לקבל פנימיות מהרב"ש

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.04.25 – אחרי עריכה

רואי: היום קראנו מאמר של הרב"ש, קריאה של שעה, מאמר עסיסי עם מלא הבחנות. עברה לי מחשבה בראש, איך זה קרה שהוא כתב את המאמרים? מה עבר עליו שהוא פתאום כתב כזה מאמר?

הוא הרגיש הכול בפנים.

רואי: האם זה קרה בפעם אחת, במשך תקופה? איך זה קרה?

אם הוא רצה להרגיש, לגלות, אז זה קרה מיד.

רואי: האם הוא היה כותב בנשימה אחת, או כל פעם הוא היה חוזר וכותב עוד קצת ועוד קצת?

לא, אני חושב שהוא חשב על זה קודם במשך זמן אולי, אבל כשהחליט לכתוב, אז היה לו ברור מה הוא כותב.

מושי: אותם פתקים שאספת אחרי פטירתו, בטח היו לך ספקות האם לפרסם או לא, כי הוא כתב את זה לעצמו, הוא לא פרסם את זה. אתה שאספת את זה בשקית ואחר כך הוצאנו ספר, איך החלטת שכן צריך לפרסם את זה? אלו היו פתקים שהוא כתב לעצמו, לא מאמרים גמורים.

אני לא חושב שהוא כתב את זה כל כך לעצמו, אלא לכולם, לכל מי שהולך בדרכו.

מושי: את המאמרים האלה יש גם אצל התלמידים שלמדו אתכם? את הפתקים האלו צילמת ונתת להם, או רק אצלנו יש אותם?

אני לא נתתי את זה לאף אחד מיד ליד, אבל הם נמצאים אצלנו באתר.

מושי: אותם לא נתת. נתת רק את שמעתי, אותו נתת לכולם.

כן.

מושי: את המאמרים הגדולים שהוא כתב, הוא כתב לכולם, יש את המאמרים אצל התלמידים שלו.

כן.

מושי: אבל את כרך ג' שאנחנו קוראים, הפתקים האלו, יש רק אצלנו בארכיון.

רואי: כשהמקובל כותב, כשרב"ש למשל כתב את המאמרים שלו, האם הוא ידע מי הולך לקרוא, הוא כבר ראה מולו את הרצון הזה שהולך לקרוא את המאמרים, או הוא פשוט בא וגילה על הקלף, על הנייר, את כל מה שהוא רצה?

לא הבנתי.

רואי: כשמקובל כותב, האם הוא יודע למי הוא הולך לגלות את זה, למי הוא הולך לכתוב?

פחות או יותר ברור לו. כן.

דודי: האם הוא ידע שאנחנו נקרא את זה, הוא כתב את זה לנו?

אני חושב שהוא ידע.

שמעון: הוא לא רצה לתת את כל הכתבים לכל העולם בסופו של דבר?

לא.

שמעון: רק לתלמידים עם נקודה שבלב.

כן.

רואי: כי השפה שלו היא מאוד קרובה. לעומת בעל הסולם זה ממש קרוב, אתה ממש מרגיש שכאילו כתבו לך.

כן.

מושי: האם הוא דיבר איתך, הוא ידע שאצלך יהיו מאות אלפי תלמידים?

מאות אלפי תלמידים? לא הבנתי.

מושי: הוא ידע שאצלך יהיו עשרות ומאות אלפי תלמידים?

שיהיו הרבה, את זה הוא הרגיש, כן.

שמעון: כל הכתבים שהוא כתב, בסופו של דבר כל העולם יגיע לזה, לא? האם כל מה שהוא עשה זה רק לתלמידים או בסופו של דבר הכול יגיע לכל העולם?

זה שהוא כתב, הוא כתב למי שבסופו של דבר מגיע להיות תלמיד. כן.

שמעון: זאת אומרת כל מי שיגיע וילמד מזה, בסופו של דבר כולם יגיעו לזה.

כן.

דודי: כשאנחנו קוראים מאמר של רב"ש, האם אנחנו מקבלים ממנו ישירות? איך זה עובד? מה אנחנו מקבלים מהרב"ש, לא מהטקסט, לא מהתוכן, אלא ממנו אישית? איזו התקשרות יש עם המקובל?

פנימיות.

דודי: האם אנחנו במשהו משפיעים ישירות לרב"ש בזה שאנחנו קוראים את הטקסט שלו, אנחנו פועלים עליו במשהו?

כן.

דודי: במה?

בתגובה שלך.

דודי: כלומר כל מי שיקרא אי פעם רב"ש לאורך דורות קדימה, הוא פועל על רב"ש, מחזיר לו במידה מסוימת.

כן.

דודי: זה נכון גם לגבי צפייה בשיעורים שלך?

לא, מאיפה, מי אני?

דודי: אם אנחנו צופים בשיעור מוקלט מלפני עשרים שנה שבו נתת הסבר על המאמרים של רב"ש, האם התגובה שלנו, כתוצאה ממה שאתה מדבר בשיעור על בסיס המקורות, היא במשהו גם פועלת עליך בחזרה?

כן.

רואי: כשאנחנו שומעים שיעור, אתה מרגיש את זה?

שאתם שומעים שיעור, מתי? איך?

רואי: למשל היום בבוקר שמענו שיעור שלך מ-2008, אתה מרגיש שאנחנו עושים כזאת פעולה?

לא.

רואי: למה זה קורה שאנחנו מקבלים חידושים מאותו שיעור?

כי זה נמצא בתוך השיעור.

רואי: בתוך השיעור יש מנה של חידוש.

כן.

רואי: במה תלויה היכולת של האדם לשמוע את המנה שטמונה בשיעור?

בכך שהוא מכוון את עצמו לשמוע.

רואי: איך שומעים? זו לא שמיעה של האוזן.

הוא מכוון את עצמו לשמוע את השיעור, ולכן השיעור מתגלה לו בפנימיותו.

דודי: אם אתה שומע שיעורים של הרב"ש, שיעורים מוקלטים שיש לו, האם אתה יכול להוציא משם חידושים?

כן.

דודי: ואם תשמע את אותו השיעור עוד ועוד פעם?

לא חשוב, אני כבר תפסתי אותו.

דודי: מה יש בשיעור שמחדש לאדם, האם זה בשיעור, בדברי הרב"ש או באדם?

זה תלוי באדם ששומע.

דודי: ומה תלוי ברב"ש או במגיד השיעור?

כשאתה שומע מה הוא אומר?

דודי: כן.

אז זה תלוי בכמה הוא נותן ומה הוא נותן, וזה תלוי בך, אם אתה מסוגל לעלות על אותו הגל.

דודי: אבל למה אתה מוציא עוד פעם חידוש? אתה לא מגיע למיצוי ואתה אומר "טוב, כבר שמעתי, הבנתי". יש דבר כזה?

לא.

דודי: כל פעם כשתשמע את הרב"ש, מאמר שלו, שיעור שלו, אתה יכול לגלות שם עוד ועוד.

כן.

דודי: באיזו הכנה צריך לבוא כדי להוציא משהו חדש?

אתה בא כדי לשמוע, כדי לזהות.

אילן: מה זה עילוי הנשמה?

עילוי?

אילן: כן, כשאומרים או עושים איזו פעולה ואומרים "לעילוי נשמתו".

זה נקרא שנשמתו עולה. עילוי נשמות, זה כשנשמה מסוימת עולה מאותו מצב שהייתה למצב יותר גבוה.

אילן: האם זה מה שקורה כשאנחנו עובדים עם רב"ש?

אם אתה מתכוון לזה, אם אתה מכוון לזה, אז זה יקרה.

אילן: אם רב"ש מקבל מזה משהו, האם זה משהו שאנחנו צריכים לחשוב עליו, לכוון אליו?

בזמן שקוראים את רב"ש, צריכים לקוות שאנחנו רוצים על ידי השמיעה הזאת להתחבר לנשמתו ולהיות יותר קרובים אליו.

דודי: רב"ש מצפה מאתנו למשהו?

הוא מצפה לפעולה הזאת.

דודי: יש משהו שאנחנו יכולים לתרום לרב"ש, אנחנו הקטנים?

כן, ודאי.

דודי: מה?

אנחנו רוצים להתחבר עמו בכוונה שהוא יעזור לנו להיות יותר קרובים לבורא.

דודי: האם אנחנו נותנים לו את המקום לעזור לנו? מה אנחנו נותנים לרב"ש שנמצא מעלינו?

אנחנו נותנים לו את החיסרון שלנו.

רואי: האם אנחנו מעלים את הרב"ש בלימוד שלנו? כשאנחנו לומדים, האם אנחנו דוחפים את הרב"ש עוד יותר ברוחניות, עוד יותר מפתחים אותו?

אם כך הכוונה שלנו, אז כן.

רואי: לשם מה מקובל צריך להמשיך לעלות אחרי שהוא כבר הסתלק מהעולם?

זה תמיד אפשרי.

רואי: האם הוא ממשיך לעשות תיקונים, וגם עכשיו הוא עושה תיקונים בבריאה?

כן.

דודי: איך אתה מרכז את המחשבות שלך בזמן הלימוד? אתה רוצה להעלות את הרב"ש, את בעל הסולם, אתה רוצה להעלות את הרב, אתה רוצה לחשוב על החברים, אתה רוצה לעשות נחת רוח לבורא, כל כך הרבה כוונות אתה צריך להחזיק, האם יש משהו שכולל את כל העסק הזה בפשטות?

כן.

דודי: מה?

כוונה כלפי הבורא, שאתה רוצה עלייה של כולם.

דודי: זה כבר כולל את כולם.

כן.

אילן: זה מדהים. יוצא שהפעולה שאנחנו עושים במחשבה, לוקחת גם אותנו למדרגה אחת גבוה יותר. כי זה שאנחנו עושים פעולה בכוונה נכונה, זה מעלה אותנו לאותו מקום.

כן, ודאי.

דודי: מצאתי קטע בספר שכתב פרבוס על הביוגרפיה של בעל הסולם. אשתו של בעל הסולם, רבקה, שלחה לראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון. לא יודע למה היא שלחה לו ומה הוא ענה לה, הפתיע אותי בכלל שהיא כתבה. אני אקריא לכם כי זה היה לי חדש.

היא כותבת אחרי שבעל הסולם נפטר: "עכשיו אני באה בבקשה לפני כבודו. אינני יכולה לדבר, ליבי מלא צער, מי ייתן ואף אחד לא ידע מזאת. כל שנותיי מאז שהייתי בת שבע עשרה עת שהכרתי את הרב זצ"ל, סידר איתי שאני אנהל את כל העניינים הגשמיים, וכי הוא יעבוד כל שנותיו בלתי ה' לבדו, וכך נמלא את המוטל עלינו בחיים. אבל אין מילים בפי לתאר עד כמה זה היה קשה בשבילי, אבל גם מילאתי בשמחה את תפקידי כי ידעתי שמזה תצמח ברכה לכלל, ומי כמו כבודו יכול להעריך זאת. את הכול עשיתי בניהול הבית וגידול ילדינו כדי לא להפריע לרב זצ"ל בעבודתו הקדושה ואף עזרתי לו. רבקה אשלג."

זה משנות ה-50.

מושי: היא כתבה לבן גוריון?

דודי: כן, לבן גוריון. הוא לא הסביר בספר למה היא כתבה, מה היא ציפתה לקבל, או אולי הוא ענה.

(סוף השיחה)