שיעור ערב 15.04.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שביעי של פסח
כתבי רב"ש, כרך א', "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" -
קטעים נבחרים מתוך המאמר
קריין: קטעים מתוך מאמר של הרב"ש "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים". קטע מספר 7.
"ידוע, שמשה ואהרן באו למצרים ודברו עם בני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם ממצרים. ועשו במצרים את כל המופתים, ומזה שראו את עשר המכות שקבלו המצרים, בטח שזה היה צריך לקרב את הכלל ישראל לקדושה, ולא לעשות פעולה הפוכה, שנפלו כל פעם לשער של טומאה יותר עמוקה, עד שהגיעו בזמן, שהיו צריכים לצאת ממצרים, היינו שהיתה צריכה להיות הכנה גדולה לקבל אור הגאולה, ולבסוף מה אנו רואים, באיזה מצב הם היו, בזמן קבלת אור הגאולה, במ"ט שערי טומאה, היתכן דבר כזה. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שענין גלות מצרים היה, בכדי להשיג כלים של המצרים. אבל רק בהשאלה. ואח"כ להחזיר להם בחזרה. כי הוא זצ"ל פירש, שענין זה, שהקב"ה אמר לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זו היתה הבטחה על הירושה. זאת אומרת, שיהיה להם צורך לקבלת השפע מהקב"ה. כי זה שרוצים לצאת מהשעבוד של המצרים, הוא יכול להיות רק על ידי עזרה עם נשמתא קדישא. אז ממילא כל פעם הם יהיו זקוקים לעזרת ה'. ומזה יהיה להם צורך כל פעם להמשיך מדרגות יותר גדולות."
העיקר מה שאנחנו רואים מכל הפסוקים, זה שאסור לנו להתפעל מדי מהמצבים הפרטיים שלנו. אני מבין, לא מבין, מרגיש, לא מרגיש, מתפעל או רדום, בא אלי איזה מצב שהוא משפיל אותי או ההיפך מצב רוח שמעלה אותי, אני לא צריך כל כך לשים לב למצבים האלו שהם יקבעו לי את המהלך בחיים. אני מתקדם. כמו שאני נוסע, אני נוסע באוטו ויש פתאום כביש הרוס ויש בו כל מיני פיתולים הוא לא בדיוק ישר, יש בעיות וגשם בדרך, פקקים, אני בכל זאת נוסע. לכן למטרה מגיע מי שהולך קדימה בעקביות. זה מה שרב"ש רוצה להגיד בעצם. רוב המקובלים, כל ההסבר שלהם, סך הכול מה הם יכולים להסביר? מה שאנחנו עברנו אנחנו איכשהו מבינים מתוך ההרגשה. מה שעוד לא עברנו אז אין לנו הרגשה, קשה לנו לדבר על מה שיהיה.
כמו ששמעתי משיעור בוקר ועד עכשיו, עד הרגע הזה, הרבה טענות מחברים שלנו בכל העולם שמשהו הם לא מרגישים, לא מבינים, אתמול והיום במיוחד, שיש איזה ערפול, יש איזה חוסר התמצאות. זה טוב. זה דווקא סימן של שערי טומאה, יציאה ממצרים שהיא קשה, שהיא נעשתה בחיפזון, בחוסר אונים ובחוסר ידיעה. ככה זה. האדם שתמיד עובר ממצב למצב, מדרגה לדרגה, בין הדרגות שהוא נמצא, הוא נמצא במצב שהוא לא יודע איפה הוא נמצא. יצא ממדרגה אחת, ממצב אחד, עוד לא נכנס למצב השני, נמצא תלוי בין שמיים וארץ, כך הוא מרגיש.
אני שמח מהמצבים האלה, כי כבר מתוך הניסיון הוא רגיל אליהם שזה קורה. וכל פעם זה קורה לסירוגין בין כן ולא, כן ולא, ואנחנו צריכים להתרגל לזה. לכן יפה שכך אתם מרגישים, אני דווקא שמח.
קריין: שוב קטע מספר 7.
"ידוע, שמשה ואהרן באו למצרים ודברו עם בני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם ממצרים. ועשו במצרים את כל המופתים, ומזה שראו את עשר המכות שקבלו המצרים, בטח שזה היה צריך לקרב את הכלל ישראל לקדושה, ולא לעשות פעולה הפוכה, שנפלו כל פעם לשער של טומאה יותר עמוקה, עד שהגיעו בזמן, שהיו צריכים לצאת ממצרים, היינו שהיתה צריכה להיות הכנה גדולה לקבל אור הגאולה, ולבסוף מה אנו רואים, באיזה מצב הם היו, בזמן קבלת אור הגאולה, במ"ט שערי טומאה, היתכן דבר כזה." אבל אי אפשר לעשות אחרת, שהם ייצאו ככה סתם? הם צריכים להיות באגו, בגילוי אגו גדול מאוד. ואז מתוך זה שקיבלו הכבדת הלב, ממש כמ"ט שערי טומאה, זאת אומרת כל הרצון לקבל שבהם התגלה ממש בצורה הגדולה ביותר, אז הם דווקא הבינו שחייבים לברוח מזה ולא מסוגלים, חייבים ולא מסוגלים, אבל מה לעשות? כדי להגיע למצב כזה צריכים להיות בהתמדה גדולה מאוד. לא לפחד משום דבר, רק קדימה. אבל קדימה לא מסוגלים. ואז במצב הזה שהם נמצאים מצד אחד במצב שאני חייב ומצד שני אני לא מסוגל לעשות צעד אחד קדימה, מה עושים? מה כתוב? "וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שענין גלות מצרים היה, בכדי להשיג כלים של המצרים. אבל רק בהשאלה. ואח"כ להחזיר להם בחזרה. כי הוא זצ"ל פירש, שענין זה, שהקב"ה אמר לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זו היתה הבטחה על הירושה. זאת אומרת, שיהיה להם צורך לקבלת השפע מהקב"ה. כי זה שרוצים לצאת מהשעבוד של המצרים, הוא יכול להיות רק על ידי עזרה עם נשמתא קדישא. אז ממילא כל פעם הם יהיו זקוקים לעזרת ה'. ומזה יהיה להם צורך כל פעם להמשיך מדרגות יותר גדולות."
מה הבורא הבטיח לאברהם שאברהם מבקש פתרון? הוא אומר "אלו שנמצאים עכשיו איתי יחד בבבל, איך הם יכולים עם רצון קטן כזה שלהם להגיע לקבלת אור אין סוף, לגמר התיקון? לא מסוגלים. מה לעשות?" אז הבורא אמר, "אל תדאג, אני אתן להם כאלו מצבים שהם יקבלו הגדלה, הגברת הרצון לקבל, מאוד גדול, מאוד חזק, עד כדי כך שאין להם ברירה. הם יצטרכו ממש לברוח ממנו ולא יוכלו, וכשלא יוכלו הם יבקשו ואז אני אציל אותם. זאת אומרת, אני חייב לחמם אותם למצב כזה שהם יראו בכמה רע הם נמצאים ושלא יכולים בכוחותיהם לברוח מזה, להינצל, ואז "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"1, יצעקו שלא יכולים יותר ואז אני אבוא ואציל אותם".
כל העבודה שלנו היא לנסות ולנסות להתעלות מעל האגו לחיבור. וכשאנחנו מגיעים למצבים שאנחנו לא מסוגלים אז להמשיך עוד קצת, אפילו שלא מסוגלים עוד קצת להמשיך, ולצעוק לבורא "תעשה את החיבור, תציל אותנו". כי בחיבור בינינו אנחנו מגלים את העולם הרוחני, את "ארץ ישראל" מה שנקרא, רצון שמכוון לבורא ובו הבורא. זאת השאלה. אז ודאי שצריכים לעבור את כל המצבים האלו שאנחנו בהם נכשלים בחיבור, וממשיכים עד כדי כך שאין יותר אפשרות. אבל כל פעם אנחנו בכל זאת מפעילים תפילה, לא מחכים שיבוא פעם מצב שאנחנו נרגיש שאנחנו ממש לא מסוגלים, אלא כבר מהתחלה, בואו נתפלל. כמו ילדים שצועקים, מבקשים, מנדנדים, ממש מוכנים לכל דבר. ואז אנחנו צריכים על ידי תפילות ותפילות כל הזמן, ריבוי פנייה לבורא שיעזור לי, כך כל אחד ואחד, שיעזור לנו להיות מחוברים בקבוצה וכך להגיע למצב של חיבור.
בחיבור אנחנו מגלים יציאה מהאגו שלנו, זה נקרא לצאת דרך ים סוף בחיבור. במבנה של החיבור אנחנו מגלים שאנחנו נכנסים מעבר למצרים, שמתחילים כבר להרגיש שהחיבור זה ההצלה. ובזה שאנחנו מגיעים פעם ראשונה לחיבור הראשון באחוריים שלו, אנחנו מבינים שאנחנו חייבים כאן כוח עליון שהוא יחבר בינינו ויתגלה בנו. זה נקרא כבר קבלת התורה. ואחר כך נלמד יחד מה הם המצבים האלו שאנחנו צריכים לעבור מיציאת מצרים דרך ים סוף לקראת הר סיני וקבלת התורה וכל הדברים שקורים בדרך. אנחנו נלמד כל צעד ושעל מה שכתוב בתורה, כי היא בעצם הוראה לדרכנו, מה אנחנו צריכים לממש על עצמנו בחיים שלנו.
אני מקווה שכבר נכין את החומר, ובכל השיעורים שאנחנו עכשיו באים, אנחנו צריכים לסדר אותם בצורה כזאת שאנחנו באים מפסח, שאנחנו יוצאים ממנו היום, בשביעי של פסח לספירת העומר. נראה לכולנו מה זו ספירת העומר, איך אנחנו סופרים את התיקונים האלו שאנחנו צריכים לעשות. ועל ידי התיקונים האלו אנחנו מגיעים למצב של ל"ג בעומר באמצע, ואחר כך לשער החמישים שבו אנחנו מקבלים את האור המיוחד הזה שנקרא "מתן תורה" וממשיכים הלאה. בקיצור נלמד יום יום מה אנחנו צריכים לבצע, כדי בהחלט לזכות ליציאה ממצרים בצורה מעשית, לרכוש בקשר בינינו מצב של העולם הבא.
שאלה: אם הכול קורה בתוך האגו, למה כתוב עם ישראל ומצרים בלשון רבים?
אלה הרצונות השבורים שלנו אחרי אדם הראשון. היה רצון אחד שהבורא ברא, ואחר כך על ידי פעולה מיוחדת הוא שבר את הרצון הזה להרבה חלקים, ומהרצון הזה ששבר נעשו חלקים רבים. בעיקר שני חלקים, זה נקרא אגו האגואיסטי, וחלק קטן מאוד שאומנם נמצא בתוך האגו אבל משתוקק לעל מנת להשפיע.
אתה צריך לקרוא את התורה מהתחלה. אנחנו עכשיו נמצאים כבר באיזשהו חלק שמדבר על עם ישראל במצרים ואיך הוא יוצא ממצרים הלאה. אבל מה שאנחנו צריכים, אם אתה רוצה, צריכים להתחיל את התורה מהתחלה, מבריאת העולם. נעבור על זה. דווקא אחרי פסח יהיו לנו כמה ימים שלא קורה שם שום דבר, אין לנו חומר מיוחד לכל יום ויום, יכול להיות שנתחיל ללמוד את זה מתחילה, מבריאת העולם עד אדם הראשון, אחר כך מאדם הראשון עד אברהם, ומאברהם שם מתחילה להיות שיטת התיקון, מתגלה, אז אנחנו כבר משם לומדים. מבריאת העולם עד אברהם נלמד. מבטיח לך.
אני מקווה שהחברה שלנו שאחראים על הלימוד הם רושמים את זה ויכינו לנו חומר.
שאלה: מה עושים במצב שיש אפיסת כוחות ולמרות כל הכניסות לשיעורים פתאום נופלת תרדמה במהלך השיעור?
זה "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". זה המצב הרגיל, מצב טוב. ייאוש מהכוחות, ייאוש מהדרך, ייאוש מהמטרה וכן הלאה. אז אתם צריכים לעבוד זה עם זה. "איש את רעהו יעזרו"2. מה הוא שואל אותי אם הוא תלמיד ולא יודע את זה? תזכירו לו את זה. רק על ידי זה שאנחנו מעוררים זה את זה, על ידי קנאה, תאווה, כבוד, מנענעים כל אחד את השני. במיוחד שאנחנו עכשיו מנותקים זה מזה, זה מצוין, אז כך אנחנו יכולים להתקדם. כך יכולים להתקדם.
אני דווקא מאוד נהנה מהמצב הזה, הוא נותן לנו אפשרות להתקדם יפה מאוד. תארו לעצמיכם מה יכול להיות יותר טוב? יותר טוב יכול להיות אם וירוס הקורונה הזה היה מכוון אותנו כך, מי שמתקרב לחיבור הוא בריא. מי שלא מתקרב בזמן לחיבור, הוא נעשה יותר חולה בווירוס הזה. וכל מיני כאלו דברים, עוד יבואו.
שאלה: אני לא מפספס שיעור כבר למעלה מעשר שנים ועובד בעשירייה בהפצה, בכל מה שאפשר. אני שומע שוב ושוב שרק בחיבור יוצאים ממצרים ומרגיש שלא יודע מה זה אומר חיבור, מה זה מבנה של חיבור. וכשאתה אומר חיבור, מה היית רוצה שנדמיין?
רצון אחד לכולם. אמנם שיש הרבה רצונות, אבל כשמתחברים, לרצון אחד.
נגיד שאנחנו רוצים לבנות בית אחד לכולם, אז כל אחד משתוקק לראות את הבית הזה כבר גמור ובו אנחנו יכולים יחד כולנו לשבת כאיש אחד. השתוקקות למצב כזה.
שאלה: לפעמים כך קורה שאדם לוקח משהו כהלוואה ולאחר זמן מסוים הוא מתחיל להרגיש את מה שלקח כהלוואה, כשלו ולא רוצה להיפרד ממה שהוא לקח.
איך אנחנו יכולים לשמור על עצמינו לא להישאר בכלים של המצרים?
לזה אל תדאג, אם אתה נמצא בסביבה, בחברים, בחברה, אז זה יעבוד עליך. כי סך הכול האור שממשיכים חברים, הוא ישפיע עליך ואתה לא תוכל לשכוח את הדרך ועל זה שאתה חייב לכולם.
אבל מגיעים ימים כאלה שחצי יום, כמה שעות, אתה נמצא כמו מנותק, לפעמים אתה נמצא בצורה כזאת שאתה לא יכול לשמוע שום דבר, שאתה פשוט לא שומע. מדברים, אבל אתה לא שומע. אתה מנותק בשכל או אתה מנותק ברגש, זה טבעי. זה ככה קורה, אנחנו מתפתחים. אלו הצורות של התפתחות.
לכן אין דאגה, הכול יבוא, העיקר להמשיך. מה שלא יהיה, העיקר להמשיך כמו רבי עקיבא בים הסוער שכל הזמן היה מרכין את הראש ובצורה כזאת הגיע לחוף.
שאלה: מה ההבדל בין החיבור שעלינו לעשות בעשירייה, שבו כולם קופצים למים של ים סוף ויוצאים ממצריים, לעומת החיבור שעושים במעמד הר סיני לפני מתן תורה. האם יש הבדל בין שני סוגי החיבורים האלו?
כל פעם השינוי יהיה רק בצורת החיבור, בעוצמת החיבור, באופן החיבור, רק בזה. ותמיד יש הבדל בין החיבורים, תמיד יש הבדל בין החברים, תמיד הכול בצורה דינמית כל הזמן משתנה.
שאלה: המצב הרוחני בנוי משני מצבים. אחד, שאני מרגיש שאין לי כוחות, שאני לא יכול ללכת קדימה. ויש מצב יותר מתקדם, שאני מה שיקרה בקבוצה, אני דוחף את הקבוצה קדימה, שהם תמיד יהיו בשיעורים, שיש לי רצון לתת להם תמיד, לקבוצה. רציתי לדעת אם זה המצב הנכון.
אני לא הבנתי מה המצב הנכון. אתה אומר, יש לי שני מצבים. אחד ושני. האם שניהם יכולים להיות יחד בבת אחת.
תלמיד: כן, האם שניהם יכולים להיות ביחד בי, בו זמנית.
כן. כי שניהם שייכים לשני רצונות, יותר פרטי ויותר כללי.
שאלה: ממה צריך להושיע אותנו? למה אנחנו צריכים לסבול ולמה צריכים להציל אותנו? אני מבין שכל זה הכרחי אבל מה השיטה כדי לברר שהולכים בכיוון הנכון? אולי לא ביטאתי נכון את השאלה.
אני אגיד לך במקומך, הבעיה היא שהנברא מרגיש רק בתנאי שהוא נמצא בין שני ההפכים, פלוס ומינוס. הבורא נמצא במצב אחד. הנברא חייב להיות בין שני מצבים, בין זה לזה. ואז הוא מרגיש את מצבו.
במידה ששני המצבים האלו הם יותר גדולים, יותר רחוקים, הנברא מרגיש יותר.במידה שהמצבים האלה קטנים, כמו לתינוק קטן, אז הוא מרגיש פחות. לכן אנחנו צריכים להיות כלולים מירידות ועליות.
והירידות לא נעלמות, אנחנו אוספים אותן בקו שמאל. והעליות, אנחנו אוספים אותן בקו ימין. ואז אנחנו מגיעים למצב ששניהם, ממש זה כנגד זה, מגיעים עד שמתגלה כל הרע שהבורא ברא וכל הטוב מעל זה ואז אנחנו מגיעים לגמר התיקון. שיש רע ומתוקן. אבל הרע קיים הוא לא נעלם, אפילו בגמר התיקון. כי אם לא היה, אז לא היה תיקון. על מה תיקון?
לכן אנחנו צריכים תמיד לעבור שני מצבים ולהסכים מראש שאנחנו עוברים אותם עוברים ועוברים רק מוסיפים אותם, אוספים אותם. אוספים ואוספים עד שיהיה לי ביד כל מה שאני אספתי, כמו שאני יוצא לאוצר המלך ומוסיף, יוצא משם ומוסיף.
אבל אני לא יודע שאני מוסיף, כי אם הייתי יודע לא היה לי צער, לא היה לי חיסרון. לכן מוחקים מה שהיה קודם. אנחנו לא יודעים מה שאנחנו כבר עברנו. עברנו כבר הרבה דרך ויש לנו באמת כבר הרבה בקופסה שלנו, אבל אנחנו לא יודעים, רק בסוף. למה? אחרת לא יהיה לנו צער ורק בסוף אומרים זה שלך, ששפכו ממך זה שלך ואתה יכול עכשיו לקחת את הכול.
שאלה: האם יש לנו איזה מדד לבדוק עד כמה אני מחובר עם החברים בעשירייה?
לא. אין ולא צריכים, כי אני צריך להשתוקק תמיד למצב אינסופי בזה, להיות כ"איש אחד בלב אחד" ממש.
שאלה: נניח שהחזרנו את הכלים למצרים ואנחנו יודעים שאחרי זה מגיעים עוד כלים ועוד ירידות. ממי אנחנו מקבלים כלים במדרגות היותר גבוהות? איפה שואלים כלים אחרי שכבר יצאנו ממצריים?
כל הכלים מתגלים מאותם הכלים שאנחנו לקחנו ממצריים. כשאנחנו לקחנו אותם, אנחנו לא תיקנו אותם. רק ברחנו עם הכלים של המצרים, עם הכלים הלא מתוקנים, מקולקלים, שכולם הם על מנת לקבל. ואז מתקנים אותם, במצרים אי אפשר לתקן אותם. יוצאים עם כל הכלים עם הרצונות לקבל בעל מנת לקבל ואז מגלים אותם ומתקנים בעל מנת להשפיע.
תלמיד: כתוב פה שאנחנו רק משאילים את הכלים ואחרי זה מחזירים להם את זה בחזרה.
זה נקרא "השאלת הכלים". כי אתה לוקח רק את הרצון והכוונה על מנת לקבל אתה זורק ומרכיב על הכלי על מנת להשפיע. זה נקרא "השאלה". הכלי הוא לא רצון, הכלי זו כוונה. אז כלים מקולקלים, זה כוונות מקולקלות. מתקנים את הכלים המקולקלים, זה נקרא שבמקום על מנת לקבל, אנחנו עובדים בעל מנת להשפיע וכך מתקדמים.
שאלה: המקובלים אומרים שהעבודה היא השכר. האם זה להשפיע על מנת להשפיע, או שזה כבר לקבל על מנת להשפיע?
שאלה מאוד יפה. להשפיע על מנת להשפיע זו רק הכנה, זה רק תיקון. העבודה האמתית היא בלקבל על מנת להשפיע. זו העבודה האמתית, כי בזה אתה באמת נותן, דומה לבורא. בזה שאתה נמצא בלהשפיע על מנת להשפיע בדרגת בינה, אתה לא דומה לבורא.
בזה שאתה מקבל מהבורא ונותן לאחרים, אז כבר אתה בזה כבר מקבל על מנת להשפיע. ובזה אתה דומה לבורא. שאלה יפה, יפה מאוד.
שאלה: הדוגמה שנתת על זה שאנחנו יחד צריכים לתאר את הבית המשותף שלנו, את הכלי הזה המשותף, איך לגשת לזה יותר נכון, איך לממש את זה נכון בינינו בעשירייה?
אני לא יכול להגיד, פשוט צריכים כל הזמן לנסות לחיבור, עוד יותר ועוד יותר ולשמוע מה החברים אומרים ואיכשהו להתכלל ולהתכופף. וזאת בעיה, בעיה גדולה מאוד שהבורא בסופו של דבר עוזר. הבורא בסופו של דבר עוזר.
חייבים לקבוע זמנים לפנייה לבורא, לבקשה, שיעזור לי להיות מחובר עם חברים. כמו שרב"ש כותב, שחייבים בפועל להכניע את עצמו כלפי החברים, ממש להשפיל את עצמו. יש כאן עבודה, צריכים לקרוא מה שהוא כותב.
שאלה: מה זה אומר לקבוע זמנים. נגיד עכשיו במצב שלנו, מה היית מייעץ?
מה הייתי מייעץ? בזמנים שעכשיו דווקא הבורא נותן לנו אפשרות לא לעבוד ולהיות עם הרבה זמן פנוי, שאנחנו נקרא שוב מה שרב"ש כותב על החברה, על העשירייה. שזה דבר מאוד חשוב. ודאי שאנחנו לא רוצים את זה ודוחים את זה מכל וכל ושוכחים על זה, אבל אין ברירה אנחנו צריכים כאן ממש להרכין את הראש ולקבל את זה כאין ברירה כחייבים, כחייבים ככה זה.
שאלה: מה משמעות התכונות של כסף וזהב שלוקחים ממצרים?
כסף וזהב זה חסדים וחכמה. זה העניין של כסף וזהב, כלי כסף וכלי זהב. רצונות שהם לאור החסדים ורצונות שהם לאור החכמה, זה כלי כסף וזה כלי זהב.
קריין: ציטוט מספר 8 מתוך המאמר.
"לאחר ביאת משה ואהרן עם בשורת הגאולה, שהם יוצאים עכשיו מהשעבוד, שלא היו יכולים לעבוד עבודת הקודש, שמחו עכשיו עם הבשורה הזו, ולא צריכים לשום הפלגות של טעמי תורה וטעמי מצות. אלא הם היו שמחים בזה לבד, היינו ממה שיכולים עכשיו לקיים בבחינת מעשה לבד, מזה היה להם סיפוק גמור, והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כמו שכתוב "הם צועקים לאמר, נלכה נזבחה לאלוקינו" (שמות ה', ח'). נמצא עכשיו, כשהם יוצאים מגלות מצרים עם כלים, שלא צריכים כלום, אלא כמו שכתוב "ויאמן העם וישמעו", ואין להם שום צורך לירושת הארץ, שהקב"ה הבטיח לאברהם, כמו שכתוב "כי ידוע תדע, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", שענין הגלות היה בטיחות, שיהיה להם צורך לקבל את הטוב והעונג, שהיא בחינת ירושת הארץ, שהקב"ה אמר לתת לזרעיו, ועדיין אין להם כלים לזה, אלא שהם מסתפקים במיעוט. ומשום זה "ויאמר ה' אל משה, דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו, ואשה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב". ולפי מה שפירש אאמו"ר זצ"ל, צריכים לפרש, שהכוונה היא, שיקחו את הכלי כסף וכלי זהב, מה שיש להמצרים. זאת אומרת, שיקחו את הרצונות והכסופים, שיש להם, היינו כל הקושיות, שהיו להם על דרך של עם ישראל."
שאלה: איזה כלי כסף יש למצרים?
רצונות לקבל של אור החסדים על מנת לקבל, זה נקרא "כלי כסף". רצונות לקבל של אור החכמה על מנת לקבל נקראים "כלי זהב"
שאלה: מה המשמעות שלא צריכים תורה ומצוות ורק מעשה מספיק להם, אחרי שמשה ואהרון הגיעו?
כי כל התורה ומצוות זה שאנחנו לוקחים את הרצונות לקבל ומתקנים אותם בכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא שאנחנו עובדים על הרצונות שלנו. התיקונים האלה הם נקראים "מצוות", כי מצווה עלינו להפוך רצון לקבל לעל מנת להשפיע. ועושים את הפעולה הזאת על ידי האור העליון שנקרא "תורה". זה נקרא לעשות מעשי תורה ומצוות.
תלמיד: כתוב שאחרי שמשה ואהרון הגיעו הם שמחו שהם לא צריכים תורה ומצוות, כי המעשה עכשיו מספיק להם.
כן, כי הם יכולים עכשיו לעשות את הכול במעשה. בזה הם שמחים, שסופסוף הגיעו למצב שיכולים לעשות את כל הפעולות האלה במעשה.
שאלה: נראה שכל מה שהם לקחו מהמצרים, זה רק כדי להקריב קורבן לה'. למה הם עשו זאת?
אבל אין לך שום אפשרות לעשות פעולה כלפי הבורא, אם לא יהיו לך רצונות לקבל. ושהם יהיו על מנת לקבל ואתה נהנה מעל מנת לקבל, אבל כדי להשפיע לבורא אתה הופך את זה לעל מנת להשפיע ואז אתה מגיש את זה לבורא. הכלים בעצמם לא חשובים אלא חשוב היחס שלך לבורא ולכן אתה לוקח את הכלים האלה ומראה לבורא עד כמה אתה רוצה לעשות את זה בשבילו. זה מה שקורה.
הרצונות לקבל עצמם, אין בהם חשיבות, אפילו כוונות זה לא חשוב, אין בהן חשיבות, רק היחס של הבורא, היחס שלך לבורא, זה חשוב. אבל איך אתה יכול להראות אותו, איך אתה יכול להוכיח שיש לך יחס לבורא של השפעה ואהבה כמו היחס שלו אליך, שאז אתם מגיעים לדבקות, איך אתה יכול לעשות את זה?
זה אך ורק כשיש לך רצונות והם על מנת לקבל וגם הכוונות כאלה, ובכולם אתה מלוכלך ובכולם אתה הפוך. רק על ידי העבודה הזאת אתה יכול להראות. אבל אחרי שאתה מגיע לזה אין לך שום צורך לא ברצונות ולא בכוונות, הכול כאילו לא קיים. העיקר שהגעת למצב שאתה נמצא בדבקות עם הבורא.
שאלה: מדוע הנביאים תיארו את זה בשפה כזאת, דווקא שאנחנו לוקחים כלים של מצרים. לא מדברים על זה שלוקחים כלים של יוונים, או של ערב רב, או של רומאים. למה מדובר על זה שדווקא לוקחים כלים של מצרים, מה מיוחד בזה?
מיוחד שהרצון לקבל על מנת לקבל שהוא ממש הפוך מרצון של הבורא, היה נמצא בעם המצרי דאז, שהיה אז באותם הזמנים. אחר כך זה הסתלק, אין עם מצרי היום, היום זה משהו אחר לגמרי, אחר כך באו לשם עמים אחרים ומזה נעשה עם המצרי המודרני הנוכחי. העם המצרי שהיה אז בימי פרעה אלה היו מצרים אחרים לגמרי, זה לא מה שנשאר היום.
קריין: בבקשה. קטע מספר 9 מתוך מאמר "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" של הרב"ש.
"כשעם ישראל היו שומעים את הלשון הרע של המצרים, שדברו סרה על דרך של השפעה, היו בורחים מהם, היינו שהיו בורחים מהמחשבות האלו, בזמן שהיו באים לבלבל את המחשבות של בני ישראל, ולהשפיע דעותיהם ללבות בני ישראל. ומשום זה שהקב"ה היה יודע, שהם לא ירצו לשמוע את השאלות והקושיות של המצרים, שהיו שואלים את הקושיות מי ומה, אבל אין להם כלים, לתת להם את הרכוש הגדול, כי אין אור בלי כלי, היינו שלא יכולים לתת לאדם דבר, שאין לו רצון לזה, לכן אם ישאל את בני ישראל, מה אתם רוצים, שאני אתן לכם, בטח הם יגידו, אין אנו רוצים ממך שום דבר, אלא להיפך, אנחנו, כל שאיפתנו היא לתת לך, ולא שאתה תיתן לנו. אם כן איך הם יכולים לקבל את הטוב והעונג, הנקרא רכוש גדול, שזה נקרא, שהוא רוצה לתת להם בחינת נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה. הלא אין להם צורך בזה."
תתארו לעצמכם שיש אמא שיש לה כל טוב, והיא רוצה לתת לתינוקות, לילדים, לחלק. יש לה ילדים, הרבה ילדים, נשואים ונכדים וכאלו וכאלו, היא רוצה לתת לכולם, אבל הם לא רוצים לקבל. אלא יש בעיה, הם רוצים לקבל, אבל מתביישים, או שהם כן רוצים לקבל ולא מתביישים, אבל הם רוצים להחזיר לה את זה באיזו צורה.
מה יש כאן לעשות, איזה צורות יחסים אנחנו יכולים עוד לבנות כדי שיהיה לנו ברור מה אנחנו עושים עם הבורא ומה הבורא עושה איתנו. איך לבנות יחסים שאנחנו נהיה הכי קרובים לאמא ואמא אלינו. תנסו לבנות ותראו שאתם מגיעים בדיוק לחכמת הקבלה. אם אתם באמת רוצים לבנות יחסים שהם לגמרי לגמרי אידאלים, אז תראו שאין לכם ברירה, אתם מגיעים לחכמת הקבלה. שכל אחד צריך לקבל וכל אחד צריך לתת בצורה שווה, עד כדי כך שנפגשים אחד בתוך השני, אבל על ידי קבלה והשפעה. לזה אנחנו צריכים להגיע בסך הכול.
הדבר הוא מאוד פשוט, לכן מה עשה הבורא מתחילת הבריאה, הוא אומר "בראתי יצר הרע". עכשיו אפשר לעבוד על זה ולהגיע למצב שאנחנו מנותקים, אפילו שונאים זה את זה, ולאט לאט מתחילים להתחבר זה לזה ומבינים עד כמה אנחנו זקוקים זה לזה, עד כמה אנחנו יכולים להשפיע זה לזה. שדווקא השפעה אחד לשני היא מביאה לתענוג מרחוק, מהדברים ההפוכים, מהדברים ההפוכים מגיעים, ומה שהיה קודם לא נעלם אלא הכול נבנה על מ"ט שערי הטומאה. לכן חייבת להיות "מצריים", זאת אומרת המצב הזה שמתגלה כל הרע הנורא ועליו בונים את כל הטוב.
שאלה: מה ההבדל בין מה שהם רוכשים במשך 400 שנה לבין מה שהם מקבלים מהמצרים ממש לפני היציאה.
במשך 400 שנה הם מקבלים מהמצרים רצון לקבל יותר ויותר גדול. פרעה דואג לזה שהם יתכללו, שיגדל בהם רצון לקבל. היהודים, עם ישראל במצריים, היו יותר אגואיסטים מהמצרים, היו יותר מוצלחים מהמצרים באגו שלהם. כמו שהיום עם ישראל בעולם שלנו, מתוך האגו שלו, מתוך כל הגישה שלו הוא מצליח. מסתובב, מצליח. זה במשך 400 שנה. והתיקונים מתחילים להיות מעשר המכות והלאה.
קריין: ציטוט מספר 10.
"רצה הקב"ה, שעם ישראל יקחו את הכלים של המצרים, היינו השאלות והקושיות וכל רצונותיהם, שזה כלים של המצרים. אבל לא שבאמת הם יקחו את הכלים האלו, אלא שזה יהיה רק בתור שאלה. זאת אומרת, שהם יקחו הכלים של המצרים רק בכדי שיהיה להם צורך למלאות את החסרונות האלו, אבל לא שבאמת ישארו הכלים אצלם, כי הכלים, היינו המחשבות והרצונות האלו, לא שייכים לעם ישראל, אלא זהו רק שאלה לפי שעה. ואח"כ להחזיר להם. שהמשמעות היא, שאח"כ, היינו לאחר שקבלו המילוי, מה ששייך להשאלות האלו, שדוקא על ידם יש יכולת להשפיע להם המילוי. וזה דומה, כאילו הם קיבלו האורות השייכים לכלים שלהם, שנקרא "כלי קבלה בעמ"נ לקבל". אבל תיכף זרקו את הכלים שלהם, אלא שהשתמשו עם האורות, השייכות להכלים שלהם, אבל קיבלו הכל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו."
זאת אומרת לא משתמשים באותם הרצונות על מנת לקבל, אלא הופכים אותם בעל מנת להשפיע. זה נקרא שהכלים הם כבר אחרים, שבמקום שמשתוקקים לאיזשהו אור על מנת לקבל קטן שימלא אותם, הם משתוקקים לאור של נרנח"י, כדי שיוכלו להשפיע ומזה ליהנות. זה תענוג אחר לגמרי. אין לזה מילים כל כך. משתמשים בכלים שהם לא נקראים כלים של המצרים. זאת אומרת, רצונות כן, אבל את הכוונות מחליפים, ואז מגיעים להזדהות עם הבורא.
שאלה: אנחנו צריכים להגיע למצב של לקבל על מנת להשפיע. באיזה מצב נמצא הבורא?
הבורא נמצא בהשפעה השלמה. וגם אנחנו צריכים להגיע לאותו מצב. גם אנחנו. זאת אומרת, הבורא נמצא במצב של השפעה טהורה, ואנחנו צריכים להגיע מעל לרצון לקבל שלנו למידת ההשפעה הטהורה, השלמה, גמר תיקון.
שאלה: איזו כוונה אנחנו צריכים להחזיר למצרים?
אנחנו לא צריכים להחזיר למצרים שום דבר. רק קיבלנו משם כלים מלוכלכים, כלים מקולקלים, ואנחנו צריכים לתקן אותם. במצרים עצמו אנחנו לא יכולים לתקן את הכלים האלה, כי אנחנו נמצאים בשליטה של על מנת לקבל, בשליטת פרעה, אלא אנחנו צריכים לתקן אותם ביציאה ממצרים. לכן אנחנו יוצאים ממצרים כדי לתקן את הכלים של המצרים. קח את הכלים של המצרים, תתקן אותם, תקבל מה שנקרא "ארץ ישראל".
שאלה: הקבלה הזאת בעל מנת להשפיע שדיברת עליה, האורות האלה, האם ניתן לתאר אותם כך שאנחנו בעשירייה נמצאים יחד בבקשה, אבל לא רוצים לקבל שום דבר מהבורא, אלא נהנים מהחיסרון עצמו, שיש לנו עכשיו אפשרות לפנות אליו?
זה עדיין נקרא "להשפיע על מנת להשפיע". שיש לכם תענוג מזה שאתם נמצאים יחד ומכוונים את עצמכם לבורא, אבל זה עדיין לא בפועל ממש שאתם יכולים לגשת לבורא בלתת לו רצון שימלא, זו דרגת "הבינה", להשפיע על מנת להשפיע. אתם כבר צריכים להתחיל לקבל הארה כזאת.
שאלה: האם אדם שיוצא ממצרים לא סובל יותר מעל מנת לקבל, אלא יש לו צמצום על כל הרצון לקבל?
אם הוא יוצא ממש ממצרים, הוא מתחיל לגלות רצונות שיוכל לעשות עליהם צמצום, שלא יהיו על מנת לקבל, ועוד יותר מזה. כן. אלה התיקונים.
שאלה: אם עם ישראל בצאתו ממצרים לא היה לוקח את הכלים של מצרים, האם הוא לא היה יכול לצאת ממצרים, האם הוא חייב את הכלים האלה בשביל לעבור את הים האדום, כדי לצאת ממצרים?
אז איך הוא היה יוצא? מה זה נקרא "לצאת"? עם ישראל ביציאה מממצרים זה אנחנו עכשיו, כל קבוצת בני ברוך, שאנחנו משתדלים לצאת ממצרים, מעל מנת לקבל, מהאגו שלנו. משתדלים לצאת. זה אנחנו. אבל אם אנחנו נצא ללא רצונות, אז עם מה אנחנו נתקדם הלאה? לכן אנחנו לוקחים את הרצונות המקולקלים האלה ממצרים וממשיכים. זה מה שאנחנו יכולים לעשות. זה נקרא עם ישראל שיוצא ממצרים, שיש נטייה לבורא, עם הכלים המקולקלים. בצורה כזאת אנחנו יוצאים מהמצב הקודם שנקרא "מצרים", שהיינו בעל מנת לקבל, ורוצים להתחיל לעבוד עם הכלים האלה, עם הרצונות האלה בעל מנת להשפיע.
שאלה: כשמחזירים את הכלים למצרים מה הרווחנו מזה? מה נשאר לנו?
הרצונות נשארים, את הכוונות מחליפים מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זה נקרא "שמחזירים". רק כוונות. הכלים נשארים מפני שאנחנו צריכים לבנות על הכלים האלה כוונות חדשות.
תלמיד: אז לא באמת מחזירים.
לא, זה נקרא שמחזירים. אל תגיד שלא מחזירים, זה לא חשוב. העיקר שאנחנו בונים כוונות חדשות, כי את הכוונה אתה צריך. הבורא לא צריך את הכלים, את הרצונות, הוא צריך כוונה על הרצונות. שיש לך כוונה להשפיע לו כמו שהוא משפיע לך, ועם זה אפשר להגיע לדבקות.
תלמיד: האם כשמחזירים למצרים את הכלים, זה משפיע על המצרים או שזה בכלל לא חשוב?
זה לא חשוב.
שאלה: אם אני מבין נכון פעם העולם היה במצב של בבל כללי, והיום העולם נמצא במצב של מצרים כללי. האם התפקיד שלנו הוא להסביר לאנושות איפה היא נמצאת כדי שיבינו את כל התהליך, האם אני מבין נכון?
אני לא חושב שזה אפשרי להסביר. אני חושב שמה שאנחנו צריכים זה ללכת לפי המצב הנוכחי של העולם, ולהסביר לאנושות שהחיבור הטוב בין כולם, במקצת שנתקרב לזה, הוא יביא אותנו לחיים טובים. להתחיל לבלבל אותם עם התורה, עם מצרים, עם ישראל, עם בבל, מי יבין את זה ומי ירצה להבין? ויש כל כך הרבה אגואיסטים ואינטרסנטים למיניהם. אני לא ממליץ.
רק לדבר על החיבור, וגם להסביר במה ההזמנה שלנו לחיבור שונה מכל יתר ההזמנות לחיבור שממליצים האחרים. שאצלנו החיבור צריך להיות למעלה מהאגו, זאת אומרת שאנחנו צריכים להתחבר ולדרוש מתוך העשירייה, מתוך מסגרות כאלה, לדרוש שאנחנו נהיה למעלה מהאגו שלנו, ועל ידי זה נוכל להינצל מכל הווירוסים ומכל הדברים.
שאלה: האם הכלים בעשירייה הם של השפעה, האם הם של קבלה, או כלים של שניהם ביחד?
גם וגם. בעשירייה יש לך הכל, רק תלוי עד כמה זה כבר מתגלה. יכול להיות שמתגלה רק חלק קטן, ועוד יותר ועוד יותר, אבל כך זה מתגלה, בהדרגה.
שאלה: האם יש קשר, או מה הקשר בין הכלים שאנחנו שואלים מהמצרים ביציאת מצרים ואחרי זה מתקנים אותם בתהליך התיקון, לבין הרשימות שמתגלות במדרגות של התיקונים, אנחנו לומדים שהרשימות מתגלות בכל מדרגה חדשה. האם יש קשר בין הדברים?
זה בדיוק אותו דבר.
שאלה: משה למד אצל יתרו 40 שנה, כי יתרו לימד אותו איך לחלק את העם לעשיריות, למאות, ואחר כך הוא חזר למצרים. איך זה התרחש שם, הם כבר התחילו לעבוד שם בעשיריות או רק ביציאה ממצרים?
את זה אנחנו צריכים ללמוד, זה לא פשוט. אנחנו נצטרך ללמוד את זה, אין לזה הרבה מקורות, ואני לא אוהב בלי מקורות להסביר מה שנראה לי. מי אני שאני אלך לפרש עכשיו דברים כאלה. אבל מה שאני עושה, אני מכין אתכם כדי שאתם תשיגו את כל הדרגות הגבוהות האלה, ומתוכן תוכלו גם להבין בעצמכם מה קרה במצרים, בבבל, עם כל הדברים האלו. אני לא אוהב לספר בלי להסתמך על המקורות.
שאלה: ברגע שאני מחזיר את הכלים אני מגיע למצב ש"על כל פשעים תכסה אהבה"?
יכול להיות, לא יודע. כשאתה מחזיר את הכלים אתה כאילו השתמשת בהם כדי להשיג כוונה על מנת להשפיע, והרצונות בעצמם לא חשובים, העיקר זה הכוונה. לכן אתה יכול להחזיר אותם. אתה מגיע לאותה הכוונה כמו שהבורא כלפיך, ואז בכוונה אתם מחוברים ומשתווים.
שאלה: כיצד לאחד את הרצונות השונים בעשירייה? לחברים יש רצונות שונים, חסרונות שונים, איך לאחד אותם כדי להאיץ את ההתקדמות?
להשתדל לקרוא כתבי רב"ש על החברה ויחד לדון עליהם. לקרוא מאמר, לעשות סיכום בכמה משפטים, ולקבוע שהיום אנחנו עובדים כדי לקיים את זה. ואחרי כמה שעות להיפגש בזום ושוב לבדוק, האם אנחנו נמצאים בזה, האם אנחנו מתקדמים בזה. וכך ממש לעשות יום יום. בהצלחה.
שאלה: בעשירייה הברור של עבודת מצרים נראה יותר ברור מאשר כשעובדים בהפצה. האם כשעובדים בהפצה כלפי העולם אנחנו יכולים להוסיף גם כוונה כדי שזה יעזור לנו בתהליך של אותה עבודה, או שזה לא קשור ואני סתם מתבלבל?
אני לא יודע מה אתה שואל. להוסיף את חכמת הקבלה בהפצה?
תלמיד: לא. כשאנחנו בעשירייה צריכים להתחבר, יש דחייה, מתוך זה אנחנו יכולים לגלות תפילה לצאת ממצרים. כשאני עובד בהפצה אני מרגיש בכלל אחרת, שאני בא עם הצדק להסביר לעולם, אלו לא אותן תחושות כמו שאני עובד בעשירייה. אני שואל אם בעבודה בהפצה יש אפשרות להתכוונן אחרת, כדי שיהיה סוג של תהליך בירור איך אני מרגיש כלפי העולם כדי שנגיע לאיזושהי תפילה מסוימת?
נראה לי שאתה מבין מה שהוא שואל.
תלמיד: הוא אומר שכשאנחנו יוצאים להפצה אנחנו באים עם איזה צדק כלשהו, עם איזו תפיסה כלשהי כלפי חוץ. איך אפשר להוסיף כוונה בהפצה שלנו? זו עבודה אחרת מאשר עבודה בעשירייה.
כוונה שאנחנו מוסיפים לעשירייה בהפצה, היא שאנחנו מתכוונים לתיקון הכללי של העולם. עשירייה זו עשירייה, שם זו הנשמה שלי. אני קודם כל צריך לייצב אותה ואני צריך לדאוג ממש לה, כי בלי זה אין לי מעמד רוחני. אני קובע את הקשר שלי עם הבורא, אני קיים כיחידה רוחנית במידה שאני נמצא בעשירייה רוחנית. ואם אני לא נמצא בעשירייה רוחנית עם החברים שלי, אני לא קיים ברוחניות. אני יוצא להפצה, אני עושה כל מיני דברים אבל הכול זה במישור הגשמי בלבד.
אך ורק כשאנחנו מגיעים בתוך העשירייה לחיבור הדדי ויש השפעה הדדית בינינו, ואנחנו כל הזמן רוצים שההשפעה הזאת היא תגדל, ואנחנו פונים לבורא שהוא יסדר את זה, במידה הזאת אנחנו יכולים להמשיך בהתקדמות להפצה בעולם.
גם לפני זה אנחנו יוצאים להפצה לעולם, כי יש דרך ארוכה בהפצה לעולם, אנחנו יכולים לעבוד על זה שנים, אפילו שאנחנו לא נמצאים עכשיו עדיין ברוחניות, אין עשירייה רוחנית עדיין, אבל בכל זאת אנחנו משפיעים לעולם, ובזה הבורא מתייחס אלינו בצורה מיוחדת. כי עד כמה שאנחנו מקבלים מהעולם חסרונות ורוצים לספק אותם, אנחנו פנים לבורא והבורא נותן לנו יותר ידע, יותר שכל, יותר רגש כדי שנגיע להשפיע לעולם, לתיקון העולם.
תלמיד: השאלה היא כזאת, אופי העבודה בתוך העשירייה ואופי העבודה כלפי הפצה זאת צורה שונה, זאת צעקה שונה. מה ההבדל בכוונות האלה, מה צריך להיות כלפי חוץ?
זה נקרא "מ"ן ראשונים" ו"מ"ן שניים". חיסרון שאני עובד עם העולם זה חיסרון חיצון, כלפי התחתונים. חיסרון שאני מעלה אותו, ומעצמי מעלה מ"ן גם לבורא, זה כבר מ"ן אחר. אנחנו למדנו, כל הזמן ציירתי את זה.
קריין: ספר פסח עמ' 214, מאמר של רב"ש, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא" בעבודה", טור א', פסקה שנייה שמתחילה במילים, "אולם בזמן שהאדם". המאמר מופיע גם בכתבי רב"ש כרך ב', עמ' 1146 בטור ב'.
"בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור.
והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל אלקים", אז ה' הוציא אותם מגלות מצרים.
כלומר, היות שעם ישראל היו מרגישים את השעבוד, ורצו לברוח מהגלות הזאת, מה שהמצריים היו מעבידים אותם, כשבאו לנקודה החשובה הזו, היינו שהיו מרגישים את שפלותם, אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שעם ישראל כשהיו במצרים, כבר היו במ"ט שערי טומאה. ואז הוציא אותם הקב"ה ממצרים.
שפירושו כנ"ל, שכבר באו בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. אז הוציא אותם הקב"ה.
נמצא, בזמן שהאדם רואה, איך שהוא בתכלית השפלות, והוא צריך להאמין אז, שדוקא עתה הוא הזמן, שה' יקרב אותו, ואם האמונה אינה מאירה לו אז על המקום, אז הוא בורח מהמערכה.
נמצא, שכל סדר היגיעה שהוא נתן, כאילו היה בחינם. אבל אח"כ נותנים לו עוד הפעם מלמעלה התעוררות, ושוב שוכח מה שהיה לו בזמן הירידה, ושוב הוא חושב, שכבר לא יהיו לו ירידות, וחוזר חלילה. והאדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.
וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.
ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע. ואז, כשהאדם מקבל את הרצון להשפיע מהקב"ה, אז האדם נעשה שלם עם ה', כלומר שזוכה לבחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד".
ואז האדם נבחן ש"אין בו מום". כי כל המומים שיש באדם, הוא שיש לו מחשבות רעות על רוחניות. כלומר, במקום שהאדם צריך להרגיש את חשיבות דקדושה, שזה דבר חשוב מאוד, בזמן שהאדם רוצה להתבטל אליו, שיש לו בחינת אהבת ה' מחמת השתוקקות לה', ואצלו הוא להיפך, היינו שהוא מרגיש את התנגדות הגוף. וכל זה הוא מחמת חסרון אמונה בגדלות ה'. ואיך יכולה להיות מציאות, שיתקרב לה' עם המומים שיש בו. וזהו ששאלנו, איך אמרו שמי שיש לו מום, לא יקרב. היינו, שכבר אין לו שום בחירה, שיוכל לבוא להתקרבות ה'. היינו, לא עליו נאמר "ובחרת בחיים". היתכן לומר כך.
אלא בעבודה יש לומר, כי "מום" נקרא חסרון, היינו חסרון באמונת ה'. ממילא "כל אשר בו מום, לא יקרב" לא יכול להתקרב לה'. אלא צריכים מקודם לתקן את מומיו, היינו שיעשה מעשים טובים על הכוונה שיזכה לאמונת ה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב."
קריין: החברים מזכירים שאמרת קודם שנעשה סדנה.
כן, בבקשה שיארגנו סדנה. יש לנו קבוצה שלמה שצריכה לעסוק בזה. קבוצת מיקוד תארגנו סדנה.
תלמיד: מה השאלה רב?
השאלה, "איך אתם מארגנים סדנה?". קריין תקרא להם איזה קטע, ושהם יתחילו לשאול את כולם ולדון עם כולם.
קריין: קטע מספר 12, מתוך מאמר של רב"ש א', מאמר "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת".
"כתוב בהגדה של פסח, שיציאת מצרים היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר".
היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו.
ואז מתחיל הענין של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו "אני הוא ולא השליח". ואז נגאלו ויצאו ממצרים.
ובזה נבין מה שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל היו לפני יציאת מצרים במ"ט שערי טומאה, ואז נגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה מחכה עד זמן הזה, שיהיו בתכלית השפלות. ולפי הנ"ל יש להבין, כי מטרם שראו את מצבם השפלות האמיתית, שחזרו אחור ולא הצליחו להתקדם לצד הקדושה, הבינו אז, שאין שום שליח יכול לעזור להם. וממילא, ויצעקו אז רק לה', שהוא יעזור להם. לכן כתוב "אני הוא ולא השליח". וענין שהוא בעצמו גאלם והוציאם מהגלות, פירושו, שהשיגו, שאין בעולם שום שליח, אלא הכל עושה הקב"ה."
(הרב"ש, מאמר 8 "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת" 1987)
תוציאו משם כמה שאלות ותתחילו לדון ביניכם.
תלמיד: שאלה אחת, איך הופכים חוסר אונים אישי לצעקה משותפת? ושאלה שניה, איך אנחנו מגיעים להכרה שרק ה' יכול להושיע אותנו?
תתחילו לשאול את כל האנשים ושכל הקבוצות, כל העשיריות ידברו על זה. רק השגיאה הראשונה והחמורה ביותר היא ששואלים שתי שאלות. בזה יש בלבול וחוסר הבנה מה לעשות.
תלמיד: היו שתי אופציות.
אין דבר כזה שתי אופציות, מתי שמעתם ממני שתי אופציות? אין דבר כזה באף מקום. תשאלו שאלה אחת ושכולם יקבלו את השאלה הזאת וידונו עליה. איזה שתי אופציות? אני אף פעם לא ראיתי דבר כזה, לא אצל רב"ש ולא באף מקום, מה זה שתי אופציות? זה סגנון אמריקאי.
סדנה
איך הופכים חוסר אונים אישי לזעקה משותפת של העשירייה?
*
אני מבקש תשומת לב לרגע. נניח שמחר אני לא יכול להעביר שיעור מסיבה כלשהי, מחר בבוקר, בערב, אולי מחרתיים, אולי במשך כמה זמן, איך אתם חושבים להמשיך בצורה נכונה ומועילה? תדונו על זה. בואו נעשה סדנה על זה.
ממחר בבוקר המורה, הרב, לא חשוב איך לקרוא לזה, נמצא בחופש נגיד, מגיע לי. איך אתם לא מתפזרים, אלא שומרים על כל המבנה שלכם שעבד עד כה ומממשיכים ואפילו עוד יותר, כמו ילדים אחראים גדולים, אמנם אין מישהו בכוח שאוסף אתכם, אבל איך אתם לוקחים על עצמכם את כול הניהול הזה ועוד יותר מתקדמים? איך אתם חושבים שאתם יכולים להחזיק? מי יהיה במקום זה, מי יהיה במקום זה, מי ידאג לזה. תדונו על זה כולכם, כי על ידי זה שכבר תטפלו בזה באיזו צורה, זה כבר ידחוף אתכם קדימה, יעלה אתכם לחיבור הרוחני.
*
הייתי מעוניין לשמוע תשובות מכל הכלי העולמי על מה שדיברתם. האם ישנן תשובות מכל הכלי העולמי על מה שדיברתם?
קריין: קיבלתי פה מחברים שכותבים, שכל פעם שאתה שואל את השאלה הזאת, אפילו רק כשאלה, אתה כבר גורם להם להתקפי לב או צמרמורות.
אבל נניח שמחר אדבק בקורונה, בווירוס, מה לעשות? איך אתם מקיימים את השיעורים? על זה מדובר. אני לא מדבר על זה שאני כבר מת, אלא לא יכול לתפקד כמורה זמן מה. אנחנו עכשיו נמצאים בכל זאת במצב שאנחנו מתארגנים, אז איך אנחנו יחד עם זה יכולים לחשוב על התארגנות שלנו יותר נכונה, יותר מעשית, יותר עקבית, שתלויה יותר בכם, שאתם מנהלים אותה, שאתם מכוונים אותה כנכון?
שאלה: כמורה אתה יכול להתוות מה הדרך הנכונה שאנחנו צריכים לפעול בה?
לא, ממה שאתם לומדים. אתם יודעים מהי המטרה, אתם יודעים איך מתקדמים למטרה, על ידי איזה אמצעים, הכול נמצא בידכם.
תלמיד: אבל פה יש דעות שונות להתארגנות, בין אם זה לצפות, בין אם זה להעביר, בין אם זה מרצים, עשיריות, כלי עולמי, יש שפע של דרכים, אם תוכל לענות על השאלה ששאלת.
לא, אני רוצה לשמוע תשובות מכם.
תלמיד: אנחנו בעשירייה דיברנו על זה ובררנו את הנושא. עד לאחרונה היו ספקות שאם קורה משהו לא טוב עם הקבוצה האם הקבוצה מספיק חזקה.
אני לא שומע פתרון. עזוב את המילים האלה מסביב. אתה יכול לתת במשפט אחד משהו? אני מבקש משפט אחד לענות על מה שאני שאלתי "איך אתם ממשיכים לנהל את בני ברוך" זה הכול. ואתה מתחיל כאן לבכות ולעשות כל מיני הקדמות. לא רוצה את זה לשמוע, רק פתרון.
תלמיד: הפתרון אצלנו הוא אחד. אנחנו יחד מתחברים, כולנו יחד כל הכלי העולמי, תחת פתח תקווה אנחנו יכולים לעשות הכול, אנחנו לא מפחדים.
בסדר.
תלמיד: נעשה ראש שיהיה בפתח תקווה, ואז לפתח את הערבות ביננו ולתת יותר מטלות לקבוצות בעולם שלוקחות תמיד קדימה את האידיאל שרב דוחף אותנו אליו כל הזמן.
בסדר גמור.
תלמיד: בררנו כמה עניינים. הראשון, להתחיל ללמוד את כל מאמרי רב"ש מאמר אחר מאמר, כדי מידי יום לממש כל מאמר בעשירייה, זה ייקח מספיק זמן לפחות עשרים יום. השני, למדנו ממך את המבנה של השיעור והיינו רוצים לשמור אותו המבנה שהיה לפני החופשה. והעניין השלישי, פעם המלצת לנו לצפות שוב בשיעורים מהאחרון עד הראשון.
בסדר גמור.
תלמיד: אנחנו מאמינים שאתה לגמרי בלבבות שלנו, בנשמה שלנו, אתה חלק מאיתנו ולכן כאילו מעובר בנו ולכן תמיד תשרת אותנו. והארגון צריך להתנהל מפתח תקווה דרך בורד. ודרך הבורד שיארגן נראה את השיעורים בהתאם ללו"ז, לוח שנה, חגים וכן הלאה. הוא ימשיך לארגן אותנו כך שכל פעם נתחבר יותר ויותר כי זה הדבר היחיד שעלינו לעשות.
(סוף השיעור)