שיעור בוקר 24.4.02 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 24.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/jmZHdelv?activeTab=downloads&mediaType=video

מאמר 19 - משנת 1985

עַנְין המשטינים

("שלבי הסולם כרך ב' - שמות, פרשת בא, עמ' 71)

"בזהר (בא דף א' בהסולם) וזה לשונו, "ר' יהודה פתח ואמר, אשרי העם יודעי תרועה. כמה צריכים בני אדם ללכת בדרכי הקב"ה ולשמור מצות התורה, כדי שיזכו על ידה בעולם הבא, ולהציל אותם מכל המשטינים למעלה ולמטה. כי כמו שיש משטינים בעולם למטה, כן נמצאים משטינים למעלה, העומדים להשטין על בני אדם", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה הם המשטינים למטה. בשלמא למעלה, אנו מבינים, אם רוצים משהו לתת להאדם, באים משטינים ומקטרגים על האדם. ואומרים, שלא כדאי לתת לו מה שרוצים לתת. אבל למטה, מתעוררת השאלה, לגבי מי הם משטינים על האדם.

אלא יש לפרש, שהמשטינים באים לגבי האדם עצמו. שאם האדם רוצה ללכת בדרך העולה להשפיע לה', אז באים משטינים ואומרים לו, שהדרך דלהשפיע זה לא בשבילך, שדרך זו היא מתאימה רק ליחידי סגולה, שיש להם תכונות מיוחדות, בעלי כשרונות, בעלי אמיצי לב, גבורי כח, שיש להם כוחות דהתגברות, וכדומה. אבל לא אתה, כי לא נמצאות בך תכונות של מורם מעם. אם כן, יותר טוב בשבילך "בתוך עמי אנכי יושבת", היינו ללכת בתלם של כל הכלל, ולא שיהיה לך רצון להיות יוצא מהכלל.

לזה בא ר' יהודה ואומר לנו את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה". ופירש רש"י, שיודעים לרצות את בוראם. ובמה מרצין אותו. שישפיע להם שפע. על זה מפרש ר' יהודה, ש"צריכים ללכת בדרכי הקב"ה, ולשמור מצות התורה". ויש להבין, מהם "דרכי הקב"ה". על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם".

היינו, שרק למעלה מהדעת יכול האדם ללכת בדרכי ה'. אבל בתוך הדעת, אז הגוף בעצמו הוא המשטין והמקטרג עליו, שנותן לו להבין, שהדרך של להשפיע לה' היא לא בשבילו.

ובזה תבין את הכתוב, (שמות כ"ג) "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים". הנה אנו רואים, שבזמן שהאדם בא לבקר את סדר העבודה שלו, ורואה את התנאים שדורשים ממנו, אז הוא בא לידי החלטה, שאין באפשרותו לקבל עליו את הדרך הזאת, שהיא העבודה דלהשפיע, מב' סיבות:

א) כי שכר העבודה אינו בטוח אצלו במאה אחוז, היות שהוא לא רואה את מי שהוא כבר קיבל את השכר, שבעבורו הוא נתן את היגיעה. זאת אומרת, כשהוא בא לבקר את האנשים, שהוא רואה, שהם כן נתנו את שכמם לסבול את תנאי העבודה, והוא רואה, באמת שהם נותנים כוחות גדולים. אבל הוא לא מוצא בהם, שהם כבר קיבלו שכרם חלף עבודתם. ואם הוא שואל לעצמו, ולמה באמת הם לא קיבלו שכר, אז עולה בידו לתרץ תירוץ יפה מאוד, כי מי שהוא מקיים כל תנאי עבודה, בטח שהוא מקבל שכר. אלא, הגם שנתנו יגיעה גדולה, אבל לא מאה אחוז, מה שדורשים מהם. לכן הם נמצאים במצב, שהוא מוציא אותם, לפי דעתם (מהעבודה, לפי דעתם שהם צודקים, שהעבודה דלהשפיע היא לא עבורם).

ב) ואז מתעוררת שאלה שניה, מי יודע אם הוא יהיה יותר מוכשר מהם, שהוא כן יכול לתת את כל מאה אחוז התנאים שדורשים בכדי שיקרבו אותו לדביקות ה'. ואחרי כל ב' סיבות הנ"ל, הוא בא לידי החלטה, שהוא צודק במאה אחוז, זה שהוא לא רוצה לקבל על עצמו את הדרך הזו, שבנויה על בחינת אמונה למעלה מהדעת ועל בסיס דלהשפיע. והוא כל כך מבין שהצדק עמו, עד שהוא בטוח, שאין אף אחד, שיוכל לעשות עליו בקורת, על מה שהוא לא רוצה ללכת בדרך זו.

ולפי זה מתעוררת השאלה, אלו אנשים שכן נכנסו בדרך זו, שקיבלו עליהם ללכת בדרך דלהשפיע, איך הם התגברו על כל השאלות האלו. כי בטח בו בזמן שאומרים לאדם, לך ותן יגיעה, אבל שלא על מנת לקבל פרס, תיכף עוברות עליו כל השאלות הנ"ל. כי השאלות הנ"ל אינן נותנות לאדם מנוחה. אם כן, באיזה כח היה יכול לצאת ממצב של השאלות, שהם נקראות "מים הזדוניים".

אלא אין עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. ולומר, כי מה שאני רואה שהצדק עמי, ועלי ללכת בדרך שכל הכלל הולכים, אינו אמת כפי ראות עיני, כי רק למי שיש עיניים פקוחות, הוא יכול לראות את האמת, מה שאין כן למי שאין לו עיניים פקוחות, הוא לא מסוגל לראות האמת. והיות האדם, בזמן ששואל כל אלו השאלות, הוא משוחד מכח הרצון לקבל שלו, כי הוא מסתכל על מה שיכול לצאת טובת הנאה בשבילו, לכן הוא כבר לא מסוגל לראות האמת. ועל זה בא הכתוב ואומר לנו "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעור פקחים".

אי לזאת, אין לומר שהצדק אתו לפי הראיה שלו, מסיבת שהוא מקבל שוחד מהרצון לקבל. לכן אין לו כבר עינים פקוחות לראות האמת. אלא שעליו לומר, הגם שאני שמעתי את כל השאלות הנכונות שלך, אבל עכשיו אני לא מוכשר לענות לך, אלא לאחר שיזכה ברצון להשפיע, ואז יהיה לי עינים פקוחות, ואז, אם אתה תבוא אלי עם כל השאלות שלך, אז בטח אני אתן לך תשובות נכונות.

אבל עכשיו אין לי שום עצה, אלא ללכת למעלה מהדעת. כי כל הדעת מה שאני רואה, היא רק מצד שוחד. אני רואה, והגם שאני חושב, שכל החשבונות שלי הם צודקים, על זה יש לומר, מה שהפסוק אומר לנו "ויסלף דברי צדיקים". שאין אני מוכשר לראות עם מי הצדק, זאת אומרת, לומר, שכל ענין שצריכים לעשות לשם שמים, לא עלי נאמר, ואני "בתוך עמי יושבת", כמו כולם, שמספיק להם שמקיימים תורה ומצות, ואומרים, מה שמוטל עלי לעשות אני עושה, ובענין כוונות, זה שייך למי שמרגיש חסרון בזה, ואני לא מרגיש שאני צריך להיות יותר חכם מכולם, אלא גם אני מסתפק במיעוט. על זה הוא נאמר "ויסלף דברי צדיקים", אלא אני הולך למעלה מהדעת.

וזה ענין גודל החשיבות של "נקיות", המובא בכל הספרים, שהאדם צריך להיות נקי לפני כל דבר מצוה, שהולך לעשות. שענין נקיות, אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להיות נזהר בכל דבר, שיהיה על צד האמת, ולא יהיה מעורב שם שום דבר שקר. ועוד אמר, כמו שיש הבדל בין איש לאיש בדבר שמירת נקיות בגשמיות, יש אנשים שמקפידים, שלא יהיה שום לכלוך על בגדו, ויש אנשים שלא מקפידים כל כך, אלא שהלכלוך גלוי לעינים, אז הם מסירים את הלכלוך. זאת אומרת, זה תלוי במידת מיאוס, שנמאס לאדם את הלכלוך.

כמו כן ברוחניות, אין כל אחד דומה לחבירו, אלא שזה תלוי לפי מה שנמאס לאדם בחינת שקר. ובשיעור זה שהוא לא יכול לסבול את השקר, ובשיעור זה הוא מתקרב לדרך האמת.

ועוד אמר, שצריכים לדעת, שהלכלוך הזה בעניני הנשמה הוא המזיק האמיתי. והיות שהנשמה היא דבר נצחי, לכן האדם צריך להיזהר מאוד מבחינת השקר, אלא שהאמת שלו תהיה נקיה מכל מיני לכלוך של שקר.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ד) "אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן, כל תלמיד חכם, שנמצא רבב על בגדיו, חייב מיתה, שנאמר "כל משנאי אהבו מוות". אל תקרי "משנאי", אלא "משניאי". ומפרש רש"י, "משניאי" שממאיסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים, אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. נמצא, זה משניאי את התורה.

ולכאורה בפשטות קשה להבין, אם יש לו רבב על בגדיו, כבר מגיעה לו מיתה. ומביא ראיה מהפסוק, שנאמר, "כל משנאי אהבו מוות". גם זה יש להבין, אם הוא בבחינת "משנאי", זהו סימן שהוא אוהב מוות.

ולפי מה שפירשנו לעיל, שענין "נקיות" הכוונה היא, שצריך להיות נקי, שלא תהיה שם תערובת של שקר, בזמן שרוצה ללכת בדרך של אמת, כי אמת נקראת "לשמה", כמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י') וזה לשונו, "העובד מאהבה, עוסק בתורה ומצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה".

אם כן, לפי זה יהיה פירושו "נמצא רבב שבגדיו" שהם בחינת לבושים שבתוכם מקבלים את הטוב והחיים, צריכים להיות נקיים משום תערובות של אהבה עצמית, רק כולו לשם שמים. לפי זה יהיה הפירוש "כל משנאי, אהבו מות". ושאלנו, מדוע אומר הפסוק "כל משנאי", היינו הטעם של משנאי, משום שאוהב מוות.

ולפי הנ"ל זה פשוט, כי ענין מוות מתבאר, כי דוקא מי שדבוק בחי החיים, יש לו חיים. מה שאם כן מי שנמצא בפירוד ממנו, אז הוא נפרד מהחיים.

לכן נאמר "כל משנאי", היינו שלא אוהב את הבורא, שיעבוד רק לשם הבורא, אלא הוא מערב שם קצת מאהבה עצמית. ואהבה עצמית היא בחינת מוות, משום שזה גורם הפירוד מחיי החיים. לכן משום שהוא אוהב מוות, היינו אהבה עצמית, ומשום זה הוא נעשה שונא להבורא.

ודברי רש"י, שמפרש "משניאי", שממאיסין עצמן בעיני הבריות. והבריות אומרות, "אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. נמצא זה משניאי את התורה". וזה קשה להבין, אם נמצא איזה כתם על בגדיו, כבר הוא נמאס בעיני הבריות. וגם התורה היא גורמת שהבריות הן משניאי התורה. עד כדי כך, שבעבור עונש זה כבר מגיעה לו מיתה, כמו שאמרו חז"ל "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו, חייב מיתה".

על דרך העבודה יש לפרש, ש"ממאיסין עצמן בעיני הבריות", היינו בהאברים והרצונות והמחשבות של עצמן. היות שגופו של אדם נקרא "עולם בפני עצמו", כידוע. ואברי הגוף אומרים, "אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים". הנה כתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו, והם נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים" ואנו לא רואים זה אצל הלומדי תורה שלנו.

והסיבה, שלא רואים את כל הדברים היקרים אצל לומדי תורה, היא מסיבת שיש "רבב על בגדיו", היינו שאצל לומדי תורה שלנו מעורבת באהבה עצמית בזמן העבודה. נמצא, שהרבב הזה גורם, שהטוב והחיים שבהתורה, לא יכול להתלבש בבגדים האלו, משום שהם לא נקיים, שיהיו הכל לשם שמים. ואז "הבריות שבגופו" באים לידי יאוש. נמצא, שהם גורמים שישנאו את התורה.

זאת אומרת, במקום שהלומדי תורה היו צריכים לגלות את יקר התורה, כמו שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", וכאן הם רואים את ההיפך. ומי גורם לכל זה. הכל הוא משום שלא נזהרים על נקיות, שהוא נקרא "רבב".

ובזה נבין, מדוע "אם נמצא רבב על בגדיו חייב מיתה". הוא להשמיענו, שהרבב הזה, שהוא עושה בבגדיו, זהו גורם לו הפירוד מחיי החיים. לכן נבחן זה, שהוא מחייב עצמו להגיע לבחינת מיתה. והכל משום שלא נזהר על נקיות, אלא מעורבת בהעבודה שלו גם בחינת שקר, הנקרא "שלא לשמה", אלא הכל יהיה לשם שמים."

מי הם המשטינים? האדם הראשון הוא הנשמה השורשית של כל הנבראים שעברה משבר רוחני, שבירה, הוא התרסק והתחלק למיליארדי ניצוצין, הבאים ומתלבשים בגופים שבעולם הזה. זאת אומרת, הלבוש של האגו הסופי על הניצוץ, בדרגה הסופית נקרא "גוף בהמי", הוא הגוף שלנו, ואז האדם שבעולם הזה מקבל ניצוץ. כיצד הוא יכול להגדילו ולעבוד איתו? הניצוץ הוא זה שצריך לעבוד בתוך האדם, ואין האדם עובד עם הניצוץ.

כיצד הניצוץ עובד עם האדם? הניצוץ הוא התוצאה משבירת אדם הראשון, זאת אומרת, זה הכלי המקולקל שלו. בניצוץ יש את כל האינפורמציה, כל התכונות השבורות, כל מה שיש בכלי הגדול של האדם. יש לו שרשרת של רשימות – כאשר רשימה אחר רשימה צריכה להביא אותו לגמר התיקון. היינו, חזרה לשורשו, בצורה המתוקנת כפי שהיה באדם הראשון הכללי.

כיצד מתגלים השלבים האלו שעלינו ללכת לפיהם? הם מתגלים בצורת המשטינים. מפני שהכלי שנמצא בנו הוא מקולקל מלכתחילה, אז כל פעם לפי הדרישה, לפי התיקון, כשעושים תיקון מהקל לכבד מתגלה משטין אחר משטין. זאת אומרת, מתגלה תכונה מקולקלת אחר תכונה מקולקלת. ועל האדם לעבור על כל תכונה ותכונה בצורה הנכונה, למעלה מהדעת. ולמה למעלה מהדעת? כי זה מה שהמשטין אומר לו, שעליו להשתמש ברצון לקבל על מנת לקבל ולדאוג כיצד בכלי הזה, בכוונה על מנת לקבל הוא יקבל את המילוי. כי המשטין היה פעם בצורה מתוקנת וכעת הוא בצורה מקולקלת.

והאדם, כיצד הוא יכול בעזרת המשטין, לעבוד ולהגיע למצב המתוקן – עליו להוסיף למשטין, כאילו מסך, כוונה על מנת להשפיע, מה שנקרא "למעלה מהדעת". היינו, על כל הפרעה, כביכול הפרעה, כי למעשה זו אינה הפרעה אלא עזרה, שצפה אצלו במודעות, הוא חייב להתגבר ולהודות על כך שהגיעה אליו ההזדמנות לעבוד על ההפרעה הזאת, ולומר שהוא חייב ללכת מעליה, בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, למרות ההפרעה, עליו להמשיך את הדרך שלו לעבר המטרה.

הדבר דומה מאד למה שרואים בזמן מחלה. במחלה קיימים כל מיני תסמינים שלפיהם אנו יכולים להבין שהם ההפך מבריאות, ובהתאם לכך לטפל בהם, כדי להחזירם למצבם המתוקן. אותו דבר ברוחניות, התרופה, הריפוי הוא, שיש לקחת בחשבון את התסמינים האלה, וללכת מעליהם למעלה מהדעת. למה למעלה מהדעת? מפני שכל עוד יש לאדם כוונה על מנת לקבל הנקראת "משטין", הוא אינו יכול לראות דבר. אלא הריפוי צריך להיות בכך, שלמרות שהוא אינו רואה, עליו ללכת בצורה המתוקנת, ועל ידי כך למשוך אור מקיף, שיביא לו את הבריאות, את הכוח, את העוצמה, לתקן את עצמו ולהגיע למצב המתוקן.

קיימות הפרעות נוספות חוץ מזה שהמשטין קופץ בכל פעם בתוכו וכביכול מפתה אותו, או נותן לו עצות לא טובות. יש משטינים, שכביכול, נותנים לו עצות טובות. אבל הבעיה הגדולה ביותר היא לא שבאות מחשבות, והאדם רואה אותן כזרות לדרך שלו, זו כבר לא בעיה. כמו שאומרים, אם קובעים את הדיאגנוזה, זהו חלק גדול מהריפוי. אמנם לא הריפוי, אבל חלק גדול ממנו. הכרת הרע האמיתי, שאנו יודעים היכן הסיבה, ובמה תלוי הדבר, זהו החלק העיקרי. לאחר מכן יש למצוא רק את התרופה המתאימה, במידה והיא קיימת. אבל חלק ניכר מהכסף, מההשקעה, מופנה לקביעת הדיאגנוזה- בדיקות, צילומים ועוד דברים רבים.

הבעיה היא, שהאדם אינו מגלה את המשטין כאשר הוא בא אליו בצורה טובה. וזאת מפני, שאנו כל הזמן מסתכלים על העולם מתוך הרצון לקבל. הרצון לקבל באופן אוטומטי, בתת הכרה תמיד מסובב את הדברים, שהם כביכול מסובבים לטובתו, והוא אינו רואה אותם דווקא כדברים רעים, אלא שבסופו של דבר יהיה לו טוב.

אנו לא חושבים ולא חושדים שהעולם הוא רע בשבילנו, אלא שהוא טוב. וכאשר אנו מקבלים מכה, עבורנו זה איום ונורא, לעולם אנו לא מחכים לכך - מדוע זה מגיע לנו. אנו לא חושבים על הרע, כפי שאנו חושבים על הטוב, כי בצורה טבעית מתוך הרצון לקבל המשיכה שלנו היא תמיד לטוב. לכן הבעיה שלנו היא, שכל דבר שקורה סביבנו, אנו מפרשים אותו כביכול לטובתנו, וזה מכשול גדול מאוד.

אנו לא יכולים להיות אוביקטיביים ולא תלותיים ברצון לקבל, כי אם היינו לגמרי חופשיים בקביעת העמדה שלנו, אז היינו צריכים לקבוע, שכל מה שקורה סביבנו ובתוכנו, הוא לרעתנו, כי אנו רצון לקבל. וכל ההשתלשלות בינתיים, כל מה שקורה איתנו, כל ההתפתחות, היא לרעת הרצון לקבל, כדי להוכיח לו שהוא צריך להתפתח ההפך – לקדושה, בעל מנת להשפיע.

אם האדם היה מפרש את כל הדברים שקורים, שהם אינם לטובתו ועליו להיזהר ולבדוק, למה קורה כך, אז מהר מאוד הוא היה מגיע לתכלית. אבל, הוא חושב שהכל מסתובב לטובה, ובזה הוא נכשל שוב ושוב, וזה גורם לו לשכחה. לאחרונה אני משוחח עם בני אדם - הישראלים נמצאים באופוריה, הם כבר פתרו את הבעיה, בכך שהרסו מספר מחסני תחמושת. אני מתבונן עליהם, ורואה שכל אחד ואחד מהם מרגיש הקלה, כאילו שעכשיו יבואו שוב השקעות, יגיעו התיירים והכל יסתדר, הם "יטפלו" בערבים ששונאים אותם. אבל, הם אינם מתחשבים במקור הבעיה, במי ששולח אותם- בבורא. מבחינתם הם חושבים שהכל כבר הסתדר. אנשים אינם רוצים לשמוע על שום דבר, לא על ספר ה"זוהר", ולא על "חכמת הקבלה", מבחינתם אפשר להסתדר בלי זה.

האדם מפרש את כל מה שקורה לטובתו, והוא לא חושב שפרק הזמן שניתן, הוא על מנת להזדרז כמה שאפשר יותר. הוא אינו מוכן להשתנות, לשנות את העולם, לשנות את דרכו ולמשוך דרכו אור לעולם, להיות אור לגויים. וכל זה מושרש בתוך הרצון לקבל, שמפרש את הכל לטובתו, וגורם בכך לשכחה. וכל דבר שהוא מרגיש, הוא רוצה להוכיח בכך לאדם, "הנה אתה מרגיש כעת טוב, וטוב לך איתי". כך הרצון לקבל אומר לאדם, "טוב לך איתי, תישאר".

אם האדם מסכים עם המשטין, הוא לא הולך למעלה מהדעת נגדו, כי נגד המשטינים חייבים ללכת רק למעלה מהדעת ולקחת בחשבון רק את מטרת הבריאה. כמו שרב"ש אומר, "ישראל, דרכין דאורייתא קב"ה, חד הם". המטרה היא רק לקב"ה, ואז יש לראות את כל הדברים שבאים באמצע, כהפרעה או כעזרה, אבל בדרך כלל כולם באים כהפרעה. אם האדם לא לוקח אותם כהפרעה, דווקא הרוגע היחסי, התגובה הטובה, כי הוא לא מבדיל שהמשטין הזה הוא רע, מפני שהלבוש שלו הוא טוב, זה גרוע מאוד.

זה שכעת אנו מרגישים שאנו נמצאים בתקופה שקטה, זה מזיק גדול יותר מהתקופה שבה היינו בצרות והיינו בוכים, את זה איננו מבינים. לא מן הסתם כתוב, "צריכים להודות על הרע, כמו על הטוב", כי שניהם, מקרבים את האדם לתכלית. ולאחר ההסבר הזה, ברור לנו מה מקרב יותר ועל מה האדם כביכול, צריך לברך יותר.

לכן, עניין המשטינים כפי שרב"ש כותב, הוא ענין עמוק מאוד. זוהי עבודת יום יום, שאנו נתקלים בה, אנו מבולבלים, ואין לנו היכולת להבחין, אם זה משטין או שזה היחס היפה של הבורא. לא יכול להיות יחס יפה של הבורא לאדם, אלא רק דרך המערכת המקולקלת שלו. לא יכול להיות שהוא יקבל משהו טוב, מפני שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל. טוב נקרא "דרך מסך", כאשר האדם מקבל מילוי, שהבורא ממלא אותו בכלי המתוקן שלו. אם אין לו שום תכונה, שיכולה לעבוד בעל מנת להשפיע בהשוואת הצורה לבורא, לא יכול להיות שיהיה לו טוב ממנו. אם יש לאדם הרגשה טובה, זה בא דרך הקליפות. לכן האדם צריך להתייחס לכל דבר שהוא מרגיש וחושב, שהכל מגיע אליו דרך הקליפה. לכן, רק המשטינים סביבו, ואיתם יש לו כל הזמן מגע ועיסוק.

שאלה: מהו "חן דקדושה"?

כאשר האדם מקבל חן דקדושה, זה כתוצאה מהאור המקיף. כאשר משך זמן מסוים הוא רוצה להגיע למצב, שבו הוא רוצה לגלות את הבורא, ובתוך כל משטין ומשטין, בפנים, יש לו פגישה עם הבורא דרך ההפרעה הזאת, אם הוא הולך למעלה מהדעת, אם הוא בכל זאת רוצה לגלות, ששם הבורא נמצא, אז אט אט, הוא מקבל חן דקדושה. מה זה חן דקדושה? אפילו דרך ההפרעות האלה, הוא מתחיל להרגיש, שבהיפוך ההפרעות האלו, הוא יכול להגיע לקדושה, ואז מגיע אליו חן דקדושה, הארה מלמעלה.

לאדם נראה, שאין לו בחייו כל כך הרבה רגעים שבהם יש לו קשר עם הרוחניות. אבל כל הזמן יש לפניו רוחניות, רק שהיא באה בצורת המשטינים, בצורת הלבושים, בצורה מוסתרת. אבל על כל מחשבה, על כל רצון שלו, על כל מה שיש לו כעת, הוא יכול להתחיל להבחין, איך, באיזו צורה זה בא אליו, ובאיזו צורה זה מסובב אותו להתקשר עם הבורא, דרך אילו הפרעות. המשטינים הם עזרה גדולה מאוד, אם האדם יודע לעבוד איתם, הם כל הכלים שלנו.

לאדם יש כעת תר"ך כלים מקולקלים, כל אחד מהם, יכול לסובב אותו בהתאם למי ומה הוא ובקשר למבנה הנשמה שלו. וכל תר"ך התכונות שלו, הנקראות "אברי הנשמה", בצורתם המקולקלת נותנים לו הרגשה כזו או אחרת, הרגשת כאב, הרגשת חולי. אם האדם מבדיל שזה החולי שלו, וכיצד לרפא אותו, את האיבר הזה, כיצד להרכיב עליו מסך, איך למשוך אליו הארה מסוימת, ולא מדובר על "לשמה", מעבר למחסום, אלא בצורה כלשהי בכל זאת להתייחס בצורה נכונה לזה, אז כך באיטיות בצורה כזאת, הוא מטפל בכל תסמין של המחלה, ומתייחס למבנה שלו בצורה נכונה. עלינו להבין, שהמשטינים הם איברי הכלי של האדם. חלקים של הכלים שלו, בצורה המקולקלת. אם האדם יתקן אותם, הם יהפכו להיות לו לעזר, ככתוב "לעשות שונאו לאוהבו". זה מה שעל האדם לעשות.

שאלה: תסמין לא נעים מושך תשומת לב.

התסמין שהוא נעים, נותן לנו הרגשת רוגע - הכל יסתדר, הכל יהיה בסדר. "צעקת שעוד מעט יש השמדה. אתה רואה, הכל הסתדר, ה' סובב לנו הכל לטובה, אז נמשיך לעשות חיים." לא מבינים שיש בזה מטרות. כמו שהראו לנו כביכול רע, עכשיו מראים לנו הפרעה גדולה עוד יותר. אז היה ברור לאדם, שהוא צריך להימלט. היום לא ברור לו. זה מצב גרוע הרבה יותר, ההסתרה גדולה עוד יותר. אז היתה הסתרה כזאת, שהיתה מביאה אותו כאילו לרוחניות, בצורה הקצרה ביותר - סכנת ההשמדה. היום, אין כאילו שום סכנה, הכל הסתדר, הכל בסדר. דחפו אותנו למצב הרבה יותר גרוע, אחורה. שאנו מרגישים שהכל מסתדר - משטין הרבה יותר משובח, הרבה יותר ערמומי, פועל עכשיו. והאדם הנאיבי חושב, "אני כבר לא צריך לעשות כלום". בזה הוא נפטר מלהיות נבחר, להביא את המשימה המסוימת לעולם, להיות אור לגויים? בכך הוא לא פתר דבר. זאת אומרת אחרי דבר כזה, תבוא, חס ושלום, מכה עוד יותר גדולה. אם אדם לא ישתמש, כמו במשטין הקודם, גם במשטין הזה, בצורה נכונה.

זאת אומרת על האדם ללכת למעלה מהדעת, להרגיש שהמצב הזה הוא גרוע לפחות כמו קודם, ועוד יותר. בגלל שעכשיו הוא נרפא, ואין לו ברירה, הוא ממש נכנס לאיזו הרפיה, וזה מסוכן מאוד. והוא בזה מכניס גורם של הזמן. כי בכל זאת הזמן פועל בצורה כזאת, שאם אדם לא משתמש במכה לטובה, לריפוי, אז המכה הבאה צריכה להיות גדולה ומכאיבה הרבה יותר. גם בגלל שאחרי ההרפיה, הוא חושב שזהו, צריך להיות טוב.

ענין המשטינים הוא דבר גדול מאוד, צריך להסתכל על כל החיים שלנו, ככרוזים מלמעלה. וכל הכרוזים האלה הם בעצם מטרתיים, ולא לשים לב, למה שאנו מרגישים מהמשטינים האלה, לא להיות משוחד. כמו אדם ערמומי, שבא עם חיוך, עם ליטוף, עם כל מיני דברים, הוא הרבה יותר מסוכן מאויב שרואים מרחוק, הרבה יותר מסוכן, הרבה יותר. ההסתרה היא כפולה.

אנו מרגישים זאת בימים אלה - שקט, אין פיגועים, אין שום דבר. עכשיו נסדר את הכל עם בית לחם ובאירופה נסתדר, יאהבו אותנו. המצב הרבה יותר מסוכן, בזה אנו נכנסים לעוד יותר חושך. מסכימים עם הקליפות, מתחילים לחיות בהן.

שאלה: איך אפשר להצדיק את הבורא?

להצדיק את הבורא, אפשר רק על ידי למעלה מהדעת. איך אדם יכול להצדיק אותו? להצדיק זה נקרא על פני מה להצדיק. אם הוא עושה טוב, האם צריך להצדיק אותו? יש להצדיק על פני הייסורים. זאת אומרת כאשר טוב לאדם, זה לא נקרא שהוא מצדיק אותו. אז הלב שלו בצורה בלתי הכרתית, מרגיש טוב, מרגיש מין הודיה כאילו, למי שממלא אותו. כך אנו בנויים. להצדיק נקרא שאדם מרגיש רע, וברע הזה, הוא צריך לגלות את מטרת המכה. והמטרה של המכה צריכה להיות הרבה יותר גדולה מהרע שהוא מרגיש, ברצון לקבל שלו. ואז הוא צריך להגיע במודעות הזאת, לכך שהוא מודה על המכה כריפוי, וזה נקרא להצדיק את הבורא. זה נקרא צדיק. צדיק מצדיק את הבורא על פני כל מיני ייסורים שעבר, על פני כל מיני זדונות ושגגות שעשה, זה נקרא צדיק, או אינו גמור, או גמור. על מה הוא צדיק, על כך שהוא נמצא בעולם הרוחני, והכל יפה וטוב? צדיק זה מעל המחסום. מפני שהוא מעל המחסום, הוא מושך לעצמו את הזדונות והשגגות שהוא עשה. ואז מתחיל לראות, שבאמת היה צריך להצדיק אותם.

שאלה: אדם שמצדיק הוא במצב נעים?

מצב לא נעים ונעים תלוי בהכרת המטרתיות שיש במכה. אם אדם יודע שאחרי המכה, הוא יבריא וישיג משהו טוב, אז המכה נחשבת לתרופה. זו הבעיה שלנו, שאנו לא מבינים שתרופה היא דבר מר. בעיקרה תרופה לא יכולה להיות אלא רעל. עולם השקר שלנו עושה גם מהתרופה מתוק.

שאלה: איך אפשר לזהות את המשטין שבא בדרך הטובה?

כל דבר שבא אליך, קודם כל תקרא לו משטין. זה לא שאני ממליץ על זהירות יתר, אלא פשוט, כך זה. אדם מקבל את החיים, דרך הגוף שלו. גוף הכוונה הפנימי ודאי, לא הגוף הבהמי, עליו אינני מדבר, למרות שגם הוא. אז דרך הגוף המקולקל, כתוצאה מהשבירה שהיתה באדם הראשון, אם אדם מקבל הפרעות, מחשבות, רצונות, הכול, כל מה שהוא מקבל, זה בצורה המקולקלת ההפוכה מהאמת. אם היתה צורה כלשהי לא מקולקלת, היה מרגיש בה את הבורא. ללא ספק, פשוט בצורה הטבעית, אבל אין לנו את זה. השבירה היתה במאה אחוז עד סוף כל כלי, וכל ספירה פרטית ביותר. לכן כל דבר שאדם חושב, נובע בעצם מהרצון לקבל שלו, ההפך מהתיקון.

איך לגלות זאת? כאן כבר צריכה להיות הארה מלמעלה. לפעמים אדם רואה זאת, אחרי שהוא לומד משהו, ככל שלומד יותר, הוא יכול להבחין יותר בכל מיני הבחנות, במצבים, ביחסים. מאיפה זה בא? מזה שסתם רוכש חכמה. מה זה נקרא רוכש חכמה? הוא בונה בעצמו כל מיני כלים, מיום וחושך, מדברים מנוגדים, מחיכוך, ממה שלומד בחיים. ואז כנגד זה, הוא מרגיש הארה מלמעלה, ובתוך ההארה הזאת, מתחיל להבין על מה מדובר, מתחיל להיות כבר, קצת יותר מלא בפנים. מתחיל להרגיש בפנים, בתוכו כבר איזה נפח, שהוא יכול לעבוד עם התכונות האלה. הוא יכול לייחס כל דבר ודבר, לאיזו תכונה, למשהו בפנים, בתוכו, זה כבר הכלי העתידי שיוולד.

ומתחיל שבא ללמוד, הוא לא יכול לתפוס אף מילה, כי המילה הזאת, נכנסת למוח, ללב ולאוזן, אבל אין לה לאן ליפול. עדיין אין בפנים נפח, שהמושג הזה יכנס פנימה. ועל ידי קריאה מרובה, הרבה לימודים, במיוחד צרות שעוברים, אז מתחיל להיות בפנים איזה חלל, שאדם מתחיל לעבוד בו, התחלת הנשמה. לאט לאט מתחילים להרגיש זאת. תכונות בפנים, הבחנות. זה עדיין לא כלי רוחני, אבל כנגד זה, מעין משהו.

שאלה איך להשתמש במשטינים, כדי ליצור קשר עם הבורא?

המשטין זה בדיוק מחשבה, שדרכה אדם צריך להתקשר עם הבורא. נניח, שיש לו מחשבה על דבר לא כל כך טוב. למשל, לישון בזמן השיעור, הוא רוצה להירדם. הוא צריך להבין, שנתן לגוף שלו לישון כמה שהוא צריך כביכול, חמש שש שעות ביום. פחות מחמש שעות אי אפשר לתפקד, מי שעושה זאת הוא פשוט טועה, הוא לא נותן את הטיפול שצריך לבהמה שלו. לאורך הזמן זה לא יכול להיות, לא יהיו לו כוחות נפשיים לעבוד, הוא פשוט יהיה כל הזמן ישנוני, וזהו.

אז אחרי שנתן לגוף את המינימום הדרוש, אוכל, מנוחה, רחיצה, כל מיני דברים כאלה, כבר זהו, אם הוא דורש יותר, סימן שזה משטין. או מחשבות על כל מיני תענוגים בהמיים, או על כל מיני דברים. זה שבא אליו משטין, דווקא יפה, נותנים לו כביכול, דרכו, להתקשר לבורא, הבורא מזכיר לו את עצמו, את התענוג, שהוא המקור של התענוגים, דרך הלבוש הבהמי, או כל מיני כאלה לבושים. כי אין לו ברירה אחרת, דרך כל הכלי השבור הזה, הוא לו מזכיר זאת. אם אדם דרך הכלי השבור מתוכו מתקשר אליו, הוא הולך למעלה מהדעת. לא נדבק ללבוש, שיספק לו תענוג, אלא דרכו נדבק למקור שממנו באמת יוצא התענוג לבורא. והלבוש לא חשוב, הלבוש עצמו לא מביא לאדם תענוגים, רק המקור. לניצוץ הזה, לאור, אדם משתוקק בעצם, לא ללבוש. אז יוצא, שהוא הולך למעלה מהדעת מעל ההפרעה הזאת, בהתקשרות לבורא, אז הוא מרוויח בזה, התקשרות. זאת אומרת, כל הפרעה היא לא הפרעה, זו הזדמנות לקשר, לעבודה. ואנו צריכים להאמין שברגע, בצורה ובמקרה, שמתעוררת בנו כל הפרעה והפרעה, זה בדיוק באותו סדר, שאנו צריכים לגדול, לתקן ולעלות.

שאלה: אם אני נהנה מהשיעור האם זה משטין?

אתה אומר כך, היה שיעור טוב, אני מרוצה ממנו. הבנתי משהו, אני מרוצה מזה. האם זה משטין או לא משטין. אנו צריכים לראות את הדברים ששייכים לקדושה, והדברים שלא שייכים לקדושה. כאן כבר יכולה להיות טעות, האדם לא יכול לחיות משלילה, זה חייב להיות מחיוב, אבל חיוב שלא יהיה דרך הקליפה אלא חיוב שיהיה דרך הקדושה. זאת אומרת מותר להנות מהלימוד, התורה מביאה שמחה. בגלל זה בט' באב אסור ללמוד תורה. אסור לשמוח, התורה משמחת. זאת אומרת, אנו לא צריכים להשתוקק לרע, אלא שהטוב שאנו צריכים להשתוקק אליו, יבוא ללא כל הלבושים דרך המשטינים. בקיצור, שהתענוג שלנו יהיה מהמטרה, "כי בו ישמח, ליבנו".

שאלה: כיצד נשיג את האמת?

אם אנו מתחברים למטרה, ומזה יש לנו תענוג, בעצם, השגנו את האמת. למה? איזה לבוש אדם צריך כדי להתחבר לבורא? רק בעל מנת להשפיע, אור חוזר, רק במחשבה אליו. אז שתהיה לי מחשבה אליו, רק ממנו אני רוצה לקבל טוב, אבל ממנו, לא משום דבר אחר. מהקשר איתו. לא לשמה, אבל לא לשמה הישיר - אני אוהב אותו. אני רוצה להיות מחובר אליו. בצורה הפשוטה ביותר – "עד שלא מניח לי, לישון".

שאלה: איך נדע אם אנו טועים?

לא נדבר עד כמה שאנו מסוגלים לעשות חשבונות אמיתיים, כי אז נדע. אחרי כל חשבון אמיתי נדע איך טעינו קודם, אבל בכל זאת, הבירור הזה, החיפוש הזה, נקרא זמן ההכנה. לא דורשים מאתנו להיות באמת אמיתיים, ובאמת גדולים, אלא כמה שניתן למצבנו. כמו תינוק, ילד שמשחק.

שאלה: מה דורשים מאיתנו בדרגה שלנו?

דורשים מאתנו לראות כמה שאנו אמיתיים, ולא אמיתיים לפי הדרגה שלנו. הרבה אנשים שאומרים או טוב או רע, או חושבים, וקובעים את המקרה, מובן מאיפה הם אומרים, ולפי איזו דרגה הם אומרים. כל אחד לפי הדרגה שלו, זה כמו ילד מגיל קטן ועד שהוא גדול, כל פעם הראייה שלו משתנה.

שאלה: מה טוב יותר, ההפרעות הטובות או הרעות?

הפרעות טובות מטעות הרבה יותר מרעות. כי רעות הוא פשוט בורח מהן, או אולי מצליח להתגבר עליהן, אבל הוא רואה שזה שונא, אבל שונא שלבוש בבגדים יפים כלפיו, אז זה באמת נורא. זכור לי שקראתי ספר מרגלים רוסי שבו סופר על כל המרגלים בהיסטוריה של האנושות. המרגלים הכי ערמומיים הם נשים – אישה מתלבשת יפה, עם חיוך יפה, באה אליך בצורה שלוחצת על כל מיני דברים, רחוקים ממה שהיא רוצה להוציא ממך, ומוציאה בגלל זה. שקר כפול. היא רוצה ברעתך, מתלבשת בצורה מסוימת, גם התנהגות מסויימת, וזה מטעה אותך, ומביא לכך, שאתה לא יכול בשום צורה לקשור אותה עם האויב הזה, השונא הזה, המשטין הזה. אז מה יכול להיות יותר גרוע?

שאלה: מה זה משטין טוב?

זה נקרא המשטין הטוב, שנראה לך טוב. משטין לא יכול להיות טוב באמת. על מה הוא משטין? הוא משטין על הבורא. הוא אומר, שהצדק עמו. שהטוב עמו. ואתה ממש מסכים אתו.

שאלה: משטין יכול להיות מטרתי, בכיוון למטרה?

בכיוון של המטרה, ודאי. אנו נבנה קיבוץ גדול בכל העולם, אנו נעשה שיהיה טוב לכולם. אני רוצה שיהיה שלום לכל העולם, נעשה שלום עם הערבים. הם עושים הרבה יותר נזק מכל דבר אחר, אתה לא יכול לעשות דבר נגדם, כי הלבוש שלהם הוא כל כך שקרי, שאתה לא מסוגל לפוצץ אותו. מה אפשר לעשות? ללכת למעלה מהדעת, במקרה הטוב. מי שחתמו על הסכם אוסלו הם שגרמו, לכל האבדות שיש היום במדינה.

שאלה: איך אפשר להתגבר על ההפרעות, לשכוח או לא לשכוח?

איך להתגבר על ההפרעה - זו כבר כל החכמה, זו כל השיטה, אלה ספרים, רב, חברים, כל מה שבידך ובכוחך לעשות, תעשה. כבר אין כאן איזו מין עצה אחת. אלף עצות. ואדם כל הזמן צריך להתרוצץ ולחפש, הבירור זה העבודה שלו, כי מבירור הוא יוצר כלים חדשים. הוא לא צריך להשתוקק, אם למשל היתה לו אפשרות מיד להרוס את כל הבניין דקליפה, לא היה מרוויח כלום. כי בהתנגשות בין קליפה לבין קדושה, הוא יוצר כלים חדשים, הבחנות חדשות.

למה צריכים להיות שני כוחות מנוגדים? כי רק מתוכם, בגבול ביניהם, שבו יש חיכוך, האדם עושה את החיכוך, הוא מוציא משם את ההבחנות. כמו פנימיות וחיצוניות. ומזה בונה את הכלי של הנשמה. את שני הכוחות האלה הבורא נותן לו, גם חיובי גם שלילי, זה לא על חשבון האדם, על חשבונו להוציא משניהם. הם מתנגשים בו שני הכוחות האלה, שני מלאכים, הם מתנגשים בו, והוא צריך בתבונתו להעמיד אותם אחד מול השני, ואז בחקירה שלו, הוא מתחיל לראות את ההבדל ביניהם, וההבדל בכל הצורות שיש בפנים, בתוך כל אחד ואחד. ומזה אדם יוצר כלי חדש, רגשות, הבחנות, טעמים חדשים.

שאלה: האם אני מסוגל לעשות זאת?

אתה עוד לא מסוגל לעשות, אתה תעשה. אתה תעשה. אלה דברים שאי אפשר לברוח מהם.

שאלה: איך אתה יכול להצדיק את הייסורים?

אני לא יכול להצדיק את הייסורים. אם נותנים לי מכה, ואני מרגיש שזו מכה ואגיד, "תודה רבה לך, על המכה", זה יהיה שקר, חניפה, שאסור לעשות. מה זה אסור? זה פשוט לא פועל, אלא אתה משקר לעצמך. לבורא אתה לא יכול לשקר, לעצמך אתה משקר. אנו רואים כאלה דוגמאות בדומם דקדושה, שעושה כך.

זאת אומרת כדי להגיע להצדיק את הבורא ולהודות לו, צריך לשנות את ההרגשה שבלב. הפניה לבורא, זה מה שהלב מרגיש. זאת אומרת מהלב זה הולך ישר לבורא. אתה לא עומד בין הלב שלך לבין הבורא, שאתה יכול את ההרגשה שבלב לעטוף במשהו, ולשלוח לו. מה שיש בלב בצורה ישירה, הוא מרגיש. אז אתה צריך לגרום לשינוי הרגשת הלב. אין ברירה. זה שאתה מקבל מכה, נכון. זה שהלב שלך מרגיש מכה, כן. זה שהבורא מרגיש מה שיש לך בלב, כן. הלב שמרגיש מכה, מקלל את הבורא. אז אתה צריך לשנות את הלב כך, שלא ירגיש מכה. שמהמכה ירגיש אחרת, משהו אחר ממה שיש. איך יכול להיות? אם יקשור את המכה עם המטרה, ויבין מה הוא משיג על ידי המכה הזאת, ויראה שהמכה באה, לא מהבורא, אלא מהכלי המקולקל שלו, אז במקום מכה, יבין שהבורא שולח לו כרוז, הזדמנות, להתקשר אליו. אז במקום מכה, הלב ירגיש ברכה.

מתי אפשר לעשות זאת? רק כשמרגישים את הבורא, רואים את כל המערכת הזאת. לא לפני כן. לכן עד שאנו לא עוברים מחסום, אנו או רשע גמור בהסתר כפול, או רשע רגיל בהסתר פשוט. כשעוברים מחסום, מתחילים לראות, מתחילים להרגיש, אז מתחילים להיות צדיקים, מצדיקים את הבורא. אין חוכמות, אתה לא יכול לקבל מכה, ולהגיד, אני מברך אותך. לא יכול. בעולם שלנו אתה יכול לשקר לאשתך, זה עניינך. אבל כאן זה לא עובד.

שאלה: איך לסדר את הראייה הזאת של הדברים מסביב את משטינים, מה זה משטין?

כל דבר סביבי הוא משטין, כל עוד אני לא קושר אותו לבורא - טוב או רע, זה לא חשוב. אני לא מסתכל עליו, אם הוא רע, או טוב. לא מסתכל עליו בכלל בצורה כזאת. איך שהגוף שלי מרגיש טוב או רע, זה שקרי. מדברים הכי גרועים לבריאות, אנו מרגישים תענוגים הכי גדולים. אסור לי סוכר, אני אוהב סוכר. אסור לי בשר, או כל מיני דברים, אני אוהב את זה. בכלל, כל הדברים הגרועים ביותר לבריאות, הם דווקא טעימים. וכל הדברים הטובים ביותר לבריאות, אין להם טעם. כמו פופאי שאוכל את התרד. זכור לי, כשהייתי קטן, קניתי בחנות תרד, בדיוק כמו שהוא אוכל, תרד עם מלח, זה משהו נורא. והכרחתי את עצמי לאכול. איך לקחו את זה כסימן לכוח, מעניין מאוד.

לכן אסור לנו להתייחס למה שאנו מרגישים בגוף. אנו צריכים פשוט בצורה אובייקטיבית מאוד, לא חשוב טוב או רע, כל עוד אני לא קושר זאת עם הבורא, זה רע. זה נקרא גישה מטרתית. ישראל דרכין דאורייתא קב"ה, חייבים להיות יחד. לא איכפת לי, שזה טוב, אני מרגיש רע. אם אני נמצא בבלבול ולא חושב על זה, זה משהו אחר. אבל אם אני זוכר את המשימה הזאת, אני לא מסתכל כלל על טוב או רע, אני חייב בזה, להרגיש את הבורא. זה על בטוח יהיה תרופה, לשקר המתוק או לשקר המר.

שאלה: אם אדם הוא תוצאה של הקבוצה, איך קבוצה יכולה לזהות את המשטין הקבוצתי?

המשטין הקבוצתי, זה השפעת רוגע שקרית על הקבוצה, על כל אחד ואחד. גם אסור לבלבל את הקבוצה, להכניס לה כל מיני דברים, שהיא תתנועע בלי שום כיוון. אבל זו חייבת להיות רוח ספורטיבית, בלחץ, בהתקפה תמידית, במשימה, וכל הזמן שתהיה, לא מהירות, אלא תאוצה, כל הזמן תאוצה חיובית, כאילו שאתה לוחץ על הגז קצת יותר, ועוד קצת יותר. כל הזמן יותר על הדוושה.

שאלה: במה אני מודד?

בהתרוממות רוח כלפי חשיבות המטרה, כלפי הבורא. אין לנו יותר במה למדוד את התאוצה הנכונה בקבוצה, וגם באדם עצמו.

שאלה: גם בחסידות יש התרוממות רוח.

אני לא יודע, מה יש אצל מישהו אחר, אצל איזו חסידות. גם בהתרוממות, למה לא. אני לא הולך למדוד אותם.

אני יודע שאני עובד, ויש לי הפרעות. יש לי כל הזמן בעיות, אישיות, קבוצתיות, אני מדבר כלפי המטרה. ואני צריך למרותם, להיות כל הזמן בתאוצה חיובית. להוסיף מהירות. מה זו מהירות? השתוקקות, התרוממות, חשיבות. ואדרבא, מתעוררים משטינים גם קבוצתיים, בתוך קבוצה יש מין מחשבה מבולבלת, שמבלבלת את כל הקבוצה, שאנו צריכים לעשות עוד משהו, ועוד משהו, וכל המחשבה הזאת, או כל המשימה הזאת, אם לא קושרים אותה עם הבורא - לא שווה כלום. כי היא הפרעה קבוצתית. לכן אפשר לעשות המון דברים, אבל התועלת מהם, היא לא תועלת.

אלא יש דברים שבכל זאת כדאי לעשות. אנו לא מסוגלים עשרים וארבע שעות להיות קשורים למטרה, אנו מתנתקים. אז אנו צריכים לקבוע כאלה מעשים, שהם פעולות קבוצתיות, שיחזירו אותנו למטרה, כמה שיותר מהר. שיהיו כמה שיותר מועילים, להזכיר לי למה אני עושה, בשביל מה אני עושה. כמו שבעל הסולם מסביר, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", למה לומדים קבלה במקום דברים אחרים. ששם זה לבוש אחר, מכאן. כאן שאנו לומדים, לומדים על פעולות הבורא עצמן. ואז בזה אנו זוכרים אותו, מבינים בשביל מה לומדים, קשורים יותר למטרה. זו כל הסגולה, מושכים על ידי כך אורות. ושם, לומדים על בהמות, אז אנו זוכרים את הבהמות. כאן על הבורא ושם על בהמות. על נזיקין. הגמרא מלמדת דרך השלילה, גם על רוחניות, אבל בנויה על דרך השלילה, ללמוד עליה, וכאן דרך החיוב. היו אנשים גדולים שלמדו דרך הגמרא. אבל מי מסוגל?

שאלה: אם היינו מפרשים מה שקורה איתנו נכון, היינו מתקרבים למטרה יותר מהר?

זה לא נכון. אנו לא יכולים לפרש כלל אם מה שקורה איתנו הוא נכון או לא נכון. אנו צריכים ללכת מעל כל הפרעה, למעלה ממנה, למעלה מהדעת. ואם תתחיל לפרש אותה, אז תתחיל לפרש - זה קרה לי, בגלל זה וזה. תכנס לכל מיני חשבונות שקריים, שלא תצא מהם. ידמה לך שמה שקורה סביבך, הם סימנים של הבורא, אז פשוט תסטה מהדרך, אתה לא תקשור את עצמך מעל המעשים האלה עם הבורא.

אני לא צריך להיכנס לכל הפרעה והפרעה. זה שהיום באה אלי כזאת הפרעה ואחר כך כזאת, לא חשוב לי איזו. אני צריך מעליהן להתקשר לבורא. למרות ההפרעה שמגיעה אלי, למשל חרדה על משהו, החרדה הזאת נשלחה על ידי הבורא, שלמרות שאני חרד, אני צריך להיות בקשר אליו, עד שהחרדה הזאת נעלמת, ואני מרגיש קשר איתו, בטחון, רוגע, שלווה. כתוצאה מהקשר איתו. מדובר על לא לשמה, בצורה בהמית. אם אני עושה זאת, אז מימשתי מה שצריך להיות. ולא איכפת לי איזו הפרעה, איזו מין חרדה, מאיפה זה בא. זה לא חשוב. העיקר שאני הולך להתקשר עם הבורא, וההפרעה עצמה, היא הופכת להיות רק קרש קפיצה בשבילי. אני לא מתעמק בה, לא צריך. אם צריך, היא תתעורר בי עוד יותר בעוצמה, ועוד יותר בערמומיות, ובעוד כל מיני דברים. ואז אני גם על זה צריך ללכת למעלה. אני לא צריך להיכנס בה, אף פעם אני לא צריך לבדוק את הקליפות האלה עצמן. אני צריך להשתוקק לאור, ובאור כשעולה עוד פעם הפרעה, היא, בהופעתה, תעלה ותברר אצלי את כל הנקודות שצריך. אני לא צריך כלל להיות שייך וטבוע, בתוך ההפרעות האלה.

שאלה: איך אדע, אם בניתי קשר איתו או לא?

לפי התוצאה. האם עכשיו אני מרגיש קשור אליו, האם עכשיו ההפרעה הזאת נעלמה, האם עכשיו אני יכול לחשוב עליו ועל המטרה. אני מדבר על לא לשמה, בצורה שטוב לי מזה - אני נעול עליו, אני רוצה לשמור את הענין הזה. זהו, מספיק. אם תבוא מחשבה אחר כך, "אבל אני מזה חושב רק על עצמי, ואיפה יש איזה יחס אליו, האם אני צריך לעשות איזה יחס אליו, כאילו תגובה אליו, שאני חושב עליו, לא רק על עצמי", אם כבר מתחילות לבוא כתוצאה מכך, עוד מחשבות כאלו, זה כבר משהו אחר. אז מתחיל להיות קצת לשמה. אבל אם לא בא, לא בא, לא חשוב. זה כבר שלב מתקדם יותר, שמתחילה להיות אצלי כביכול, בושה. שאני כל הזמן רוצה לברוח מהייסורים כדי להרגיש טוב על ידו, אני משתמש בקשר עמו כדי להרגיש טוב. אם כתוצאה מזה, גם תבוא אלי מחשבה, שאני צריך להתייחס אליו באיזו צורה, כאילו להודות, כי לא נעים לי להיות עד כדי כך אגואיסט, זה כבר מתחיל להיות קשר הדדי. מזה אדם כבר מתחיל להגיע למצב, שלא איכפת לו להרגיש ייסורים וחרדות, אלא להיות בקשר עם הבורא. ואחר כך לא איכפת לי להיות בייסורים, רק להיות בקשר עם הבורא, כדי לגרום לו תענוג. יש הרבה שלבים ביחס, החוצה, אליו.

(סוף השיעור)