שיעור 30.03.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"חג פסח" - 2

קריין: עמוד 162 בספר פסח, "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה", מאמר של רב"ש.

להשתדל לראות שכל המטרה היא בחיבור במרכז העשירייה, לתאר את המצב הזה, את המבנה של האדם הראשון, איך שאנחנו כולנו קשורים יחד במערכת שמתחילה להתייצב יותר ויותר. אין שום דבר שמתגלה בתוך כל אדם ואדם, אלא רק הקשר בינינו הוא שמגלה לנו את המצב הרוחני, העולם העליון. הקשר, חוטי הקשר בינינו הם מגלים את הכול, זה נקרא "כלי" ובו, בקשרים האלה שמופיע כוח החיבור עד כוח האהבה, זה נקרא "הבורא". כל הזמן שנימשך לתיאור הזה.

קריין: "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה".

"בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב. ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.

ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, שישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי - ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.

הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.

ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין כן אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.

ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".

זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.

ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאין כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.

ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.

וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.

ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".

וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.

שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשכים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.

מה שאין כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.

וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.

אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי - ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.

אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאין כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.

אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים"."

שאלה: הוא אומר אני רוצה לברוח ממצרים, אבל לא מסוגל לעשות את זה. האם יש דבר כזה שהוא לא יכול?

ודאי שהוא לא יכול. אף אחד לא יכול לעזוב את האגו שלו, אפילו שמרגיש עד כמה שהוא מצער אותו ומשפיל אותו, הוא בכל זאת לא יכול לברוח ממנו, זה הטבע.

שאלה: מה זה אומר להגיע למצב כזה שממנו והלאה הכול בידי הבורא? האם אנחנו מגיעים לזה על ידי התפתחות קבוצתית?

הכול ודאי מגיע מלמעלה. השאלה היא כך, האם אני צריך לקבל את כל מה שמגיע, ומגיע ודאי מהבורא בצורה כזאת שאני מברך על הכול ולא דורש כלום, או למרות שכל רגע ורגע מיוצב היטב על ידי הבורא ואין עוד מלבדו שפועל עלי ובכלל במציאות, אני צריך בכל זאת לבקש, לדרוש, להעלות בקשה שלי, לחייב כביכול את הבורא לעשות שינויים במה שהוא עושה? כאן השאלה.

לכן באים מקובלים ומסבירים לנו, הבורא בכוונה "בראתי יצר רע", כביכול מקלקל את המציאות כדי שאנחנו נבדוק, נברר את המצב שזה הוא לעומת המציאות שלנו, ונרצה להיות כמוהו. ואז על זה אנחנו יכולים לבקש, לדרוש ממש בצורה עקבית ובכוח. "נצחוני בניי".

אבל מפני שהוא בכוונה תחילה מקלקל את המציאות כדי ללמד אותנו "כיתרון אור מתוך חושך" מה זה נקרא "הוא". אם אנחנו אומרים רק חצי מהמשפט "אין עוד מלבדו", אז מה אתה קופץ? תקבל את זה בהכנעה, מה שלא יהיה תוריד את הראש וזהו. זה לא נכון. זה רק חלק מהמשפט, היינו מהחוקיות. החלק השני הוא בזה שאנחנו חייבים להשתמש בזה, היינו להשתמש. אנחנו מעלים חיסרון, מ"ן, בקשה, וזה מה שאנחנו עושים, את זה עלינו לבצע, את זה עלינו לעשות, בזה אנחנו לא מפרים את ייחודיותו. הוא קלקל בכוונה, הוא סידר הכול בכוונה, הוא נתן לנו בכוונה רק אפשרות אחת, שנבקש. נברר ונבקש.

אנחנו בזה לא מוחקים את ייחודיות הבורא, ההיפך, גם מצד הקלקול, גם מצד התיקון, גם מצד המגמה שלנו, גם מצד הבקשה שלנו אנחנו מגלים שבכול דבר נמצא הוא בלבד, ואנו סך הכול רק נקודת האקספרט הזאת שממנה אנחנו מזהים את זה.

שאלה: יש כאילו נתיב אחד בכול המציאות, שהוא דרך רוחנית. כאילו טסה בו איזו רכבת ואנחנו שנמצאים בתוך הרכבת, נמצאים בכיוון לייחודיות, לייחוד ולדבקות בבורא. מה זה נקרא "להיות בתוך הרכבת הזאת".

רכבת זה כנראה קבוצה. אני זוכר שברוסיה הייתה פעם בדיחה כזאת על רכבת, שאנחנו נמצאים ברכבת שבה נוסעים קדימה לעתיד הטוב, היפה. והבדיחה הייתה שמישהו נמצא מבחוץ ומנענע אותנו, ולנו נראה שאנחנו נוסעים ברכבת לאיזו מטרה יפה. זה השקר. אז אנחנו צריכים להבדיל את הדברים האלה כאן, שאני צריך להרגיש את עצמי בחברה שהיא מבדילה טוב בין זה שנוסעים או לא נוסעים. תבדקו את זה.

תלמיד: לא, אבל מה זה שבאמת אנחנו נוסעים בתוך הרכבת?

שאנחנו נוסעים, זה שאני מרגיש את עצמי שמיום ליום אני מזהה את הבירורים שלי, את הביאורים שלי בצורה יותר מתקדמת. ולפחות מידי פעם אני מתחיל להרגיש שלהיות בתוך הקבוצה ולקבל ממנה שכל, לקבל ממנה רגש, לשכוח, להתנזר מעצמי ולהיות בשכל ורגש קבוצתי, זו ההתקדמות.

תלמיד: אדם כאילו מוצא את עצמו במשפחה, בעבודה, במשהו, זה נקרא שהוא נפל מרכבת?

ודאי שזה ניתוק מהרוחניות. אם הוא חושב רק על משפחה או רק על עבודה, הוא מנותק. זה חייב להיות בחלק האחורי של המוח כל הזמן. "מטרת החיים" זה נקרא, אחרת זה לא מטרת החיים. מטרת החיים שמרגישים כל רגע ורגע כל עוד אדם קיים.

תלמיד: אז אם אתה כל הזמן נמצא, זה צריך להיות בלי הפסקה, ההשתוקקות למטרה צריכה להיות בלי הפסקה, וכל מה שקורה מבחוץ, זה כאילו קורה?

כמו שלפעמים קורה אצלנו, שיש לי משהו שמושך אותי, או בעיה גדולה או ההפך, איזו מטרה יפה, אז אני חושב על זה כל הזמן, זה מאיר לי. ככה אנחנו צריכים, אבל זו השפעת הסביבה, אדם לא יכול להחזיק בזה, הבורא לא ייתן, הוא רוצה לקדם אותנו. לקדם, זאת אומרת, ככול שהאדם יהיה מעורב בסביבה.

תלמיד: אז עד כמה, כאילו כל הרגעים נדבקים אחד לשני למטרה ולמרות כל ההפרעות, זה נקרא שהאדם נמצא ברכבת?

כן. עד כמה? קוונטום סטיס, עד בלי גבול.

שאלה: למה כתוב שקו שמאל מבטל את קו ימין?

למה לא? תלוי, ודאי שלקו שמאל יותר קל לבטל את הימין. כי הימין הוא מלאכותי אצלי. זה מה שמאיר לי מלמעלה אז זה מחזיק אותי בימין, בהשפעה. קו שמאל זה, כשפתאום נופל לי משהו, פתאום קבלתי איזו דקירה. אוי, וזהו אני כבר מנותק מהשפעה.

שאלה: למה רק כלי שמאיר בו אור פנימי אין בו חיסרון?

כי החיסרון מגיע מהמקיף. ודאי, אם היינו מרגישים רק את הדבקות במצב הנוכחי, לא היינו מתקדמים, לא היינו יכולים לעשות שום תנועה. חיה רוצה לטרוף משהו, כי היא רוצה לחיות, כל החיים שלנו, אפילו הבהמיים לגמרי, הם מפני שאני מרגיש הווה ועתיד. תמיד יש מקיף ופנימי, רק תלוי באיזו דרגה.

או אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שיש לנו בזה פנימיים ומקיפים, למישהו יותר ולמישהו פחות. יש אדם שנמשך יותר לתענוגים של מושכלות, יש כאלה שלכבוד, יש כאלו שלכסף, יש כאלו שלמין, משפחה. הכול תלוי ביחס בין המקיף והפנימי, מאיזה סוג ובאיזו עצמה היחס ביניהם.

אם האור הפנימי הוא קטן, אבל הוא חייב להיות בכל זאת, אחרת לא תרגיש לעומתו את המקיף, והמקיף הוא עצום, גדול, ונניח אתה רוצה עכשיו לאכול. עוד מעט, אבל לאט לאט. זאת אומרת, המקיף גדל לעומת הפנימי, ואז אתה מרגיש את זה. יש בזה תהליכים טבעיים ויש בזה תהליכים מלאכותיים שאנחנו יכולים לייצב אותם היטב.

אבל זה בכל הבחן כלפי הרצון. רצון גשמי או רצון רוחני, זה לא חשוב. עלינו להשתמש בסביבה כדי לייצב את המקיף כמה שיותר גדול, ומיוחד. זה העניין של החברה, זה העניין של התפתחות השפעת הסביבה לעומת הפנימי הקטן שלנו. הוא יכול להיות ניצוץ קטן מאד. אפילו אם אין ניצוץ, כותב על זה בעל הסולם, או הרב"ש, שאפילו שאדם מגיע ואין לו ניצוץ, נפל סתם ככה, על ידי השפעת הסביבה הוא יכול לפתח. כי בכל אחד בכל זאת יש ניצוץ, רק שהוא נמצא פנימה. אם הוא מתיישב, עושה מעצמו קטן, באמת ככה מרגיש, כי כאן מדברים ככה, המקיף משפיע עליו, ויכול לסדר אותו.

השפעת הסביבה זה הכול. מי שמגיע כמה שיותר, כמה שיותר משקיע, כמה שיותר מתקשר, הוא מעורר את המקיף. הכול תלוי במקיף.

שאלה: מה זה קש בעת עבודה עם חומר ולבנים?

הייתי אומר שכל פעם זה חדש. כל דבר שנראה לי קשה מפני שיש לי חוסר חשיבות. על זה צריכים להתפלל. אנחנו לא יכולים במסגרת שלנו אם אני לא מקבל מלמעלה עזרה להשיג חשיבות רוחנית. מאיפה יכול להיות דבר כזה? השפעה, אהבה, נתינה, זה עולם חדש, זו מציאות חדשה, אלו חושים חדשים שעובדים על השפעה. אנחנו לא מבינים את זה. לשמה, על מנת להשפיע, כוח אמונה. תראה, יש לזה המון שמות, אבל סך הכול אין בנו. אין. חייב להיות מאור שמאיר עליך, כמו מגנט שמחזיק אותך, ומעלה אותך למעלה מהחומר שלך.

שאלה: איך להתחיל בכל רגע את העבודה מחדש בכדי לא ליפול לתענוג במצב עלייה?

סביבה, אין מה לעשות. לא שאתה משתמש בסביבה עכשיו ואחר כך אתה מתנתק. אלא "סביבה" זה נקרא שאתה כל הזמן תולה את עצמך יותר ויותר בה. אם היום אתה מרגיש שבלעדיהם אתה עוד יותר לא יכול לעומת אתמול, אז אתה נמצא בהתקדמות.

שאלה: בקשר לשאלות מי ומה, אפשר לומר ששאלת מי היא נגד אין עוד מלבדו ומה זה נגד אהבת חברים?

אפשר.

תלמיד: צריך להיות בהכרה לראות מתי באמת זה מתעורר בי, לקשור את זה, להגיד "אוקיי, פה זו השאלה הזאת"?

אני תמיד צריך להיות בהכרה שמה שיש בי מגיע מהבורא דרך הסביבה אלי, וכשאני רוצה להגיע לבורא זה דרך הסביבה אליו, וכל הזמן להיות ב"ישראל אורייתא קודש אבריך הוא חד הוא.". זה הכיוון, זה הקשר, זה תמיד. לא יכול להיות אחרת.

שאלה: שמעתי ממך שאנחנו צריכים לבדוק האם אנחנו מוכנים לצאת להתקפה? מה זה אומר להיות מוכנים להתקפה?

מוכנים להתקפה, דברתי על זה שחייבים להיות במצב שאנחנו מבינים באיזה מצב אנחנו נמצאים עכשיו. חייבים לברר את המטרה המשותפת, ושמהנקודה הזאת לנקודה הבאה צריכים לעשות קפיצה, איזה מסע, ואנחנו עכשיו יוצאים ביחד ויש לנו את כל הנתונים לזה.

שאלה: שמעתי שיש מאמץ בעשרה קילוגרם שהוא פחות יעיל ממאמץ של עשרה גרם שמכוון נכון. מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו כדי להתחיל לעשות מאמצים יותר נכונים?

אם אני רוצה לדקור מישהו, אז אני לוקח משהו חד כמו סיכה. זאת אומרת, אני לא צריך לעשות את זה בכוח גדול. אני צריך לעשות זאת בצורה חדה. כך זה בעבודה של כמות ואיכות.

תלמיד: אז מה זה מכוון יותר נכון?

באיכות, בחדות.

שאלה: מה זה מצב המדבר שהוא אחרי הקפיצה לים סוף? האם מדבר זה התחלה של מדרגה חדשה?

מדבר זה התגברות המלכות, שאנחנו כל פעם צריכים לשייך אותה לבינה. זה נקרא "ארבעים שנות המדבר". וטוב שמתגלה, כי זה ממריץ אותנו, מדרבן, דוחף אותנו קדימה.

אין מה לפחד מזה. אלה דברים שעוברים, ועוברים דווקא בצורה, בהכרה, בהבנה. ודאי שיש בכל צעד נפילות, קושיות, אבל זה טוב. זה אורות שמגיעים ומתקנים את האדם.

שאלה: למה זה דווקא אחרי חציית ים סוף?

קריעת ים סוף, זה כשאתה בזה לגמרי מתעלה מעל לרצון לקבל שלך, בחשבון שלו האגואיסטי ואתה לא חוזר לזה מה שלא יהיה. זו מסירות הנפש הראשונה, אבל זה תנאים. מתגלים תנאים מיוחדים. אנחנו עכשיו לא יכולים לתאר את זה, כי מה שנתאר עכשיו זה יהיה פעולה טיפשית.

לא לחשוב שאנחנו קופצים לאבד את הראש והלב, מוחא וליבא, לא. אנחנו רוצים להחליף אותם למשהו חדש, ואנחנו לא רואים שיש כאן אפשרות אחרת, אלא חייבת להיות מצדנו כזאת העלאת מ"ן.

שאלה: אחרי ב' ההבחנות האלה, האם לשמה זה מצב שהאדם עם כלי השפעה בלבד?

כשמתחילים תיקון, אז מתחילים בכלים דהשפעה. אבל כלים דהשפעה, אין דבר כזה בחיים. זה כלים דקבלה שאנחנו עובדים בהם בינתיים רק בעל מנת להשפיע, כי לקבל על מנת להשפיע עוד לא מסוגלים.

תלמיד: ואז כשאתה במצב לשמה, אין קבלה עצמית?

ודאי. איך יכול להיות לשמה על מנת לקבל? תרתיי דסתריי.

שאלה: כשמתגלה לאדם טיפה מהאמת, הוא מבין שכל מה שהוא עשה עד עכשיו, או שלא הוא עשה, או שהוא עשה לא נכון.

מה זה חשוב?

תלמיד: בסוף המאמר, הוא מדבר על להגיע למצב, שאתה בשמחה מזה שכל מה שעשית זה לא טוב, שאין לך כלום. והשאלה, מאיפה יש כוח במצב של ייסורים להוציא שמחה, מה זאת השמחה שהוא מדבר עליה?

מה אתה מדבר על מצב שאתה לא נמצא בו? איך אתה שואל, מה יש לך מזה? אתה עדיין לא הבנת שאם אתה לא נמצא במצב הזה, אתה לא יכול להבין אותו? תירגע. זה נקרא "אל תדון חבר עד שתגיע למקומו". חבר זה אתה במצב השונה.

תלמיד: יש לפעמים אחרי שיעור הרגשה של התרוממות רוח וחשיבות המטרה, כוח וחשק לעבוד, ובערב בסיכום היום, לגלות שאין לך כוח לשום כלום, ואולי היית כל היום שתי דקות בעבודה, ואולי גם זה לא.

בדיוק כמו שהוא כותב באיגרת. שאפילו כל היום היית מונח על הספה שלך, לא במרתף, על הספה, היית מקבל אותו הדבר. אז מה?

תלמיד: כשאתה עושה עוד זום אאוט על דרך העבודה שלנו, נראה כאילו אנחנו, כמו מישהו שכל פעם מכניס אצבע לחשמל ומתחשמל. שוכח למחרת, ועוד פעם מאד רוצה לגלות מה זה חשמל ומכניס את האצבע.

אבל כל פעם אלה הבחנות חדשות. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. אתה לא מסכים, אל תסכים בינתיים, זה לא יעזור.

תלמיד: אני מנסה לברר איפה.

אתה לא תוכל לברר את זה, אלא תעשה מה שאתה צריך לעשות ובסוף תגיע לבירור ולא עכשיו בתחילת הדרך.

תלמיד: נראה שכל המעשים שמבקשים מאיתנו לעשות פה, זה פעולות פסיביות, להסתכל, להתבונן.

יש לך ילדים?

תלמיד: כן.

אז איך אתה אומר להם שהם צריכים ללמוד, ומה הם עונים? "לא צריכים, בשביל מה לי ללמוד, בשביל מה אני צריך את המתמטיקה הזאת, או כימיה או משהו אחר?" ומה אתה אומר להם? "כשאתה תגדל תדע למה צריך לדעת, שיש בכימיה מולקולות כאלו וכאלו, אטומים וכל מיני דברים". וכשהם אומרים, "בשביל מה צריך?" איך אתה מסביר להם את זה? אתה לא יכול להסביר. גם אני עכשיו איתך כך.

שאלה: איך אדם יודע שהוא נכנס לעבודת מצריים?

הוא צריך לדעת מה זו עבודת מצריים ואז יראה אם זה נכון או לא. "עבודת מצריים", זה שאני רוצה להתחבר, כי נכנסים למצריים אנשים שלא רוצים להתחבר ואחר כך מגלים שכן מסוגלים להתחבר אבל בצורה אגואיסטית. אחר כך מגלים שבצורה אגואיסטית זה לא בסדר, אלה צריך להיות על ידי יוסף, שיוסף זה נקודת האיסוף שלהם שהם מחוברים בצורה שווה וכן הלאה, כמו בינה כלפי מלכות. ואז מתחילה להיות התקדמות לקראת השעבוד.

כל מצריים ובכלל כל התהליך שלנו הוא מאברהם אבינו שאמר, "מי לה' אלי". שאנחנו צריכים להיות בחיבור "על כל פשעים תכסה אהבה" שזה כבר תחילת ב' קווים. אחר כך ג' קווים. "על כל פשעים תכסה אהבה", וככה כל הזמן לקראת החיבור אנחנו צריכים לשקם את השבירה.

שאלה: האם יציאת מצריים זה הצמצום שמקבלים מלמעלה? זו בעצם הכניסה הראשונית לעיבור?

תחשוב בינתיים כך. יש בזה הרבה הבחנות.

שאלה: האם אפשר לומר שהסביבה זה המקיפים שלי?

לא. הסביבה זה לא המקיפים. הסביבה זה הכלי שלי, אלה לא אורות. דרך זה יכול להיות שאני מקבל את האורות המקיפים שמגיעים גם מהסביבה.

שאלה: מצד אחד אנחנו אומרים כמה שיותר להשקיע, מצד שני ככל שאני מרגיש שאני לא מסוגל, זה נקרא שאני יותר מתקדם. מה עושים? לא אצליח לכפות על עצמי יותר להשקיע?

לא. אתה צריך להשקיע הרבה כדי לראות שאתה לא מסוגל.

שאלה: כשאמרת מקודם להחליף לב, האם אנחנו צריכים או אני צריך?

זה יתחלף, אל תדאג. הלב, הכוונה שתתחיל באמת להרגיש שהחיים שלך האמיתיים זה שאתה נכלל בסביבה, בחברה.

תלמיד: אבל אין מה לבקש עליהם תיקון, אין בהם שום פגם. רק אני פה.

אחר כך תראה שלהתכלל בחברה זאת ההצלה, אתה תרגיש ששם זה הכול. רק בצורה כזאת אתה יכול לעשות משהו בחיים שלך, להשפיע לחברה, לבורא. זה יהפוך להיות חשוב. אנחנו עוד לא מבינים עד כמה אפשר להתקיים בכלי חדש, ברצון חדש. עד כמה אתה עובר מתדר לתדר אפשר להגיד שאתה תופס גל חדש. כאילו יש לך ברדיו תדרים שונים 103 ו- 110, ואתה עובר מאחד לשני.

וכאן אתה עובר לתדר אחר לגמרי, הכול משתנה. הערכים משתנים, הכלים משתנים, הרצונות, המטרות, הכול. אז כשתתקרב לזה, תרגיש כמה שאפשר.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה לצאת ממצריים?

רק בלב אחד, נקודה. אם ישנה הרגשה כזאת בחברה שאנחנו כן מרגישים חיסרון אחד, נקודה שאנחנו נמצאים בה ומטרה שצריכים להגיע אליה, זה נקרא "לב אחד".

קריין: עמ' 284 בספר פסח, 284, מאמר מתוך כתבי רב"ש כרך ג', "אני ולא שליח". עמ' 284 בספר פסח.

אני ולא שליח

"כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח".

אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים. וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח"."

תקרא, "מצה שמורה", "ענין פסח".

קריין: "מצה שמורה", באותו עמוד.

מצה שמורה

"מצה שמורה, היינו שצריכים לשמור את עצמנו במקום שהולכים לקיים מצוות ה', שלא יהיה שם חשש חמץ. היינו שהמצוות צריכות להביא את האדם לבחינת תיקון הבריאה, ואם לא יודעים איך לשמור את המצה, אז לוקחים את הטפל ומניחים את העיקר."

קריין: "ענין פסח" באותו עמוד, 284.

ענין פסח

"ברחא דאלבא בפסח איהו נפש השכלית ליל שמורים מצה שמורה. ורוח שמור לקבליה איהי יום טוב, ואיהי יום שבת זכור ושמור בגין דאיהו אצילות ממלכות. בהסולם, שמצה שמורה וליל שמורים נמשך מהמלכות. (צ"ו ד' כ"ג).

טעם שלא אוכלים מצות כל השנה. ומתרץ במשל למלך, שרק בזמן שממנים אותו הוא לובש בגדי שרד. וכן בכל שנה באותו זמן הוא לובש את בגדי השרד ולא יותר.

מצות הוא בחינת דינא קדישא, שהם מוחין דאחוריים ג"ר דיניקה. והוא סוד מילה, היינו הגם שאי אפשר להשתמש עם המוחין, ומכל מקום זה עוזר על ידי הוצאת אח"פ דכלים מהקליפה. לכן זה מרומז למילה.

ומצות הן בחינת מוחין דאחוריים, המאירים בזמן הגדלות, היינו שבזמן הגדלות, שיש להם מוחין דאבא ואמא, אזי אין המוחין דאחוריים בטלים, אלא להיפך, שכל בחינת חכמה, שבזמן הגדלות, הוא מבחינת זו.

ואף על פי שבליל פסח לא היו רק מילה ולא פריעה, וגדלות נקרא בחינת פריעה. ואיך אפשר להיות בחינת גדלות בליל פסח. ומתרץ שענין פריעה, היינו אתערותא דלתתא, והגדלות דליל פסח היה מצד אתערותא דלעילא (הסולם בא, מט). שמירת המצוות הוא סוד שמירת הברית מילה כנ"ל (שם)."

קריין: 330, זוהר לעם, שמות א', פרשת שמות. בספר פסח עמ' 330, זוהר לעם שמות א', פרשת שמות.

וימָת מלך מצרים

".340 ויהי בימים הרבים ההם וימָת מלך מצרים. סוף גלותם היה, שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, כלומר, שהגיע הקץ.

וכיוון שנשלם קץ גלותם, כתוב, וימת מלך מצרים. שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאוותו. וע"כ כתוב עליו, וימת מלך מצרים. כי הירידה נחשבת לו כמיתה. וכיוון שנפל מלך מצרים, השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם.

.341 כי כל זמן שניתנה לשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל. כיוון שנפל השר שלהם, כתוב, וימת מלך מצרים. ומיד כתוב, וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שַׁוועתם אל האלקים. אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם."

כל הדברים הולכים מהר מאוד בתנאי שאנחנו מגיעים ל"וימת מלך מצריים".

סדנה

מה אצלנו צריך להיות כדי שנגיע לנקודה הזאת, "וימת מלך מצרים"? מה זה נקרא "וימת מלך מצריים"?

*

איך אנחנו מייצבים בינינו מצב של יציאת מצרים שעכשיו יתקיים? מה להחליף? מה לעשות? באיזו צורה, כדי שאנחנו עכשיו במו ידינו עושים את השינוי? עכשיו אנחנו מקבלים אישור לעשות שינוי שנקרא "יציאת מצריים". מה אנחנו צריכים לעשות? מה אנחנו מבצעים?

*

איך אנחנו על ידי מאמצים חיצוניים מעוררים את הבורא לבנות בנו את המצב הפנימי הנכון שנקרא "יציאת מצריים"? איך אנחנו על ידי מאמצים חיצוניים, מעוררים את הבורא לממש בנו את יציאת מצרים?

*

כתוב שאורות דפסח מסוגלים ממש להכשיר אותנו ליציאת מצריים. יש ענף ושורש, אנחנו יכולים להכניס את עצמנו תחת ההשפעה הזאת של האורות דפסח. מה אנחנו עושים כדי לעורר אותם עלינו?

*

(סוף השיעור)