שיעור בוקר 26.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 21.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/L4toyuG4?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות – חלק א'

הסתכלות פנימית

(הקדמה)

"ראשית כל צריכים לדעת, שבמקום שיש לנו עסק עם ענינים רוחניים, המופשטים מזמן, מקום ותנועה, ואצ"ל עם אלקיית, הרי אין לנו את המלות להגות ולהתבטא על ידיהן, שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים, ואיך אפשר להסתייע בהם במקום שחוש ודמיון אינם שולטים שם,".

יש לנו חושים בגוף שלנו, ועל ידי החושים שלנו, אנחנו מרגישים את עצמנו קיימים. ונניח שיש איזו מכונה, שעל ידי כל מיני השפעות עליה, נתנו לה הרגשה שהיא קיימת. על ידי כל מיני פעולות חשמליות, כימיות בה, מתעוררות במכונה כל מיני תמונות קיום. זה אנחנו. אנחנו באמת בחוסר הכרה, לא יודעים איפה נמצאים. בכלל אי אפשר לתאר שנמצאים במשהו. זה דבר מוזר שרק אצלנו הוא קיים בתפיסה שלנו, שאנחנו נמצאים. כמו שאומר בעל הסולם, "לבורא, אין לו שאלה - נמצא או לא נמצא".

בוא נגיד בפשטות, כמו שאנחנו רואים אדם בחוסר הכרה, יכולים לחבר לו כל מיני אלקטרודות למוח ולהקרין לו איזה סרט, והוא ישכב ויצחק, וידמיין משהו לעצמו, ויהיה לו טוב. כך אנחנו נמצאים בהקרנת הסרט, ואין מחוץ לנו שום דבר במימדים שלנו כמו שאנחנו יכולים לתאר, אלא הכול מוקרן בפנים. ואני מרגיש בזה את עצמי, ואת כל מה שמחוץ לי. ומחוץ לי זה מתחלק להמון הדברים.

כל זה נקרא "מדומה", כי אנחנו לא יכולים לבדוק מהצד מי אני, איך אני תופס את המציאות, איפה אני נמצא, לא נמצא. ועל הדברים האלה אין לנו שום ביקורת, אלא נמצאים בתוך משהו וזהו זה, אין חוץ מזה כלום, ולכן זה נקרא "מדומה". נקרא גם "מדומה" מתוך שלא רק שאנחנו מדמיינים, אלא מתוך זה שאנחנו לא יכולים לבקר את זה, ואנשים שכן מבקרים את זה מהצד - המקובלים שיצאו למימד אחר מאיתנו, ומסתכלים עלינו מבחוץ - הם אומרים לנו ש"אתם, שמרגישים רק את המציאות שמרגישים, אתם מדמים את המציאות הזאת לעצמכם. באמת, היא לא קיימת. כמו החולה, האדם שנמצא בחוסר הכרה ומדמה לעצמו משהו".

אז באדם שנמצא בחוסר הכרה, יש לו לפחות גוף, ובגוף הזה הוא חי, איכשהו נמצא בעולם שלנו. מה שאין כן ברוחניות, על המצב שלנו, גם על האגו שלנו שמעביר לנו את כל הרֵגשות, וגם על המוח שלנו, זאת אומרת, גם על הרגש וגם על השכל אנחנו לא יכולים להגיד שההבחנות האלו קיימות, הכול מדומה. ברגע שההרגשות והמחשבות האלה נעלמות, גם הרגש וגם השכל שלנו נעלמים.

זאת אומרת, הכול מדומה מהתחלה ועד הסוף. לא שאני נמצא, ואני מדמיין לעצמי את העולם המדומה שלי, אלא גם אני בעצם, במקורי, לא נמצא במצב הנוכחי, ולא מדמיין שום דבר. מהמצב הנוכחי לא נשאר כלום. זה לא שאדם היה בחוסר הכרה ועובר להכרה, ואז נשאר ממנו משהו - הגוף שלו נשאר, הכול, רק עוד מקבל תוספת מציאות. מאיתנו, מאותו הדבר הנוכחי, לא נשאר כלום. על הגוף שלנו אנחנו לא מדברים, זאת בכלל תפיסה מוטעית, אלא אפילו על הרצונות והמחשבות שלנו.

לכן אני מדייק על ה"מדומה". אנחנו עוד לא יודעים באיזו עמקות המילה הזאת נכונה.

"כי למשל, אפילו אם תקח את המלה היותר דקה כגון "אורות", הרי היא ג"כ מדומה ומושאלת מן אור השמש או אור מורגש של נחת רוח וכדומה, אם כן איך יתכן להתבטא עמהן בעניני אלקות, אשר ודאי לא יציעו למעיין שום דבר אמת. ואין צריך לומר במקום שצריכים לגלות על ידי המלות ההן, בכתב על ספר, בעניני משא ומתן בחכמה, כנהוג במחקרי כל חכמה, אשר אז אם נכשלים, אפילו במלה אחת בלתי מוצלחת למטרתה, תיכף יתבלבל המעיין ולא ימצא ידיו ורגליו בכל הענין כולו."

בעולם שלנו יש לנו כל מיני סימנים. אמנם העולם שלנו מדומה, שקרי, ולגמרי הוא לא קיים כלפי המציאות הנכונה, האמיתית, אבל כשאנחנו נמצאים בעולם הזה, ונמצאים בו בכוונה כדי ברצון שלנו, בהכנה האישית שלנו, לבוא ולהיכנס למימד האמיתי כעצמאים, כרוצים בעצמנו, כְּבאים וזה שלנו, הקיום שיהיה דאז.

אז איזו הכנה אנחנו יכולים לערוך כדי להיכנס לרוחניות, למצב האמיתי? זה דבר ראשון, ודבר שני, אם כותבים לי על ההכנה הזאת האנשים הגבוהים, הגדולים, הענקיים, איך אני יכול להבין מהם מה אני צריך לעשות, איך להכין את עצמי ממצב חוסר הכרה, חוסר מציאות, חוסר התמצאות, לדבָר שהוא לגמרי לא בהשגתי?

יש פה קושי בדבר אחד, לעומתנו מי הם הגדולים האלו, הנמצאים בעולם האמת. וגם להם בעצמם יש בעיה. הם יכולים להיות מקושרים ביניהם בעולם האמת זה עם זה, ודאי שאין בזה שום בעיה, וזה לא שייך לנו, כי אנחנו לא מהם. אבל יש להם גם צורך לשמור קשר ביניהם גם דרך העולם שלנו. מה התועלת מזה שאיש אחד נמצא ברוחניות, ואיש אחר נמצא ברוחניות, ולא בצורה ישירה יתקשר זה אל זה, אלא דווקא דרך המושגים דעולם הזה. קשה לי לבטא, מה חסר להם שהם שמשתמשים בשפת הענפים. מה נמצא ברוחניות, ומה חסר ברוחניות, בקשר בין הנשמות המתוקנות, כדי שיזדככו לשפת הענפים.

שאלה: אנחנו אומרים שמקובל שיש לו נפילה יורד לדרגת העולם הזה ואז יש לו חופש בחירה. אם המציאות הזו היא מדומה אז לאיזו מציאות הוא יורד?

לא, הבחירה שלו לא נובעת מזה שהוא נופל לעולם שלך, הבחירה שלו היא בזה שהוא נופל לקליפות. העולם שלך הוא מ"זיעה של קליפות", מהארה קטנה שבאה מהקליפות, מ"נר דקיק". אצלו הקליפות הן אורות גדולים שתפסו הכלים השבורים. לזה הוא נופל. לכל אחד יש מושג "העולם הזה" משלו. אצלו זה אבי"ע דטומאה. אצלו התקדמות בבחירה החופשית, זה נקרא שהוא צריך לאזן את עצמו בחצי זכאי וחצי חייב כלפי המדרגות הקודמות, ואז יש לו בחירה חופשית.

אדם שמקבל יכולת לעבוד עם הקליפות, ומקבל יכולת לעבוד עם האור, כשהוא הולך בצורה האופטימאלית, המֵרַבית להשפיע, הוא נמצא בעצם במעמד הזה של בחירה חופשית. "אני לא לוקח יותר מהרצונות המקולקלים, אלא לפי התמיכה שאני יכול לקבל מהימין, ולא לוקח פחות, אחרת זו לא השפעה".

יוצא שבסופו של דבר זה מותנה בחצי זכאי וחצי חייב, גם הבסיס שלי כלפי העבר וגם המצב שלי כלפי ההווה. ובצורה כזאת אני מתקדם כלפי העתיד, שאין לי כלום לעצמי, זה ממש חצי חצי, אלא כל מה שיש לי זה כלפי הבורא. זה מה שאני כלפי העבר, חצי חייב וחצי זכאי. זאת אומרת, אפס, במילים אחרת אין לי לא את זה ולא את זה.

אם אני לוקח חצי חצי, זאת אומרת בצורה מקסימלית הקליפות מאוזנות כנגד האור המחזיר למוטב, אז גם בזה אני בונה את העתיד שלי. אף על פי שאני לא יודע מהו, אבל מתוך היוצרות האלו, מתוך הנסיבות האלו שיש לי בידיים, אני בונה את העתיד שלי בצורה שאני נמצא בו לעצמי "חפץ חסד", ובהשפעה המרבית.

תלמיד: לְמה המקובל צריך גוף? מה שתיארת עכשיו זו עבודה ברצונות.

איזה גוף?

תלמיד: גוף פיסיולוגי.

את הגוף הפיסיולוגי אנחנו מתארים כך שהוא כקיים. דיברנו על זה קודם.

תלמיד: לְמה המקובל צריך אותו?

במצבים שהוא מתנתק לגמרי מרוחניות, איך הוא ירגיש את עצמו?

תלמיד: איך?

שהוא קיים בגוף הזה כמו בהמה, כמו "שמעון מן השוק". וכשמתחיל לעבוד ולהתעורר, יש לו בי"ע דטומאה. ואצלך יש את העולם הזה במקום בי"ע דטומאה.

תלמיד: באיזה מצב הוא לפני שיש לו בי"ע דטומאה?

הוא כמוך, בהמה, ואפילו יותר גרוע.

תלמיד: אבל זה מצב מדומה, זו מציאות שלא קיימת. איך יכול להיות שהוא חוזר למציאות מדומה?

כי זה מצב בין המדרגות. הוא חייב להחליף כך מדרגה במדרגה, ובין המדרגות יש מצב שהוא חוזר ל"אין", הוא צריך ליפול ל"אין", ושוב להתחדש. ושוב ל"יש מֵאַין" ושוב להתחדש. אחרת, מה זה "הפסק בין המדרגות"? למדנו את זה בהשתלשלות מלמעלה למטה, שכל מדרגה תחתונה שנולדה ממדרגה יותר עליונה, באה בהפסק לגמרי מהעליונה, ושם הניצוּץ פורץ מהעליונה לתחתונה, וכך מוליד אותה. מה זאת אומרת "הניצוץ פורץ"? הוא עובר דרך ה"אין", זאת אומרת, המדרגה מתפשטת, ואחר כך כדי לעבור למדרגה יותר תחתונה, היא קופצת ל"אין" מאיפה שהרצון, ובאה בחזרה ומתלבשת כבר במדרגה יותר תחתונה.

זה ההבדל בין דרווין לבין התפתחות הרוחנית או ההתפתחות הגשמית כפי שאנחנו מדברים, שאין קשר בין קוף לאדם. קוף זה קוף, יש הפסק ומתחיל אדם. ולפני הקוף, יש הפסק ואז הצומח. וכן הלאה. כלומר, בין כל מדרגה ומדרגה, בין כל מין ומין יש לך הפסק גמור, ולא שאחד מוליד לאט לאט את השני באבולוציה.

כך המקובל, כשהוא עולה מדרגה לדרגה או המדרגות יורדות מדרגה לדרגה, בין פרצוף לפרצוף חייבים לחזור לאין סוף, משם כל הרשימות. לא שמעת שרשימות של ע"ב באות מאין סוף? הגלגלתא רק מכינה את התנאים לזה, אבל הרשימות בעצמן, לא של ע"ב הפנימי דגלגלתא, אלא של ע"ב החיצון, הן באות מאין סוף. הקודם הוא רק סיבה שזה ייצא, אבל לא שהוא מוליד. ברגע שֵהקוֹף הפסיק להתפתח, בוא נאמר כך, בא רשימו חדש לגמרי והתחיל האדם.

אתה יכול להגיד, "במה הוא היה שונה מהקוף?". יכול להיות שהוא היה דומה לקוף בצורה החיצונית שלו, אבל יש בו משהו חדש שזו הנקודה שבלב, שבמשך הזמן תתעורר. וזו כבר מדרגה הבאה אחרת לגמרי. זה ההבדל, אחרת כולנו קופים. אלא בגלל הנקודה שבלב מתפתחים עוד ועוד כל מיני תנאים שנלווים לזה, אבל זה השוני המהותי שיש באדם. לכן יש לו כוח דמיון מיוחד, והרגשה אחרת מהקוף של עבר, הווה ועתיד, הרגשת החברה וכולי.

כל זה נותן לנו להתפתח בדרגה הגשמית כבני אדם, והכול זה נובע רק מהצורך לתפקיד הרוחני שלנו. אחרת מה הצורך? בהתפתחות הזאת אנחנו רק מזמינים עלינו צרות. יותר טוב אם היית נתלה עכשיו על העץ ביד אחת וביד האחרת מחזיק בננה. נכון או לא?

שאלה: האם תוכל לתת הסבר רגשי למילה היותר דקה כגון "אורות"?

הייתי אומר כך, מה שנקרא אצלנו "אור", שיכולים לתאר אותו, זו הרגשת ההתעלות מעל האגו, שפתאום אדם רוצה לקפוץ מעצמו כלפי הזולת. זה התיאור הקרוב ביותר שיכול להיות לְמה שנקרא "אור". אבל זה אור שכבר מורגש באדם כמשהו שנמצא בתוכו, ככלי. וזה דווקא כלפי הזולת, כי כל יתר תפיסות האור, זו כבר צורה יותר חלקית של האור, של ההשגה, של ההבנה, של מצב הרוח וכל מיני רגשות כאלו שנמצאים בתוך האגו.

מה שאין כן, האור כשאדם מתפרץ באהבה לזולת, ברצון להתחבר עם הזולת, אצלנו, בעולמנו זו ההרגשה הקרובה ביותר לאור האמיתי. כי זו השפעה, אין מה לעשות. יש כל מיני אופנים של האורות, אבל למעשה אנחנו צריכים לדמיין אותו כהשפעה. אין לאור הופעה אחרת, אלא כל יתר ההופעות שלו, נראה לנו שכך היינו רוצים להרגיש אותו.

האור לא בא בצורת התפעלות שכלית או התפעלות רגשית כמו שאנחנו חושבים, הכול אגו ולא אור רוחני. אור רוחני מביא לך קודם כל הרגשת התחברות לזולת, הרגשת אהבה אליו, ובתוך האהבה הזאת, בתוך היחס הזה, אתה פתאום מתחיל לראות גם את המערכת וגם את התוצאה מזה. זאת אומרת, התגלות של תכונת הבורא, של ההשפעה הזאת בצורה הכללית יותר.

צריכים עוד להבין, שבסך הכול אנחנו מגלים את תכונת ההשפעה. והיחוד שמגלים מתוך החיבור של כל החלקים השבורים, נותן לנו עמקות בהשגת תכונת ההשפעה. כשאנחנו מחברים בין הנשמות השונות, מתחברים אליהן, כדי לייחד אותן, זה נותן לנו את היופי והעשירות בהשגת הטעמים, בהשגת תכונת ההשפעה, וחוץ מתכונת ההשפעה לא משיגים כלום, אין עוד מה להשיג. זה נקרא "הכוח העליון".

אז אחרי שהכלי כולו מתחבר מכל מיליארדי הנשמות השונות לגוף אחד, אנחנו משיגים לכל העומק ובכל האופנים, לרוחב, את תכונת ההשפעה שהיא הבורא. בתוך תכונת ההשפעה הזאת, אנחנו משיגים "טוב ומיטיב". ההרגשה שלנו טובה מזה, אבל זו כבר תוצאה מזה שאנחנו משיגים את ההשפעה. קודם אתה משיג את הכלי דהשפעה, ובתוכו אתה משיג שזה "טוב ומיטיב". זאת אומרת, זה לגמרי הפוך מ"טוב ומיטיב" שאנחנו יכולים לדמיין היום.

לכן הערבות, העבודה עם הזולת, האור המחזיר למוטב שפועל רק לזה, הרשימות שמתעוררות רק כנגד זה, והכוחות הזרים, המנוגדים כביכול שהם רק לצורך זה, הכול מתקבץ וסביב זה עובד, אין עוד נושא. ככל שנראה לנו שרוצים לעשות מזה משהו צדדי, רק זה קיים.

גם "שפת הענפים" שעליה אנחנו מדברים, לָמה אנחנו צריכים כל כך להתבלבל בשפה הזאת? כי אנחנו לא מדברים בשפה אחרת. זה נקרא "בלבול הלשונות" שקרה בבבל, ולכן אנחנו משתדלים שתהיה לשון אחת, לשון של השפעה. בלשון הקבלה לכל אחד יש לשון משלו, כל אחד רוצה לעצמו ולא מבין את רעהו. זה נקרא "הרבה לשונות". אבל אם כולם משפיעים, לכל אחד יש אותה לשון, כולם מבינים מה כל אחד רוצה, לכולם יש לשון אחת.

לכן המקובלים כל הזמן מנסים לקרב, כדי שיהיה לנו יותר מובן איך לעבור מהלשון שלנו, ללשון שלהם. כלפינו, לעומתנו, אין לשון ברוחניות. איך אני יכול לדבר, אם יש רק השפעה לזולת? ה"דיבור" שלי ברוחניות זו הכוונה.