לעורר מלמטה זה להשתדל להתעורר

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 19.10.26 – אחרי עריכה

מיכאל: עכשיו אנחנו מסתכלים בהקלטות מלפני 20 שנה, ואנחנו רואים שיותר מחצי...

דודי: 80% אולי כבר.

מיכאל: כן. חלק מתו, אבל חלק פשוט עזבו.

דודי: חלק בעולם האמת, חלק בעולם הזה.

מיכאל: הם היו אנשים רציניים, כל יום באו לשיעורי בוקר.

מה השאלה שלך?

מיכאל: האם להשקיע בזה או להניח, זה הבורא וזהו? יש לנו את הסביבה, מה שיש יש, יש מקורות, אנחנו לא יכולים לשנות, זה סדר הלימוד. הלימוד מתחיל בשתיים, לומדים מקורות, ומי שזה משעמם לו, מה אפשר עוד לעשות?

אתה לא יכול לעשות כלום.

מיכאל: נכון.

דודי: אין מה לרדת לקראת האדם בלימוד.

אתה יכול לקחת אותו בצד ולדבר עימו, הרב"ש היה גם כן מדבר על זה. אבל בסך הכול, לא יותר משיחה פרטית.

דודי: כדי לתת לו חשיבות.

מיכאל: כן, את זה עושים.

דודי: אבל בסך הכול אין מה לגעת. שיעור בוקר זה שיעור בוקר, מקורות זה מקורות, תע"ס זה תע"ס, יושבים, לומדים. קשה? קשה. נעלה לך חשיבות, יהיה לך קצת כוח, תמשיך.

מיכאל: אחרי שהבאנו בן אדם בכל מיני תחבולות, וזה כבר לא משנה, זה באמת רק להביא אותו, ואחרי שהוא הבין שזה האמת, אז אין מה לשחק. יש לו עשירייה, יש לו מקורות, זה מה שיש, ולא יעזור שום דבר. בכל זאת אם אין לו את זה, הוא יעזוב, אם האמת לא חשובה לו. ואם לא יעזוב עכשיו, אז בעוד חודש יעזוב. נכון?

כן.

דודי: הלימוד עצמו אף פעם לא השתנה, לא עכשיו, לא אצל הרב"ש, לא אצל בעל הסולם, אצל כולם היה בעצם אותו דבר, יושבים, קוראים, לומדים וכולי. הפצה זה כבר משהו אחר, שם אפשר לשחק, ללמד קצת ככה, להביא אותו ככה, להתקרב אליו יותר. אבל אחרי שהוא כבר נכנס, אין מה לשנות. הוא צריך להשתנות ולא אנחנו צריכים להשתנות.

כן, אבל בכל זאת צריכים להשתדל לתפוס את האדם דרך מנגנון ההפצה.

מיכאל: אני מדבר אחרי שתפסנו אותו, אחרי שהוא כבר איתנו, אחרי שהוא לומד איתנו. תפסנו, כן. אחרי שהוא לומד, אחרי שאדם כבר סיים אצלנו נגיד שנה של כל מיני קורסים, רובם עוזבים אחרי שנה, שנתיים.

כן.

מיכאל: כי אין מה לעשות, לשלם מעשר, להיות בעשירייה ולבוא בשתיים בלילה, כמה אנשים יכולים לעשות כזה דבר, אלו תנאים שבלתי אפשרי לעמוד בהם. גם אלו שאיתנו עכשיו בקושי עומדים.

דודי: ואם קשה לחבר, חבר שכבר לומד כמה שנים, 10 שנים, הוא לא התחיל אתמול, 10 שנים הוא לומד ואתה רואה שקשה לו בשיעור, קשה לו כבר לשבת, לשמוע. הוא לא מזלזל, הוא מאוד מעריך את החברה, אוהב את החברים, אין לו התנגדות. אבל אתה מרגיש שכאילו משעמם לו, זה לא מחזיק אותו, זה לא מושך אותו כמו אחרים. במה אפשר לעזור לו?

שום דבר.

דודי: כלום? אני לא יכול לעשות כלום בשבילו, אני מסתכל עליו ו..

אתה יכול לחשוב. אתה יכול לחשוב מה לעשות לו, מה לעשות בשבילו, אבל זהו.

דודי: מה ייתן לו עוד הפעם איזו התחדשות, כוח, כמו שהוא הגיע אתמול? מה הוא יכול לעשות? הוא בעצמו יכול לעשות על עצמו משהו?

אני חושב שכן.

דודי: מה?

אני חושב שאנחנו יכולים להגיע לליבו של אדם דרך הקרובים, דרך חברים. אין מה לעשות, בסך הכול יש לך אלו הדברים.

דודי: כשמסתכלים על הקבוצה, רואים שאין עכשיו מיליונים שלומדים קבלה. זה לא משהו שגדל ואתה רואה שמשנה לשנה עוד אלפים מצטרפים ללימוד, לא, נשארת כזאת קבוצה קטנה באנושות. זה טוב לבורא ככה?

זה טוב לבורא? לך תשאל.

תלמיד: אבל צריך יותר? זה אומר שאנחנו עושים משהו לא בסדר?

לא. לפי מה שכתוב, לפי מה שאנחנו מדברים בינינו, עם החדשים, עם הוותיקים, אין יותר מה לעשות.

דודי: עוד שבוע יש לנו כנס אזורי, עולמי, שהנושא שלו "מעוררים מלמטה", זה הנושא שלו. מה באמת אנחנו יכולים לעורר מלמטה? מה הכוח שלנו, של הנברא, לעורר מלמטה?

לעורר מלמטה, זה שאנחנו צריכים להשתדל להתעורר. אני חושב שעיקר התמיכה היא להיות ביחד יותר.

מיכאל: האם יש אנשים שפחות מתאימים ללימוד, שהם כמעט לא צריכים ללמוד, אלא הם צריכים יותר לעבוד, יותר לשרת, לארגן, ולימוד כמעט ולא מדבר אליהם, קצת פה ושם לקרוא כמה קטעים, או שלא, או שכולם צריכים כמה שעות לשבת וללמוד?

אני לא חושב שישנם אנשים שישמחו אם אתה תביא להם לימוד במקום הפצה.

דודי: אני מחכה לשיעור הבא, אלו שיעורים כאלה מיוחדים. אנחנו שומעים אותך כל יום, קוראים ביחד מאמר של רב"ש, עוברים על שיעורים שלך מלפני 25 שנה בערך, שיעורים שאתה נתת, ממש כשבנית את הקבוצה. אני לא הייתי בשיעורים האלה, ואני שומע ממי שהיה שהוא מרגיש שהוא לא היה ולא באמת שמע מה שנתת.

אני לא יודע להסביר אפילו כמה אתה נותן שם, זה אוצר, כל מילה. והרוח שאתה נותן שם, ומגדל, מפתח, משגיח, מטפל, אוהב, כל כך הרבה. חברים יוצאים בהתפעלות כל כך גדולה מהשיעורים האלה, שאי אפשר להסביר את זה. נגמר השיעור ואני רוצה לשים עוד פעם ולשמוע שוב ושוב. יש שם כל כך הרבה.

הודיה ענקית בשם כל הכלי העולמי, אני בטוח שכל מי ששומע את השיעורים מודה לך על כל מה שנתת ואתה נותן.

טוב. אז נקום מחר בבוקר.

שמעון: מחר בבוקר.

(סוף השיחה)