שיעור 14.04.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח - 6
קריין: אנחנו קוראים מתוך ספר פסח בעמוד 270 מתוך כתבי רב"ש "ענין גלות".
""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.
ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים.
נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות.
ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".
נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.
והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."
שאלה: מה זה נקרא "לאבד את עצמו לדעת"?
ללכת עם דעת כמו שהייתה לו. במקום לעלות לדרגת האמונה הוא מוריד את עצמו לפי השכל שלו.
תלמיד: זה יכול ללכת להרבה כיוונים.
וודאי שלהרבה כיוונים, לכל כיוון שאתה רוצה חוץ מאמונה, חוץ משלא הולך בעל מנת להשפיע.
שאלה: רב"ש מתאר לנו תהליך, הוא אומר שבשביל שיקרא גאולה צריך קודם שתהיה גלות. ואז ואומר "ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת". האם בשביל שתהיה גלות קודם צריך להתעורר בו רצון?
על רצון אנחנו כל הזמן מדברים, תלוי איזה רצון מתעורר בו.
תלמיד: מה זה הרצון שהוא מתאר פה שהוא רוצה לצאת מאהבה עצמית?
רצון לקבל. כשהוא מרגיש שהוא מונח בתוך רצון לקבל ולא יכול לעשות שום פעולה בעל מנת להשפיע, אז הרצון לקבל ששולט עליו נקרא "פרעה". המצב שהוא נמצא מנותק מעל מנת להשפיע, מאהבת הזולת שנקרא "בורא", המצב הזה נקרא "גלות".
תלמיד: יש פה איזה קשר לאיכות העבודה של האדם?
כל עוד אני לא אסבול מזה שאני נמצא ברצון לקבל ולא מסוגל לעשות שום פעולת השפעה, זה לא נקרא שאני נמצא בגלות. רק לפי מידת הסבל שלי, שכל הפעולות שלי לצערי הן על מנת לקבל ואני לא יכול לעשות שום דבר אחר, ואני סובל מזה ולא יכול לסבול יותר, אז נקרא שאני מתקרב לגאולה. שכל הגאולה היא, מה חסר לי? ההבדל בין גלות וגאולה הוא באות א' שזה "אלופו של עולם", שזה כוח השפעה ואהבת הזולת. זה מה שחסר לי. אם אני סובל מזה שזה חסר לי, נקרא שאני בגלות. אם מתוך זה אני מתחיל לצעוק שזה מה שאני רוצה, כוח השפעה ואהבת הזולת, אז נקרא שאני באמת מתקרב ליציאה ממצרים.
תלמיד: יש משהו שיכול לזרז את ההרגשה שאני סובל מזה?
כן, עד כמה שאני משתתף עם החברים, עד כמה שאנחנו יחד עובדים על זה, זה מזרז, ואני צריך להראות את זה, להדגים את זה בתוך הקבוצה. ואז באמת אפשר להגיד, הבחור הזה כן זקוק לישועה. כי אם נוצר בו החיסרון הזה על ידי המאמצים, חיסרון להשפעה ולאהבת הבריות, ודרך אהבת הבריות לאהבת ה', שזה נקרא תכונת הבורא שאליו היינו לתכונה הזאת הוא משתוקק, אז נקרא שסובל מהגלות ויכול להיות שמגיעה לו גאולה.
יכול להיות שלא, יכול להיות שנמצא בזה וסובל ורוצה, אבל יש לו תפקיד שהוא חייב להיות דווקא בהרגשה הזאת זמן מסוים, כי הוא שייך למערכת ולפי המערכת הזאת הוא צריך להיות יותר בגלות, כי בזה הוא מושך את האחרים להרגשת הגלות וליציאה ממנה. המערכת היא קובעת.
שאלה: אני אחבר פה שני חלקים, חלק ראשון "ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח.", זאת אומרת כל עוד אדם חושב שהוא יצליח הוא בגלות.
לבד, כן.
תלמיד: חלק שני כתוב "והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת.", הוא מבין שעכשיו הוא צריך לעשות עבודה. מה הדבר הכי נכון לעשות?
להתכלל עם החברים. אין יציאה מהגלות אלא בעשירייה אם אנחנו מדברים לעניינינו, כי אחד בכלל לא נחשב, אין לו מציאות רוחנית. עשירייה זו המציאות הרוחנית שנכללים כולנו יחד, ואז האור העליון פועל כדי לחבר אותם נכון ומוציא. מה זה מוציא? נותן להם דרך ההארה שלו את תכונת ההשפעה לאט לאט, בשלבים שנקראים יציאת מצרים.
שאלה: האם זה שמגרשים אותנו זה מה שנותן הבורא או שזה תוצאה של החטא?
זו הכנה לכל הדרך שאנחנו צריכים לעבור כ"יתרון אור מתוך חושך", שאנחנו צריכים להרגיש את כל המצבים ההפוכים מהבורא כדי לרצות להיות כמוהו. אפשר להגיד חטא אבל רק להבין שזה לא עלינו, זה מצב שנקרא חטא.
תלמיד: לעיתים מדובר על החטא ולעיתים מדובר על טעות.
לא הייתי משייך לא את זה ולא את זה לאדם, אלא רק הבורא עושה את הכול כדי להעביר אותנו דרך כל מיני מצבים שונים שמזה נקבל התרשמות נכונה בין כלי ואור, ואז נהיה מוכנים להרגשת ההבדל ביניהם וכך נתקדם בהבנה, בקביעת המצב, בג' קוים וכן הלאה. אין שום דבר שאפשר לשייך לאדם, חוץ מהנקודה שחייב לקבוע את עצמו בבחירה החופשית שלו בקבוצה ושם הוא מברר את כל המצבים. כמו שאנחנו לומדים במאמר ה"חרות".
תלמיד: אנחנו בעשירייה באזרבייג'ן הנהגנו נוהג שאנחנו קוראים "תפילה לפני תפילה". בפסקאות מסוימות יש נקודות שמבקשים מחילה מהבורא.
לא הייתי עכשיו ממליץ להיות בזה, כי צריכים להבין את הדרגות האלה. בינתיים אין לנו על מה לבקש חוץ מעזרה, ולהבין שכל מה שמתגלה בנו מתגלה מתוך שבירת הכלים. אחרי שכבר נגיע למדרגות, שם יהיו לנו עבירות ומצוות וכל מיני פעולות ונדע איך להתמצא בזה, אבל בינתיים לא.
בינתיים אתם צריכים ההיפך, להבין ש"אין בנו שום מעשים", אין לנו שום פעולות לא רעות ולא טובות, הבורא מגלה לנו כל מיני מצבים, אני נמצא בתוך האגו שלי, וכמה שאני רוצה לצאת ממנו אני לא מסוגל, אבל זה גילוי העבירה, גילוי הרע, לא שאני עושה. אני בזה מגלה את החולשה שלי עד כמה שאני נמצא מונח בתוך רצון לקבל על מנת לקבל, וכל הדברים שמתגלים הם רק דוחפים אותי קדימה לקביעת המצב שלי כבלתי נסבל.
בלתי נסבל מזה שאני רוצה להיות בהשפעה, באהבת הזולת, לא בלתי נסבל מזה שאני סובל, לא. אני לא סובל, אני סובל מזה שאני לא יכול להשפיע לאחרים, שאני לא יכול להידמות בזה לבורא, זה הסבל שאנחנו צריכים לאסוף אותו, להצטייד בו כדי לצאת ממצרים, זה הסבל שאנחנו אוספים אותו ככלים של המצרים, ועם הכלים האלו, עם החסרונות האלו אנחנו יוצאים.
יש כאן עוד כמה שלבים שאנחנו צריכים לעבור כדי לרצות שזה יקרה לנו, שזה באמת יקרה. אבל זה ייצא, זה יהיה לאט לאט, הדברים לא פשוטים. גם אם תתחיל להסביר או לדבר עליהם בחוץ, אני לא יודע מי יוכל להבין אותך, או שיגידו "כן, כך כתוב". יסכימו לזה אבל לא שהם נמצאים בזה.
שאלה: האם אמונה למעלה מהדעת זה אומר לבקש עזרה?
אמונה למעלה מהדעת זה שאדם הולך בכוח השפעה נגד הרגש והשכל שלו. איך יכול להיות, הרי רגש ושכל הם כל אישיות האדם? נכון, אבל למעלה ממה שהוא, הוא מקבל כוח מיוחד על ידי המאור המחזיר למוטב שמחזיק אותו כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל למעלה. ואז אדם מקבל על ידי השפעת האור הזה יכולת להשפיע, יכולת לתת, יכולת לדאוג, יכולת לאהוב, יכולת לקחת מעצמו ולהעביר לזולת כמו שכתוב אצל בעל הסולם ב"מתן תורה" שנותן לשני כיסא, כרית. זה כוח השפעה למעלה מהדעת.
כי איך יכול להיות שאם חסר לי ואני מרגיש שיחסר לי, אחרת זה לא נקרא נתינה, היא נמדדת לפי החיסרון שנוצר בי מכרית או מכיסא כמו בדוגמה הידועה, ואז אני נותן, ולפי המידה שאני נותן על פני החיסרון שלי יש לי תענוג. דווקא בגלל שחסר ברצון לקבל ואני מעביר את זה על ידי הפעולה לזולת, לפי אותה מידת החיסרון שמתגלה, שהרצון לקבל סובל שהוא לוקח, כי אם הוא לא סובל זה לא נקרא נתינה, אז לפי זה מתגלה האור העליון.
תלמיד: אז הבקשה לעזרה מגיעה קודם?
וודאי, איך אתה יכול לעשות את זה בלי, אתה מבין עד כמה שאתה לא מסוגל. אבל אתה לא מתייאש, אתה מבין את מערכת איך שהיא עובדת ואתה מודה לבורא שגילה לך עד כמה שאתה רע ועד כמה שיש לך הזדמנות להיות בנתינה, ואתה מתפרץ בבקשה. אלה שלבים, שלבים, שלבים, ואתה מתפרץ בבקשה שהוא ייתן לך יכולת למרות שאתה מאוד רוצה להשאיר לך את הכיסא, לתת את הכיסא הזה לזולת. למה? כי אתה מבקש מהבורא שייתן לך את הגדלות שלו, ורק הגדלות שלו נותנת לך כוח, דחף, נטייה להיות כמוהו, רק לשם זה, כדי שאתה תעשה פעולה כמוהו, כמו ילד קטן שעושה פעולה טובה בעיניי ההורים, אז הוא זוכה לשמח אותם. ובשבילך זו המטרה לשמח את הבורא לכן אתה עושה את זה, זה נקרא "לעשות לו נחת רוח ".
תלמיד: איך אתה מתכוון לבקש מהבורא עזרה, איך עושים את זה נכון דרך החברים, איך עושים את זה בצורה נכונה?
זה לא דרך החברים, אלא יחד עם החברים. שכל החברים מצטרפים להיות כאחד אז מצטברת ביניהם, דווקא ביניהם, כשכל אחד מסתכל על השני וככה כולם יחד לבורא, אז מתחילה להתייצב כאן הרגשה כזאת שהיא למעלה מהם ואז הם פונים לבורא.
תלמיד: הבנתי שהעבודה בעשירייה היא עבודה מתמשכת, זה לא שיושבים סביב השולחן או משהו כזה, אלא זה כל הזמן, איך אפשר להגיע לאותה בקשה אחת?
אני מרגיש את החברים לא בגלל שהם יושבים סביב השולחן, אני מרגיש אותם קצת כבר יותר פנימה, הרצונות שלנו שמשתוקקים לבורא, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא", את זה אני רוצה לבצע. אז זה נמצא איתי, לא חשוב איפה שאני נמצא, אני לא צריך לראות אותם בעיניים, אני רואה שהבורא מביא אותי לצורה החיצונה הזאת של הנשמה שלי ואני צריך להתחבר עם הרצונות שלהם שאלו חלקי הנשמה שלי שנראים לי בהפכיות ממני, הפוכים, שאני דוחה אותם. ואז אני צריך דווקא ההיפך, לחבר אותם אלי, להתחבר איתם, ומתוך זה שאני עובד על הפירוד [למען] החיבור, אני מתחיל כאן להרגיש בצורה דואלית כזאת משתי הצורות ההפוכות האלה וגם את יחס לבורא מתוך הרצון לקבל הכללי שלנו.
ככה זה עובד.
בלי קבוצה לא יעזור כלום, לאדם שלא מתחבר, אם הוא לא יכול להתחבר. ישנם כאלה שאצלם להגיע לחיבור זה לוקח שנים, שנים.. כן. לפעמים ראיתי אנשים כמו שאתם אומרים ש"נופל להם האסימון", שהם מתחילים פתאום "אהה באמת זה חיבור, באמת זה ככה, זה לא אחרת", עשרים שנה עוברות כמו כלום, עשרים שנה. אבל זה לא סתם עובר, אדם מתקדם. אבל זה לוקח זמן, זה תיקון הנשמה.
שאלה: אנחנו עכשיו דיברנו על הדוגמה הזאת לתת כרית או כיסא, זה משהו גס.
לא משהו גס, משהו גשמי. שאני צריך את זה ואני ארגיש שאני ממש קורע את זה, ממש מתוך עצמי, כדי לתת לו, שאני ממש מפסיד.
תלמיד: אז מה נותן לי את ההשלמה הזאת של האי נוחות?
האור העליון. שום דבר חוץ מזה. תכונת ההשפעה שאני רוצה, שאני מבקש שהיא תתלבש בי ותיתן לי אפשרות לתת להשפיע. לא שאני מצטיין בזה שאני יכול לתת ככה, לקרוע מעצמי, זה בלתי אפשרי, זה לא ניתן. מי שחושב שהוא עושה את זה, זה פשוט ילד קטן במשחק.
תלמיד: מה עם החיסרון של הגוף? משהו חסר, למשל כל הלילה אני לא ישן, בגלל שיש עכשיו מזרון אחד, ואני נתתי את זה לחבר. יש איזה תהליך בראש שאומר לי עכשיו נתתי לך אפשרות לישון על המזרון.
נניח שהחבר שלך צריך תמיכה ממך כדי להשיג את כוח ההשפעה, אז תתחבר איתו בקבוצה, בצורה הדדית, שאתם תומכים זה בזה, שכל אחד מתפלל עבור האחרים, זאת התמיכה. זה הכיסא, זו הכרית, זה מה שאתה יכול לתת. רק תפילה עבורם. זהו.
כיסא, כרית, כאן זה לא כל כך.. זה רק כלפי הרצון לקבל שאני באמת צריך, אני חייב, אני צריך את זה ואני מוכן לתת, אבל אצלנו זה לא כל כך מדבר.
תלמיד: אין פה בכלל משהו, איזו התנגדות ברצון של מה יהיה איתי, או שדווקא כאן העבודה באותו רגע היא לקבל את הכוחות, להתגבר מעל האגו שלי, רק למען החבר?
דווקא במקומות כאלו, אתה מתחיל ללמוד שאתה לא מסוגל, ולא רוצה, ורוצה לברוח מהכול, וכאן יש לך מקום לתפילה.
תלמיד: זו עבודה תמידית או שבכלל, זה רק לפני המחסום?
הלוואי שתהיה תמידית, אבל לא רק לפני מחסום. מה זה מחסום, מחסום זה שאתה מתחיל לעבוד בצורה כזאת, שיש לך יכולת להתקשר למאור המחזיר למוטב, ולקבל יכולת וכך באמת לעבוד בפועל כלפי הזולת.
ואחר כך כל המדרגות, עד שאתה מעביר את כל הרצון לקבל שלך, כמה שאתה מרגיש שחסר, חסר, חסר, לעל מנת להשפיע. ומה אתה? אתה נשאר באפס. כי הרצון לקבל מקבל צמצום עוד בעולם אין סוף. הוא לא מתמלא אף פעם. צמצום א' לא מתבטל. הכול זה מעליו. הכול זה בנתינה, אז יוצא שאתה ממש מבפנים נשאר ריק, ובפעולות שלך אתה דומה לבורא במאה אחוז, דווקא.
שאלה: במאמר הוא מסביר שיש עבודה שמכניסה אותנו לגלות, ויש עבודה שמחזיקה אותנו שם, ואז על ידי הבורא אנחנו יוצאים משם. אז יש הבדל בין העבודות האלה?
לא. הייתי אומר שכל העבודות הן כולן למרכז הקבוצה. כמו שנכנסים למצרים בגלל שיש סיבוך בין האחים, בני יעקב, אחרת לא היו נכנסים, אז מה שהם הולכים לברר ביניהם זה בעצם שבע שנות שובע, שבע שנות תורה, וכל הבעיות האלה. זו אותה הקבוצה שאברהם יסד, ואיך הקבוצה הזאת מתקדמת דרך כל ההבחנות הללו עד גמר התיקון. זה לא חשוב שקוראים [לקבוצה] בכל מיני שמות חדשים, זה לא העניין, הבירור סך הכול נעשה כאן.
שאלה: יש הבדל בין הדוגמה של הכרית לבין הדוגמה של לתמוך בו בהתפתחות הרוחנית שלו, כי הגדרת עכשיו שאני צריך להרגיש שלי חסרה הכרית.
כן. אני תומך בחבר בזה שאני מתפלל עבורו ורוצה שהוא יצליח ברוחניות, ואני מוכן לתת את ההתפתחות הרוחנית שלי עבורו, ואני אשאר כמו עכשיו. אחרת לא תהיה השפעה. השפעה זה כשנשאר לי אפס. במקרה שלנו זה יותר מאפס כי אני מוותר על הכול, כי הכלי שלי רוצה גשמיות, רוצה רוחניות, רוצה הכול. ואני במקום זה, לאט לאט, לא בבת אחת, מוותר על הכול, אבל שוב, זה נעשה על ידי השפעת המאור, ולא שאני ככה עושה מאמץ וזה קורה לי. אני לא מסוגל. אבל האור נותן לי את היכולת הזאת להתעלות למעלה מההבחנות של הרצון לקבל.
תלמיד: אם אני נותן לך כרית, ולי חסרה, אמרת שזה תנאי שהיא תחסר לי, אחרת לא נחשב נתינה.
וודאי.
תלמיד: אז חסרה לי כרית. אם אני מתפלל שהחבר יצליח ברוחניות, מה חסר לי?
אם אתה כבר מתפלל שהוא יצליח? מה זה שייך לכרית?
תלמיד: אני רוצה להבין, כי הגדרת נתינה שנתתי לחבר משהו.
אבל מה זה אתה מתפלל, שאתה תורם לו הכול, אתה מוכן לתת לו הכול.
תלמיד: כן.
ממך שלא יישאר כלום, רק אותיות התפילה הזאת, הן יוצאות ממך וזהו. שום דבר. אתה אפס אפסים.
תלמיד: מה נותר שחסר לי אחרי שנתתי את התמיכה הזאת לחבר, שהוא שווה ערך לכרית שחסרה לי ואני צריך פיצוי שהאור העליון ימלא אותי במקום הכרית שהלכה?
מה היה חסר לך שביקשת? הייתה חסרה לך פעולת ההשפעה, יכולת להשפיע. הבורא נותן לך את זה. תמורת החיסרון שלך להשפיע, הוא נותן לך יכולת להשפיע. מה אתה מרגיש? אתה מרגיש שבמידה הזאת שאתה ביקשת נכון והוא עשה את פעולת ההשפעה, שאתה במידה הזאת דבוק בו.
תלמיד: זאת בדיוק השאלה שלי. בדוגמת הכרית, נתת תנאי שאני צריך להרגיש שמשהו חסר לי ואני לא מוצא מה חסר לי בפעולה שאמרת לחבר הקודם, עזוב את הכרית, תיתן לחבר תמיכה רוחנית.
כי אתה נותן לו את כל העולם הבא שלך.
תלמיד: ואז מה חסר לי, בדוגמת הכרית שהוא שווה ערך ונתתי לו את העולם הבא?
כלום. רק שאתה עושה חשבון שאתה בזה עושה נחת רוח לבורא ואתה לא רוצה להרגיש את זה שזה יהיה כתמורה.
תלמיד: אז איפה ההפסד? בכרית מובן מה ההפסד, שחסרה לי כרית. איפה ההפסד בתמיכה הזאת הרוחנית?
כבר אין הפסד, הוא כולו כבר הפך להיות להשפעה. אבל במידה שאתה עושה חשבון, ברור לך שאתה לוקח ממך ונותן לו. אבל אחרי שהבורא מבצע את זה במאור המחזיר למוטב, כבר אין הפסד. אחרת תהיה פעולה רוחנית בהרגשה שלילית? לא יכולה להיות.
שאלה: לקראת ישיבת חברים שהייתה בשבוע הספר הכנתי קליפ והחלטתי לתת את כל הקרדיט לחבר חדש שהיה כאן, מה שיצא מכל העסק זה שבאותו ערב הרגשתי שאני גיבור, אבל מיום ליום סבלתי נורא מזה שוויתרתי על הקרדיט שלי, ובסופו של דבר אותו חבר גם עזב את הדרך. למה הבורא לא נותן לנו סימן שטוב להשפיע, לוותר, להתגבר, כי אני הרגשתי בדיוק ההיפך, שהפסדתי הכול?
אתה שואל למה בורא לא נתן לך סיפוק?
תלמיד: סיפוק באגו הוא נתן, אבל למחרת רק סבלתי, היה לי קשה מאוד, למה זה לא עבד?
איך אני יודע למה זה עובד או לא עובד, הרי זו מערכת כל כך גדולה. אני לא עושה כאלה חשבונות. אם מישהו מתנפל עליי עכשיו נניח או אם עשיתי משהו טוב ויצא ההיפך, רע, אז אני לא קושר את העניין. מה שאני עושה זה מה שיצא. כי זה עובר דרך מערכת אין סופית ואני לא יודע למה זה חוזר אליי, אני גם אני לא בטוח שזאת הכניסה וזאת היציאה, התוצאה, אני גם לא בטוח שזה קשור לזה. זה אתה שעושה קומבינות כאלה, זה שייך וזה לא. אני לא רוצה לעשות את זה.
תלמיד: אבל אנחנו אמורים לפענח נכון את מה שהבורא עושה.
לפי השכל שלנו?
תלמיד: אין לנו ברירה, זה מה שיש לנו.
מה זה אין ברירה, אם אין ברירה אז לא לעשות כלום. וודאי שלא. זה ספקולציות, אני לחצתי כאן ופתאום משהו קפץ שם. לא. כנגד כל תופעה אני מתייחס, אנחנו גם עושים את זה בצורה טבעית, אבל לא כדאי לעשות את זה בדרך העבודה שלנו, בדרך העבודה אני מקבל הכול מלמעלה. זה שאני עושה כך והבורא יעשה לי כך, שאני אעמיד לו כאלה תנאים? לא.
תלמיד: לפעמים אין מה לעשות, אני רוצה לתת לחבר כי אני מרגיש שרק דרך הבקשה עבור החבר גם אני יכול להשיג, גם כשאני מרגיש שאין לי כוחות ואני לא מסוגל, אז הדבר היחידי שנשאר לי זה לבקש עבור החברים.
למה מאין ברירה עבור החברים?
תלמיד: כי זו הדרך היחידה שאני יכול להשיג את זה. האם זה נכון להרגיש כך?
בעבודה שלנו בעשירייה אנחנו קודם כל צריכים להגיע לחיבור. החיבור מתבצע גם על ידי זה שאני מתפלל עבורם, אבל בואו נבקש על החיבור, זה יותר לעניין, זה יותר קל. לא עבודה להשפיע ולצאת מעצמי, להיות בתוך החבר, אלא חיבור, לבטל את עצמי, ובביטול להשתדל להתחבר. הרבה דברים עובדים כאן, קנאה, לתת לחבר, אתם עוד תראו עד כמה אתם תתחילו לצרף בזה את המחשבות האלה בעצמכם.
מה זה נתינה לחבר? תמיכה. הרי מה הוא צריך? החבר שלי צריך ממני רק דבר אחד, תמיכה, ואני צריך ממנו תמיכה. אנחנו צריכים תמיכה הדדית. זה הכול. עזבו את הדוגמא עם הכיסא, הכרית, זה יתבהר אחר כך בחשבון פנימי יותר.
שאלה: מה הפירוש של הכלל "מצווה גוררת מצווה" שבגללו נכנסים לירידה?
אם אתה עשית פעולה על מנת להשפיע באמת, אז עכשיו מתגלה לך ממש חיסרון חדש לתיקון. לא חסרונות שנסתרים ומתגלים כדי להעביר אותך ושתהייה מוכן לתיקונים, אלא ממש לתיקון. יופי שגילית, מצווה גוררת מצווה, ועכשיו יתנו לך חיסרון יותר גדול כך שתוכל לבצע את פעולת ההשפעה. זה הציווי, זה התיקון בצורה יותר מורכבת. "מצווה גוררת מצווה" עד שנתקן את כל הכלי.
שאלה: הבורא אף פעם לא רוצה שאתה תלמד מהעבר, ממשהו שקרה?
בדרך כלל לא, הרי מה יש לי ללמוד מהעבר, מאיפה אני יודע איך נכון ללמוד ממנו. אני צריך לדעת רק קדימה, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". זהו. העיניים קדימה. עדיין אין לי אפשרות לראות את העבר, וחוץ מזה כתוב שזה כמו אשת לוט. אל תסתכל על העבר, עברת, עברת, לא אתה עברת וזה לא עברות ולא מצוות, אין לך שום דבר, זה לא אתה.
תלמיד: אם כך אין ללמוד לקח ממשהו שקרה?
לא. אין ללמוד לקח מהעבר, שום דבר. אתה לא יכול, אין לך מערכת שלמה כדי שאתה תוכל להבין נכון מה קורה לך. זה כמו שאתה תסביר לילד בן חמש מה הוא עבר בחיים.
תלמיד: אבל בעולם הזה אנחנו צריכים לקחת אחריות כלפי אנשים אחרים.
מאיפה אתה לוקח את זה, איזו אחריות אני לוקח על אנשים אחרים?
תלמיד: אני לא יכול להגיד לאנשים הבורא גרם לי לעשות כך.
מה אני צריך להגיד למי שמחוצה לי? אני לא מבין אותך. יש לי בעיה עם הבורא, נקודה, וחוץ מזה אין לי שום בעיה במציאות. ביני לבינו ישנה איזו מציאות מדומה ואני צריך לסדר אותה כדי להגיע לדבקות בו. זה הכול. כי כל המציאות שבינינו, ביני לבין הבורא, מיועדת רק כדי שאני אגיע לדבקות בו.
תלמיד: למה כתוב שחטא זו פעולה שהאדם עושה?
כך כתוב כי האדם מגלה את זה בו. כי הוא נכלל בזה, לכן כתוב חטאתי, פשעתי. זה באמת גילוי החטאים מהאדם הראשון, אבל אם אני נכלל בזה אז זה החטאים שלי.
אם אתה נולדת עם תכונות לגנוב, אז אתה גנב או לא גנב? כן, כי נולדת כך. עכשיו לך תסביר שכך ההורים שלך עשו אותך, אבל לעת עתה זאת התכונה שלך. כל מיני נטיות יש באדם, פזרן, איטי, עצלן, מאיפה זה בא? אני לא יודע מאיפה, או מהורים או מהדודות, או מלמעלה בכלל, גנים, לא חשוב מה, אבל כשמצביעים עלי אומרים זה אתה. אנחנו צריכים לקחת את זה ולעבוד עם זה. לכן לעת עתה, כשמתעוררת בי איזו מחשבה רעה, איזה רצון רע אז אני אומר שאני נמצא בחטא, כי חלק מאותו חטא של האדם הראשון מתגלה בי עכשיו.
שאלה: אם אני לא יכול לקבל תגובה על פעולה שאני עושה בעבודה פנימית, אלא כל פעם פעולה ושוב פעולה ללא תגובה, אז אני כמו כלב או ילד שמקבל מהמאלף מכה ואז מבין שאני צריך לזוז ימינה או שמאלה. הרי אנחנו לומדים לפי דוגמא. אם אני לא לומד לפי דוגמא ויש רק פעולה, אז איך אני יכול בכלל להתפתח?
כן, כי בהתקדמות שלנו ישנה תקופה שאנחנו רק מקבלים מכות ובצורה אינסטינקטיבית בורחים מהם. שוב מכות ושוב בורחים וכך שוב ושוב. זאת צורת ההתפתחות של הדומם, צומח וחי. גם צורת ההתפתחות של המדבר מתחלקת. אפילו אדם שקיבל נקודה שבלב ומרגע זה והלאה הוא נקרא "מדבר", כי לפני זה הוא נקרא חי, בהמה, אפילו בשלב הזה הוא כולל גם דומם, צומח וחי שבתוך המדבר. גם כשהוא מגיע כבר לקבוצה, לכל מיני האמצעים, יש לו גם התפתחות כזאת, הוא נמצא שם כמו דומם, צומח וחי עד שהוא מגיע באמת למצב שמתחיל להיות כאדם, כמדבר. יש לנו עוד תהליך שאנחנו עושים אותו, זה תהליך שמצטבר.
תלמיד: איפה אני כמו ילד או כמו בעל חיים, שמקבל מהמאלף תגובה שלילית או חיובית כדי להתקדם בעבודה פנימית שאני יכול להתפתח ולהבין עשיתי פה איזו פעולה.
לא. אם אתה בעולם הזה נמצא בהתפתחות הגשמית, כי "כולם כבהמות נדמו", אז שם אתה מקבל אילוף, שמלמדים אותך במכה וסוכרייה וכך מלמדים אותך. אם אתה נמצא בדרגת המדבר כבר עם נקודה שבלב, כאן כבר אתה לא מקבל שום תגובה ברורה, כי התגובות עליך הם מתחילות להגיע למעלה מהדעת, מהעולם העליון, ואתה מבולבל ואתה לא יודע איך ללכת.
אין כאן אילוף, אפילו שאתה נמצא דומם, צומח או חי דקדושה, אתה מתקדם, אתה לא יודע על ידי מה, איך ולמה, רק מצבים עוברים אתה מבולבל, אתה לא יודע, וכך זה קורה. שנים, עשרים שנה.
תלמיד: אז כל פעם, רק פעולה, ופעולה, להמשיך כל הזמן לעשות?
לא, אבל כתוב מה אתה צריך לעשות כי אתה מתקדם לעשות פעולות למעלה מהדעת, לא בתוך השכל ורגש שלך, לא בתוך הדעת. לכן אומרים לך כך תעשה. ואתה יכול להגיד שזה אילוף, אבל זה אילוף על הרצון שלך שאתה בעצמך עושה, למעלה מהרצון. כמו שעכשיו אנחנו מדברים, תכנס לקבוצה, תתחיל להתכופף, תתחיל להתכלל, זה אתה על עצמך.
שאלה: מה זה נקרא תפילה עבור החברים ואיך לממש את זה בעשירייה?
כל כך הרבה דיברנו, אני כבר לא יודע מה להגיד. אני פעם מתאר את החברים כנשמה שלי, שאני סך הכול זו נקודה שקיבלה הזדמנות מיוחדת להתפלל לנשמה. אז מי אני? אז אני ממש כלום, אפס ולא רוצה וברוך השם שאני לא קיים. קיימת רק נקודה להתפלל על הנשמה שלה, ואז אני ככה מתייחס לעשירייה.
ומקבל מהם קנאה וגדלות הבורא ושפלות עצמי וכל זה כדי אך ורק לקבץ את כל הדברים האלה בפנייה לבורא עבורם. וכל הזמן לדאוג רק על זה, לייצב את העשירייה הזאת ככה, כריכוז של החיסרון שלי, וכל הזמן לקשור את הבורא, כאילו לקחת את הבורא שיטפל בהם, אז אני הופך להיות למשה כלפי עם ישראל. יש בזה התפתחות.
שאלה: כשאדם בעצם מגיע לתיקון, האם האני שלו נמחק?
האני הבהמי שלי כל הזמן מתעורר ונמחק, מתעורר ונמחק, ובמקום זה האני הנצחי שלי קם לנצחיות.
שאלה: איך בפועל מבצעים פעולה של חיבור שהוא לא חיבור פיזי, חיבור פנימי בפועל איך מבצעים אותו?
העיקר מדובר על חיבור, מה זה פיזי? אין חיבור פיזי, זה שאנחנו יושבים יחד, אוכלים יחד, זה לא נחשב. אנחנו מדברים על חיבור שלנו שיכול להיות רק בתנאי שכל אחד הוא מעביר את הרצונות שלו, היינו התפילות שלו עבור האחרים. על ידי זה אנחנו גורמים לחיבור בינינו.
שאלה: מה יכול להביא את האדם להרגשת, להכרת גדלות הבורא? האם זה רק הייסורים יכולים להביא אותו או משהו אחר?
לא, רצוי שאנחנו נתקדם לא בעזרת הייסורים, כי זה דרך ייסורים, אלא שאנחנו נייצר לעצמנו צורה עתידה, טובה, יפה של השפעה ואהבת הזולת, שזה יהיה בינינו יפה וטוב ומושך, ואז שיהיו לנו ייסורים שאנחנו עוד לא נמצאים בזה, ואת המימוש של זה אנחנו נבקש.
שאלה: יש מחשבה שמפריעה לי עכשיו, בעניין הזה של להתפלל על החבר, כמו הדוגמה עם הכרית.
עזוב את הדוגמה.
תלמיד: יש לי חשבונות, כמו שאמרת להתפלל או להביא את הכרית הזאת, זה רק בתנאי שהוא צריך את זה. אז אני עושה את החשבון, הבן אדם צריך את זה או לא? צריך לתת לו את הכרית הזאת או לא?
זה לפי החשבון שלך, מה אתה שואל אותי?
תלמיד: החשבון הזה שלי הוא מפריע לי כרגע מלתת.
סתם לתת. אם זה ללא חשבון, זה לא נקרא נתינה.
תלמיד: אני לא רוצה סתם לתת.
אלא?
תלמיד: אני גם לא רוצה לזרוק על החבר את הכרית, "הנה, קח, תפסיק לבכות".
נו.
תלמיד: ישנו שלב מקדים שאני רוצה להבין על הנתינה, על באמת להתפלל.
אתה לא אכלת חצי יום. יש לך לפניך עכשיו מנה, ואתה צריך לאכול. אתה יכול לתת את זה לחבר או לא? מה אתה מקבל תמורת זה? מה אתה נותן? כמה שיחסר לך ומה תהיה התמורה שלך? תסביר לי.
תלמיד: אם זה מנת אוכל?
כן.
תלמיד: אני יכול לחלק אותה.
מה לחלק?
תלמיד: לחלק את המנה הזאת.
ואם חסר לחבר כל המנה?
תלמיד: פה אני מפעיל חשבון כמה זמן הוא לא אכל.
בסדר גמור. אתה יכול ללכת למטבח לעבוד, רק תאכל לפני זה טוב.
תלמיד: לא, אני באמת רוצה להבין.
לא על זה מדובר.
תלמיד: אז על מה?
מדובר על זה שאני לוקח את החיסרון של החבר ואת החיסרון שלי, ואני מרגיש שהמנה הזאת היא חסרה לי, פשוט חסרה, ולחבר שלי גם כן זה חסר. מה אני מקבל תמורת זה שאני נותן לו את המנה? אני מקבל תמורת זה דבקות בבורא. האם דבקות בבורא יותר שווה מהמנה שלי? בוא נעשה כזה חשבון. גם זה לא משהו, אבל בכל זאת, כי את זה אתה יכול לתאר כעולם הבא, כל מיני דברים. לאט לאט.
שאלה: אמרנו שנניח אם נולדת גנב, אין על זה חשבון. יש לנו חבר, הוא טוב אולי במטבח, אז אולי ילך למטבח. מה עושים עם תכונה של שליטה? אתה רואה אדם שתלטן, איזה תפקיד אפשר לתת לאדם שתלטן, ובכללות לאט לאט רואים שזה דבר שמפריע בהרבה מקרים, השליטה.
מה לעשות? יש לך כאלה אצלנו ברוך ה' הרבה אנשים. לא, זו תכונה טובה, זאת אומרת, להשתמש בה לטובתנו אנחנו יכולים. יש כאלה. אז למה לא?
תלמיד: ואם זה על חשבון אנשים אחרים, הם רומסים אנשים אחרים?
לזה הם צריכים להיות עם חכמה. כל דבר צריך עימו להיות מאוזן עם השכל. אם הוא משתמש בזה לטובת החברים, לטובת הזולת, לטובת הקבוצה, לטובת הבורא שנתן לו את התכונה הזאת, האדם צריך ללמוד איך להשתמש, אין תכונות רעות, רק השימוש בהן יכול להיות לא טוב. לא לדכא אותו, אבל לתת לו לאדם יכולת ביטוי ולהעביר לו פידבק עד כמה שהדבר הזה הוא נכון בצורה כזאת וכן הלאה, גם כן בצורה עדינה. כי חבל. זה כמו שהוא אומר ב"שלום בעולם"1, שאסור לנו למחוק כל נטייה ונטייה שבכל אחד ואחד.
תלמיד: מתוך התכונה הזאת אתה יכול למחוק אנשים אחרים עם התכונות שלהם.
אם אנחנו באמת נתקשר נכון זה לזה, אנחנו נרגיש איך אנחנו כולנו נכנסים להרמוניה ממש שלמה. בדרך זה ודאי גילוי החיכוכים למיניהם, ודאי, אבל מה שלא עושה השכל עושה הזמן. אין מה לעשות, צריכים ללמד אותה וצריכים גם כן אנחנו ללמוד איך להשתמש בכל אדם.
שאלה: לגבי מה שאמרת על זה שעלינו להיות בכוונה שהבורא ימלא רצון רוחני של החברים בעשירייה. הוא אומר שהוא לא מצליח כל כך לעשות את זה כלפי החברים בעשירייה שלו, אבל כלפי חברים אחרים בדרך. האם זה נכון לעבוד פנימית כלפי חברים שלא בהכרח בעשירייה הגשמית?
איפה שהוא נכלל, שיעשה. איפה שהוא נכלל. הוא יכול לעבור מקום, יכול לעבור עשירייה, אבל בדרך כלל זה לא עוזר. הוא יגלה שם גם כן הפרעות. לא יכול להיות ללא הפרעות. ואם אני מגלה הפרעות, למה שאני אברח מהם? זאת השאלה. יש אנשים שממש רוצים להרביץ לי, יש אנשים שמלכלכים, יש אנשים שעצלנים מהתלמידים או מהעובדים וכן הלאה, אז מה? למה אני צריך לברוח מהם? זה לא אמצעים להתקדמות? אני צריך רק לדעת איך לסדר את הדברים, אין ברירה, אבל את כל זה, זה גם כן גורם לתיקון האדם. איך אחרת אני אתקן את עצמי?
הגוף שלנו, בכמה אחוזים הוא כלול מכל מיני חיידקים למיניהם שם בפנים מה שיש לנו בתוך הגוף, מלא מלא. אצל כל אחד זה אותו דבר. והגוף כולו חי דווקא מזה שיש לו כאלו וכאלו, מכל מיני סוגים, וכולם אוכלים זה את זה, זה את זה, ובינתיים אנחנו קיימים. ועל פני זה יש לנו גם כן בצורה רוחנית גם כן מחשבות כאלו וכאלו, משהו נורא, והכול רק בגמר התיקון בא להשלמה.
שאלה: נראה שתמיד בסופו של דבר האדם צריך לעשות איזו החלטה אם הוא מקשיב לעצה שנתת, כי אם אני עכשיו הולך אחורה, אני יכול למצוא עצה בדיוק הפוכה. למשל שמעתי שאמרת הפוך לגבי אותו נושא, שאדם לא צריך להישאר, אלא למצוא סביבה יותר טובה, יותר חזקה, אם הוא מוצא נניח שזה מושב לצים.
לא. זה לא יעזור. אתה צריך לשנות את הסביבה שלך. אם אתה הגעת, ואתה רואה שבעצם זאת הסביבה וזאת השיטה, ואתה רוצה להתקדם, כל היתר זה כמו שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך", כל היתר לא יעזור. אם אתה תברח מכאן לשם, ראינו כבר כאלה דוגמאות, זה לא עוזר. לא. אתה צריך לקבל את הקבוצה שאתה נכללת בה, אם הם מסכימים שתתכלל בה, ואם הם הולכים בדרך ונמצאים. כל היתר תלוי בך. אתה צריך לראות אותם מושלמים, שלא חסר לך כלום, רק לתקן את עצמך על ידם.
תלמיד: לא לגבי הדוגמה הזאת. יש לפעמים מקרים דומים מאוד ששומעים ממך בתקופה מסוימת עצה אחת ובתקופה אחרת עצה אחרת.
אז ככה אתם שומעים. השיטה היא אותה שיטה. לא יכול להיות שמשהו משתנה.
תלמיד: מה לעשות במצב שאדם צריך להחליט אם הוא בוחר לשמוע לעצה אחת או לעצה השנייה. נניח שלי זה נשמע אותו דבר. שמעתי על אותו נושא שתי עצות שונות, אני צריך להחליט עכשיו לְמה אני מקשיב.
אז תביאו לי [את הקטע] ובואו נראה מה אתם שמעתם, אם כבר זה כל כך מפריע. לי זה לא מפריע. אני כל רגע מתהפך. העיקר בשבילי לראות, אני, קבוצה, בורא, נקודה. כל היתר לא קיים. למה לא קיים? מתכלל בפנים בתוך שלושת נתונים הללו.
קריין: ספר פסח בעמוד 128. מתוך כתבי רב"ש, "לשמה ושלא לשמה", אנחנו בטור ב', פסקה השלישית שמתחילה במילים "כמו שאמרו".
"כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן מדוע מי שמתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, הוא רואה, איך שנעשה כל יום יותר גרוע. אז אמר שזה לא נכון. שבאמת הוא לא הולך כל יום אחורה, כמו שהוא חושב. אלא כל יום הוא הולך קדימה. ומה שהוא רואה, שנעשה יותר גרוע, זה הוא שמקודם אדם צריך לראות את השקר והרע. ואח"כ יכולים לתקן אותם.
מה שאין כן שהאדם הולך לסתום נקב ובקיעה באיזה בנין, שהוא חושב, שהחור והבקיעה הוא עשרים סנטימטר. ועבד ומשקיע יגיעה, ולבסוף הוא רואה, שיש לו עוד מה לסתום עוד עשרים סנטמטרים. נמצא, שכל זמן שאינו רואה את החסרון האמיתי, הוא עובד בחנם, היינו שלא מתקן כלום.
הנמשל. אדם חושב שיש לו רע, על דרך משל קילו אחד. ורוצה לתקן אותו. ומתחיל לתקן. ואח"כ הוא רואה, שיש עוד קילו רע. נמצא, שעוד לא תיקן כלום. מה שאין כן אם הוא רואה את כל מדת הרע שבו, ואז שהוא מתקן, נקרא זה "תיקון גמור".
ומשום זה אמר זצ"ל, שכל יום ויום, שעוסק בעבודה דעמ"נ להשפיע, הוא מתקרב יותר להאמת, היינו לראות את גדלות הרע שבקרבו. כי בבית חשוך לא רואים שיש שם לכלוך ופסולת. אלא שאם מכניסים שם אור, אז יכולים לראות, שיש לכלוך ופסולת.
כמו כן כשהאדם מתחיל לעסוק בתו"מ על דרך השפעה, אז התו"מ מאירים לו כל פעם יותר ויותר, לראות את האמת, מה גודל הרע שבקרבו. נמצא לפי זה, שכל יום ויום הוא הולך קדימה, עד שמגיע להרע הגמור, הנמצא בקרבו. ואז, כשמתחילים לתקן, נעשה תיקון גמור, שיכול אח"כ להכניס להכלים שלו את הטוב והעונג, מה שחשב הבורא לתת להנבראים,"
כל ההתקדמות היא בזה שהוא נמצא בחסרונות, חסרונות, חסרונות ומצפה למאור, למאור, למאור, והאור שמגיע נותן לו שכל ורגש חדשים, ואז הוא מתעלה מעל השכל והרגש הבהמיים להשפעה, לחשבון אחר, לשקול את כל הדברים האלה בצורה אחרת, חדשה. ושום שכל ושום רגש קודם, כמה שיהיו מתוחכמים, לא יעזורו לו. יעזור לו רק דבר אחד, שמקבל הכול מחדש מלמעלה.
"ואז, כשמתחילים לתקן, נעשה תיקון גמור, שיכול אח"כ להכניס להכלים שלו את הטוב והעונג, מה שחשב הבורא לתת להנבראים, כמו שכתוב, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו".
וענין זה אנו מצאנו ביציאת מצרים. כמו שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל בעת יציאת מצרים היו הם במ"ט שערי טומאה. עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. וכולם מקשים על זה, היתכן שעם ישראל, ששמעו מפי משה ואהרן את שליחותו של הקב"ה, ששלח אותם להוציא מגלות מצרים, כמו שהאר"י הקדוש מפרש, גלות מצרים נקרא שדעת דקדושה היה בגלות. ומשה ואהרן הבטיחו לעם ישראל, שיצאו מגלות להכנס להקדושה. וזהו כמו שאנו אומרים ב"קריאת שמע", "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
ולפי זה השכל מחייב, שכל יום ויום הם היו צריכים לעלות מדרגה לדרגה בקדושה. ובפרט שהם ראו את הי' מכות, שהיה במצרים. ובכל זאת אומר האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה.
אלא כנ"ל, שבכל יום ויום הם עלו בדרגת האמת, והתקרבו יותר לראות את שיעור הרע, שיש להם בכלי קבלה. היינו, שמטרם שבאו משה ואהרן, לאמר להם, שצריכים לצאת מגלות מצרים, שהיא הקליפה, היונקת מהקדושה, כמו שאומר האר"י הקדוש, ועם ישראל התחילו להתרחק מהם, אז קליפת מצרים התחילו להלחם עמהם עם כוחות חזקים.
היינו, שקליפת מצרים נתנה לעם ישראל להבין, שאינו כדאי לצאת מקבלה עצמית. ובענין לעבוד בעבודה דלהשפיע, היו נותנים להם להבין, שזה קשה ואינו כדאי לעבוד בחנם. שבין כך ובין כך אתם לא תזכו לזה, כי לזה צריכים כוחות מיוחדים. וכל כמה שעם ישראל קבלו חיזוק ממשה ואהרן, בא קליפת מצרים והחלישה אותם.
עד כדי כך, שבכל פעם שהם התגברו על טענת המצרים, שבאו לתוך מוחם, שהם יבינו, שזה לא טענת מצרים, אלא שעם ישראל יחשבו, שהמחשבות האלו זהו של ישראל עצמם. וזה נקרא "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".
פירוש, כפי כח התגברותם בקדושה, במידה כזו התגברו הקליפות כנגדם. כפי כח שרוצים לברוח, בשיעור הזה מוכרח הצד השני לתת כוחות יותר גדולים, להחזיק אותו ברשותו, שלא יברחו.
נמצא לפי זה, שבאמת עם ישראל התקרבו להקדושה בכל יום ויום ביתר שאת, והראיה לזה, שאם אומרים שהם היו במ"ט שערי טומאה, הסיבה היא, משום שכבר עלו במ"ט שערי קדושה, לכן היה מוכרח להיות הלעומת דקדושה, גם כן מ"ט שערים דטומאה.
אולם מטרם שאדם גומר את העבודה, ויוצא מרשות הקליפות, אין רואה את שיעור שהוא נכנס בהקדושה, אלא הוא רואה רק כל פעם שהוא יותר רחוק, מטעם הלעומת דקדושה מגלה את הרע שיש בו. ומטרם שיש אור דקדושה, אין האדם מסוגל לראות את צורת הרע האמיתית, שיש בו. כי דוקא במקום שיש אור, אז יכולים לראות את הלכלוך, הנמצא בבית, כנ"ל".
הוא מדבר על הגלות על מצרַים, שכמה שמתקדמים במ"ט שערי טומאה, זה מפני שגם התקדמו במ"ט שערי קדושה. אז זה לעומת זה מתגלה, אבל מתגלה דווקא כל הזמן הטומאה, והקדושה פועלת רק כדי יותר ויותר להאיר, כמו בפנס, יותר ויותר חזק על הזבל שיש בנו. מה שאין כן, כשאנחנו יוצאים ממצרַים ועוברים למדרגות הרוחניות בעלייה, שם ימין ושמאל כבר נמצאים באיזון, ואז מתקדמים בקו האמצעי.
תלמיד: אני מרגיש בחג הזה שאני לגמרי מאבד את כל הקשר למושגים האלה, חיבור ועשירייה. אני לגמרי לא מבין מה לעשות עם זה פתאום. כל החיבור שתפסתי לפני זה, לפי עצות רב"ש אפילו, נאבד.
אל תפחד לאבד שום דבר. אין לך מה לאבד חוץ מהרע שבך.
תלמיד: אבל בכל זאת, אנחנו קוראים, והאדם צריך להתפלל, לבקש, לעשות איזה מאמץ.
לבקש, להתפלל שמה שהיה לו אתמול, רגש ושכל, שהכול יעלם, שיתחיל מחדש. לא להשתדל. אני מבין אותך, אנחנו כאילו כולם רוצים להיות כמו החכם שלנו, "החתן" הזה שלפנינו, שהוא יודע את כל המקורות והכול, "מסוף העולם ועד סופו" כמו שאומרים, או שכולם רוצים להיות כאלה צדיקים כמו החבר ההוא שלנו, הוא דוגמה יפה, ועוד ועוד.
אז אני אומר לך, לא לדרוש שום דבר חוץ מלאבד מה שיש לי. תאמין לי, זאת התפילה האמיתית, כי אין לך שום דבר טוב. כך אני אומר לך מניסיון, לא תגלה שום דבר טוב בכלום. כי מה שיש זה הכול על ידי האור שמאיר עליך במקצת, גם בגשמיות. לכן במקצת הרצון לקבל שלך קצת מרגיש, קצת מבין, קצת ככה. ההיפך, כשאתה מאבד וקם פתאום ורואה ש"איפה אני נמצא, מחשבות, רצונות, איזה חשבונות", צריכים להתרגל לשמוח במקרים כאלה. זה אפשרי. מזה אני מבין שבא מצב חדש. אז יש לך חג פסח מאוד יפה. אתה סוף סוף מאבד מה שיש לך שם.
שאלה: מהשיחה שהייתה על חשיבות המעשר, בהרגשה בגלל שאנחנו מתכללים בכל מיני רמות של קבוצות, דווקא כאן בקבוצה שלנו, שאנחנו כולם מחויבים ורוצים לעשות את הקפיצה ואת העבודה ביחד, האם זה נכון שאנחנו נעשה את הבירור ובכל קבוצה, בכל עשירייה, נדע ונהיה בטוחים שהחברים שלנו מחויבים לעניין. אני רוצה לדעת שהחברים שלי בעשירייה, בעניין הזה חושבים בצורה אחידה.
אני לא יכול להגיד לך שום דבר כי אני לא רוצה לקבוע. אני רק אומר שכך היה החוק אצל רב"ש. אני אגיד לכם עוד יותר. רב"ש היה יכול להגיד, והיו לו כמה דרישות, "מי שכך וכך עושה, הוא נכנס לכאן, מי שלא מבצע, לא נכנס לכאן". אני לא יכול להרשות לעצמי את זה, כי אני חייב לגלות את שיטת התיקון לעולם. זה מילים גבוהות אולי, אבל בעצם אני רואה את זה כמשימה. לפתוח ספרים, שיהיו בכל מקום, שיעורים, שירים, לא חשוב מה, שיהיה משהו, שיהיה סביב חכמת הקבלה, שהיא לא תישמע משהו זר, מוזר ומפחיד.
ולכן אני לא יכול להציג כאן איזה תנאים כאלו שהעולם יחשוב "מה יש לזה?" ויברח, אבל לקבוצה שלנו, כך זה צריך להיות, באמת. יש מי שחושב על התקדמות הרוחנית ומי שלא חושב על התקדמות הרוחנית, יש גם אנשים כאלו, שבאים מתוך סקרנות בינתיים, כך וכך.
אני זוכר אצל רב"ש, אני [באתי בהתחלה] פעם בשבוע, בשבוע שאחריו כשהגעתי, שאלתי האם אפשר ללמוד יותר. הוא אומר, מתי אתם רוצים? אמרתי, יום יום. בבקשה. והתחלתי לבוא כל ערב. אחרי יומיים שלושה בא אליי הגבאי, הוא אומר אצלנו נהוג לשלם. אמרתי לו, ודאי. אני נמצא בכל זאת בבניין, יש תחזוקה, חשמל, כל מיני.. שותים קפה, זה הכול.. והוא אומר, "לא, אצלנו נהוג גם מעשר". אין בעיה, בבקשה. זהו. אחרי חודש הוא אומר, איפה לרשום אותך? אצלנו נהוג שכל אחד עושה לפי התור סעודת ראש חודש. אמרתי לו, בבקשה. מתי? הוא אומר, בחודש הבא, בבקשה. זהו. אצלם לא היו חשבונות. אמרתי, אין בעיה. רק תגידו לי איפה לקנות, מה לעשות, כי זה עניין של כשרות, בני ברק, ואז הוא לקח אותי לקייטרינג כזה, קניתי הכול שם, חבילה כזאת, מה שהוא בחר וזהו.
זאת אומרת, עם זה לא היו שאלות. אבל כאן זו בעיה, כי אנחנו מפחדים ממה שידברו [עלינו] אנשים בחוץ ואני לא חושב שצריכים לפחד מזה, כי אלה התנאים שכתובים בכל הספרים, לא רק בספרי קבלה. קח גמרא, קח מה שאתה רוצה, ככה זה נהוג. התורה דורשת את החלק העשירי לה', "קודש לה'", זהו. ואצלנו זה "קודש לה'" כי זה הכול הולך להפצה, כדי לקרב את כל האנושות לבורא, אז אין מטרה יותר קדושה.
תלמיד: יש הרבה אנשים שבאים כאילו ללמוד קבלה ואז הם אומרים "אנחנו כבר משלמים מעשר". למה אדם שמגיע לפה צריך לשלם מעשר? כי הם אומרים "אנחנו משלמים מעשר, למשל ל"תן לחיות לחיות" או עוד כל מיני דברים.
זה קודש לה', "תן לחיות לחְיות"?
תלמיד: זה לא מובן שאדם מגיע ללמוד קבלה משלם מעשר לפה.
האם במה שאני משלם, אני מקרב את העולם לדבקות, זאת השאלה. האם יש לך כאלה פעולות שעל בטוח העולם בזכותן מתקדם לדבקות בבורא? כן? איפה זה? פעולות על מנת להשפיע, שהן מקדמות את האנושות לדבקות. ישנן? אז אין שום בעיה. נקווה, בעזרת ה', שעוד מעט נגיע לבית המקדש, אז תשלם שם.
אני לא שמעתי שב"תן לחיות לחיות" או באיזה קרנות או קופות או גמ"חים [זה ניתן], גם בבני ברק זה נהוג חוץ מצדקה וכל מיני דברים כאלה, זה לא שייך אחד לשני.
קריין: אנחנו קוראים בספר פסח בעמוד 295 מתוך כתבי רב"ש "עניין מצה".
"מצה הוא ענין מצה ומריבה, כמו "בהצותם על ה'". הדין הוא שכל זמן שנתעסק בעיסה אינו מתחמץ, אפילו כל היום, דבזמן שהאדם תחת שליטת פרעה מלך מצרים, אין הוא יכול לעשות שום דבר לשם שמים.
ואז האדם עושה מצה ומריבה עם הגוף, הגוף הוא ברוגז על ה', מדוע שה' לא נתן לו כל צרכיו, היינו שיהיה לו מותר לקבל לעצמו. והאדם אינו יכול רק לעשות מעשים לשם שמים, אף על פי שלבו אינו מסכים, היינו שהכוונה שלו היא לא בסדר.
והיות שעל הכוונה אין האדם בעל הבית, רק פרעה הוא בעל הבית, מכל מקום אם הוא עוסק במריבה עם הגוף, אין זה עדיין נקרא חמץ, היינו סטרא אחרא, משום שמתעסק עמו. אבל בו בעת שמפסיק את התעסקותו עם העיסה, תכף נתחמץ.
וזה פירוש "שלא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם... וגאלם". היינו מטעם התעסקו עמה כל זמן עד שגאלם. ואז לא היה צריכים כבר להתעסק. ולכן נקרא "לחם", משום שעדיין הוא עני, היינו שאין לו עוד בחינת הכוונה, רק המעשה. וזה נקרא "שלא מדעתו". ו"אין עני אלא בדעת". וזה שעונין עליו דברים, היינו שהגוף מרנן אחר המעשה, שהוא רוצה לעשות לשמה."
שאלה: במאמר ברור שהעבודה עם העיסה זה הגבול בין מצה לחמץ.
כן, נכון. כמה שאני עובד עם העיסה, עם הבצק, כמה שאני עובד עימו, מה זאת העבודה שלי? שאני רוצה לעשות על מנת להשפיע, והרצון לקבל שלי לא נותן לי וכל הזמן סוחב אותי לעל מנת לקבל, ואני נמצא במריבה עימו. על מנת לקבל זה נקרא "פרעה", על מנת להשפיע זה יהיה לבורא, ואני כל הזמן רוצה לסחוב אותו לבורא, והוא סוחב אותי בחזרה לפרעה, אז אני נמצא במריבה.
מהעבודה הזאת אני מגלה שאני לא מסוגל לעשות על מנת להשפיע, אני אפול בטוח. אם אני עכשיו אפסיק, זה יהיה חמץ, זה יהיה על מנת לקבל, ואני חייב להכניס את זה לעל מנת להשפיע, אז אני צועק ומקבל עזרה.
תלמיד: איך מגיעים למצב של להיות "עני בדעת"?
אני לא מבין כלום, אני יודע רק דבר אחד, אני רוצה לקבוע פעולות על מנת להשפיע. על מנת להשפיע, הפעולות האלה הן בחברה, כל הזמן לחשוב עליהם, ואני לא יכול. אני לוקח את החברה, כל הזמן מתאמץ ומתאמץ לחשוב עליהם, אני לא מסוגל, אני כל הזמן חושב לעצמי, ועוד חושב עליהם וזה לעצמי, כך כל הזמן.
רוחניות נקרא שאני נדבק אליהם ומתחיל לראות בתוך הקשר הקבוע איתם את העולם הרוחני, מתחיל לראות את הנשמה שלי, להרגיש אותה. ואני רוצה לעשות את זה כדי לעשות בזה נחת רוח לבורא, שאני אפעל בצורה כזאת, אני אפעיל אותם. לא, לא הולך. בסופו של דבר אני מגיע להתפרצות התפילה, "ויאנחו".
תלמיד: אבל זה שאני בורח, זה נקרא שאני הופך להיות חמץ?
מאיפה אני בורח?
תלמיד: מהעבודה הזאת דווקא.
אני בורח מהעבודה הזאת?
תלמיד: לא, עבודה בקבוצה ובחיבור, לא מצליח, מתייאש, זה הופך אותי להיות חמץ אם אני בורח מהעבודה הזאת?
כן, ודאי.
תלמיד: זה החמץ, זו הכוונה.
כן.
תלמיד: ואם אני מתמיד הלאה זה נקרא שאני הופך להיות עני מהאגו שלי, אני מאבד את כל האגו שלי?
אין לי כלום חוץ מזה שאני ממשיך, אין ברירה, ואני מקווה שאני בכל זאת אצא. אבל המאמצים האלו, למה אני עושה אותם? מפני שאני עדיין לא יודע להתפלל. אני עדיין לא הגעתי למצב שנקבע אצלי בפנים שאני לא אוכל לעשות שום דבר, אלא רק צעקה לבורא אם היא תהיה אמיתית. וכך לאט לאט נבנית הצעקה הזאת ואני מקבל כוח. זה עניין המצה.
שאלה: אני רוצה לשאול לגבי התפילה. אתה נמצא במצב שאתה באמת "עני מדעת", אין לך כלום בדעת שלך, אתה ממשיך, אתה עובד במה שיש לך על החיבור, אבל להתפלל אתה לא מסוגל, אתה לא מסוגל להוציא מילה אחת.
זה יבוא, אתה עדיין לא יכול להתפרץ. תפילה זה שאתה מתפרץ, שהיא באה מעצמה כתוצאה מהאור שמאיר כאור מקיף, ומהרצון לקבל המסכן שמתגלה בחוסר אונים, ולאט לאט שניהם כשנפגשים זה נקרא שאתה עובד עליהם, מָים וקמח נמצאים בפעולה, שאתה כל הזמן עובד עליהם, לש אותם, וכתוצאה מזה מגיעה תפילה.
תלמיד: אבל התפילה עד לא מזמן הייתה מאוד פשוטה. יש חברים, אתה רוצה להתחבר אליהם, אתה רוצה שנעשה נחת רוח לבורא, אתה רוצה שנהיה בכוונה הנכונה, אנחנו רוצים כל הזמן לחדש את הכוונה בינינו.
ואז אתה קובע ש"אני מתפלל". כמו הברון ממינכהאוזן שהיה רשום לו ביומן מעשר עד אחת עשרה בבוקר לעשות מעשה גבורה, כך אתה קובע שאז תהיה לך תפילה. מאיפה אתה יודע שיש לך חיסרון והוא נכון, ובשעות האלה, ועכשיו זה הזמן? תפילה יוצאת כצעקה מבפנים, אתה יכול לגרום לה, אבל מתי זה יהיה בדיוק ובאיזו צורה אתה לא יכול להגיד אף פעם. אם זה אמיתי זה לא יהיה, זה לא כי מגיע יום כיפור ואתה בוכה לפי השעון.
תלמיד: אבל יש את האקט הזה שאתה יושב וכותב את התפילה, כותב מה שנמצא לך בלב.
אז אתה מעורר את עצמך כמו איזו בחורה רומנטית ומתחיל לבכות.
תלמיד: זה לא עדיף מאשר כלום? שפשוט יש חסימה מוחלטת, ואתה מבין שאתה לא יכול לכתוב בעצמך שום תפילה ושום מילה?
יכול להיות שכן, אני לא יודע. יכול להיות שאתה תשב ואין לך שום דבר והלב יבש וזה ייתן לך התקדמות יותר גדולה, אבל שלא תעזוב את המצב.
תלמיד: אני שואל בדיוק על התפר הזה.
זה כמו שרב"ש סיפר. פעם כשהיה באמריקה אמר לו רב הקהילה ,"אני מגיע לישראל לראש השנה, ליום כיפור ולכל החגים האלה, אפילו שיפטרו אותי מהעבודה". אז הרב"ש אמר לו, "אבל אם יפטרו אותך איך תחיה?" הוא אמר, "לא אכפת לי. אני חייב להיות בחגים האלה בארץ הקודש ולהתפלל, רק שם אני יכול לבכות". רב"ש אמר לו, "מה הבעיה? תעלה לעזרת הנשים, תראה איך שהן בוכות ותבכה. הן בוכות וגם אתה תבכה". זה מה שהוא סיפר לנו. מה זאת אומרת? שמה זה הבכי הזה?
תלמיד: אתה אומר שצריכה להגיע סיטואציה מסוימת, שבה יש באמת צעקה מתוך הלב, אבל אז אתה אומר שהצעקה הזאת יכולה להיות כמו שתינוק צועק.
תינוק, יפה מאוד, כי הוא צועק באמת כשכואב לו. אולי זו סיבה קטנטנה, אבל כואב לו והוא צורח באמת. למה אתה חושב שזה לא אמיתי בשבילו? לדרגה שלו זה מאוד אמיתי. אם אתה בדרגה שלך היית מתפרץ כמו תינוק, ממש מכל הלב, שהכול נגמר, אני רוצה את הבובה הזאת או את הסוכרייה הזאת, ואין כלום, הוא רואה חושך, וזכור מה שהיה לך לפעמים בילדות כשהיית מתייאש ממשהו, הלוואי שהיום כך יהיה לך. היום האגו שלך גדול, הוא שומר על עצמו, הוא לא נותן לך סתם כך, אלא אם ישלמו לי טוב, אני אתפרץ.
תלמיד: מצד שני אתה אומר שלפעמים הצעקה שלנו היא כמו של ילדים, כמו של תינוקות, ואנחנו צריכים לדעת איך המערכת עובדת כדי שהתפילה תעבוד.
עכשיו דיברתי לא על העוצמה והאמיתיות שלה אלא על זה שהיא מורגשת בו כסוף העולם, רק על ההבחנה הזאת. לילד זה סוף העולם, כאילו אין כלום חוץ מזה. זה צריך כך להיות גם אצלנו ש"טוב לי מותי מחיי".
תלמיד: אז למה אנחנו לומדים איך המערכת מגיבה למ"ן?
אנחנו צריכים לעבוד על זה שזה יקרה, ומתי זה קורה אף אחד לא יודע.
תלמיד: אם כך, לא טוב להתמיד כל הזמן בבקשה הנכונה, לפי עצות המקובלים, וכשתגיע צעקה היא תגיע מאליה.
נכון. בדיוק כך כתוב, יופי אמרת. כך בדיוק לעשות, אבל לא שאני אתחיל לבכות מעצמי או אחפש מאיזה תירוץ אני אבכה.
שאלה: אני מבולבל, כי המצב הכי טוב זה שלא מרגישים כלום. איך זה מתקשר עם רכישת הכלים מהמצרים?
אני לא מבין מה זה "הכי טוב שאני לא מרגיש כלום"?
תלמיד: כאילו שאין מילוי בכלל, שהכי טוב אם אתה לגמרי לא חושב על מה שתקבל ופשוט תפעל. איך זה מתקשר עם זה שרוכשים כלים מהמצרים?
מהמצרים רוכשים ייאוש. כלי ריק זה ייאוש. אבל הוא ריק לא בזה שאני לא יכול למלא אותו כי אז אני עוד יותר גרוע מפרעה, אני רוצה לקבל את הכלים שלו ולהשתמש כמוהו, להיות במקום פרעה, אלא שאני לא יכול בכלים האלה להיות בעל מנת להשפיע. במקום כל הכלים האלו של המצרים שהם כולם על מנת לקבל, אני רוצה להגיע לעל מנת להשפיע ובזה אני מרגיש את הגלות.
(סוף השיעור)
-
"כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם - - - אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב." (הרב יהודה אשלג, "השלום בעולם")↩