שיעור בוקר 09.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 23.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/o0F7GehL?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 706,

"מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה"

"שלבי הסולם", עמוד קנ"א, פרשת "בהר", "מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה". אנחנו נמצאים כיש מאין, רצון לקבל וסביבו האור שברא אותו מאין, והרצון לקבל הזה כל כולו מרגע שנברא וכל דרכי ההתפתחות שלו הם כולם תלויים באור. במידה שהאור משפיע, באיזה אופן שהוא משפיע, כך אנחנו מתפתחים מלמעלה למטה, היינו עד שמגיעים לקצה השני מהאור.

האור ברא יש מאין וכל הזמן מטפל ומטפל בנקודה הזאת, ברצון הזה כדי להביא אותו למקום הרחוק ביותר, לעולם הזה. ברגע שהוא מביא את הנברא, את הרצון לקבל לעולם הזה, לא בתור אחד אלא מחולק להרבה חלקים שנקראים נשמות, הרצון לקבל הזה כאילו נמצא בניתוק מהאור, היינו האור לא משפיע אליו בצורה ישירה, אלא הוא מגלה לו רק את האחוריים. מגלה לו את השלילה, שהוא לא נמצא. בזה הוא מעורר ברצון לקבל הכרחיות להשתוקק אחרי האור, אחרי המילויים. ומפני שמילויים אי אפשר לקבל בלי תיקונים, אז לאט לאט הרצון לקבל גם דורש את התיקונים, מבין שחייב בתיקונים.

זאת אומרת, בדרך ממעלה למטה, כמו שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות", יש לנו התפשטות העולמות, הפרצופים, הספירות, השתלשלות המציאות מה שנקרא מלמעלה למטה, משלמות באין סוף עד אי שלמות בעולם הזה. וכהכנה נבראו מלמעלה למטה מדרגות, 125 מדרגות. חמישה עולמות, חמישה פרצופים, חמש ספירות שהם סך הכול 125 מדרגות של ירידה, של הסתרה, של המעטת האור, עד שהרצון לקבל בדרגה התחתונה ביותר בעולם הזה מרגיש שנמצא בחושך.

ואז לפי היגיעה בלימוד הקבלה הוא מזמין את פעולת האור המקיף עליו. האור מקיף לא מורגש, הוא איכשהו מאיר מרחוק אבל הרצון, הכלי, אנחנו, לא מרגישים את זה, מפני הפכיות הצורה. והלימוד עצמו מהמצב ההפוך, ממש הפוך מהאור, שנקרא "לא לשמה", "על מנת לקבל", הלימוד עצמו בכל זאת מעורר את האור המקיף, כי הוא מקיף, מרחוק, והוא לאט לאט מתקן את הכלי עד שתהיה לכלי כוונה על מנת להשפיע.

אין שום אמצעי אחר לתקן את הכלי שנמצא בעולם הזה למטה ממחסום, רק לעורר את האור המקיף. לכן צריכים לבדוק, לחשוב ולדאוג לכל האמצעים שיכולים לעורר את האור המקיף ביתר עוז, שבאמת ישפיע מהר וחזק ככל האפשר, בצורה המועילה ביותר, שלא תהיה יגיעת האדם והמעשים שהוא עושה סתם ללא תועלת, אלא לבדוק מאילו מעשים, מאילו מחשבות, תהיה התוצאה הטובה ביותר, כי חבל על היגיעה והזמן.

את כל הדברים כביכול צריכים לכוון לזה, ולהבין מכל הלימוד שפעולת האור אחרי שהגענו למדרגה הסופית התחתונה ביותר חייבת להיות מוזמנת מאיתנו. וכל עוד אנחנו לא מסוגלים להזמין את פעולת האור עלינו, את האור המחזיר למוטב, שיבוא ויתקן, אז מהאור יש רק פעולה אחת, יותר ויותר להכביד עלינו, זאת אומרת להראות לנו באיזה מצב סופני אנחנו נמצאים. זאת אומרת, שההסתרה היא עוד יותר ועוד יותר.

אפשר להגיד כך, אתם יודעים שתמיד יש "ערך הפוך אורות וכלים", אז אנחנו נמצאים למטה ממחסום, ולא יותר למטה ממחסום, אלא ממש מתחת המחסום, אבל סמוך אליו. האור מאיר, ואם אדם מתחיל להשתוקק, אז הוא צריך לקבץ איזה סכום היגיעה, שהאור יאיר עליו בכמות מסוימת ואז הוא יוכל לעבור את המחסום ולהיכנס לעולם הרוחני.

במידה שאדם לא שומע מה שהאור כאילו מעורר בו, לא מקשיב לזה, אלא הוא קשה עורף, לא רוצה בזה כאילו, חושב שלפי הרצון לקבל שלו הוא יוכל להגיע לאיזה שיפור בחייו, לתענוגים, למשהו, אז האור מוריד אותו, מאיר לו פחות, ואם מאיר לו פחות אז האדם יורד יותר למטה מהמחסום, נכנס לצרות עוד יותר גדולות. אבל אם הצרות יותר גדולות אז גם ההסתרה יותר גדולה, ואז לאדם כבר יותר קשה להבין שעל ידי המאור הוא יכול לחזור למוטב, לטוב.

זאת אומרת, ככל שהמדרגה יותר נמוכה, זה לא שהיא גורמת צרות בלבד, הצרות האלה באות כתוצאה מחיסרון האור מקיף, וחיסרון האור המקיף לא נותן לאדם להבין מה הפתרון. לכן נעשה כאן מין מעגל סגור כזה, שזה גורם לזה וזה גורם לזה לרעה, וכך זה מתגלגל. וצריכים באמת איזו מין לחיצה חיצונית על האדם, לעורר אותו שיתפוס את עצמו ממש עם איזשהו רעיון חדש.

אבל אלו שכבר בכל זאת נמצאים בהבנה שרק על ידי הלימוד הם יכולים לעורר את האור המקיף, ועל ידי האור המקיף הם יכולים לבוא באמת לעולם העליון, העולם הנאור, הנצחי והשלם, הם צריכים בינתיים לזכור, אחר כך להבין ולהרגיש, שהתופעות שיקרו, הן יקרו לפי השתוות הצורה. ככל שאדם נמצא בהשתוות הצורה עם האור, כך הוא ירגיש את האור, ככל שנמצא בחוסר השתוות הצורה, כך הוא ירגיש את החושך, את האחוריים של האור.

אין כאן שום אפשרות אחרת אלא הכול נעשה אחרי צמצום א' ביושר ובצדק. זה נקרא לפי המסך, לפי התכונות של הכלי בהשתוותו לאור. לכן צריכים יותר לחשוב איך האור פועל, איך הוא נמצא עם הכלי בכפיפה אחת, בזיווג, באחדות, בגמר התיקון, ועל הצורה הזאת לחשוב, אליה להשתוקק ולהידמות.

תלמיד: מצד אחד אנחנו תמיד אומרים שהרצון לקבל הוא מאוד מתוחכם ותמיד מחפש דרכים ותמיד מוצא פרצות. מצד אחר, יש לנו את ההבנה שהולכים להמית את הרצון לקבל. הוא עדיין רץ לזה, הוא עדיין מוביל את הרצון הזה לרוחניות. איך מתיישבים שני הדברים האלה?

זאת אומרת, מצד אחד הרצון לקבל מאוד מתוחכם, האור עשה בו את כל אותן התכונות שיש באור רק להיפך. ובאמת אנחנו רואים עד כמה הטבע שלנו מאוד מסובך. גם בדרגות עליונות, אנחנו עוד לא רואים ולא יודעים, אבל אנחנו לומדים שהרצון לקבל והרצון להשפיע, זאת אומרת תכונות הבורא ותכונות הנברא הן זו כנגד זו, בי"ע דקדושה כנגד בי"ע דקליפה.

גם בזוהר אנחנו לומדים במאמר האותיות, במאמר הראשון, "אותיות דרב המנונא סבא", שהאותיות הן תכונות שישנן בתוך הנשמה, כל אות מסמלת אופי, תכונות שיש בתוך הכלי. הזוהר מברר את כל התכונות שיש בתוך הנשמה עד שמגיע לאות ב' ואומר, אות ב' היא מיוחדת. למה? כי זה סמל של ברכה. זאת אומרת, אין לך שום הבדל בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, שזה פחות מזה או משהו כזה. זה פרעה וזה בורא והם זה כנגד זה. רק יש ברכה, כי באמת השורש יש מיש הוא בא מצד האור, אבל כל היתר ישנו גם בכלי . אפילו בחומש כתוב, שמה שיכול לעשות אהרון לפני פרעה, עשו כל אותם חכמי פרעה, החרטומים, זאת אומרת, גם מצד זה, וגם מצד זה.

אנחנו רואים עד כמה הרצון לקבל מתוחכם, זאת אומרת שזה טבע. הרצון להשפיע אנחנו לא יודעים, אולי הוא יותר, אולי זה משהו, אבל את הרצון לקבל אנחנו רואים בטבע שלנו, הוא מתפתח בעצמו, הוא תמיד מחפש את הדרכים הטובות ביותר, הוא פועל לפי חוק האופטימאליות בכל דבר ודבר, איך הטבע עושה את הכול.

תלמיד: זה מצד אחד, מצד אחר, ככל שאדם מתקדם בלימוד, הרצון לקבל מבין שהולכים להמית אותו, הולכים להרוג אותו, ברור לו. איך הוא עדיין מנסה למצוא דברים?

בזמן הלימוד כשאנחנו אומרים שאנחנו הולכים להרוג את הרצון לקבל, אנחנו רק אומרים את זה, אתה לא באמת יודע מה זה, זה העניין של ההסתרה.

אפשר להגיד משהו או לתת משהו, אבל עד מצב שאתה יכול לסבול. מה זאת אומרת לסבול? שלמרות שזה כואב, אבל כדאי. כך כל הזמן אנחנו מתקדמים, עד מצב שאני לא רוצה כלום חוץ מזה.

תלמיד: כשאתה מגיע לפה אתה אומר, אני עכשיו אקח את כל זה, איך אני עושה את זה לתועלת עצמי. עם הזמן אתה מבין שאתה צריך להשתוות למשהו אחר, אתה בכלל לא הולך להתאים את הכול אליך, אבל אתה צריך להביא את עצמך למצב.

כל עוד אתה הולך כל הזמן לקראת המחסום, אתה הולך רק ברצון לקבל יותר ויותר גדול. זה שנדמה לך שאתה משתפר לטובה, אתה לא משתפר לטובה, אתה פשוט מכוון את הרצון לקבל שלך לבורא. זאת אומרת, כדאי לי להרוויח את זה במקום את כל העולם הזה.

תלמיד: זה מה שאני שואל, איך זה מסתדר?

נראה לנו שזה שיפור. איזה שיפור? זה פשוט רצון לקבל יותר גדול. זה כמו שלמדען יש רצון לקבל יותר גדול מאשר לצייר. ולצייר יש רצון לקבל יותר גדול מאשר לאיש עסקים. ולאיש עסקים יש רצון לקבל יותר גדול מלפועל פשוט שחי ככה רגיל.

רצון לקבל יותר גדול זה לא נקרא שהוא מקבל צורות זוועתיות יותר, לא. אתה רואה, תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות. המדען הזה שמתעסק בכל מיני דברים עדינים, איזשהו מדע טהור, הוא לא רוצה מהחיים האלה כלום, יש כאלה שממש מוסרים את נפשם על זה, זה נקרא רצון לקבל גדול. הוא לא מפריע, הוא לא רוצה להרוג אף אחד, שום דבר.

תלמיד: אבל בשכל לפחות, אתה מבין שככל שאתה לומד בסוף אתה תצטרך להשתוות למערכת שהיא קבועה. זה לא שאתה הולך לנצל את המערכת לטובתך.

השכל, כמו שאתה אומר, לא פועל עלינו בכלום. אנחנו רצון ליהנות, ואתה יכול לעשות ליד הרצון הזה איזה מערכות שאתה רוצה, זה לא יעזור, אם אני מרגיש, אני מרגיש. כל העניין זה עניין ההרגשה, השכל פועל רק במידה שיכול לסייע להרגשה. אני לא יכול אף פעם לעשות בשכל משהו נגד ההרגשה, אני חייב לטפל כך שהם ילכו יחד.

בעל הסולם מסביר לנו את זה, שברגע שאתה באמת צריך לתת, באמת לתת, אתה חייב לחפש עם איזה חומר דלק אתה תעשה את זה. סתם לקחת ולתת לך, אני לא יכול, מפני שהרצון הוא על מנת לקבל, הוא לא סתם רצון לקבל, סתם אני נהנה. אם אני נותן לך, עם איזו אנרגיה אני אעשה את התנועה הזאת? אתה מכיר את חוק שמירת האנרגיה.

מאיפה אני אקח את זה? זאת אומרת, אני חייב לתת לעצמי איזו הצדקה מה אני מרוויח, ושהרווח הזה יהיה לא פחות ממה שאני עושה, ויותר. זה יכול להיות לא רק בקלוריות, זה יכול להיות באיזשהו רווח אחר. אני יכול לתת יגיעה גדולה מאוד עשר שנים רק כדי לראות איזשהו דבר מיוחד, אבל הוא שווה בשבילי את כל היגיעה הזאת. אבל אני חייב לתת לעצמי הצדקה. לכן כל פעם שאנחנו מתקדמים, אנחנו צריכים לתת לעצמנו הצדקה שיהיה לנו יותר טוב. אלא אתה חושב שאתה יושב כאן ממש בכוונה, "אני הולך עכשיו ללמוד איך לתת לכולם בלי להרוויח כלום".

תלמיד: לא, אתה אומר שאין סתירה, ואני אומר, אבל הסתירה הזאת חיה בך.

זו לא סתירה, זה נקרא שאני ארוויח מזה שאני אתן יותר ממה שאני מקבל. אני מקבל עכשיו, אני רוצה לקבל כסף, כבוד, מושכלות, תענוגים בהמיים, את כל הדברים האלה אני רוצה לקבל. אבל אני רואה שמזה שאני רוצה לקבל ולא מקבל, אני סובל.

אולי אני אלמד לחיות בשיטה אחרת, או שאני לא ארצה, כמו ההודים. ההודי יושב ככה בפוזת לוטוס ומת, ממש מת. לנשום פחות, לא לחשוב מלבד על דבר אחד, בעיניים עצומות אולי, לא יודע איך הם עושים שם, אבל במקסימום להמית את הרצון לקבל. ופתאום הוא מרגיש את עצמו בנירוונה. למה? כי עשה מעצמו אבן, אז הוא לא מרגיש שום חסרונות.

זה נקרא רוחניות. איזו רוחניות? הוא פשוט נפטר מהצרות מפני שהקטין את הרצון לקבל עד האפס. ככה עושים פנאטים. אומרים לך תעשה את זה ואת זה, תאמין לי יהיה לך טוב. אותו דבר, אותה שיטה. אתה חי, קם, עושה כך וכך, ברוך ה', גמרנו. באמת ברוך ה', אתה רואה, תיכנס לבני ברק תראה כולם שמחים, זה עוזר להתגבר על הצרות. אדם מקטין את עצמו, יודע "את זה יש לי בחיים" ומרגיש טוב, זו שיטה פסיכולוגית ידועה.

אז איך לעשות כך שהרצון לקבל כל הזמן יגדל ובכל זאת תרגיש טוב?

תלמיד: איך הרצון לקבל נברא יש מאין?

זו השיטה שלנו.

תלמיד: בשיטה שלנו אתה משווה את עצמך למערכת סגורה.

איזו מערכת סגורה?

תלמיד: במערכת הזאת של השתוות הצורה, זה אומר שיש כביכול חוק מסוים, ואם אני אשתווה אליו יהיה לי טוב, ואם אתרחק ממנו, יהיה לי רע.

אז אני לומד על עצמי את החוקים האלה.

תלמיד: אני עדיין מתאים את עצמי לזה.

אני לא מתאים את עצמי ואני לא יכול להתאים את עצמי, שום דבר אני לא יכול לעשות. ואתה אומר שאני משווה את עצמי לאור, כאילו להיות משפיע, שרוצה לעשות כל מיני דברים.

תלמיד: לא משנה האור. נכון, לגבי אותו חוק שאנחנו מדברים עליו, הכוונה היא שעל ידי הלימוד אני משנה את עצמי כדי להתאים את עצמי לאותו חוק.

אבל בזה אני מזמין תיקון מלמעלה, אני בכל זאת לא אשתנה.

תלמיד: אני שואל איך זה שלא תשתנה? נניח בהודו במקום לרדת למטה אנחנו עולים למעלה, אבל אנחנו גם משנים את עצמנו ומתאימים את עצמנו למצב מסוים.

בסופו של דבר ההודי רק מקטין את הרצון לקבל שלו.

תלמיד: ואנחנו מגדילים?

אנחנו לא מטפלים בזה שאנחנו מגדילים רצון. הוא גדל. הפעולה היחידה שלנו היא רק להזמין אור מקיף, אין לנו שום דבר חוץ מזה. אנחנו רוצים להזמין מלמעלה כוח שהוא הפוך ממני ויש איזו מין סגולה שאני עושה, כי אין לי גישה ישירה לכוח הזה, אלא על ידי פעולה מסוימת בזמן הלימוד, בכוונה לחזק את הכוונה שלי, אז אני צריך קבוצה, כל מיני פעולות סביב זה, אבל תכלס זה סגולה.

אין בזה שום דבר חוץ מזה. אם לא היה לי ספר כזה, אז לא הייתי יכול לעשות שום דבר, שום דבר, אלא לחפש מתי אולי זה יקרה, כמו שזה קורה ליחידים, כמו לאברהם למשל. זה קורה לאנשים אבל השיטה שלי זה כביכול לא שיטה, כי שיטה זה נקרא שאני עושה, בונה, ואולי יש פה משהו. אצלי סיבה ומסובב הם לא קשורים אחד לשני כאילו, כי אני בצורה ישירה לא תופס את האור מקיף הזה.

זה לא איזו דיאטה, לא איזה שהן פעולות. ההבדל הוא פשוט, שאני מזמין כוח מלמעלה לעומת כל יתר השיטות. כל השיטות הן מהעולם הזה, תעשה עם הרצון לקבל מה שאתה רוצה. אצלי לא. אני לא עושה עם הרצון לקבל כלום, אני יודע שאין לי מה לעשות איתו. אני לא מגדיל ולא מקטין אותו ולא כלום, אין לי מה לעשות. תמיד שמעתם ממני אומר "תעזבו את מה שאתם. אל תחשוב על התכונות שלך, תישאר בהן. תדאג לאור שיגיע אליך, לכוח מלמעלה. הוא ברא אותך, הוא יטפל בך, הוא ישנה אותך". זה ההבדל בשיטה. בגלל שהשיטה הזאת נוגעת לכוח העליון שלא נמצא כאילו באופן מוחשי בידיים שלי, אז אני לא יכול להסביר לכולם את שיטה הזאת כך שיהיה פשוט, שיהיה ברור.

זה לא איזושהי דיאטה, או לא מין תרגילים או כל מיני דברים שמוכרים היום, כמו רייקי, וכל מיני שיטות כאלה. אני לא יכול. אני אומר אתה תעשה כך וכך אז זה ישפיע עליך.

תלמיד: מדברים פה שהרצון שלי מלא, שאני ממלא את הרצונות שלי באותו מקום. אבל אם אני מתבטל ומשווה את עצמי לאותו חוק, איך עדיין נשאר בי משהו מעצמי בכלל?

לאיזה חוק אתה משווה את עצמך?

תלמיד: אני אומר שקיים חוק השתוות הצורה והופכיות הצורה.

אתה הולך עכשיו להשוות את הצורה? איזו צורה?

תלמיד: לא, על ידי הלימוד הולכים להשוות אותי על ידי אור מקיף, אור מקיף יעשה את זה.

סתם אומרים לך. אתה עושה את זה? מה אתה עושה?

תלמיד: לא, אני לא עושה את זה.

אתה לומד, למה? כי רע לך ויש לך מין אמונה שזה יעזור לך, שיהיה לך טוב, אז אתה בא ומתיישב. אל תספר לי שיש לך דחף אחר, זה מה שאתה רוצה.

תלמיד: אבל עדיין קיימת סתירה.

הסתירה היא קיימת, למה? זה נקרא "יגעתי ומצאתי", שבאמת אתה לא יודע לקראת מה אתה הולך, זה המזל שלך. כי כלפי הטבע הנוכחי זה דבר שאי אפשר להסכים איתו, אי אפשר להסכים.

תלמיד: האם הרצון לקבל שעכשיו שומע את מה שאתה אומר, הוא לא שומע את זה?

הוא לא שומע, בטח שהוא לא שומע. עכשיו אתה מבין את הסיבה להסתרה. הוא כותב את זה, שאם לא הייתה הסתרה, אז הרצון לקבל היה רץ בעצמו אחרי תענוגים רוחניים, וזה היה הופך להיות לקליפה. אם הרצון לקבל עד עכשיו לא מבין, אז נראה לו שהתענוגים ימשיכו רק יהיו יותר טובים. זה לא יעזור. אני יכול להגיד לך, "לא כדאי לך, עזוב". בכל זאת את הטבע אי אפשר לרמות, אי אפשר לעשות איתו כלום. האור שברא את הרצון לקבל מכניס לרצון לקבל תכונה אחרת, את זה אי אפשר להסביר.

בעל הסולם כותב, מה זה עניין לשמה? אי אפשר להבין את זה, זו הארה מלמעלה. הוא כותב על "ענין לשמה", "לשמה זה אתערותא דלעילא".¹

"בכדי לזכות לבחינה לשמה, אין זה בידי אדם להבינה", אנחנו לא יכולים להבין את זה. "כי אין בשכל האנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם". זה לא נמצא בנו בשום צורה. "וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין", במצבנו הנוכחי, "שאם יעסוק בתו"מ ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו", זה שאתה יושב ואוכל קרקר, "כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו". איך אני אעשה איזו תנועה, אפתח דף? אני חייב לתת לעצמי חומר דלק לזה. "אלא" לשמה "זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה", כשכבר הגיע לזה, אחרי זה, אז "הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר" קודם "טעמו" ואחר כך "ראו כי טוב ה'".

הוא שואל אחר כך את השאלה הזאת, "אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו" כלום, "שום עצות, ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני", אם לא יבוא האור המקיף, אז אני לא יכול להשתנות, אין לי קצה של חוט שאני אוכל ממנו להתחיל את השינוי הזה, "הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את הענין של לשמה". מה זאת אומרת לא יועיל לאדם שום יגיעה? בצורה ישירה היגיעה שלי לא פועלת. זה נקרא "יגעתי ומצאתי", כלומר אחרי שאני נותן יגיעה, הוא נותן לי את ה"לשמה", אבל לא שאני בעצמי גורם בצורה ממש ישירה.

והתשובה היא כמו שכתוב "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה, זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא, היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון". אתה בונה חיסרון בזה, "ובלי חסרון אין מילוי". אבל איזה חיסרון יכול להיות אצלי? לא חיסרון ל"לשמה", אז מה זה יעזור לי? אני רוצה רוחניות, אני יודע מה זו רוחניות, אלו תענוגים מופשטים, רוחניים, בורא, אבל לא ממש לשמה. הוא אומר שזה לא חשוב, אתה צריך שיהיה לך חיסרון ולכן זה נקרא "מצאתי".

"אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו. נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו אלא זהו מתנת אלקים."

העבודה שלנו היא רק באור מקיף, אין לנו שום דבר אחר. לכן החברה, הקבוצה, כל מיני גורמים לזה, כל כך חשובים לנו.

עכשיו אנחנו מדברים על איך להרחיב, שהרבה אנשים ילמדו. רק על ידי האור אנחנו יכולים לגרום בעולם שלנו שיהיה יותר טוב, אז איך אנחנו יכולים למשוך עלינו יותר אור מקיף, על כל האומה, על כל העולם? העולם נעשה יותר נורא ואכזרי, מבולבל, זה הכול הסתרה. אז איך אפשר למשוך אור מקיף? הוא כותב שרק על ידי הלימוד. איך אני יכול לבוא לעמך ולהגיד להם תלמדו? מי, איזה קשר יש? אין עדיין הסבר, אין עדיין גישה.

כל זה מפני שאנחנו נכנסים לרוחניות לא בצורה ישירה, מלא לשמה ללשמה זה עניין של הסתרה.

תלמיד: אם הרצון לקבל הוא יש מאין, איך הוא נברא?

הרצון לקבל נברא "יש מאין".

תלמיד: אם אין בו שום דבר של קבלה, איך הוא נברא יש מאין?

זה בעצם העניין של הבריאה. הבורא נקרא "בורא" מפני שהוא ברא משהו שלא קיים בו, אלא הנתק הזה שיש בינו ובין הבריאה, הוא מזה שאלה שני סוגי הטבע, טבע של הבורא וטבע של הנברא. אבל חוץ מזה שזה "יש מיש" וזה "יש מאין", כל יתר הדברים כבר מתרחשים ביניהם ללא שום הגבלות מצד הבורא.

תלמיד: למה מכל סוגי האור שאנחנו מכירים, רק ה"אור המקיף" פועל?

למה רק ה"אור המקיף" פועל במצבנו עלינו, מתקן אותנו? מה זה בכלל אור? אור זה נוכחות הבורא, הרגשת הבורא בתוך הכלי נקראת "אור". אין "בורא" ו"כלי" ואור באמצע, ביניהם, או עוד כל מיני דברים, אין, יש רק שניים. אלה כל מיני תופעות, השפעות מיוחדות, פרטיות, אחד על השני, ואנחנו נותנים להם כל מיני שמות.

אבל סך הכול יש שתיים, הרגשת בורא בתוך הנברא היא נקראת אור והרגשת חיסרון הבורא בתוך הנברא, זה חיסרון האור, או חושך, פשוט. אנחנו לומדים, שאחרי ארבע בחינות דאור ישר, האור הזה שמפתח את הרצון לקבל יש מאין, הוא מביא אותו למצב מלכות דאין סוף וממלא אותו. זאת אומרת הבורא ברא רצון לקבל במידה מסוימת ומילא את המידה הזאת בנוכחות שלו, וזה נקרא מלכות דאין סוף.

וכשהוא מסתלק מרגישים לא טוב. "למה עזבתני"? וכשהוא בא אז ברוך ה', מרגישים תענוג וטוב. כשאור לא נמצא בתוך הכלי הוא נמצא מחוצה לכלי. מה זאת אומרת, מחוצה? יש הרגשה שהוא נמצא, אבל לא בי, אלא מרחוק. לכן זה נקרא "מקיף". ולפי השתוות הצורה, במידה שאני דומה לו לפי הכלים שלי, הוא אחר כך ימלא אותי. אז הוא נכנס ונקרא "פנימי". זה אותו אור שמיוחד לי.

אנחנו לומדים שלפני שאנחנו ירדנו למצבנו היינו בעולם האצילות, במצב "הוא ושמו אחד". זה נקרא "נשמה כללית" שנקראת "אדם", "אדם הראשון", שהייתה מלאה בכל האור, זאת אומרת, באיחוד עם הבורא. אחר כך הייתה שבירה, זאת אומרת "חטא עץ הדעת" והנשמה הזאת נשברה והתחלקה להרבה חלקים, ירדה ונפלה לעולם הזה. וכאן, בעולם הזה כל החלקים המקולקלים. והאור שהיה ממלא את הנשמה הסתלק ונמצא באצילות. ככה אנחנו לומדים. שהאורות שהיו בנשמות, נמצאים באצילות, והנשמות נמצאות למטה מאצילות.

האורות האלו שמאירים מהאצילות, מלמעלה מפרסא לנשמות שנמצאות למטה מפרסא בעולמות בי"ע או בעולם הזה, האורות האלה הם נקראים ה"אורות המקיפים". מה זאת אומרת? כמו שהוא כותב באות קנ"ה ב"הקדמה לתע"ס", שהם אורות שעומדים למלא לכל אחד את הנשמה שלו, אבל עדיין לא יכולים מחוסר התיקון בנשמות.

אם אני אתקן את הנשמה שלי בכוונה על מנת להשפיע, באיזושהי מידה, באותה מידה האור ימלא אותי. אם אתקן את עצמי עוד קצת, עוד אור ימלא אותי. אז בסך הכול יש לי לעבור מאה עשרים וחמש מדרגות. זאת אומרת, מאה עשרים וחמישה מצבים בהם אני יכול לתקן את עצמי עוד ועוד ולמלא את עצמי בהתאם לזה בעוד ועוד אור לפי השתוות הצורה, לפי מידת התיקון. זה הכול.

אז אותו אור שהיה פעם פנימי, בתוכי, יצא ונעשה מקיף, נשאר באצילות, ואני נמצא כאן. איזה קשר יש לי אתו? אין שום קשר. אז מקובלים כתבו ספרים, ואמרו, "אם אתם קוראים את הספרים שלנו, במידה שאתם קוראים את הספרים, ורוצים שהאור הזה ישפיע עליכם, שיבוא ויתקן אתכם, שאתם רוצים לדעת, אתם רוצים להיות שייכים לזה, אז האור הזה מופיע". הוא מופיע מרחוק. מאצילות לעולמות בי"ע ולעולם הזה.

תלמיד: הרצון להשפיע זה השתוות צורה עם האור או עם הבורא?

האם רצון להשפיע זה השתוות צורה עם האור או עם הבורא? ה"בורא" זה נקרא כללות כל האור. כל האור בכללות זה נקרא "בורא". החלקים של האור, האופן בו הוא מורגש בכלי לפי מידת התיקון של הכלי, אנחנו קוראים לזה "אור".

לפי איך שהוא משפיע, זה בורא. בצורה כזאת או כזאת, ככה או ככה, הוא עובד איתי. זה נקרא "עבודת ה'". הוא עובד. הוא עושה את זה. אני רק צריך לבקש ממנו. כי בלי בקשה, מה שהוא יעשה איתי לא יהיה מורגש. אני לא אלמד ממנו שום דבר, אני לא אדע מה הוא עושה. אני אף פעם לא אוכל להיות דומה לו.

מטרת הבריאה שאני אהיה כמוהו. אז איך להיות כמוהו? בזה שאני לומד שהיה טוב אם עכשיו היה עושה כך וכך, אז אני למדתי את הפעולה שלו, והגעתי למצב שכמו שהוא רוצה עכשיו לעשות את הפעולה הזאת, אם גם אני רוצה לעשות את הפעולה הזאת, זה נקרא שכבר נעשיתי בזה כמוהו.

ואז הוא עושה אותה. מה זה עושה אותה? גומר את הפעולה הזאת, מראה לי איך עושים, ושוב אני צריך בדרגה הבאה לראות דבר מקולקל ואיך להפוך אותו לדבר מתוקן. בזה אני לומד את הפעולות שלו. בזה אני נעשה כמוהו.

מכאן רואים שאי אפשר להגיע להיות דומה לבורא אלא על ידי זה שכל הזמן אני נמצא במצב המקולקל, בוחר איך זה צריך להיות, אולי ככה או אחרת, עד שאני מגיע לפתרון. והפתרון הוא לא לתקן את המצב המקולקל, אלא על ידי המצבים המקולקלים האלה להיות דומה לו ולהיות כמוהו.

להיות כמוהו, זאת אומרת, שאני לא צריך להיות בשכל וברצון שלי כמוהו בלבד, אלא לרצות להיות כמוהו זה נקרא להיות יחד אתו בדבקות. ובדבקות, זאת אומרת, שאני על פני הפעולה הזאת שגיליתי שעשיתי אותה באופן הנכון, אז אחרי זה על ידי הפעולה הזאת אני מגיע לכך שאני רוצה על ידי להיות דבוק אליו.

ולכן, אחרי פעולה הזאת, אני מבקש ממנו שיבצע את הפעולה והתוצאה מהפעולה תהיה הדבקות. זאת אומרת, שסך הכול, כל הרצון לקבל, עם כל החסרונות שבו, עם כל התהליך של התיקון, ועם כל התהליך של המילוי, זה כדי שאני אהיה דבוק אליו.

תלמיד: כל הפעולות האלה הן פעולות רוחניות.

פעולות רוחניות, ודאי. כל הפעולות הן פעולות רוחניות, אלו פעולות ברצון. כלי זה רצון, לא ידיים ורגליים, זה רצון. אנחנו מתחילים להבחין ברצון שלנו כל מיני רצונות לפי דרגות העובי, האופי, ברוחב ובגובה. נשמה היא רצון כללי שמחולק לתר"ך חלקים, תר"ך רצונות. כל רצון זה אופן ליהנות, רצון ליהנות, כל אחד בצורה שלו.

תלמיד: פעולה היא רצון וכוונה יחד. אנחנו צריכים את הכוונה.

הפעולה היא בזה שאני אשתמש בכל רצון בכוונה שעל ידי השימוש בו אני ארצה להיות דומה לו ולהידבק בו.

הייתה לי שאלה כזו באינטרנט, וגם חבר שלנו היה פעם בשאלה עם איזה רב גדול. הוא כתב לו שלהגיע לדרגת הבורא זה לא נקרא יהודי, זה משהו בכלל פסול.

כתוב מפורשות, "שובו בני ישראל עד ה' אלוהיך". אתה חייב להגיע לדרגה הזו. לא לה' אלוהיך, "עד ה' אלוהיך" ממש. לדרגה הזו חייבים להגיע. אנחנו לומדים את זה מפעולות של זו"ן דאצילות, שזעיר אנפין ומלכות חייבים להיות שווים. בשפת הקבלה אפשר לדבר על פרטים בנושא זה, בשפה רגילה לא ניתן.

תלמיד: הוא כותב, "ובהאמור יהיה הפירוש "צדיק גמור", שכוונתו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. "רשע גמור" יהיה פירושו, שרוצה אך לקבל ולא להשפיע כלל". לפי ההגדרות האלה, האם בשלב ההכנה יש מצב שאדם נקרא "צדיק"?

לפי ההגדרות האלה, אם צדיק נקרא מי שכוונות כולו הן בעל מנת להשפיע, ורשע הוא שכוונות כולו הן בעל מנת לקבל, אז בזמן ההכנה אנחנו לא צדיקים ולא רשעים. כי איך אתה יכול להיות רשע גמור? כמה רצון לקבל יש לך שאתה כבר גמור ממש? מה אתה רוצה בחיים שלך, שאפילו אם תבצע את כל הרצונות שלך, תממש אותם, אז מה מימשת בסך הכול? אתה יודע איזה תענוגים יש בעולם, בעולמות, שאתה רוצה אותם על מנת לקבל? מה פותחים לך? מה אתה יכול? למה אתה משתוקק? זה כמו תרנגול.

בכל דרגה יש מצב של צדיק גמור ורשע גמור. קודם, כשמתחילים את המדרגה, אדם נמצא ברצון לקבל, בחושך, בנפילה, מרגיש עד כמה הוא מקולקל, זה נקרא שהוא קובע לעצמו. האדם צריך לומר, זה לא מישהו שאומר לו, האדם קובע שמצבו רשע גמור, שכל הרצונות וכל המחשבות שלו הם בעל מנת לקבל, והוא ממש המקולקל והגרוע מכולם.

אתה עוד לא מרגיש לפעמים שאתה גרוע מהחבר?

תלמיד: כל הזמן מרגיש.

הוא באמת מרגיש שאין יותר גרוע ממנו, ואז הוא קובע, זה נקרא הרגשת רשע גמור, כל אחד לפי הדרגה שלו. אחר כך כשהוא לומד ומתקן, והזמן מתחלף, אז הוא מגיע למצב שנקרא צדיק גמור, וזה בכל מדרגה. קו שמאל, קניית הכלים, הרגשת החושך, ייאוש, הוא רואה שבמצבים האלה הוא נקרא רשע גמור, ואחר כך כשנדבק לקו ימין, מתקן את עצמו, מרגיש קצת יותר רוחניות, נקרא צדיק גמור. כך זה בכל מדרגה, שני קצוות, ובכל היתר זה קצת רשע, קצת צדיק.

אבל ככל שהוא עולה יותר במדרגות ומתקרב באמת לרוחניות ועובר לרוחניות, אז הוא פעם נמצא בקליפות, פעם נמצא בקדושה. שם באמת רשע זה רשע, זה חלק מפרעה, מכל הקליפות האלה. וצדיק זה צדיק, זו השתוות הצורה במידה מסוימת לבורא. שם זה ממש אמיתי, אצלנו זה כמו משחק בגן ילדים.

תלמיד: אתה אומר כשהוא מגיע למדרגה, גם בשלב ההכנה, בהתחלה הוא מרגיש רשע גמור.

בכל מדרגה יש מצב רשע גמור וצדיק גמור.

תלמיד: מה זה צדיק גמור בשלב ההכנה? כי גם בסוף המדרגה כשכאילו מרגיש טוב, זה לא שהוא מרגיש טוב.

גמור זה נקרא בכל מה שנמצא ברשותי, בכל הרצונות שעכשיו גלויים בי. אולי עכשיו מכל הנשמה מגלים לי רק עשרה אחוז ממנה. אבל בעשרה אחוזים האלה מהרצונות, מהתשוקות, מהמחשבות, מכול מה ששייך לעשרה האחוז האלה, אם אני מגלה כמה אני מקולקל, זה נקרא שאני קובע לעצמי שאני רשע גמור. אם אחרי זה אני מתקן את זה ומתמלא, אז אני מרגיש שנעשיתי צדיק גמור. לפי מה? הבורא נקרא צדיק, וכשאני דומה לו, אז אני גם כן כמוהו, באותה מדרגה, באותם עשרה אחוז.

אחר כך מוסיפים לי עוד אחוז אחד, ובאחד עשר אחוז, אוי ואבוי, אני מרגיש כולי רע. כי זה לא עוד אחוז אחד שמוסיפים. כשאתה רואה מתוך האחד עשר, אז גם את העשרה הקודמים אתה רואה כרע, ששום דבר בהם גם לא תיקנת. ככל שאתה עולה יותר, זה לא שאתה מתקדם רק באחוז אחד, בעוד אחוז אחד ובעוד אחד. כשאתה מבקר את זה ממדרגת המודעות היותר גדולה, ואם חשבת במדרגה הקודמת שלפחות כלפי המדרגה ההיא אתה צדיק, אז עכשיו אתה רואה שאתה רשע גם כלפי המדרגה הקודמת. זאת אומרת, עכשיו יש לך אחת עשרה מדרגות לא טובות. בדרגה האחרונה לפני גמר התיקון, אתה רואה שאתה בכל המדרגות האלה ממש נורא ואיום, כאילו לא עברת כלום. איזה רשע, איזה רגשות.

מובן מכאן שזו לא דרך לכל אחד מבחוץ. וטוב שאתם לא יודעים על מה אני מדבר. גם עבורי זה אותו הדבר, גם כלפי המדרגה הבאה. זו הנחיצות בהסתרה, מכאן רואים למה אי אפשר אחרת להתקדם אלא רק בהסתרה. מסתירים לך את הכלים שלך ומסתירים לך תענוגים. את הכלים מסתירים כי לא תוכל להתגבר עליהם, אתה תראה איזו זוועה אתה, תברח מזה, תסגור עיניים, תתלה את עצמך. ומסתירים ממך אורות, כי אם תגלה איזה אורות יש, איזה תענוגים, מה זו נצחיות, מה זו שלמות, לא יהיה לך מקום לחשוב על שום דבר אחר, אתה תהיה נעול על זה כמו משוגע. זה נקרא פולסא דנורא.

תלמיד: אתה אומר שברוחניות כשאתה עובר מפה לפה אתה עושה תיקון. כשאנחנו נמצאים עכשיו כאן זה רק הולך מחושך לחושך. אין איזו הרגשה שפתאום מרגיש, זה טוב. זה רע, ואז מגיע יותר רע. אין איזה מצב של מילוי, יש כל הזמן יותר ויותר חיסרון, יותר חושך כאילו. אין מצב של הרגשה, שאתה עובר את תכונת הרשע, אחר כך אתה הופך לצדיק. יש את הרשע ויותר רשע.

מה לעשות אם אין לך יותר חוץ מזה, מה אני אעשה?

תלמיד: אני מדבר על עצמי, כי אין איזו הרגשה. תמיד אתה רואה שבעצם זה רק לי, ורק לי, ואתה רואה שזה מונע, עוצר. יעבור, אתה אומר

מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. יש הרבה מצבים. מה זה נקרא לפני מחסום? זה מצב שאתה צריך משהו לעשות בלי להבין בכלל שום סיבה ומסובב וזה עד הרגע האחרון כך. אפילו שכבר אתה מתרגל, יש עניין של "הרגל נעשה טבע שני", הוא כותב במאמר. ואפילו שאתה כבר מבין תהליכים, שאחרי דברים רעים יבואו דברים טובים, ושוב זה יתחלף, וחייבים את זה לעבור, איכשהו להכניע את עצמו ולחכות.

בכל זאת כל המצבים נסתרים מאיתנו. מה לעשות? אין ברירה, אחרת לא היינו עוברים. אני אומר לך משני הצדדים, גם מצד הכלי אם לא היה נסתר היינו ממש מפחדים לנגוע ברצון לקבל כזה גדול, וגם מהאורות היינו פשוט משוגעים לתענוגים האלו ולא היינו יכולים לזוז, גם מזה וגם מזה, שני הקצוות. לכן גם זה וגם זה נסתר.

ואנחנו באמצע, באפלה, לא זה ולא זה.

תלמיד: אם אין עוד מלבדו איפה בא עניין היגיעה? כי כאילו גם אני וגם הקבוצה שלי, פה בגללו.

אם אין עוד מלבדו אז איפה עניין היגיעה? היגיעה היא דווקא בזה לקבוע באמת בכל הרצונות שלי, בכל האני שלי שזה פרעה שאומר "אני אשלוט" לעשות שם את שליטת הבורא שזה נקרא "אין עוד מלבדו". מי צריך להגיד את זה? הפרעה המתוקן צריך להגיע למצב שאין עוד מלבדו, "האני" צריך להגיע למצב הזה.

תלמיד: מה אנחנו צריכים במחשבה, בזמן הלימוד, לעשות ברצון?

זה לעניין. רק לחשוב שאני רוצה מזה תיקון, לא יותר מזה. יש איזה אור מקיף, אני לא יודע מה זה, יש משהו שבזמן הלימוד, מלמעלה שמשפיע אליי. אם יש לי איזה צרות? אז אני צריך להגיע ללימוד וללמוד. מה בעל הסולם אומר על השאלה "מה הטעם בחיינו?" רע לך? תפתח את הספר. לא יותר, בצורה פשוטה, זה ממש ספר רפואה, תרופה. אבל לא שאתה לומד עכשיו על המחלה, אחר כך אתה צריך ללכת ולקנות תרופה ולבלוע אותה ולחכות אולי זה ישפיע. כאן במקום.

ועל תופעות הלוואי כביכול שיבואו מזה, שתרגיש עוד יותר רע, אז צריכים להבין שאלה לא תופעות לוואי אלא זה הריפוי עצמו. כמו שהטבעונים אומרים, ככל שיותר גרוע בהתחלת הריפוי, יותר טוב, וזה באמת נכון. אנחנו רואים בכל הדברים הטבעיים, אם רוצים להיפטר מהמחלה אז בהתחלה מרגישים אותה יותר גרוע. אותו דבר כאן.

תלמיד: מה יותר מדויק לרצות? לא יודע מה זה תיקון, לא יודע מה בדיוק לבקש.

שיהיה לי טוב, לא צריך שום דבר אחר. האם יש לך שאלת "מה הטעם בחיינו" או טוב לך? אם טוב אז תישאר בבית. פשוט מאוד. השאלה מה הטעם בחיינו מחייבת את האדם. אם אתה רוצה או לא רוצה אתה שואל. הם רשמו שם "מה הטעם בחיינו?" כדי שאנחנו נזכור, שאין לי שום טעם, אם אין לי בלב תביעה אז הלימוד הוא סתם, באמת חבל עליו.

לכן אנחנו לא מחפשים אנשים שבאים ללמוד, הם רוצים ללמוד, חסר להם ידע. כמו הפרופסור באוניברסיטה, היו באים כאלה. היה בא אלינו כמה פעמים איזה פרופסור בקבלה מאוניברסיטת תל אביב, מהפקולטה למדע הרוח. אז הוא אומר לא יודע, אנחנו לומדים היסטוריה של זה, מתי כתבו את כל הדברים האלה, את זה אנחנו לומדים, זה נקרא אצלנו לדעת על קבלה כל מיני דברים.

הגיע בצורה כזאת שאפילו את זה הוא לא רצה ללמוד. אני לא דיברתי אתו על עבודה פנימית, אבל סתם לימוד ספירות פרצופים. אומר, בשביל מה ללמוד דברים כאלה? צריכים לדעת את זה. אפילו את זה. הלך, מה אפשר לעשות.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי בעל הסולם", שמעתי ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"↩