שיעור בוקר 12.02.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 12.02.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/iei8oXd4?c=ALsUx9x2&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב',  

מאמר "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה"

קראנו את המאמר, "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה", מ"שלבי הסולם" כרך א', דף רס"ה. 

"אלכסון" אומר לנו על שיתוף מידת הרחמים בדין, על קשר בין תכונות הבורא ותכונות הנברא, שדווקא לפי הקשר הנכון ביניהם, בא האדם, משתכלל וכל הזמן עולה ומגיע להתאמתו לבורא. זו המטרה שלנו, ומכאן אדם צריך להבין מה צריכים להיות כל המעשים שלו בקבוצה. כמו ששואלים אותי כל פעם, מה עוד עלינו לעשות. האם עשינו את הכול? ברור שעדיין לא עשינו שום דבר. עשינו קצת, אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל לא מרגישים את החיסרון מה עוד לעשות, איזה עוד אמצעי להפעיל.

כל החידושים יכולים לבוא לא בינינו, אלא רק מתוך התקשרותנו לבורא. זאת אומרת, אם קבוצה או אם אדם צריכים, רוצים להרגיש מהו השלב הבא, מה הלאה עליהם לעשות, הם צריכים לחטט, לבדוק בקשר שלהם עם האלוהות. מכאן צריכה לבוא איזו מין המצאה או דחף לחידוש, מתוך זה. הבורא צריך להיות בראש. ונכון הכתוב שאומר, שאם הרב דומה למלאך, תלמד ממנו תורה. מה זאת אומרת "מלאך"? שמבצע את הפקודה ומביא את התלמיד לכוונה על מנת להשפיע.

הקשר עם הבורא הוא זה שמתגלה לנו בחוש השישי. מידת התגלות הבורא בחוש השישי יכולה להיות חלקית, לפי התפתחות החוש, או כפי שאנחנו קוראים לזה במידה של עולם העשיה, היצירה, הבריאה, האצילות, אדם קדמון. מה זאת אומרת? מיהם העולמות? העולמות הם התרשמויות שלנו מהבורא שהן עדיין בלתי שלמות, מפני שהחוש שלנו עדיין לא פתוח בנתינה במאה אחוז.

איך בכלל האדם מגיע, ומה הצורך שלו להגיע לקשר כזה עם הבורא? הצורך בזה הוא מפני שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים לא לקבל ולא להשפיע לפי הטבע שלנו. הרצון לקבל, איך שהוא נברא, הוא לא מסוגל לקבל, כי לקבל נקרא שהוא מקבל ונהנה. אנחנו יכולים לרצות לקבל, שזה מורגש אצלנו כייסורים, וכשמגיעים לקבלה מיד התענוג מכבה את הרצון, ומה שמורגש בכניסת התענוג לרצון לפני שהרצון נכבה, זה נקרא אצלנו הנאה. מין רגע אחד של תענוג, כמו אורגזמה, כמו התפרצות של תענוג למשך שנייה אחת, ולא יותר. למה? כי האור מכבה את הכלי. 

איך אנחנו יכולים להבין את עניין ההשפעה? אם התענוג מקובל בתוך רצון לקבל בעל מנת להשפיע, שזו בעצם ההשפעה, אנחנו לא עובדים עם הרצון לקבל שלנו, אלא עובדים עם הרצון לקבל של הבורא שהוא אינסופי. רצון לקבל של הבורא? כן. הבורא רוצה ליהנות מזה שאנחנו נהנים ממנו. יש לו רצון לקבל אינסופי. במה מתבטא הרצון לקבל האינסופי הזה? בזה שהוא רוצה להשפיע לנו במידה אינסופית.

אז הבורא הוא מקור של רצון אינסופי ומקור של שפע אינסופי. אם אנחנו ניקח את שניהם ונשתמש בהם, אז נעשה את עצמנו בדיוק כמו הבורא. לכן לא יכולים להיות חידושים ולא יכולים להיות שום צעדים של האדם לאיזשהו כיוון אחר, אלא רק לקראת הבורא, רק לקראת רכישת מאגר הרצון לקבל ומאגר השפע, התענוג. ומי האדם? האדם הוא תמיד רק נקודה שחורה שנקראת "יש מאין". 

חוץ מהנקודה הזאת, את כל יתר הדברים, את הרצונות והשפע, הוא מקבל מהבורא. לכן מידת הקיום שלנו, אינה יכולה להיות אלא כנר דקיק. כי בהרגשתנו היא מנותקת מהבורא, אנחנו לא מרגישים את המקור, לא ברצון שלנו, ולא בשפע ובתענוג הקיימים ברצון הבהמי שלנו, אנחנו לא מרגישים את הבורא.

אבל חוץ מהנקודה הזאת, מנקודת החיים האלה שנקראת נר דקיק, החיים בעולם הזה שמורגשים ברצון הקטן הזה, חוץ מזה, מה שמורגש בנשמה, זאת אומרת בנקודה אחרת שנקראת "הנקודה שבלב", זה שגם הרצון וגם השפע באים מהבורא. ולכן כל פעם הכיוון אליו, ההשתוקקות אליו, להעמיד אותו בראש של כל מחשבה וכל מעשה, זה פשוט הדבר הנכון היחידי שיכול להיות במעשים שלנו. 

שוב, זה נובע מתוך זה שחוץ מנקודת יש מאין, מנקודת השבירה, מהנקודה השחורה הקטנה, לא נברא שום דבר. כל יתר הדברים הם כתוצאה מזה שמקבלים מהבורא את הרצון שלו ואת השפע שלו. לכן מצידנו חייבת להיות תנועה רק אליו, ובזה כל אחד והקבוצה וכל העולם צריכים ללכת ולהשתכלל. 

תלמיד: איפה אני מכניס פה את עצמי, את "אם אין אני לי מי לי"?

"אם אין אני לי מי לי" אתה מכניס לתוך הפעולה שלך, אבל כלפי מי "אם אין אני  לי מי לי"? למה זה מכוון, לקשר עם מי? זאת אומרת, תכניס לכאן את כל המעשים שלך, את כל הפעולות, את המחשבות, הרצונות, הביצועים, לא חשוב מה, אבל הם צריכים להיות בקשר עם זה.

זה מה שבעל הסולם כותב במכתב בדף ס"ד. אם אתה מתכוון אליו בדיוק, אם אתה מתכוון אליו בכל מעשה שיכול להביא אותך אליו, אז נקרא ששלוש הנקודות האלו, ישראל, קודשא בריך הוא ודרכי דאורייתא הן מחוברות יחד. אז מה שאתה עושה זה לתיקון, אז המעשה נקרא מצווה, מעשה טוב. כל היתר מלבד זה, זה עבירה ומעשה רע. אין באמצע, או לקראת הבורא או ליתר הצדדים.

בגלל זה הוא אומר "קו דק מאוד", שזה מכוון אליו, וכל היתר, 360 מעלות חוץ מהקו הזה, חוץ מהכיוון האחד הזה, זו עבודה זרה, כיוון לא נכון. ואנחנו בנקודה המרכזית, האמצעית, שעולים לאין סוף דרך הקו הזה בלבד.

תלמיד: כתוב שהבורא לא צריך את העבודה שלנו. יוצא שחלק גדול מעבודת האדם הוא נסתר, כי אם הייתי רואה שהוא גדול, אז הייתי רוצה להשפיע לו.

אתה שואל כבר אחרת, אם אנחנו רוצים להשפיע לו והוא רוצה שאנחנו נשפיע לו, ורק בצורה כזאת שאני מתקשר אליו אני לוקח ממנו גם רצון לקבל, גם רצון להשפיע, גם את כל העניין של השיטה הזאת לקבל על מנת להשפיע, אז למה הוא לא מגלה לי את כל הדברים האלה ונסתר? אלא תפתח את עצמך, תראה את עצמך, מי אתה, מה אתה, איך עושים את הדברים האלה, תלמד, ואז תדרוש את כל הדברים.

כי הוא רוצה שמשהו יהיה תלוי בנו. אם הוא היה פותח את עצמו, אז היית מלאך. היית מקיים בדיוק לפי מידת הפתיחות שלו את מה שהפתיחה הזאת, הגילוי הזה כופה עליך. לא היה לך מה לעשות, היית פשוט מקיים את פקודות הטבע האלוהי שמתגלה לפניך, ובזה לא היה שום מעשה שלך. כמו שהרצון לקבל עכשיו פועל עליך בלי לשאול את דעתך מה לעשות, אלא הוא קובע מבפנים כל מה שתעשה, כך הרצון להשפיע שהיה מתגלה אליך היה מחייב אותך לעשות את כל הפעולות.

לכן נתנו לנו את זמן ההסתרה שהוא ארוך מאוד, מפני שזמן ההסתרה הזה צריך לתת יסוד לכל יתר הדרך, לכל יתר הסולם, יסוד של בחירה חופשית, כי רק בהסתרה יכולה להיות בחירה חופשית. אבל אחרי שאתה מחליט מתוך ההסתרה בבחירתך החופשית כביכול, כי איך שזה זו בחירה חופשית, שאתה רוצה באמת להגיע להשפעה, אז אתה מגיע ומבצע את כל פעולות ההשפעה שישנן בסולם המדרגות מתוך בחירה שעשית בזמן החושך.

בזמן החושך בכל 125 המדרגות נגיד, אם אנחנו סופרים את כל סולם המדרגות, אז בכל מדרגה מ-125 המדרגות אתה כביכול חייב להחליט שאתה עושה את המעשה בהחלטה חופשית שלך. ואז כשאתה מגיע לכל מדרגה ומדרגה, ההחלטה הקודמת לעשות, לבצע בצורה חופשית, מתגלה לך, ומתוך זה אתה פועל כבר ברוחניות בצורה חופשית. אחרת אתה עבד, אין טעם לברוא אותך כדי שתבצע את פעולת הבורא, כי בשביל הבורא לא צריכים בכלל, וגם לא בשבילך, כי היית אז בדרגת דומם, צומח, חי, שרק מבצע את פקודות הטבע. 

לכן יש את זמן ההכנה, זמן החושך, שאז אתה מחליט בעצמך שאתה רוצה להידמות אליו. כמו שהוא נותן לי, אני רוצה לתת לו, כי בזה אני מגיע להיות כמוהו שזה הדבר היחידי המושלם, ובצורה כזאת תמיד יש לי כלים, רצונות. למה יש לי רצונות? למה הבורא מביא לי רצונות? הרי הוא לא חיסרון. אלא בגלל שיש לו תענוג אינסופי ורצון להשפיע אינסופי, מתוך זה אני מקבל רצון לקבל אינסופי ורצון אינסופי להשפיע לו בחזרה. אני בכול משתמש בו, אני בעצם רק נקודה שיודעת לנצל אותו.

אם אני לוקח ממנו רצון לקבל, לוקח ממנו כוונה על מנת להשפיע, לוקח ממנו שפע ונהנה כדי שהוא ייהנה, זאת אומרת על מנת להשפיע, אז הכול עובר דרכי, גם רצון, גם כוונה וגם שפע, ואז אני והוא נעשים אותו דבר. הנקודה שלי נכללת בו כנקודה הפעילה, והפעילות שלה היא בדיוק בגודל של הבורא.

לכן ברצון לקבל שמקבל לעצמו תמיד יש מוות. ככל שהרצון לקבל מתמלא, כך מיד הוא נעלם, ואז בלי רצון ובלי שפע שהוא יכול לגלות זה נקרא אצלנו מוות. ואילו רצון להשפיע שכל הזמן הולך ומתגבר יותר ויותר ואין לו סוף, הוא רצון שמביא חיים, וההרגשה של השפע והרצון הולכות יחד ומביאות לחוש הזה הרגשה אינסופית. זה נקרא שאדם שנדבק לרצון על מנת להשפיע מתחיל להרגיש את קיומו בבחינה אינסופית, נצחית, שהוא לא מת, ובאמת לא עובר עליו מקרה של מוות. מה שאין כן על הגופים שלנו זה מתחדש כל פעם ופעם.

תלמיד: אדם שנכנס לעבודה בעל מנת להשפיע, הוא רואה שככל שהוא יותר משקיע אין לו כאילו כוחות להשפעה.

בזמן ההכנה, ככל שאנחנו מנסים להגיע לצורת ההשפעה, כך רואים שלא מסוגלים ונחלשים, מאוכזבים, ושוב מתגלה לנו רצון לקבל, ושוב רצון להשפיע, ושוב מחליטים שאולי כדאי לעשות קבלה על מנת להשפיע, השפעה על מנת להשפיע, ושוב רואים שלא מסוגלים וכן הלאה. האכזבות האלה, התחדשות הרצון ושוב אכזבה כל פעם יותר ויותר, צריכות להביא לי החלטה סופית, שאין לי ברירה אלא אני חייב את גילוי הבורא שיתגלה אליי כגדול, כשליט, כאינסופי ברצונות, בכוחות, בשפע, כי ההרגשה הזאת שהוא יתגלה תעזור לי לבצע את השיטה הזאת על מנת להשפיע.

אם אני מחליט במשך כל זמן ההכנה לאט לאט להגיע לצורת ההשפעה כי זה הדבר הטוב ביותר, אם אני מחליט באמת, אז הבורא מתגלה. הוא מתגלה ככוח שעוזר לי לבצע את שיטת ההשפעה. אבל אם עדיין לא הגעתי להחלטה הזאת, אז זה אומר שאני רוצה שהוא יתגלה רק כמקור התענוגים, ובשבילי מקור התענוגים מביא לי מוות. בצורה כזאת הוא לא מתגלה.

תלמיד: האם אין צורך לקבל סיפוק בעבודה?

אנחנו צריכים לחפש סיפוק בעבודה רק במידה שזה ייתן לנו חיות וכוח להתקדם הלאה לכיוון הנכון, לכיוון ההשפעה. אני כל פעם צריך לראות איזו תועלת יש לי מהשפעה, אפילו שזו תועלת שמתגלה בכלים דקבלה.

תלמיד: הוא אמר שצריך ללכת על שתי רגליים. אם אתה עוד לא הגעת לשלב הסופי כמו שאתה אומר, איך אתה מכניס את רגל שמאל?

איזו רגל שמאל, על מה אתה מדבר?

תלמיד: במאמר הוא אומר שצריך ללכת על שתי רגליים, שהסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. כל פעם אתה צריך קודם להתחיל מראשו השמיימה ואחר כך מוצב ארצה.

הוא אומר שאדם צריך לעמוד על הרצון לקבל והכוונה שלו צריכה להיות בבורא בעל מנת להשפיע, ואם הוא מחבר את שניהם, אז האלכסון, הקשר ביניהם, יהיה בירושלים. הקשר ביניהם יהיה בדיוק בירושלים, בנקודת ההתחברות בין הבורא לנברא. ירושלים זו תפארת, זה הקו האמצעי.

תלמיד: לפי מה שדברנו עכשיו, בלי שיהיה לי ידוע בצורה ברורה קו ימין, אני לא יכול להפעיל את קו שמאל אפילו קצת, או שזו טעות?

אדם יכול להפעיל את קו שמאל במידה שהוא בטוח שהשמאל הזה יצטרף לימין. את זה אתה רוצה לשמוע?

תלמיד: איך אתה יכול להיות בטוח?

אני יכול להיות בטוח רק אחרי שנדבקתי לקו ימין לגמרי, ועשיתי בקו ימין את כל העבודה שאני יכול, זאת אומרת שאני לגמרי קיבלתי את עניין ההשפעה. הרצון לקבל שאחר כך יתגלה, יתגלה כבר בצורה כזאת אצלי שאני אוכל לשלוט עליו, אבל רק אחרי שגמרתי את העבודה בימין. לכן הוא אומר שעשרים ושלוש וחצי שעות תהיה בשמחה וחצי שעה אולי תעשה ביקורת.

תלמיד: האם בזמן שבאות הפרעות וירידה לאדם, אדם צריך להתעלם מכל הדברים האלה ולהתחיל לבקש מהבורא, או שהוא צריך דרך ההפרעות האלה לגלות משהו?

בזמן שבאות ההפרעות, אדם צריך מיד לעשות עליהן צמצום כאילו אין הפרעות, ולחדש את הקשר שלו עם הימין. כשהוא מקבל קשר עם הימין, עם ההשפעה, כשמגלה לעצמו, ככל שמסוגל, את גדלות הבורא, אחרי זה הוא יכול לאפשר לעצמו להתחיל לעבוד עם ההפרעות בצורה מאוד ביקורתית, בהגבלה, כל פעם עם ברקסים. עליו לגלות הפרעות מהחיים שלו, רק במידה שהן לא ישפיעו על מידת הדבקות שלו בבורא. 

אם אתה רואה שאיזה שהן מחשבות, איזה שהם דברים מפריעים לך, אל תיכנס במחשבות האלה, אל תעורר אותן, אלא בהדרגה תעורר אותן, כל פעם במידה קטנה מאוד, עוד טיפה ועוד טיפה. ואז תראה איך הן באות אליך בצורה מאוד מכוונת, כדי לתת לך אפשרות כל פעם לחדש את היחס למציאות מצד הדבקות בבורא.

נניח שקורה איזה דבר, חס ושלום, אסון, אז אתה צריך מיד לחדש את המציאות הנכונה, שזה בורא ונבראים, איך הוא מסדר את זה ועושה את זה, ולא לחשוב על האסון הזה ועל כלום. אחר כך, בהדרגה, לגשת ולחבר את מה שאתה רואה, את התמונה הזו, כך שזה לא ינתק לך את הקשר והיחס לבורא, אלא להיפך, יחזק לך את זה. זה דבר קשה, אבל בעצם אין כאן כל כך מילים.

תלמיד: איך מזה שאדם פונה אליו, נדבק בו רצון? אמרנו שהוא מקור השפע, הוא החיסרון, הרצון האינסופי. איך מזה שאדם פונה אליו, נדבק באדם חיסרון או רצון?

לא הבנתי את השאלה.

תלמיד: אתה אמרת שחידוש הרצון יכול לבוא רק מהתקשרות לבורא. 

אני דיברתי על אדם שכבר יש בשליטתו שני קווים והוא הולך וקובע. כי קו ימין וקו שמאל שניהם באים מהבורא. "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", שני הקווים האלה באים מהבורא, רצון לקבל, קו שמאל, רצון להשפיע, כוח ההשפעה, קו ימין. אלה שני המלאכים שנמצאים בידי האדם אם הוא רוצה לעשות אותם, לחבר אותם כקו אמצעי, כי היחס שלו בחזרה לבורא זה הקו האמצעי. את שני הקווים הוא מקבל מלמעלה, את שני הכוחות האלה, והוא בונה את היחס שלו בחזרה לבורא בחיבור בין שני הקווים האלה.

מה אתם שואלים על זה? אני לא ממציא שום דבר חדש, אולי אני בונה משפט בצורה חדשה, כי היום אני מרשה לעצמי להגיד את זה בצורה יותר קצרה.

תלמיד: אני לא מבין מה זה התקשרות לבורא. אומרים שהוא צריך להיות גם בראש הפעולה וגם בסוף הפעולה.

בראש הפעולה צריך להיות קשר עם הבורא, מפני שאני מתכנן את כל הפעולה הזו שמביאה אותי לחיבור עמו. וסוף הפעולה, זה כשבאמת הגעתי לחיבור.

אני לא מבין מה זה שראש וסוף הפעולות צריכות להיות קשורות לבורא. כן, הן קשורות.

תלמיד: בכל זאת אני עושה את הפעולה.

אלא מי עושה אם לא אתה? אתה נמצא בפילוסופיה שהוא עושה הכול ואתה סתם דמיון, קיים, לא קיים? על מה אתה מדבר בכלל? האם אתה לומד בשביל לעשות משהו, או כדי להגיד לעצמך שאתה לא קיים ואין מה לעשות?

תלמיד: אני לומד בשביל להגיע למשהו.

אז מלמדים אותך שיטה. מאברהם אבינו והלאה כל הספרים הקדושים שכתבו, כתבו בהם איך להתחבר עם הבורא, אין יותר חוץ מזה.

תלמיד: אבל איך מזה שאני פונה אליו נדבק בי משהו?

עזוב את על מנת להשפיע, כל מיני עולמות, כל מיני דברים, אלא יש רק דבר אחד, להתחבר עמו. כי אני רואה שאתם מבולבלים, אתם לא יודעים מה לעשות. "תגיד לנו מה לעשות" אני שומע מכל מיני קבוצות. אתם צריכים לחפש מה לעשות, אבל רק בכיוון הזה.

תלמיד: איך מזה שאני פונה אליו נדבק בי רצון? אני פונה אליו, לא יודע מה זה בדיוק אליו, איך מזה נדבק בי רצון? אין השתוות הצורה, אין כלום.

עזוב את השתוות הצורה, אתה לא יודע מה זה השתוות הצורה, אתה לא יודע כלום. למה אתה פונה אליו? על איזה מצב אתה מדבר?

תלמיד: אדם לפני מחסום פונה לבורא ומבקש ממנו.

עם מה? שרע לי. עם מה עוד אני פונה? שרע לי. אלא אני פונה עם עוד משהו, שטוב לי?

תלמיד: לא, שרע לי.

שרע לי. אז אני צריך לברר שאני צריך לפנות רק אליו, לא לשכל שלי, לא לכוח שלי, לא לחברים אפילו, לא למדינה, לכלום, רק אליו. אני פונה אליו, מה אני רוצה ממנו? 

תלמיד: זה יכול להשתנות. אני רוצה ממנו אולי חיסרון, אולי כיוון. 

מה חיסרון, חסר לי חיסרון? חס ושלום, שלא יבוא חיסרון. אני רוצה ממנו קודם כל, הדבר הראשון, שיהיה לי טוב. שיהיה לי טוב יכול להיות בשני מקורות אצלי, במוחא ובליבא. זאת אומרת, סתם בצורה טובה שיהיה לי טוב.

כשאני פונה אני מבקש ממנו שני מילויים, מילוי ברגש ומילוי בשכל. בשכל אני צריך להצדיק את עצמי ואותו, ואת המצב שאני נמצא בו. קרה משהו לא נעים, אני מרגיש רע, אני פונה, ואני צריך להרגיש טוב, איך אני ארגיש טוב ברע הזה? אם אני אקבל הצדקה. אז אני צריך להתקשר אליו, למחשבת הבריאה, ואני צריך למשוך על עצמי את כל הקשר האפשרי איתו. אחרי שעשיתי את זה, אני מתחיל לעורר את כול המעשה שעובר עלי, ולראות בו, עד העמקות המקסימלית שאני מסוגל, למה הוא עושה לי את זה. למה הוא עושה לי את זה, זה רק במטרה אחת, שבתוך המעשה הזוועתי הזה אגלה את נקודת החיבור איתו.

זה מה שהוא כותב בהתחלה באיזה מכתב, שבתוך הייסורים האיומים האלו שהולכים עליהם, מתגלה שם טיפת הייחוד.

תלמיד: אמרת שכשאני פונה אליו, אני צריך להצדיק את עצמי וצריך להצדיק אותו. נכון?

כן.

תלמיד: מה פתאום שאני אצדיק אותו? מאיפה אני אצדיק?

אתה לא יכול להצדיק אותו, אתה צריך לחפש איך לעשות את זה. החיפוש שלך יכול להיות בעזרת הקבוצה ובעזרת ספרים וסופרים. עד שאתה מגיע למצב שאם אתה לא מסוגל להצדיק אותו, תבקש את זה ממנו.

תלמיד: עדיין, מה יצא מהחיפוש הזה? 

מהחיפוש הזה צריך לבוא אליך חיסרון, או שאתה חייב להצדיק אותו כדי שיהיה לך טוב, או לאט לאט יתגלה לך חיסרון להצדיק אותו מפני שאתה לא רוצה לחשוב עליו רע.

תלמיד: איך זה ישתנה?

זה משתנה על ידי האור. אתה שואל איך זה נעשה בך. על ידי זה שאתה מחפש ורוצה, לא יכול ולא מגיע, האור שבא אליך, אור מקיף, פועל ומשנה לך את הדברים.

תלמיד: השינוי הוא באדם הוא לא בבורא. הבורא משפיע כל הזמן טוב, כך כותבים, אני מקבל את זה. מזה שאדם מחפש, או מזה שאדם מבקש, או מזה שאדם עושה כל מיני פעולות, אם זה לא שינוי פסיכולוגי שאנחנו מדברים עליו, אז ממה זה כן משתנה באדם? מה מתעורר באדם פתאום? האם יש באדם משהו אחר שצריך להתעורר שהוא עוד לא התעורר, שאם הוא יבקש, אז זה כן יתעורר?

אתה יודע מי זה האדם שאתה אומר כך?

תלמיד: לא.

לא. האדם הוא מה שהוא מרגיש. ומה שהוא לא מרגיש זה עדיין לא שייך לאדם.

יש נקודה, רצון בהמי, שהיא מרגישה איך היא קיימת דרך חמשת החושים שלה. חמשת החושים האלו שמרגישים משהו, הם גם מרגישים את הבורא, את האור. מה שהם מרגישים ברצון לקבל הקטן, לזה הם קוראים "העולם הזה". האדם מרגיש את עצמו כקיים, כמרגיש, לפי איך שהחושים האלו מתפעלים. החושים הם לא שלו, הרצון לקבל הוא לא שלו, מידת ההתפעלות היא לא שלו, אלא רק הרגשה הוא משייך לעצמו.

יכולה להתגלות אליו עוד נקודה אחת שרוצה להרגיש את המציאות, ומרגישה במקום זה חושך, כי שם היא יכולה להרגיש רק את הבורא. למה? כי הנקודה היא רצון להשפיע, זה לא אדם, זה מה שנשאר באדם משבירת הכלים, זה מה שנשאר באדם מהמסך, זה חלק אלוה, ולא סתם זה נקרא "חלק אלוה ממעל".

הרצון הוא אחר, ואז יש באדם עכשיו שני רצונות. אחד שעובד כדי לקבל, ואז הוא יכול למלאות את עצמו רק עם תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות. ומה שהוא מרגיש דרך כל הדברים האלה זה רק את המציאות הקטנה שהוא קורא לה "העולם הזה". כך הוא קורא למציאות הזאת, לפי מה שמרגיש. אם הוא ייפתח את הנקודה השנייה, שם הוא ירגיש את הבורא בלבד, הוא לא יכול להרגיש בנקודה הזאת שום דבר אחר. היא תהיה כל הזמן שחורה, שזה נקרא "הסתרה", כל עוד לא יתגלה בה בורא, ומתגלה רק בורא. מידת התגלות הבורא בנקודה השנייה הזאת, בחוש השני הזה כאילו, זה נקרא עולמות, הסתרות מהמידה השלמה של ההתגלות. איך הנקודה השנייה משתנה, מתפעלת וגדלה? על ידי כל מיני עיסוקים שאדם עושה ב"תורה ומצוות" מה שנקרא.

תלמיד: אבל איך?

אנחנו לא יודעים איך, הם כותבים לנו איך. אברהם גילה את זה וכתב, רבי שמעון גילה וכתב, האר"י כתב, הרמח"ל, הרמב"ם לא חשוב, כל אחד כתב איך שזה ומה מרגישים בזה.

תלמיד: למה מזה שאני מבקש משהו אפילו הרבה פעמים משתנה ההרגשה שלי?

ההרגשה בחוש הזה היא תלויה רק באור מקיף, עדיין הוא לא פנימי שצריך למלאות אותה, אלא הוא מאיר לה מרחוק. מה זה מרחוק? מחוצה לה. הוא לא יכול עדיין להאיר בה על ידי המסך, אלא הנקודה הזאת מרגישה את האור בכלים חיצוניים מחוץ למסך. אז האור הזה כל הזמן משתנה ומה זה אור משתנה? האור לא משתנה, אבל הרצון לקבל הרוחני הזה הוא כל הזמן משתנה.

תלמיד: למה?

כי הוא מתפתח. האור שפועל הוא תמיד מביא להתפתחות הרצון לקבל. אתה יכול להגיד "אבל אמרת שהאור לא משתנה, אז איך זה נקרא שהוא מביא להתפתחות הרצון לקבל?" בגלל שבתוך הרצון לקבל יש לך רשימות מעכשיו ועד אין סוף, אז כל רשימו שיוצא מתממש, נגמר והרשימו הבא יוצא, מתממש, נגמר וכן הלאה. האור כל הזמן לוחץ אותו הדבר לכיוון אין סוף, וכשזה לוחץ כל הזמן לכיוון אין סוף מתגלים רשימות חדשות והרשימות האלה הן באות מהשתלשלות מלמעלה למטה. בגלל זה אנחנו צריכים את ההשתלשלות מלמעלה למטה, שיהיו לנו עכשיו רשימות לעלות בעצמנו ממטה למעלה, בהרגשתנו לפחות אם לא בעצמנו. בעצמנו זו תמיד בעיה, זכות בחירה.

תלמיד: אז למה בזה שאני עושה הרבה פעולות, בקשות וכן הלאה, אני מזרז את קצב יציאת הרשימות שבין כה וכה צריכות לצאת? איפה זה פה בהרגשתי, כי אתה אומר שזה לא בעצמנו זה בהרגשתנו?

קצב יציאת הרשימות תלוי או בעיתו, שזה יוצא לפי יחס רלאטיבי בין הרשימות לבין האור. רשימות יותר גבוהות מתפתחות יותר מהר, רשימות יותר נמוכות מתפתחות יותר לאט, לא חשוב, אבל זה גם בכל אחד וגם יש רשימות בהן התרכובת בכל אחד שונה, כי כל אחד לא דומה לחברו בתכונות, בהתחברות התכונות שבנשמת אדם הראשון. אז לכל אחד יש קצב אחר של התפתחות. אנחנו רואים בעולם הזה, שיש שמשתוקקים למושכלות ויש שעדיין בבהמיות אבל בערבוביה, ככה גם כל אחד שונה.

וזה גם הרשימות הרוחניות, אומנם אנחנו אומרים "כל הזמן מתגלה רשימו אחד", אבל הרשימו האחד הזה כלול מכל יתר הרשימות שבסך הכול אומר לנו על המצב. ומה זה מכל היתר? כל רשימו כלול מכל שש מאות אלף הרשימות האחרות. אז האור העליון פועל על הרשימו ומפתח אותו מרחוק ב"אור מקיף" בזמן הלימוד ובמיוחד זה נעשה על ידי הרצונות, ועוד יותר על ידי החברה וככה זה מתפתח. 

אתה יכול להתפתח עד גבול מסוים בצורה טבעית, ומגבול מסוים והלאה נותנים לך את הנקודה שבלב, מביאים אותך למקום, נותנים לך שיטה ואז לאט לאט אתה נכנס למצב שאתה לאט לאט מברר אם אתה רוצה או לא רוצה, ואם יש לך משהו לקבוע בזה או לא. זה נקרא כבר "דרך התורה". זאת אומרת, לגרום להתפתחות הרשימות בצורה יותר מהירה, אין בעיה בצורה כזאת הכול מתפתח.

תלמיד: כשאדם ירגיש את גדלות הבורא, הוא ירגיש שהוא הפוך ממנו. אבל מאיפה יהיה לו כוח להרגיש שהוא כמו בורא?

אתה אומר, שהאדם ירגיש את גדלות הבורא, הוא ירגיש את עצמו ההיפך ממנו ולגמרי לגמרי אין לו כוחות ואין לו יכולות, שכל וכלום לעבוד עם עצמו כדי להידמות לבורא להיות כמוהו. זה לא נכון, מפני שהבורא לא מתגלה אף פעם בצורה ששוללת מהאדם אפשרות להתפתח. הוא מתגלה לאדם רק במידה שהאדם יכול לקבל מזה כוחות להתפתחות ולא לדכא את האדם. הצורה האמיתית של הבורא מתגלה אחרי כל גמר התיקון של הכלים. ולפני זה בכל מדרגה ומדרגה מתגלה קו ימין בדיוק לאפשר לאדם חופש פעולה. זה נקרא, "במקום שאתה רואה את גדלותו, שם אתה רואה את ענוותנותו", הענווה מגלה לך את שני הדברים האלה יחד בהרגשתו ושניהם מקרינים אליך גם שני כוחות שהם כביכול מנוגדים, גם יראה וגם אהבה. 

תלמיד: כשאני רואה את הגדלות שלו, איך זה נותן לי כוח להיות כמוהו? 

אם אני רואה את הגדול, איך זה נותן לי כוח להיות כמוהו? אז שוב אני אומר, בהופעת הגדול כלפי הקטן, הקטן יכול להרגיש שהוא רוצה פשוט להיכנע כלפי הגדול. יכול להיות שיתגלה לו הגדול בצורה כזאת - עד כמה טוב להיות גדול, ויתגלו לו כוחות לרצות להיות גדול ממש, ולממש את הרצון הזה.

לאט לאט, תלוי איך האדם מקבל את גדלות הבורא. הרשימות מסודרות בצורה כזאת שכל רשימו, עם כל חלק בתוכו, עם כל התפתחות היחס כלפי הופעת הבורא לאדם גורם לי לחשוב בהתחלה "איזה גודל. אוי.." אחר כך, "מה זה נותן לו? איך זה יכול להיות? איזו יכולת"?

ולאט לאט כך אני  מתחיל לקנא, מתחיל לרצות, מתחיל לקלוט את הדברים האלה. חוץ מההתרשמות שמתחילה להיות אצלי, כשלי כבר, אני מתחיל לחשוב מתוך הרצון לקבל שלי, איך אני יכול להשתמש בהם ואז זה נקרא התפתחות הרצון בד' דרגות הרצון. 

תלמיד: ברור לי שזה מפתח את הרצון, אבל איך זה נותן לי כוחות?

זה אחר כך נותן לך כוחות להיות כמוהו, כי אתה רוצה את המעמד הזה, הוא מתגלה לך כדבר המושלם והגדול ביותר. 

תלמיד: רב"ש אומר שבכל פעולה, בכל מחשבה צריך להיות קודם בורא, לשים אותו בראש. אם אני עובד בקבוצה, ועושה הפצה, ומרגיש שהגוף שלי נותן לי מלא כוחות לעשות את המעשים האלה, אבל לא מרגיש הנחיצות לשים בראש את הבורא, איך אני יכול לאתר את הנחיצות לזה?  

כל פעולה שבראשה אין קשר עם האלוהות היא פעולה פסולה, אז כדאי לעצור ולחשוב מה עושים. 

תלמיד: איך אני עוצר את עצמי? איך אני מאתר את זה? 

לא מדובר על פעולות הכרחיות לקיום, שאותן ודאי שאנחנו לא יכולים לעצור, למשל אני צריך לעזור למישהו, אחרת הוא יחיה או ימות, אז חוץ מהפעולות של הקיום, ששם אין לי זמן, ואין לי חובה בינתיים לדבר על הקשר שלי עם הבורא.

ואתה חושב - "לא. עד שאני לא אוכל לאכול על מנת להשפיע, אני לא אוכל". תאכל, אחר כך תחשוב על - על מנת להשפיע, אחרת לא יהיה מי שיחשוב על מנת להשפיע. אבל בכל יתר הדברים שאנחנו עושים ופועלים, רצוי באיזו מידה להתחיל להשתדל לקשור עם על מנת להשפיע. עם הבורא. לא חשוב על מנת להשפיע. עם הבורא.

וזה שאני לא שומע מהקבוצות ששואלים ממני, "מה לעשות הלאה? איזה דברים נוספים אנחנו צריכים לעשות? אולי עוד איזה רעיון? אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים את החיסרון, מאבדים את המתיחות". זה תלוי איך שאתם מגלים הנחיצות לדבר. בשביל מה אתם בכלל רוצים להתחבר?

קודם הייתם מתחברים, עכשיו רוצים להעלות אתכם לדרגה יותר גבוהה, בגלל זה במצב הנוכחי מראים לכם שהוא כבר נעשה ללא תועלת. אתם כבר בזבזתם את הרשימות האלו, עברתם עליהן, ראיתם אותן, הרגשתם אותן, גמרנו. צריכים ללכת הלאה. הלאה, אתם צריכים לחפש גדלות האלוהות. רק הוא יכול למשוך אתכם הלאה ורק הוא יכול להביא לכם כל מיני רעיונות. חפשו אותו.

תלמיד: ואם אני עובד במטבח, מכין אוכל לשבת, לכל הקבוצה?

זה לא חשוב איפה אתה עובד.

תלמיד: אני צריך להחזיק את הבורא בפעולה הזאת?

עכשיו הסברתי על הכרחיות ואתה שואל אותי.

תלמיד: ואם זה לא הכרחיות. 

מה אתה שואל? אם אתה עובד במטבח, להפסיק לחלק את האוכל מפני שאתה עכשיו לא יכול לחשוב על הבורא? 

תלמיד: אני שואל על הכרחיות. הפצה, שיעור שאני נותן.

אלה דברים הכרחיים, שאם אתה לא תעשה אותם, העסק נעצר. אני מדבר על דברים שהם לא הכרחיים. מה זה לא הכרחיים? רצוניים שלך, פנימיים שלך. אתה לא יכול להספיק את החיים. אתה חייב להתנהג בחיים, יש בורא או אין בורא, "אם אין אני לי מי לי"? 

אבל איפה שזה שייך להתקדמות הרוחנית, שם אתה חייב קודם כול לשים אותו ואחר כך לבצע. אם אתה תשב עם החבר'ה ותדבר איתם, על כל דבר שתדבר איתם, אם זה לא יהיה בקשר לגילוי האלוהות ולקשר עימו, אז כל משפט שתגיד יהיה פשוט שקר, ללא תועלת. לא חשוב על מה תדבר, על מה שקורה בקבוצה - זה צריך לקבוע את כל יתר ההתנהגות, את כל מה שיש. 

(סוף השיעור)