיש שום התפעלות, אם אני מתחיל לעבוד למעלה מהכלים האלו, רוצה למלאות אותם למרות שהם בחושך, למלאות אותם בהתפעלות החדשה שלי, אז זה נקרא שאני הולך למעלה מדעתם, מהרגשתם. זו בעצם העבודה.

אם אדם עושה את זה, אז הוא מקבל אותיות העבודה, מקבל טעמים, מקבל התגלות. עדיין לא התגלות ברורה של הבורא, אבל איכשהו הוא מתחיל להרגיש ולהכיר אותו, כי הוא משך אותו לתוך הכלים החדשים. אם הוא עשה את זה בעצמו, אז זה כבר על חשבונו. זאת אומרת המילוי שבא עכשיו הוא בא כבר באותיות, במאמצים שאדם עשה, ואז הוא מרגיש אותו. אחרת הוא לא ירגיש, אלא שוב יהיה לו מצב כללי שלא תהיה לו בזה שום הבחנה. ואילו כך, אם יתאמץ, יהיו לו הרבה הבחנות.

לכן ההתאמצות בזמן הירידה, בזמן החושך, בזמן ההסתרה, מביאה לאותיות, לאבחון של כל הפריטים של הכלי. מכך שאתה מתחיל להבחין בכלי, ובכלי אתה מתחיל להבחין על ידי היגיעה שלך, כשאתה רוצה להתעורר, רוצה להתרומם, כן מסוגל ולא מסוגל, וכל פעם יש פה שינויי מצבים, אז מכל שינויי המצבים האלה אתה בונה הבחנות יותר ויותר דקות לרגשות, ואז אתה ממש מקבל טעם מזה שאתה מתמלא. אחרת זה טעם כללי, נפש, נפישה, ואילו כך יהיו לך יותר הבחנות, רוח, נשמה.

זאת אומרת, בניית הכלי תלויה במאמץ שלנו. אף פעם לא יכול להיות שתקבל את הכלי מוכן. אתה מקבל אותו תמיד ריק, והריק הזה הוא סתם חלל ריק, "רע לי, או לא רע לי אבל לפחות לא אכפת לי", הכול נופל, אין התפעלות, מצב כזה אפל. אם אתה למרות זאת מתחיל למלא את המצב האפל הזה עם כל מיני התעוררויות שלך, אז הכלי שקיבלת שהוא סתם ריק, מתחיל להיות אצלך משובח. וההבדל בין הכלים הוא במספר ההבחנות שיש בתוך הכלי. בזה הגודל של הכלי הרוחני נבחן, ולא בסתם גודל, כמו למשל בלון של חמישים ליטר נפח ועוד בלון של מאה ליטר נפח, אלא זה נבחן במספר ההבחנות. רוחניות אין לה מידות אחרות.

תלמיד: מה הן ההבחנות במצב הזה?

מספר הבחנות - אם עכשיו אתה מרגיש "סתם אני רוצה או לא רוצה", אז אתה תתחיל להרגיש שם כל מיני הבחנות עד שתרגיש שם תר"ך רצונות שכל אחד פועל בצורה אחרת ולכל אחד יש איזו התגלות מיוחדת של יחס הבורא אליו. ובכל אחד יש גם נרנח"י משלו ממש. זה רק על ידי המאמצים בזמן האפל, "כי מציון תצא תורה". אחרת לא תרגיש את האור, תרגיש אותו כקצת יותר טוב, או קצת פחות טוב. אבל כל הטעמים שבו מתגלים רק מהמאמצים בחושך ובזה אתה מתחיל כל פעם להרגיש חיכוכים בין קצת אור לקצת חושך, בין קצת בסדר ללא בסדר, במה טוב ובמה רע, כלפי מי טוב כלפי מה רע.

תלמיד: אפשר לשאול שאלה פרקטית?

השאלה הפרקטית היא פשוטה, אתה צריך כל הזמן, במיוחד בזמן הנפילה, "בזמן" זאת אומרת בהתגלות הכלים החדשים, מיד להרגיש שאתה נופל. מאיפה אתה יודע שאתה נופל? איך אתה מרגיש? אתה צריך להרגיש את זה כלפי הרוח הכללית של החברה. אם בחברה יש התרוממות, התפעלות ואתה מרגיש קצת אחרת, אז ההפרש הזה הוא צריך לעורר אותך לחזור לפחות למצב הקודם עם הכלים החדשים. ואם העוצמה הזאת של ההליכה קדימה לא קיימת בחברה, אתה לא תוכל לקבל תמיכה ואז כמעט לא תוכל להתקדם בעצמך.

זה יכול להיות חברה של תלמידים, לא צריכה להיות חברה של חברים ממש, לא חשוב, אלא צריכה להיות איזו התעוררות חיצונית, שכלפיה אתה יכול לעבוד. לבד זה "לא טוב להיות אדם לבדו", גם בכלים וגם באורות.

תלמיד: למה כשאדם עושה יגיעה הוא לא מקבל כלום חוץ מירידה?

האדם שעושה יגיעה, לא חשוב באיזה מצב נמצא, עושה יגיעה, אז אתה אומר צריכה להיות על יגיעה איזו תשובה יפה, תוצאה טובה. אז למה התוצאה הטובה הזאת באה לאדם בצורה של חושך, חוסר טעם, חוסר התעוררות, ייאוש, עייפות, חוסר כוח שממש לא מסוגל לשום דבר? אנחנו רואים אנשים שנמצאים במצב כזה שנים. למה הם לא יכולים להיות בהתרוממות, בהתעוררות? בגלל שלא משתמשים נכון במה שיש להם. התשובה היא פשוטה.

ברגע שאדם קיבל פעם ראשונה הרגשת הנקודה שבלב, התרוממות לעולם העליון, הוא תיאורטית יכול כל הזמן ללכת בהתפעלות. כי לא נותנים לאדם נקודה שבלב, בלי שמביאים אותו לאיזה מקום שיכול להיות בשבילו מקור לקבלת הכוח. ספר, קבוצה, איזו שמועה על משהו, על איזשהו ברז שמשם הוא יכול לקבל כוחות, מילויים, אין דבר כזה. יש משהו, אם זה כבר גילוי הנקודה שבלב. ואז מאותו המקור הוא יכול לקבל התעוררות. ואם לא מקבל, זה כבר תלוי בו.

וכל פעם, תראה עד כמה נותנים ונותנים לנו כל פעם ירידות, זאת אומרת אפשרויות שאנחנו נגלה את היגיעה שלנו, זאת אומרת שאנחנו נשתוקק בעצמנו, נמלא את היגיעה. מוסיפים לך עוד גרם אחד של רצון, ועם אותו גרם אחד עכשיו תשתוקק קדימה, עוד גרם מוסיפים, תשתוקק עוד קדימה.

הבעיה שלנו היא רק לבנות את כל התנאים שמתוכם אנחנו נוכל לעשות בחירה חופשית נכונה, לקבל כוח ולבצע משהו בכוחות עצמנו דווקא בזמן ההסתרה. בעל הסולם כותב במאמר ה"חרות" שחוץ מעבודה בזמן ההסתרה אין בחירה חופשית. אחרי המחסום זאת לא בחירה חופשית, זו כבר עבודה אחרת.

מה שכאן אדם עושה, משתדל לעשות בזמן ההסתרה עם זדונות ועם שגגות, זאת אומרת למרות שהוא משתדל אבל ההשתדלות שלו נקראת זדונות ושגגות, כל עוד הוא לא עובר קודם כל את זה, הוא לא עובר מחסום. ואחר כך, בזמן שעובר מחסום ופוסע כבר בסולם המדרגות, שם כל המדרגות בנויות מאותם הזדונות והשגגות, זאת אומרת מאותם המאמצים שעשה בזמן ההסתרה.

ההכנה שאנחנו עושים בזמן ההסתרה שנמשכת שנים, וגם יכולה להיות הרבה יותר קצרה, אבל ההכנה הזאת היא בעצם הכנה ובסיס מאוחר יותר להליכה מאפס, מהמחסום ועד גמר התיקון. נדמה לנו שעכשיו אנחנו לא עושים כלום, מחכים "נו, מתי יהיה המחסום הזה". אתה צריך לעשות תר"ך פעולות כזדונות ותר"ך פעולות כשגגות, חייב. אנחנו לא יודעים איזה מהם, מתי ומה, לכן זה נקרא שעובדים בהסתרה, אבל חייבים לעבור אותם. אחר כך זה יתגלה, כל ההבחנה הזאת של תר"ך זדונות ותר"ך שגגות, שיתגלו אחר כך בתר"ך מדרגות של שכר ועונש ותר"ך מדרגות של אהבה. זהו, סך הכל זה בניית הכלי.

אז מה שאנחנו עושים זה רק לקצר את הזמנים, צריכים מהר מאוד לעשות את הזדונות והשגגות האלו. וזה תלוי רק במידת התרוממות שמקבלים מבחוץ, כי מאיפה אני אגייס כוח, מאיזה תחנת כוח או תחנת דלק אני אמלא את עצמי. מתוכי אני לא אוכל, אם אני מחפש את זה בתוכי זה נקרא שאני מתקדם בדרך ייסורים.

אני עושה את ההבחנות מתוך הרגשה רעה, לא מתוך הרגשה טובה. נגיד שאני בירידה ומתחיל ל'אכול' את עצמי ולהיות שקוע במצב רע, והמצב הרע הזה 'אוכל אותי' ואני מתייאש ואני מגיע לקבוצה מתוך זה שלא נעים לי, כי מה אני יכול לעשות, אם אני לא אעבוד בחברה יזרקו אותי מזה, אז מה בכלל יהיה לי בחיים ההם, עוד יותר גרוע. ואולי אני אשכב קצת חצי יום, או יום. זה דרך ייסורים, וכך בדרך הייסורים אנחנו מקבצים כל מיני הבחנות עד כמה זה רע להיות רחוק מהרוחניות, ואחר כך זה עובר. עובר כאילו מעצמו.

כל עוד אנחנו כביכול אוכלים את עצמנו, הפעולות האלה הן לא רצויות, דרך ייסורים זו לא דרך תורה, זה לא דרך התרוממות, דרך התפעלות מהמטרה, אלא זה לגמרי ההיפך ממה שצריכים לעשות. האדם שנופל הוא לא אשם בזה כי אז הוא נחשב כ'מת', אלא החברה סביבו היא האשמה, היא לא בנויה נכון, או שבכלל אין להם חברה, אם אפשר להגיד. יכול להיות שהוא מוקף באלף חברים אבל הם לא חברים לדרך. בדרך, זאת אומרת שהם תומכים בו בזמן הנפילה, שמהם הוא מקבל מיד התפעלות והולך קדימה. ולא שכל אחד עושה מעצמו משהו, מראה את "האני" שלו וזהו, וכך נראית החברה. אין הסכמה כללית שתהיה לנו התפעלות וכוח משותף לספק לכולנו התעוררות ונרוץ קדימה, אין. אז כך יכולים לעבור עוד עשר, עוד עשרים שנים. כמו אלפי שנים שעברו על האנושות.

תלמיד: אף אחד לא אשם, אז נראה שכביכול אי אפשר לדרוש מאף אחד כי זה עניין של כולם.

אתה אומר שאם כולנו בחברה לא מתפעלים כל כך, אז מה אפשר לדרוש מכל אחד. לא, אל תדרוש. הבורא דרך משה והנביאים מספר מה יהיה לחברה, לעם, שלא רוצה בעצמו ללכת ולא רוצה להשתוקק, ולא מפתח בעצמו את הכיוון והתנועה למטרת הבריאה. מה יקרה לו? כתוב על זה מספיק בנביאים. הכול מדובר על רוחניות, לא על גשמיות. מילא בגשמיות, כי עד שהכלי לא נבנה על ידי האדם, מה אפשר לעשות, בחירה חופשית חייבת להתממש בכל פרטיה. זדונות ושגגות חייבים בהחלט להיות מורגשים אחר כך על ידי שכר ועונש ואהבה. בלי זה אי אפשר.

בלי זה אי אפשר להגיע. מה זה אין סוף? אין סוף הכוונה אין גבול לכל ההבחנות בעומק ובאיכות שהאור ממלא את הכלי, ולפי מחשבת הבריאה, האור חייב להתגלות עד הפרטים האחרונים. זה לא יכול להיות אחרת אלא אם אדם עבר את המצב והרגיש אותו ובנה אליו רשימו כביכול, גילה את הרשימו. איך יכול להיות אחרת?

זה כמו כאן בחיים שלנו, איך אנחנו לומדים משהו? אנחנו חייבים בעצמנו להתאמץ ואחרי זה אנחנו מתחילים להרגיש איך זה עובד, מה יש בתוך זה. אבל המאמץ חייב להיות מאיתנו, ומזה אנחנו מייצרים כאילו את הכלי.

הרעיון של שבירת האדם הראשון לא מובן לנו. אנחנו לא מבינים למה הוא נשבר לכל כך הרבה חלקים פזורים, לא מחוברים. אנחנו לא מבינים מה התועלת בשבירה הזאת, מה הסיבתיות, מה יש לנו מזה שעל ידי שמחברים את החלקים האלו מקבלים כלי אחר לגמרי ממה שהיה קודם.

זה לא ששברתי את הכוס ועכשיו אני מדביק אותה בחזרה וזה כבר לא שלם. לא נכון, ברוחניות זה אחרת. כשאתה מרגיש את החלקים השבורים ובעצמך מדביק אותם ויוצר מהם כוס, אתה בונה אותה ואתה מרגיש בה כבר פי תר"ך פעמים מילוי ממה שהרגשת במילוי הקודם.

אז אנחנו חייבים לחבר את החלקים האלה, "ואהבת את רעך כמוך כלל גדול בתורה". לא יעזור כלום, כי רק מהם אתה יכול לקבל התפעלות, התרוממות. אתה אומר, "אין עם מה לפנות לחברה", "אם זה ככה בחברה אז זה החוק הכללי והבורא כך רוצה", "הוא עושה את זה לנו, לכולנו", "צרת רבים חצי נחמה", אתה יכול למצוא הרבה הצדקות. זה לא יעזור.

תלמיד: מה הם זדונות ושגגות? אם אפשר לתת דוגמה שלאחר מכן זה מתהפך למשהו אחר.

זה לא חשוב, מה אכפת לנו עכשיו. אנחנו צריכים לעבור מספר הבחנות שהן כך נקראות, זדונות ושגגות. אתה לא מבין אותן ולא מכיר אותן עכשיו, מפני שאתה נמצא בחושך, בהסתר, או כפול או רגיל לפני המחסום. לכן זה סתם נקרא כך, אתה לא יכול להבחין מה אתה עובר עכשיו.

אלא אחרי המחסום אתה מתחיל להבחין, "מה שהייתי קודם, כלפי המצב שלי עכשיו זה נקרא זדון, ועכשיו אני רוצה לתקן את היחס שלי לזה". זה בעצם היחס להנהגת הבורא. וכשאתה מתקן אותו, זה נקרא שאתה מתקן זדונות לשגגות. זה היחס להנהגה.

תלמיד: הוא כותב, "ובענין "קומה ה' ויפוצו אויביך" יש לדעת, שענין "פיזור האויבים" אין זה עוד גמר עבודה, הגם שזהו עיקר העבודה, כמו שכתוב "ובערת הרע מקרביך". אבל זהו רק תיקון הבריאה ולא מטרת הבריאה. כי מטרת הבריאה היא, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג, שזה נקרא בחינת תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה". הפסקה הזו, למה היא מתכוונת שזה תיקון הבריאה ולא מטרת הבריאה? מה הכוונה פה?

כל מצב ומצב שלנו בנוי ממי שמרגיש וממה שהוא מרגיש, מכלי ומאור. הכלי, כדי להגיע למטרתו, צריך לעבור תיקונים. הרצון לקבל נברא, אנחנו מקבלים אותו וצריכים לשנות אותו בהתאם לכוח העליון, להגיע להשוואת הצורה, לקנות כוונה על מנת להשפיע, זה נקרא שאנחנו מתקנים אותו, ואחר כך אנחנו ממלאים אותו.

תלמיד: מה זה תיקון הבריאה?

תיקון הבריאה זה נקרא להתקין את הכוונה על מנת להשפיע על הרצון לקבל.

תלמיד: עם איזה כלים זה נעשה? האם תיקון הבריאה זה למטה מהמחסום?

יש מלכות דאין סוף, הרצון הכללי שברא הבורא. צריכים להגיע למצב שהרצון הכללי הזה הוא יהיה ההיפך מהבורא, זאת אומרת כולו בכוונה על מנת לקבל. כשהרצון הזה נמצא בכוונה על מנת להשפיע, לא מרגישים בו שהוא כולל המון רצונות בפנים, אלא הכול עובד למטרה אחת ולכן אין הבדל ביניהם. כשהרצון לקבל הזה נשבר, זאת אומרת נעלם לו המסך, פתאום מתגלה שהרצון לקבל הזה בנוי מתר"ך חלקים או תרי"ג חלקים, תרי"ג רצונות, כל אחד מבודד מהשני. למה מבודד מהשני? כל אחד כבר דואג לעצמו ולא למטרה הכללית.

מה צריכים לעשות? הרצונות המפוזרים האלו, מפוזרים הכוונה שכל אחד לעצמו ולא אכפת לו מאחרים, צריכים להבין שלהגיע למצב הטוב, כי עכשיו הם ריקים, הם צריכים לתקן את עצמם. כל אחד צריך לחשוב על האחרים, ואז להתחבר למטרה אחת בכוונה אחת. וכשהם נדבקים אחד לשני, נעשה שוב אותו כלי שהיה קודם. בזה שהם עוברים את התיקון ומרגישים את כל ההרגשות השליליות, ריקנות לעומת מילוי, נעשות בהן הרבה הבחנות נוספות שלא היו קודם, ואז הם מרגישים את המילוי פי תר"ך פעמים יותר מהמצב שהיו לפני השבירה.

כל התיקונים שעוברים, כל המצבים שעוברים על הרצון לקבל אלו תיקונים, והרגשת המילוי ברצון לקבל המתוקן זה מילוי. יש תיקון ויש מילוי. התיקון הוא על ידי האור והמילוי הוא על ידי האור, רק לפי מה שאנחנו דורשים לפי זה מקבלים או את כוח התיקון או את כוח המילוי. כך זה לאורך כל הדרך שלנו, גם מאפס עד המחסום, וגם מהמחסום עד גמר התיקון.

תלמיד: מה צריך לעשות בחברה כדי ליצור אווירה של יותר אחריות על המצב שלנו? כמו שאמרת, שרק ביחד אפשר לפתור את הדברים.

מה אפשר לעשות בחברה כדי ליצור אווירת אחריות? אחריות נובעת מחשיבות, נגיד שאני מקבל משהו חשוב, קונה משהו חשוב. אם אני קונה נגיד טישו, אף אחד לא שואל אם יש על זה אחריות או אין על זה אחריות. אם אני מקבל שעון, אז אני כבר שואל אם יש על זה אחריות או לא, מי עשה אותו, וכן הלאה, אני כבר דואג. אם זה דבר עוד יותר יקר, אז אני כבר בודק, הולך לכמה מומחים. נגיד שאני קונה יהלום, אז אולי רוצים לסדר אותי, מי יודע.

זה צריך להיות דבר חשוב, ואז אני אדרוש שהוא יהיה בי תמיד בקרבה, תמיד בהכרה, תמיד בביטחון שלא יברח ממני, אני אשמור עליו. אין כאילו הרגשת החשיבות.

תלמיד: העניין, שגם אם משהו חשוב, אז אחר כך מתרגלים אליו. גם אם יש לך אוטו חדש, אז בהתחלה תשמור עליו, אבל אחרי כמה זמן כבר לא.

אתה אומר הכול נכון, שאדם לא יכול להיות כל הזמן בהתפעלות מדבר שיש בו, הכלי מיד מתבטל אם הוא נמצא במילוי. אם זה אדם אחד, אז ככה זה. אבל אם אלו מספר אנשים, אז לא. מיעוט הרבים שניים, אפילו אם יש שניים, אחד יכול להחזיק את השני בהתפעלות. אחד יכול להחזיק את השני, לא צריך יותר, שניים זה מספיק. אבל אם יש מאה אנשים, ולא יכול כל פעם מישהו להתעורר ולעורר את החברה, אז זה כבר מצב באמת חמור.

כולם הרגישו אחרי פסח נפילה, "איך אנחנו עכשיו יורדים? היה כל כך טוב". מה היה כל כך טוב? למה זה היה? עכשיו יש לך כלי יותר גדול רק זה לא מורגש, אבל כלי יותר גדול, אז תתחיל. "לא, עכשיו אין כוח, אנחנו נעשה את זה ככה".

כולם מסתכלים עליי כאילו שאני משוגע, עצבני, סתם צועק.

תלמיד: מה צריך לדרוש בזמן הלימוד? האם יש שוני בין המחשבות של אדם בלימוד "שלבי הסולם" לבין המחשבות של אדם בלימוד תע"ס?

אני לא אוהב את השאלות החכמות האלו אם אחריהן אין שום דבר. כבר מחפשים את ההצדקה, להרגיע את עצמם.

(סוף השיעור)