שיעור בוקר 03.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 11.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/RZLTZfjY?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1083,

"מהו, אין קדוש כה' כי אין בלתך, בעבודה"

קראנו מאמר מכרך ב' "שלבי הסולם", פרשת "תזריע", "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך" בעבודה".

אנחנו שומעים שיש הרבה פעולות שאדם צריך לעשות בזמן ההכנה, ואחר כך בזמן כניסתו לרוחניות, שם זה עיבור, לידה, יניקה, מוחין, כלומר קטנות וגדלות. בזמן ההכנה יש לנו כל מיני עבודות, ובזמן שאדם נמצא כבר ברוחניות, בהרגשת האלוהות, הוא גם עובר כל מיני שלבים שנקראים כ"ד שעות ביממה הרוחנית. אחר כך יש את ימות השבוע, שבת, חודשים, ראש חודש, כל מיני חגים, זאת אומרת מועדים, מצבים רוחניים מיוחדים, שהוא צריך לעבוד בזה, לעסוק בזה. בחלק י"ב בתע"ס אנחנו לומדים על תפילה, איך היא מחולקת בצורה בלתי פוסקת לכ"ד שעות. ואפילו שינה היא לא שינה, אלא זו הכנה מיוחדת לשלב הבא, וגם בה יש הרבה עבודות בתוך כל מצב ומצב.

כל המצבים שמדברים עליהם ברוחניות הם מצבים שאדם כביכול חייב בהם להתאמצות יתרה כדי לעשות תיקונים כמו שאנחנו אומרים, או ייחודים, אולי כך אומרים, או עוד משהו. ואילו כאן כתוב אחרת, ש"מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה", זאת אומרת את כל העבודה עושה ה', ה' עושה את העבודה, זו העבודה שלו, ולאדם אין מה לעשות. כי מה יש לאדם לעשות אם הכול עושה ה'.

על האדם להגיע להרגשה שבאמת "אין קדוש כה'", ואין יותר מהבורא שמבצע את כל הפעולות, שעושה את הכול, מתכנן את הכול. גם ההתחלה, גם הביצוע וגם התוצאה, הכול אצלו. כל העבודה שלנו, ואנחנו צריכים לעשות מאמצים, אבל המאמצים שלנו הם רק להרגיש מה באמת עובר עלינו, וכמה שיותר נכון להרגיש.

אנחנו בהחלט כך גם לומדים, שכל המדרגות, כל המצבים שלנו, מהמצב הנוכחי ועד לעתיד לבוא, אפילו עד גמר התיקון, לעתיד לבוא זה עוד אחרי זה, כל המצבים הם מצבים שאנחנו כבר נמצאים בהם, הם מצבים קיימים, ואנחנו רק צריכים לעבור ממצב למצב. וגם לעבור במצבים האלה אנחנו לא יכולים, אלא רק על ידי כוח התנועה הזה שנקרא אור, שמתקן וממלא אותנו בכל שלב ושלב. זה נקרא שמתקדמים.

האור הזה ודאי שעושה את הפעולות שלו, כמו שהוא עושה עלינו, בכלל ללא ההתערבות שלנו. הבקשה לאור שיבוא ויתקן אותנו מצטיירת אצלנו כבקשה מיוחדת שאנחנו לא היינו יכולים ליצור אותה בעצמנו, כי אנחנו לא יודעים מה זה האור, למה להימשך, למה להשתוקק, למה להגיע. אלא כל מה שאדם צריך לעשות זה לתת תשומת לב למה שקורה איתו, מה הבורא רוצה ממנו, מה הבורא עכשיו עושה עליו, כלומר רק להיות רגיש למגע שלו עם האלוהות.

ברגע שאדם מרגיש את המצב, המצב מתחלף, כי הוא כבר הרגיש אותו, הוא כבר קלט אותו, הוא כבר קיבל אותו על עצמו, המצב כבר שלו. אחרי זה עליו שוב לחדד את החושים כדי להשוות את הצורה, להרגיש את המצב הבא, וכך ממצב למצב. גם בזה יש ודאי את פעולת הבורא על האדם. אלא באדם תלוי להשתדל לעשות איזו מין השתוקקות. הייתי אומר לממש את ההשתוקקות שהבורא נותן לו, או להיות מודע להשתוקקות שהוא מקבל מלמעלה, וכך הוא מתקדם.

כך אנחנו לומדים, שהמצבים האלה, לידה, עיבור, יניקה, מוחין, ודאי שהם מצבים שמתבצעים על ידי העליון. ההכנה שאדם צריך לעשות היא רק להיות רגיש לזה, להיות מוכן לאותה פעולה שהבורא מבצע. זה נקרא שכנגד הקדושה מלמעלה אדם צריך להכין את קדושתו מלמטה.

תלמיד: בזמן מעשה, אם האדם יודע שזה מעשה של הבורא, איך זה לא משתק אותו? אמרנו שהעבודה עצמה היא השכר, ואם אדם עושה משהו, הוא רוצה לקבל שכר.

האדם שנמצא בהרגשה האלוהית מבין שזה השכר, שאין יותר משכר.

תלמיד: אז מה יש לעשות ברגע הבא?

ברגע הבא יש עוד יותר להתייחד, עוד יותר לחדד את החושים שלו, להיות ביתר חדות פנימית במגע עם הבורא. החיפוש הזה, הקשר הזה, מציאת המגע הזה, זה שנותנים את זה לאדם, נותנים לו על ידי זה שמגדילים ההארה עליו, אז זה שכר.

אנחנו צריכים להבין שהתקדמות לגמר התיקון, אפילו שהיא כוללת בתוכה כל מיני מצבים של חילופי אור וחושך, אבל ההתקדמות עצמה היא השכר. מביאים את האדם לזה, נותנים לו חיסרון, נותנים לו יכולת לממש את החיסרון, איך יכול להיות שזה לא שכר? העונש הוא שלא נותנים ולא מטפלים, כביכול לא מטפלים, אלא כביכול עוזבים אותו, והוא מרגיש שיש מין השהייה, זה בשבילו העונש, לא צריך עונש יותר גדול. "למה עזבתני", זה העונש.

אנחנו מדברים על אנשים שמשתוקקים לאלוהות, שהם באמת יהודים כמו שכתוב, זאת אומרת, זרע אברהם, יצחק, יעקוב. במה אברהם נבדל מכל העמים? בזה שנעשה מקובל. בזה שהכיר את בוראו ורצה להתייחד אתו, בזה הוא נבדל מהפרסים האלו. העם שלנו הוא לא מיוחד לפי גנים ביולוגיים, אלא מפני שהם מקובלים, קבוצת מקובלים שנבדלה מתוך העם הפרסי, והם עצמם התחילו לקרוא לעצמם יהודים או עברים. יהודים כי מחפשים ייחוד, ועברים כי עוברים מעבר למחסום, זה העם שלנו. ברגע שנופלים מדרגת מקובלים נקראים גויים.

מי שנמצא בתהליך הזה הוא מקבל כל דבר שקורה לו כשכר. אלא מה יש עוד חוץ מזה?

תלמיד: גם אם יש ניתוק זה בא ממנו.

גם ניתוק בא מהבורא, ודאי, כמו שהכול ממנו, אבל ניתוק מקבלים כעונש. אתה כבר נוגע פה במשהו אחר, איך אדם צריך להגיב על המצב הזה. כלומר אדם צריך כביכול לברך על הטוב כמו על הרע ועל הרע כמו על הטוב, זה משהו אחר. אבל ניתוק מהאלוהות, לא מהאלוהות אולי, אלא ניתוק מהתקדמות, מהיכולת להתקדם, מהיכולת להשוות צורה עם הבורא, זה בהחלט העונש היחיד שישנו במציאות.

אצלנו זה מתבטא, אפילו בבהמיות, ביתר צרות, ביתר דברים שליליים, גם בהשפעה על הגופים. כל הטוב בא ממנו, כל הרע מהאחוריים שלו, מהסתרה. יש בעיה לא עם ההסתרה, אלא איך אדם צריך לקבל אותה, איך הוא צריך להתייחס אליה. העונש זה עונש ואין מה לעשות. במידה שאדם מרגיש את ההסתרה, במידה הזאת הוא לא מסכים איתה.

לתקן את ההסתרה אפשר ודאי על ידי החסדים, עד כמה הוא מתנתק מההרגשה הפרטית וכבר עולה מעליה, ואז הוא חפץ חסד ועושה תיקונים. אבל איך שזה לא יהיה זה עונש, כי פחות מגמר התיקון זה עונש, ככה זה בסופו של דבר.

תלמיד: אם אנחנו אומרים שהכול בא מהבורא כולל ההשתוקקות לבורא, אז איך אפשר לדבר על עונש? האדם כאילו לא קיים.

זה שהכול בא מהבורא זה לא מוחק את האדם. אדם הוא האלמנט הרגיש. מי זה הכלי? כלי זה רצון ליהנות מהבורא. הבורא שממלא את הכלי בנוכחות שלו, אז חוץ ממידת ההכרחיות, חוץ ממה שאנחנו לומדים בבחינה א' מד' בחינות דאור ישר, כל יתר המילויים הם מילויים מהרגשתו, מהרגשת בעל הבית, לא ממה שהוא הכין לי. כלי זה מי שמרגיש את מציאות הבורא, ואז מידת ההסתרה או מידת הגילוי זו מידת הריקנות או מידת המילוי בכלי.

מה שאנחנו לומדים שיש פעולות מצד הכלים על ידי מסכים ובירורים ועוד, כשאנחנו באמת הולכים לברר מה המהות של הפעולות האלה, אנחנו רואים שהמהות של הפעולות האלה היא קודם כל להיות מודע למה שקורה לי, מי עושה לי, למה עושה לי ומה הוא רוצה ממני. אחרי שהאדם מברר את הדברים האלה, הם מתחלפים, משתפרים ונעשים למצבים אחרים, הבאים.

זאת אומרת האדם הוא לא בעל המעשה, הבורא הוא בעל המעשה, אבל האדם הוא האלמנט הרגיש שחייב לברר בהרגשה שלו מה באמת קורה לו. וברגע שהוא מברר את המצב, המצב מתחלף, עוד מברר את המצב, המצב מתחלף. ובירור המצב מה אני מרגיש, שזה כולל מה אני מרגיש, מי עושה לי את זה, לאיזה צורך הוא עושה לי את זה, כל מכלול ההרגשות האלו זה נקרא עבודת הבירור והתיקון של ההרגשה.

כי אנחנו נמצאים כבר באין סוף, אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מלתקן את ההרגשה הזאת. אני צריך לתקן את קהות החושים שלי, וגם אותם אני לא מתקן, אלא עליי להיות מודע כל פעם שאני נמצא בקהות, ואז זה מתבהר. במידה שאני מבין את השלילה שבזה, מגלה את האחוריים, אז זה מתחלף לפנים וכן הלאה.

יש לנו פעולות רק במאמץ הפנימי שלנו, להתאמץ למצוא את אני והוא והשיטה כאחד, ובעל הסולם כותב זאת במכתבים בדף ס"ד, רק את הנקודה הזאת שכל הזמן אני צריך יותר ויותר לחדד אותה, לעוד יותר חד ועוד יותר חד. אם אני עושה את המאמץ לזה, אז בעצם זה כל המעשה שלי, ואז כל הערפל מתפזר ועוד מתפזר, עד שאני מגלה שאני נמצא באמת איפה שהייתי גם קודם לכן, אני נמצא בגמר התיקון.

תלמיד: איך אני אוכל להתכונן להרגשה הזאת?

לפי תיקון הכלים יש לנו אחר כך מילוי, והמילוי הזה מביא לנו הרגשת הבורא. הבורא ממלא את האדם, מתלבש באדם, זה מה שהאדם מרגיש.

תלמיד: וההכנה לזה?

ההכנה לזה זו הכנת הרגשות, הכלים. נגיד אני לא שומע טוב, אז אני צריך לקנות מכשיר שמיעה. אם אני לא רואה טוב, אז אני צריך לקנות משקפיים. אם אני לא טועם טוב, אז אני צריך אולי לנקות את הפה או עוד משהו לעשות, לאכול קצת חמוץ, קצת מתוק. איכשהו עלינו להכין את החושים. אם אני לא נמצא בהכרה, אז קצת להתאושש, לשתות כוס קפה, ואם אני רוצה להיות רגיש, אז אני אולי אשמע לפני כן מוזיקה מיוחדת. אלו כל מיני הכנות. ואנחנו רואים שלפעמים אתה יכול לבכות לפניי ואני אצחק ממך, לפעמים אתה מדבר ואני בעצמי אבכה ממה שאתה אומר, הכול תלוי בהכנת האדם.

אנחנו נמצאים בגמר התיקון, במצב הנעלה ביותר, ובגלל קהות החושים שלנו אנחנו מרגישים ממנו אחוז קטן ואפילו את הכול להפך ממנו, ורק מקללים את החיים שלנו. אנחנו צריכים רק לתקן את החושים שלנו, זו עבודת התיקון.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהכנה היא צורך או רצון להרגיש?

קודם צריך לזה צורך, ודאי, זה נקרא הכרת הרע. מאיפה אני יודע אם הדבר הטוב נסתר? הוא אומר על זה, שהבן של העשיר נמצא במרתף ואין לו כלום, הוא מסכן, נותנים לו רק קצת אוכל שמשלשלים לו מלמעלה לתוך המרתף, והוא ממש בצרות, מקלל את אבא שלו שהוא אכזר שעשה לו חיים כאלה.

כשמתחילים כבר להוציא אותו לרחוב ומתחילים להראות לו שיש חיים אחרים, אז בכלל הוא נמצא במצב כזה, ואלה אנחנו שעוברים כל מיני מצבים כאלה, שהוא בכלל לא מבין מה קורה לו, הוא ממש מסכן. עד שלאט לאט הוא לומד, ומה זה לומד? שמצטער עשרים שנה, ואחר כך נותנים לו אש למרתף, אור, והוא מתחיל לראות שכול זה נעשה בשבילו. ולמה היה בצער עשרים שנה? כי פחות מזה לא היה באמת יכול לעכל את העושר שיש לו עכשיו, כי צריך להיות כלי מותאם לגילוי.

תלמיד: אמרנו שכל מצב כולל שלושה דברים, החלק המרגיש כמו כל מצב שיש בו הרגשה. והשאלה איך לברר למה הוא עושה לי את זה? על מה מדובר פה?

אתה רואה שיש הרבה אנשים בעולם שפונים לכוח העליון כביכול. אני זוכר שהייתי בסן פרנסיסקו, יש שם פסלים של הנוצרים ברחוב, מדונה עם התינוק, ובאים הנוצרים המקסיקנים, ומנשקים את הפסל הזה, ממש ככה ברחוב. זו עיר אמריקאית, כאילו מודרנית והכול, ואתה רואה ממש עבודת אלילים. יש לך דוגמה, אני לא סתם נוסע. ובכלל, גם בעל הסולם נותן דוגמה, להבדיל, על הקיבוצניקים בנגב, אפילו שהם לא יודעים, גם הבקשה שלהם כי רע להם, בקשה שהיא מצורך הלב, אם הם רוצים או לא רוצים, זו פנייה לבורא, כי הוא עושה להם את המצב. זאת אומרת אנשים פונים, כל אחד ואחד, אפילו כינה קטנה שסובלת מכך שאין לה מה לאכול, גם הצער שלה זו פנייה למקור, לבורא.

השאלה היא, איך לפנות? זו בעצם השאלה, אין יותר, מהכינה ועד בעלי חיים גדולים כאלה, ועד בני אדם שמשתחווים לפסל, ועד הקיבוצניקים בנגב, ועד כאלה שבאמת מתפללים, יהודים מאמינים, דומם דקדושה, ועד אלו שכבר רוצים באמת לפנות ולדעת למי פונים והפנייה שלהם היא גם לצורך אחר. זאת אומרת, ההבדל המהותי הוא שכל התפילות מהכינה ועד האדם שפונה לצורך עצמו, שיהיה לי טוב בעולם הזה, שיהיה לי טוב בעולם הבא, אלו פניות שנמצאות במסגרת העולם הזה.

אדם שכבר מתחיל לפנות, לא שיהיה לי טוב בעולם הבא אלא שמעורב בזה איזה מין רגש כלפי הבורא עצמו, קצת לא לשמה וקצת לשמה יחד, זו כבר פנייה מטרתית. כי באמת פנייה לבורא, מה שאנחנו מדברים, זה לא כמו שהקיבוצניקים מתפללים כשאין להם גשם מתוך הצער שלהם, או אפילו אדם שצועק לבורא שרע לו, שיהיה לו טוב, אלא אנחנו מדברים על פנייה שקשה להביע אותה במילים. אם אני אבקש ממנו תיקונים, שאני אהיה דומה לו, זה גם בעצם על חשבון עצמי, זה גם לא לשמה, אלא לשמה זו ממש הרגשה כזאת שאנחנו לא יודעים איך לבטא אותה בכלל, איך אני יכול לפנות אליו כשהבקשה הזאת תהיה מנותקת ממני כביכול, לכיוון שלו בלבד.

לכן כל העבודה שלנו היא דרך כל מיני יחסים כאלה אליו, להגיע לכזה יחס. ואדם כל הזמן צריך להיות כך ש"אני, קודשא בריך הוא ודרכין דאורייתא", כלומר הצעדים שאני עושה בבירור שלי ביחס אליו, זה נקרא אורייתא, איך אני מתייחס אליו, שהצעדים האלה יהיו כל הזמן מלהיות מכוונים אליי, להיות יותר יותר מכוונים אליו, לעשות את ההיפוך בכיוון, זו העבודה.

תלמיד: הבירור הזה אומר שאני בודק את היחס, אם הפנייה שלי מנותקת ממני?

רק היחס. זאת אומרת, שאני קיים קל לי לתאר, והרצון שלי אליו, זה גם לא כל כך בעיה, אומנם שזה גם בורח מאיתנו. לתפוס אותו, אני איכשהו תופס איזו דמות אולי פנימית שלי, שאומרת לי שכנראה זה הבורא, גם זה כל הזמן משתנה, לא חשוב, אנחנו לא יודעים מה זה הבורא בהרגשה הסופית שלנו. אבל את שתי הנקודות האלה, אני והוא, אני איכשהו יכול לייצב בכל מצב ומצב שלי. והבעיה היא בכל מצב שיש לי את שתי הנקודות האלה, איך אני עובר עכשיו, בודק את היחס שלי, עד כמה הוא אליי, ועד כמה הייתי מתאר לעצמי שהוא יהיה מכוון אליו. בזה שאני גומר את הבירור שלי אז נותנים לי את המצב הבא וכן הלאה.

תלמיד: מה שאמרת עכשיו זה כמו אור ישר ואור חוזר בזמן ההכנה, לבדוק את היחס שלי אליו לפי היחס שלו אליי.

בסדר, אם אתה מתאר את זה כאור ישר ואור חוזר וזיווג דהכאה, בסדר, יש שם קצת עניין, אפשר להגיד זה כנגד זה, שיהיה כך בינתיים. זאת אומרת זו לא טעות מה שאתה אומר.

תלמיד: בכל המאמרים האחרונים אנחנו רואים שנקבה ברוחניות זה מראה על הרצון לקבל, ואנחנו אומרים שמה שאנחנו צריכים לעשות זה דווקא לתקן את הרצון לקבל, להעביר אותו לרצון להשפיע. אם כך, בגשמיות, למה לא יושבות כאן נשים ולומדות שיעורי בוקר במקום גברים, אם זה אמור להיות אחד על אחד?

אתה אומר, אם אנחנו מתארים את הכלי שצריך תיקון בתור נקבה, אז למה במקומנו לא יושבות כאן נשים ואנחנו ברוך ה' נוכל ללכת הביתה. "אישה" משמעה חיסרון. נקבה, נקב. מי שמרגיש חיסרון לאלוהות ולבורא דווקא, ולהשוואת צורה איתו, הוא נקרא "בעל חיסרון", "נקבה", כלי הראוי לקבלה, לתיקון ולקבלת האור. הכלים האלו, כמו שדיברנו על אברהם אבינו, באים בעצם במיוחד לצאצאים שלו, ולא לנשים במיוחד, אלא לגברים, מפני שיש כאן שתי דרגות. אישה יותר קשורה למציאות, לטבע. לכן גם התפקוד שלה, הרצונות שלה בעולם הזה, היא לא יכולה לצאת מהם כמו גבר שהוא הרבה יותר מנותק מהמציאות, מהטבע. לכן הוא עושה הרבה יותר שגיאות וטעויות בעולם הזה מאשר אישה. נשים איכשהו ממש מחזיקות את עצמן בעולם הזה בצורה הרבה יותר ריאלית, יציבה, מאשר גברים. את זה אנחנו רואים. לכן החיסרון לרוחניות הוא לא לפי המין הבהמי, אלא לפי כמה אדם יכול, ראוי יותר להתרומם מעל לטבע ולהשתוקק לאלוהות, ונשים לפי טבע בריאתן לא ראויות לזה כמו גברים.

לכן יש חיוב על גברים לעסוק בעבודה הזאת ולא על נשים. אישה לא חייבת אלא אם היא מקבלת באמת צורך, אבל כמה יש כאלו שבאמת יש להן צורך? יש בדיקה, אם אתה נותן לאישה את כל הדברים שהיא חייבת לקבל לפי הטבע, זאת אומרת, בית, בעל, ילדים, מה שנקרא "אישה", "בית", ולאחר מכן היא בכל זאת משתוקקת לאלוהות, אז באמת יש לה את הניצוץ הנכון. ואם היא משתוקקת כאילו לאלוהות וחסרים לה הדברים הבסיסיים האלה, אז היא פשוט מחפשת מילוי ברוחניות לחסרונות הגשמיים, הטבעיים שלה. למה אני לא בודק כך גבר? כי לגבר אין את התאוות האלו, אישה, בית, ילדים, באותה מידה כמו לאישה. הוא מנותק מהן, ואז אין את הבדיקה הזאת. אנחנו בודקים את הגבר, הוא חייב להיות נשוי, בעל משפחה, קשור לבית, צריך לעבוד. על אישה אין חיוב לעבוד. לפי הטבע בית הוא מקום העבודה שלה. אתה מבין כמה היא קשורה לדבר אחר מאשר הגבר?

תלך לביטוח לאומי ותשאל על חוקי המדינה ותראה, וככה זה בכל מדינה ומדינה. הגבר חייב לפרנס, אישה חייבת לשבת בבית, גם היום במאה עשרים ואחת, זה היחס. כי אי אפשר לשנות. זה הטבע. אנחנו בודקים כל אחד לחוד. אם גבר אחרי שיש לו מקצוע, והוא עובד, ובעל משפחה, משתוקק לרוחניות, אז כנראה יש לו רצון נכון ובאמת לרוחניות. אבל מעמידים לו את התנאים האלה, ולא שיהיה איזה בחור "חפיפניק", בגיל בו אין לו שום עומס על הכתפיים. יש בדיקות לגבר ויש בדיקות לאישה בהתאם למבנה הפנימי שלהם. שמעתי מרב'ה, שאשתו השנייה הייתה יכולה לפי הרצון שלה לרוחניות, לשבת בין התלמידים שלו וללמוד. אי אפשר לעשות את זה מטעם אחר. אי אפשר לערבב את שני המינים האלה יחד. בכל זאת מדובר בסוג נשמה אחר וצריכה להיות שיטה אחרת. אם הלימוד רציני, לא סתם שיחות, אם יש רצון, אז בהחלט גם אישה יכולה. וזו בעיה.

גם בתו הגדולה של הרב'ה, כל כך רצתה שבעל הסולם בעצמו נתן לה שיעורים בזמן שהייתה רווקה. רב'ה חיתן אותה עם תלמיד שלו, יצחק אגסי, בחור עירקי חזק מאוד, היה התלמיד הכי טוב שלו. הם נפטרו בגיל צעיר ונשארו שני ילדים. זה עוד לפני שהגעתי לרב'ה. ואז כשהיא הרתה האבא אמר, "למדה, למדה, למדה, וברגע שהרתה הרצון נעלם". כמו שכתוב, אישה שנכנסת להיריון, כל המחשבות שלה על הילד. ואז ממש "פלא" הוא ובעל הסולם הסתכלו עליה וראו שממש נעלם לה הרצון. זה הטבע. זו אחת מהבדיקות, מהדוגמאות. לכן בודקים את האישה לפי הדברים האלה. אם יש לה מה שמגיע לה לפי הטבע, וחוץ מזה, מתוך זה היא משתוקקת לבורא, אז כן.

יש גם אצלנו בקבוצה כאלו. אתה רואה, הרבה נשים שיש להם כביכול, את כל הדברים המינימליים שצריכים להיות לאישה, והן נמשכות. היום זו כבר בהחלט תופעה חדשה. אתה יכול להגיד, טוב, כאן יש קבוצה, ויש עוד הרבה סיבות כאילו מלאכותיות למצב הזה, יכול להיות, אבל איך שלא יהיה, זה קיים. אולי זה לא באמת הרצון שלה ממש, אלא היא מתעוררת מצד החברה, אז על ידי כך היא מעוררת יותר את התפתחות הנקודה שבלב, עד שהנקודה הזאת תתחיל לבחור בעצמה. רואים שזה קיים. אבל אפילו שיש רצון לאישה, השיטה בכל זאת שונה.

(סוף השיעור)