שיעור בוקר 17.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 755. אגרת נ"ד

אגרת נ"ד

שנת תרפ"ח (1928)

"ב"ה יום א' שמות תפר"ח

לידי"נ מה"ר. .. נ"י

היום קבלתי מכתבך, עם כל הני הרפתקאי דעדו עלוך [כל ההרפתקאות האלו שקרו לך], ומה שכתבת מליל ד' ויחי: "אשר אם היה האור מקיף לכל גופך אז כבר היית מוצל מכל מלחמותיך". עכ"ל.

הנה לפי זה נראה, שעדיין לא נבלע באבריך, את אשר אמרתי לך בטרם נסיעתך. "כי אין ישועה אחרת זולת השגת התורה, ואשר כל מרכבת הס"א, אינו אלא להשטות האדם בענינים אחרים, בכדי למנוע הימנו האמת הזה", שה"ע גלות מצרים בחומר ובלבנים וכו', והתפארות מלכם: "לי יאורי ואני עשיתני".

וראה מש"כ בפרשה זו: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", פי', שהשי"ת ברצונו לאמת לו את המעמד הקדוש שזכה אז, (כמו שמפורש בכתובים) האמית לו "באות הזה", ששוב יזכה בלי ספק "לקבלת התורה באותו המקום" עש"ה. והבן זה היטב, שאפי' למשה שהי' פני השי"ת מתגלה אליו בתכלית הבהירות, עד כי ירא מהביט אל האלקים מ"מ היה צריך להבטחת התורה, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי לא היה השי"ת הבט אותו, והבן זה.

וז"ש "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" וכו'. פי', "בקשו את ה' בהמצאו", דהיינו, במקום שנמצא, ולא תכשלו בהס"א, המטה תמיד את האדם לבקשהו ית', במקום שלא נמצא. ונמצא מפזרת יגיעתו של אדם לריק ולבטלה, וע"כ מזהיר הנביא "דרשו ה' בהמצאו". דהיינו, במקום תורה, ולא במקום שאין שם תורה, כי לא נמצא כלל וכלל שמה.

ואומר עוד "קראוהו בהיותו קרוב" פי', בו בשעה שהשי"ת מאיר פניו עליכם, היא העת לקרוא אותו, כלומר, להגות ולעיין ברזי ובטעמי תורה שהיא הקריאה. כנ"ל, אולי יתעשת ה' ויפתח לבו של אדם לזכות בברכת התורה. והבן זה מאד ומאד. כי ז"ס "קב"ה אורייתא וישראל חד הוא", ובזה תוכל להתבונן גם בענין הצורך שהיה לו להשי"ת תיכף במעמד הנבואה הראשונה למשה רבנו ע"ה, להבטיחהו נאמנה באות הזה של קבלת התורה כנ"ל דו"ק ותשכח [התבונן היטב ותמצא].

וזה שיעור הכתוב: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי, ולא נשבע למרמה" וכו'.

איתא [מובא] אשר בטרם יציאת האדם ממעי אמו משביעין אותו: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" והענין צריך פירוש: כי כבר אמרו ז"ל: "ואל תהי רשע בפני עצמך", ומכל שכן כל העולם עדיו שצדיק הוא, יחזיק את עצמו לרשע, אתמהא, ועוד צריך להבין הלשון "היה בעיניך כרשע", שמשמע, אבל בלבו יוכל לידע האמת שהוא צדיק.

והענין שיש ב' עבודות: א' בלבא, ב' במוחא. כלומר, להפך הכלי קבלה שבשניהם ע"מ להשפיע כנודע.

והנה בעת וברגע שאדם מטהר הכלי קבלה דבחי' ליבא, תיכף ראוי לאורו ית', ההולך ושופע תמיד ואינו נפסק. ואור זה נקרא נפש, ע"ש גילוי הנפישה בכל האברים.

וז"ש הכתוב: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום וכו'", פי' שיהיה לו קומה לנצחיות, ולא יחזור ויפול. והיינו דוקא "אשר לא נשא לשוא נפשי", כלומר, אחר שפנה אליו השי"ת, וקרבהו מעט, צריך מאד להתחזק, ולקחת את האור הזה, לעיון התורה, למצוא רזיה ולהרבות הכרתו בהשי"ת, אשר ה"ס הגבהת עיינין דשכינתא קדישא, עד"ש "כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה", ואם האדם אינו שם לבו להגביה העיינין. נמצא שנושא אור הנפש לשוא בלא תועלת. ועוד גרוע מזה, "נשבע למרמה".

כי בעת הלידה השביעו אותו "ואפילו כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה", פי', אפילו יזכה לאור הנפש אשר כל אברים וגידין דעולם קטן שלו, מרגישין שצדיק גמור הוא, ומוטל בגן עדן, מ"מ לא יתן שום אמון בזה, בטרם שמגביה עיינין דקדושה.

וז"ס "מי יעלה" "ומי יקום", היינו דוקא "נקי כפים", כלומר, שזכה לנקות ב' בחינות קבלה שלו, דמוחא, ודליבא "ובר לבב" היינו שזכה להשיג טעמי תורה וכל סודותיה כמ"ש "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים וכו' אין עוד", "אשר לא נשא לשוא נפשי". כלומר, שהבין איך לעבוד ולשמש באור הנפש שהאיר לו השי"ת. "ולא נשבע למרמה". אלא הגביה העיינין כנ"ל; ודו"ק היטב בכל האמור פה כי היא העצה הישרה האמיתית שלא להלכד בעצת הס"א ההולכת ומשטת תמיד לדרוש ה' במקום שלא נמצא. כנ"ל. וע"כ צריך בכל יום להזכיר את עצמו בזה. וד"ל.

ומה אעשה לך אם לא תחשיב את דברי כראוי. ועל כן אתה מפזר כוחות בחנם, והלואי תשמע אותי מעכשיו, כי דברי תמיד בלא תוסיף ולא תגרע, וע"כ עדיין עומדים ומחכים אחר לב שומע ומי יתן!

והנה דברי אלו נאמרים בעתם כי עבודה המדויקת הנזכרת, מסוגלת ביותר בימים אלו שנקראים בספרים תקון "שובבי"ם ת"ת".

ואגלה לך ענין זה, כי בספרים נמצא אך רמזים בלתי מובנים כלל ועיקר לההמון, אמנם סימנו "שובבי"ם ת"ת", "ת"ת ר"ת תלמוד תורה, ואין תקון אחר זולת "ת"ת". ו"מאן דלא ידע ציוויה דמארי" וכו'.

והענין ע"ד הנ"ל, כי אור העליון המתקרב אל האדם להטותו לתחיה נק' נפש, ע"ש קבלת בחי' נפישה באברים כל חד לשיעורו בעתו, אבל אין לו זכות קיום כלל בלי רוח, דהיינו השגת התורה כנ"ל.

וע"כ נקרא אדם זה "שובב", כמו נער קטן הנותן שתי ידיו בשק מלא דינרין, ומפזז ומכרכר, ואינו יודע מה לעשות בדינרין הללו, כי אינו יודע בצורתא דזוזי [בצורת הזוזים], ובטוב מקח וממכר. ונמצא מי שנותן מתנה שק דינרין לנער קטן, אינו עושה לו בזה טובה, אלא אדרבה הוא משובב ומשגע אותו ביותר, וזה שיעור הכתוב "נפשי ישובב", וכו'. כלומר, באם השי"ת אינו נותן הרוח, אלא נפש לבד, נמצא שהוא משובב ומשגע אותו, אבל "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כנודע, והיינו, דקמסיים "למען שמו" פירוש, שמתוך זה יזכה לשמה. והבן.

וזה שאמר "שובו בנים שובבים" וכו', היינו, אותם שעוד לא זכו לרוח. שה"ע השגת התורה כנ"ל, וכמו שדברתי אתך טרם נסיעתך, שהוא ענין קליפת פרעה מלך מצרים, שהיתה קליפה קשה כזו, ששום עבד לא היה יכול לברוח ממצרים מפני האורות שהי' ברשותם ליתן לכל אלה שנפלו ברשותם, עד שלא היה יכול לפרוש מהם. בסו"ה. "לי יאורי ואני עשיתני", כמו שפרשתי לך בעודך פה.. .. אשר ע"כ בפרשת שמות, מתחיל השעבוד מגלות מצרים ומסתיים לא לפני פרשת יתרו בקבלת התורה. בסו"ה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" כמו שפירשתי לעיל.

ולפיכך מסוגל מאד לכל אדם הרוצה להשלים את החפץ הנדרש הימנו, שבאלו הסדרות "שובבי"ם תרומה תצוה" יפשפש במעשיו ויתקן דרכיו לקבלת התורה.. .. וכל נצוצי אור נפשו שנשבו בקליפת מצרים, יקבץ אותם למקום תורה ובגעגועים ובכסופים גדולים. ובלימוד בשכל החיצוני על דרך "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", כנודע, עד שנזכה שיפתח לבנו בתורתו ובעמקי סודותיו ונזכה לקבלת התורה כמפורש בפרשת יתרו, והמשך הסדרות משפטים תרומה תצוה ה"ע שמורה מעשיית העגל ושבירת הלוחות.

והנה בספרים מרומז תקון שובבי"ם על ענין הוצאת שז"ל הנקרא קרי כל, אמנם הוא ענין אחד: ע"ד שפירשתי, שמי שלא טיהר את הכלי קבלה דבחי' לבא, בהכרח שגם כלי קבלה דמוחא מטונפים הם, ואמונתו פגומה, כי לא יכול להאמין מה שאין עיניו רואות וכו'.

עד"ז ממש, מי שכלי קבלה דלבא מטונפים, בהכרח שמהרהר איזה פעם ביום, יבוא לידי קרי בלילה.

גם יחד עם זה ממש, בהכרח שיבוא לו מחשבה של מינות ח"ו הנק' "חמת קרי" כי כלי קבלה דלבא, וכלי קבלה דמוחא עולים ממש בקנה אחד, שאז "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", ונמצא כל אורות שקבל נופלים ברשת הס"א ודו"ק בזה! כי קצרתי, וכ"ז נמשך ר"ל עד שזוכים להמשיך רוח עם הנפש היינו קבלת התורה.

לא אוכל להמשיך בזה עוד וכבר בא העת שתקח דברי אל לבך אולי יתעשת ה' לנו ויערה עלינו רוח ממרום עד אשר חפץ ה' בידך נצליח...

יהודה ליב"

שאלה: כתוב, מי שמקבל נפש או שובבי"ם צריך מיד לעבוד על זה ולבקש או לדרוש אור תורה, מה המשמעות של זה?

המשמעות היא שהבורא עשה עם האדם את הצעד הראשון בכך שנתן לו את אור הנפש, ואז לעבר אור הרוח שכבר זז עליו לזוז בעצמו.

תלמיד: זאת אומרת, אם הוא נשאר במצב הזה ולא עושה כלום זה מפיל אותו?

כן.

תלמיד: אז מה זה לדרוש רזי תורה או תורה באותו מצב?

הוא רוצה להבין מה בדיוק מזיז, מפעיל אותו, וכך אולי יתקדם.

תלמיד: לאן יתקדם? ליתר הבנה, ליתר חיבור בעשירייה, מהו השלב אליו הוא צריך לשאוף?

ודאי שהוא ירגיש כמה הוא שייך לעשירייה, כי בזה תהיה לו יותר הבנה.

שאלה: במצב הזה של ליבא, שכל העולם אומר לו צדיק אתה, אם אין אחד שאומר לו רשע אתה, מאיפה הוא יעשה את הצעד לכיוון הבורא? הרי כל העולם אומר לו צדיק אתה.

מאיפה הוא ייקח זאת? מהיחס שלו עם הבורא, הוא רואה שהוא עדיין נמצא במצב שנקרא "רשע".

תלמיד: הוא כותב "יפשפש במעשיו ויתקן דרכיו". גם אם כל העולם אומר לו צדיק אתה, הוא צריך לפשפש במעשיו. מה הפעולה בדיוק?

לבדוק, לראות, כמה הם כולם נראים יפה לבורא.

תלמיד: הוא ממשיך ומדבר על גלות מצרים ואומר שאת כל האורות דנפש שנשבו בסטרא אחרא, צריך לקבץ למקום אחד. מהי הפעולה הזו?

אני לא יכול להסביר את זה.

תלמיד: ביציאת מצרים כולם מתקבצים או צריך לקבץ אותם אחד אחד?

לקבץ אחד אחד.

שאלה: הוא כותב בתחילת האיגרת, "אם היה האור מקיף לכל גופך" היית ניצל ממלחמות. מה חסר לאדם שיקיף את כל גופו באור מקיף?

עליו לעלות למעלה מכל העבירות וכך יינצל.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לעשות כל הזמן בדיקה מול הבורא, על היחס שלנו אליו. איזו בדיקה בדיוק עליי לעשות כל יום מול הבורא כדי לראות שבאמת היחס נכון ומדויק?

לבדוק האם יש לך במחשבות, ברצונות, משהו שאתה לא מתבטל כלפי הבורא, זה הכול.

תלמיד: ביחס שלי אני צריך להשוות את עצמי מול החברים, לראות שהיחס שלי אליהם הוא כמו שהבורא רוצה שנתייחס זה לזה, בנתינה, באהבה?

כן.

תלמיד: הוא אומר פה שהבורא בודק אותנו, את מעמדנו, כל יום מחדש. מה זה?

שככול שזה אפשרי מצידנו גם אנחנו צריכים להשתדל לעשות את הבדיקה הזאת בכל יום, ולצפות שנקבל מהבורא סימן טוב.

תלמיד: איך אני יודע שבבדיקה הזאת בסופו של דבר, בסוף היום, אני בכיוון הנכון ועושה את הדברים בצורה נכונה מול החברים?

יש כאן כמה אופנים, בדרך כלל אתה צריך לבדוק עם החברים את עומק ואיכות היחסים שלכם, האם הם פחות או יותר מתאימים למה שאתם מתארים ביניכם כלפי הבורא, האם אתם מכינים מקום שהבורא יכול בו להתגלות.

תלמיד: זאת אומרת, להכין כל יום כלי משותף, חיסרון משותף, שהוא יתגלה בינינו?

כן.

תלמיד: במה הגילוי הזה מתבטא, ביותר אהבה, יותר יחס טוב זה לזה?

שאתם ממטה רוצים לקבל את הבורא מלמעלה וכך להתקדם.

תלמיד: בין מה שאנחנו מקבלים בסוף היום, לבין מה שאנחנו רוצים הלאה, התפילה שאנחנו כביכול נותנים לבורא, המשותפת, אמורה לכוון אותנו כל יום יותר ויותר להידבק אליו?

כך, כן.

תלמיד: זה לדרוש את ה' כל יום, או שאני טועה?

תחשוב.

שאלה: כתוב "באם השי"ת אינו נותן הרוח, אלא נפש לבד". מה זה נפש?

"נפש" זה שאדם לא זז, לא משתנה, נפישה.

שאלה: לפי הפסוק, "וזה שאמר "שובו בנים שובבים" וכו', היינו, אותם שעוד לא זכו לרוח. שה"ע השגת התורה". באלו תנאים נותן הבורא רוח?

אפשר להגיד כך, כשאדם משתוקק להיות דבוק בבורא בכל המצבים ולא נכנע כלפי הבעיות הבאות אליו מכל הצדדים, אז נקרא שהוא מתאים לרוח.

שאלה: מה הכוונה באל תהיה רשע בפני עצמך, למה העצה הזאת כל כך חשובה?

אני חושב שזו עצה לאדם שישמור על עצמו מליפול ולא לעשות כלום ולחשוב שכבר לא יוכל להצליח, אלא תמיד להיות במצב בו הוא כן יכול וחייב להתרומם, ושוב להתחיל להתקדם.

שאלה: כתוב ""מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי, ולא נשבע למרמה"". איך נוכל לקיים בר לבב ונקי כפיים אם אין צדיק שלא חטא?

הכול בא מלמעלה, כל הכוחות, ולכן יבוא זמן או מצב שנוכל לקבל את הכוחות האלו.

שאלה: כתוב "וז"ס "מי יעלה" "ומי יקום", היינו דוקא "נקי כפים", כלומר, שזכה לנקות ב' בחינות קבלה שלו, דמוחא, ודליבא". מה ההבדל בין ב' בחינות קבלה, מוחא וליבא?

נגלה.

שאלה: איך לעבוד במוחא ולהוסיף גם עבודה של ליבא בעשירייה?

אנחנו צריכים להבין שכל העבודה שלנו היא במוחא וליבא, וכמה אנחנו יכולים להשתמש במוחא כדי לעורר את העבודה בליבא.

שאלה: כתוב, "אולי יתעשת ה׳ ויפתח לבו של אדם לזכות בבחינת התורה". במה תלוי שהבורא יתעשת ויפתח את ליבו של האדם?

זה רק בהתעוררות מלמעלה.

שאלה: כשאדם נמצא תחת השפעת אור הנפש, הסטרא אחרא אומרת לו לפזר כוחות איפה שה' לא נמצא, כך הוא כותב. איך זה יתכן, אם כבר אור הנפש נותן לו כיוון ראשוני?

אור הנפש עדיין לא נותן כיוון, הוא רק קצת מחיה את האדם.

תלמיד: איפה צריך לפזר כוחות כשכבר ביטל את עצמו במשהו? איך הוא מוסיף בעבודה?

על ידי חיבור.

תלמיד: מהי הסכנה באור הנפש?

זו הסכנה, שהוא לא יודע לאיזה כיוון להתקדם ומה לעשות. אבל אם הוא מתחבר עם החברים, אז לאן שיש להם נטייה יחד, כך הם מתקדמים.

תלמיד: לפעמים יש השראה שמרדימה, וכשמחפשים חיסרון לא מוצאים, אין עוצמה בקשר, הכול סטטי. בתוך החיבור, בתוך החיפוש הזה, מאין מביאים חיסרון?

בתוך החיפוש אנחנו מגלים את מקום החסרונות.

תלמיד: כי אם נחפש שם עוד ועוד, אז הבורא יעזור שם, נקבל עזרה?

כן.

שאלה: הוא כותב כאן, "דרשו ה' בהימצאו". מה זה?

במיוחד כשאתם מגלים את הבורא ויכולים קצת להתקרב אליו, שם הוא המקום לעבודה.

תלמיד: ולפני כן, כשלא מגלים אותו, האם לא דורשים?

משתדלים לגלות, אבל אין עדיין ממי לדרוש.

תלמיד: אז "דרשו ה׳ בהימצאו" זה במקום שנמצא ומתגלה.

כן.

תלמיד: ואיפה הוא נמצא ומתגלה?

אני לא יודע, תנסו.

תלמיד: הוא כותב, שבשעה שהוא מאיר עליכם פנים, זה הזמן לקרוא אותו וכולי, "אולי יתעשת ה' ויפתח לבו של אדם לזכות". מה זאת אומרת אולי יתעשת? כשהוא כבר נמצא, מתגלה ודורשים אותו, במה זה תלוי שהוא יתעשת ויפתח את ליבנו?

הוא מצפה מאתנו שנראה לכולם את הרצון שלנו, את היגיעה, את העבודה.

שאלה: האם במצרים יש אור נפש?

נאמר שכן.

תלמיד: אפשר להבין ממה שהוא כותב, שהיו שם אורות שהחזיקו אותם ולא נתנו להם לצאת. האם יש חיבור במצב של מצרים?

התחלה.

תלמיד: וזה מה שמביא אור? כי אם הכלי לא מתוקן, אז איך יכול להיות שהוא מקבל אור, האם במתנה?

כל יציאת מצרים היא נס.

תלמיד: הבורא מעורר אותם כך שהם יימשכו אליו. בכל מקרה יש להם איזה חיבור.

כן.

תלמיד: הוא כותב שהפתרון הוא תלמוד תורה, שצריך ללמוד. מהו הפתרון הזה?

תלמוד תורה, זה נקרא שאנחנו רוצים לגלות באיזו צורה אנחנו יכולים להתקדם להכרת הבורא.

תלמיד: עכשיו אנחנו בשיעור בוקר ויש לנו הזדמנות. איך ללמוד יחד כעשירייה בשיעור בוקר? מה הדבר הכי חשוב שנלמד יחד כדי שזה יהיה תלמוד תורה?

להתחבר. לחבר מה שאומר כל אחד ולתאר את זה יחד.

תלמיד: האם זה המאמץ לשתות את מה שקורה בשיעור יחד, להתכלל בזה?

לפחות, כן.

שאלה: בעל הסולם כותב, "ומה אעשה לך אם לא תחשיב את דברי כראוי". מה זה כראוי, כראוי למה?

כמו שצריך להיות.

תלמיד: איך יודעים מה צריך להיות?

מבקשים, מתפללים שיהיה לנו יותר ברור מה צריך להיות, ולזה אנחנו נמשכים.

תלמיד: אני שואל, כי בהמשך הוא כותב, "ועל כן אתה מפזר כוחות בחינם, והלוואי תשמע אותי מעכשיו, כי דברי תמיד בלא תוסיף ולא תגרע, וע"כ עדיין עומדים ומחכים אחר לב שומע".

הוא עדיין לא יכול לפרש נכון את דברי בעל הסולם.

תלמיד: אני מרגיש שבעל הסולם מתחנן כאן שמשהו ייפתח בלב הזה הסתום.

כן. אותו דבר.

תלמיד: אז איך עושים צנתור ללב הזה?

בדרך כלל זה בעבודה יחד בעשיריות, בחברה, אבל בכוונה בכל תנועה ותנועה שזה יגרום לפתיחת הלב.

שאלה: האיגרת מאוד מרגשת, מורגש עד כמה אנחנו רק מדגדגים את מה שכתוב פה וכמה העומק הוא אינסופי. אפשר להבין במשהו את הפסוק "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", כשהבורא מתקרב, צריך להתאמץ להתקרב עוד יותר, הוא פותח לך פתח, תתאמץ להיכנס לשם. מנגד הוא מייעץ "העצה הישרה האמיתית שלא להלכד בעצת הס"א ההולכת ומשטת תמיד לדרוש ה' במקום שלא נמצא". מהי הסכנה לדרוש את ה׳ במקום שהוא לא נמצא?

שמשם הוא לא יכול להתגלות לנו, זה מקום כזה מת.

תלמיד: אבל העבודה שלנו היא כל הזמן להתאמץ להיכנס לקשר עם ה', לא לעשות חשבון אם אתה מרגיש יותר או מרגיש פחות, רק להתאמץ להיכנס לקשר.

אז בדרך אתה צריך להבחין איפה יש לך יותר גילוי הבורא ואיפה פחות.

תלמיד: אם יש פחות, זה לא אומר שאני צריך להתאמץ עוד יותר? למה הוא אומר דווקא שם להיזהר לא לבקש?

כי שם אין, שם הבורא כביכול לא נמצא, לא יכול להתגלות.

תלמיד: אני לא מבין את זה.

תחשוב.

שאלה: בעל הסולם מתאר את השלב הראשון של התיקון, ואומר שזה תיקון כלי קבלה בבחינת ליבא. מה זה אומר?

יש תיקון בבחינת מוחא ויש תיקון בבחינת ליבא. בבחינת ליבא זה כבר תיקון יותר קרוב. צריכה להיות גם עבודה בליבא וגם עבודה במוחא, שישלימו זה את זה. ליבא בהרגשה ומוחא בהבנה, אפשר לומר בצורה גסה.

תלמיד: אז התיקון הראשון שהאדם צריך לעשות הוא דווקא בליבא, לא במוחא?

אם לא יהיה לו תיקון בליבא, איך הוא יעבוד במוחא?

תלמיד: ליבא זה עניין של הרגשה, מוחא זה עניין של כוונה, מחשבה, ברור שהאדם מתחיל מזה שהוא מקולקל, שהוא בלקבל על מנת לקבל וגם מרגיש כך, ועכשיו הוא צריך לרצות להתקדם קדימה בדרך.

כן.

תלמיד: התהליך שהאדם רוצה להתקדם נקרא תיקון של ליבא או תיקון של מוחא? זה נשמע כמו מוחא, כי אני מתחיל מכך שאין לי הרגשה.

להתקרב זה יכול להיות גם בליבא וגם במוחא, זה צריך להיות יחד.

תלמיד: בעל הסולם מתאר פה מצב שהאדם עושה תיקון של כלי קבלה בבחינת ליבא. מה זה אומר שאני יכול לעשות תיקון על ההרגשה שלי?

אתה מקווה שכל הרצונות שלך, שכולם כלולים בלב, יעברו איזה שינוי וירגישו יותר את פעולת הבורא עליהם.

תלמיד: ואם לקחתי רצון והצלחתי לעשות את התיקון של הליבא?

אז עכשיו אתה רוצה להבין במה בדיוק התיקון הזה, איפה היית ואיפה אתה עכשיו, מה ההבדל בין היה והווה, וכך להתקדם.

תלמיד: וזה נקרא תיקון במוחא, מה שעכשיו תיארת?

כן.

תלמיד: אז השלב הראשון שהאדם צריך לעשות הוא באמת תיקון בליבא. האם אדם בכלל יכול לעשות בעצמו תיקון על הליבא שלו, או שזו רק עבודה משותפת?

לא, תיקונים אדם לא יכול לעשות אף פעם, זה בכלל לא בכוחו.

תלמיד: זה מה שחשבתי, אבל הוא כותב "והנה בעת וברגע שאדם מטהר הכלי קבלה דבחי' ליבא,", הוא אומר "האדם", הוא לא אומר "הבורא".

בסדר, כי האדם הוא המזמין.

תלמיד: אז אני רוצה להזמין עכשיו את התיקון בבחינת ליבא, איפה החברים איתי בסיפור של בחינת ליבא?

אתם צריכים לגלות את זה לבד. יוצא שאני פשוט המקביל לבעל הסולם ומספר לכם כל מיני דברים כמו באיזה דימוי גשמי, זה לא ילך כך.

תלמיד: אז מה אתה מצפה שנעשה?

אני מצפה שתתפללו, שתהיו יותר קרובים זה אל זה, שיותר תדרשו, אפילו שאלות נכונות, כל שכן תשובות עליהן, ושזו תהיה העבודה שלכם. אחרת אתם רואים בספר משהו לא ברור ובאים אלי ושואלים, אז איפה המאמץ הרוחני?

שאלה: האם ההתעסקות באור התורה זה אומר שאני מסתכל על החברים בעשירייה שלי וכל רגע הם משתנים בעיני מצדיקים גדולים לרשעים גדולים ואני עובד על זה, או שהמשה שנמצא בעשירייה משתנה בעיני והופך לבעל כוח גדול שיכול להוציא אותנו, ואנחנו צריכים לגמרי להתבטל בפניו. איפה השינוי, האם הוא בשני המקומות האלה?

תגלה. זה מעניין מה שאני שומע, אתם שואלים שאלות כביכול נכונות אבל למה אני צריך לענות עליהן?

תלמיד: כי באגרת הוא אומר שהסטרא אחרא מסיטה אותי מהדרך כל הזמן. המבט שלי על כך שאני עדיין רשע לא נותן לי לעבוד במקום הנכון. האם תשומת הלב שלי בעבודה על משיכת אור התורה, צריכה להיות רק כלפי חבר בעשירייה או שאני צריך להתמקד רק במשה ולהגדיל אותו?

בתפילה.

תלמיד: שמי יגדל?

אתה לא יודע, זה יכול להיות מצד שלישי. אתה לא יודע, אתה צריך להתאמץ, לחפש איפה תהיה לך נקודת קשר עם הבורא, ומשם תקבל את הישועה, תשובה.

תלמיד: בעל הסולם אומר שבתחילת הדרך האדם מקבל את נקודת הקשר ומקבל דוגמה מה זה נקרא לעמוד בהר קודשו, זה מצב נצחי וקיים ואני צריך להגיע אליו. כרגע הפער הוא יותר מידי גדול, כלפי המצב הזה אני רשע גמור, אבל הבורא נתן לי את החברים כדי שאוכל לשנות את המצב הזה. כדי לשנות את המצב הזה שאני רשע גמור, איפה אני ממקד את העבודה שלי, בהגדלת החבר שלי בדרך או בהגדלת המשה, הדוגמה שנמצאת במרכז העשירייה?

צריכים לברר. אני אומר שוב ושוב, אם אתם שואלים אותי, אז אני מאוד מוגבל במה שאני יכול לענות ואתם תצטרכו לחפש.

שאלה: דווקא באיגרת הזאת זה מאוד מוחשי כמה זקוקים דווקא לשאלות. כי בכל האיגרת הוא כותב שזה שקר ובלבול של הסטרא אחרא באדם.

כל הדרך שלנו כוללת שאלות ותשובות, כל הדרך, הוא גם כותב על זה. לכן לשאול זו לא חכמה, אומנם צריכה להיות גם איזו חכמה והכנה, אבל זה לא מה שמציל אותך. אלא מציל מה שאתה מחפש, ובדרך אתה עובר עוד שאלות ועוד תשובות, עד שאתה מוצא מה בדיוק אתה שואל, מה אתה צריך לשאול. בזה אתה יורד לעומק הבעיה, ואז אתה מבין את התשובה בעצמך או מרמז שהוא נותן. תשובה לא נותנים בצורה גלויה, אלא בצורה כזאת שאתה צריך עוד להתאמץ בדבקות במי שעונה לך, ועוד. ככה זה עובד.

תלמיד: האם כדאי קודם לשאול את הבורא לפני ששואלים את הרב?

תכתבו שאלות, שתהיה לכם רשימת שאלות, ועל האיגרת הזאת ודאי שזה טוב.

שאלה: נראה שכל החטאים של האדם הם רק כי מבלבלים אותו ומשקרים לו, וברגע שהוא מרגיש את האמת, הוא בהכרח פועל נכון. האם אפשר לומר שלבקש אמת ולבקש השפעה זה אותו דבר?

לא תמיד, זה בהתאם למה שאתה שואל.

שאלה: הוא כותב שהעצה לקרוא אותו בהיותו קרוב, היא לעיין בדברי תורה, שזו הקריאה בזוהר, במקורות. איך לזהות את ההתעוררות הזאת שכדאי ישר לפנות לקריאה, לעיין בדברי תורה, ומה כדאי לקרוא?

מה כדאי לקרוא? איך לזהות? לזהות כמו שאתה אומר שאתה מזהה. אבל מה שמקובלים נותנים לנו בתור תשובה זו גם לא תשובה, זה מקום ליגיעה. ואם לא נתייגע, אז לא נבין את עומק התשובה שלהם, עד כדי כך שזה יעבור כמו שאלה תשובה, שאלה תשובה, וזה לא ישנה אותנו.

תלמיד: אם יש התעוררות, אז האם לקרוא לפי נטיית הלב, לא משנה מה לקרוא, איזה מקור, איזה דברי תורה?

כן.

שאלה: מה זה אומר לדרוש את ה' במקום תורה?

זה שאתה, עם החברים שלך יחד, מסדר נכון את המקום, ואז אתה שואל את בעל המקום שזה הבורא על השאלה. קודם כל להבין את השאלה, איך זה נראה לבורא, ואחר כך לבקש תשובה.

תלמיד: מה זה אומר "להבין את השאלה, איך זה נראה לבורא"?

מאיזה מצב הוא שולח לך את השאלה.

שאלה: מה זה להגביה עיינין דקדושה?

אלו דברים יותר עמוקים. אלו העיניים של השכינה. לשכינה יש עיניים ואנחנו יכולים לגלות אותם. זה יבוא.

שאלה: מה זה קרי? איך זה קשור לזעם?

יש קשר בין זה לזה ואנחנו נצטרך לגלות אותו. השאלה נכונה.

תלמיד: מה זה בדיוק בעבודה שלנו?

אנחנו עוד לא הגענו לזה.

שאלה: בעל הסולם מסביר באגרת, שכל מרכבת הס"א, אינו אלא להשטות האדם בעניינים אחרים, כדי למנוע ממנו ידיעת האמת שאין ישועה אחרת זולת השגת התורה. עוד מוסבר באגרת, שסטרא אחרא מפזרת יגיעתו של אדם לריק ולבטלה. האם כל המחשבות והרצונות שמסיטות אותנו שוב ושוב מהדרך הרוחנית ומפילות אותנו לפח של אהבה עצמית זאת סטרא אחרא שנגדה, בלי עזרת הבורא, אין לנו שום סיכוי?

כן, היא מכוונת אותנו למטרה אבל בצורה הפוכה.

שאלה: שמעתי אותך אומר לאחד החברים שיבדוק אם יש מקום שיש בו מחשבות או רצונות שהוא לא מצליח להכניע אותם כלפי הבורא. מצאתי כאלה מקומות, אני לא מצליח להכניע אותם כלפי הבורא, מה לעשות? איך להגיע למצב של הכנעה?

להבין אותם, להרגיש אותם, ולכוון אליהם בתפילה שהבורא יתקן.

שאלה: אני לא מבין את הנקודה שכתוב, שצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. האם הוא חוטא, והוא תמיד צריך לחטוא ולחטוא, וזה יהיה התהליך?

נותנים לאדם הפרעות כדי שיתקדם בדרך. זה כמו שפורסים לפניו כביש, דרך, ואז רואים מה האדם עושה, עד כמה הוא לומד מכל החלק שעבר על החלק הבא, וכך מלמדים אותו.

תלמיד: איך מתקנים את המחשבות שיש בלב כדי שהן לא יובילו אותי תמיד לטעות, לפשע?

על ידי הקשר בינינו. על ידי הקשר בינינו אנחנו יותר ויותר מתקרבים בדרך. מה הוא סוף הדרך? התיקון השלם, גאולה שלמה, כולנו נעשים לנשמה אחת, נשמת אדם הראשון, חוזרים לאותה צורה, מאיפה שאנחנו, ולצורה הזאת אנחנו מתקדמים.

שאלה: כשאדם מגלה את עצמו בלבוש של אהבה, האם האדם מגלה את עצמו כנקודה שחורה?

כן.

תלמיד: וככל שהוא מתכלל עם העשירייה, כך הנקודה השחורה הזאת יותר ויותר מתמוססת.

במשך הרבה זמן בכל שיעור, כששמעתי את הרב, הרגשתי שהרב מקריא מתוך ליבו. אחר כך הייתה תקופה שכל מאמר של רב"ש הורגש שהוא כתוב בתוך הלב שלי. כמה זמן נמשכת התקופה של התמוססות הנקודה השחורה? כמה ארוכה התקופה הזאת? האם זה תלוי בצורה ישירה בכמה העשירייה שלי צריכה להיכנס להרגשה הזו של נקודת משה?

יש בזה כמה אופנים, אני אפילו לא יכול להגיד. אבל אתם תראו, זה בדרך יתבהר. לא זה החשוב.

תלמיד: היה מאמר של רב"ש שבו הוא הזהיר ודייק אותנו שהנקודה השחורה נמסה לפי מידת ההתכללות עם העשירייה, עם הקבוצה.

כן.

תלמיד: זה כבר לא מצב של ציפייה, אלא יותר מה שתיארת עכשיו, של השתוקקות, אפילו לא למאמץ, אלא לכל הזדמנות להתכלל בחברים. זה עושה אותך יותר שקוף כביכול, וזה לא מאפשר לך לצאת ממצב של תפילה.

כן, נכון.

תלמיד: מה שנותר זה רק לבקש על סבלנות, לבקש עבור החברים. איך אתה בונה רצון לפי מידת התכללות בקבוצה?

אין דבר כזה, זה ייבנה מעצמו. העיקר שהלב ישתוקק.

תלמיד: רק לזה לדאוג, כן?

כן.

שאלה: אני משתדל לשמור על האיזון של מוחא וליבא, נפש ונשמה, אבל כל המיקוד שלי הוא איך דרך ביטול העצמי להגיע לרוח ולתת לבורא להצמיח בי את הכוונה הנכונה.

הבורא עושה את זה לבד בלי הנחיות מצדך. אתה לא יכול להנחות אותו איזה פעולות לעשות איתך עכשיו.

שאלה: מה זה רוח, האם זה כאשר אנחנו מרגישים לחץ ומתחילים לפעול בבת אחת מכל המצבים, מבינים שבזה הישועה?

זה כאשר אתם מאחדים את כל ההשפעות עליכם להשפעה אחת.

תלמיד: האם זו נשמה, אלו כל המצבים שיש לי גישה אליהם מכל המצבים האפשריים?

נשמה היא כבר היחס של כל הרצונות המשותפים שלכם, איך הם משתוקקים יחד למטרה.

תלמיד: כשאנחנו נכללים בכל הרצונות ומכוונים עצמנו לבורא, מה ההבדל בין זה לבין רוח?

תשיג את זה, וכשתשיג תבין. אתם עוד לא השגת, אז אין לך זכות אפילו לדעת את זה.

תלמיד: אבל יש רצון לדבר על זה.

דבר על זה עם מי שאתה רוצה, זה עניינך, רק לא איתי. לי לא נעים כי זה דבר שאסור לעשות.

אתה נדחף לכאלה דברים שאתה רוצה להוריד את הקבלה לרמת העולם הזה, לעשות ממנה איזה מדע דעולם הזה. האדם בכלל לא יכול לדבר על מה שהוא לא השיג, זה תמיד היה הכלל של המקובל. ולכם יש שאלות כאילו שפירקתם למדפים את תלמוד עשר הספירות וחילקתם אותו לחלקים, והתחלתם לעשות אנליזה וסינתזה מתוך מה שהבנתם שכביכול עשיתם, מתוך אותם חלקים שלכם. זה דבר שהוא אסור בתכלית האיסור.

רק במידה שהאדם רוכש את כוח האמונה, הוא יכול להשיג את התורה. ואם אין לו אמונה, אם אין לו השפעה, אם הוא לא משתוקק לזה, אז כל זה הופך לקליפה. לכן אל תשאלו אותי יותר על זה. שאלות כאלה אני לא מתכוון לקבל ולספק תשובה.

שאלה: הוא כותב פה על מרכבת הסטרא אחרא. מה היא מרכבה, והאם אנחנו צריכים לבנות מרכבה מאיזשהו סוג?

מרכבה היא כלי שלם, שכל ההבחנות שבה כבר מתגלות ונכנסות לפעולה. זה עדיין לא מתאים לנו.

שאלה: לפעמים בבוקר, עוד לפני שאני מתעורר, חצי ער חצי ישן, יש לי כל מיני מחשבות, רגשות, שבאים. האם להתייחס לזה, לרשום את זה, או שזה הכול קשקושים?

קשקושים.

שאלה: לא מזמן ענית לחבר לגבי קריאת טקסט, שצריכים להיות דבוקים בבורא בעת קריאת הטקסט כדי להרגיש, לא להבין. מה זה להיות דבוק בבורא בעת קריאת טקסט?

אני לא זוכר על מה מדובר.

תלמיד: אני שואל אותך עכשיו. מה זה להיות דבוק בבורא בעת קריאת הטקסט?

מתוך קריאת הטקסט, אתה מרגיש שיש לך אפשרות, הזדמנות, אולי אפילו הוראה, להתקרב לבורא.

שאלה: לגבי האיגרת שקראנו, כתוב "וע"כ עדיין עומדים ומחכים אחר לב שומע". מהו אותו לב שומע של העשירייה?

אתם שואלים היום כאילו שנפלתם מהשמיים. אתם צריכים לגלות את כל הדברים האלה, אתם צריכים להגיע אליהם. פתאום מה שלא ברור, שאני אענה. איך אני אענה לך אם אתה עוד לא הגעת לזה?

שאלה: אנחנו רוצים להגיע.

רוצים להגיע, בסדר. איפה אתה רוצה, בזה שאתה עומד כך לפניי?

תלמיד: לא.

אז לך ותתייגע, תן יגיעה.

שאלה: האם יש בדיקה הכרחית קבועה כלפי מצב החיבור בעשירייה, לוודא שאנחנו לא נופלים לפשע, למקום עוול?

כן.

תלמיד: בנוסף לתפילה, מהו התיקון ההכרחי לשוב לקו הישר?

מה הוא התיקון ההכרחי לחזור לקו הישר? אנחנו חייבים להתקדם בקו ישר, ככל האפשר.

תלמיד: היה ומצאנו שהתרשלנו, ואנחנו מבינים שבזה אנחנו גוררים את כל הכלי העולמי למקום לא טוב, איזו פעולה הכרחית עלינו לקבוע בינינו כדי לשוב לאותו יושר?

אתם צריכים להתחבר בעשיריות, כשיש בכל אחת הבנת הדרך והתקדמות בקו הישר למרכז העשירייה. כל העשיריות שיהיו מכוונות בקו ישר למרכז החיבור הכללי. בצורה כזאת אנחנו מכוונים את החיבור הכללי שלנו לבורא.

תלמיד: יש לנו מידי פעם זומים עם עשיריות אחרות. האם זה נכון שנברר איך אנחנו עושים את זה?

כן.

שאלה: אני רוצה לשאול על איך לשאול. נשמע שהשאלות ששואלים בשיעור הן דבר מאוד חשוב, עקרוני. מה זו שאלה נכונה שתכוון אותנו, שלא תבלבל אותנו, שלא נסטה? האם יש דברים שאנחנו לבד צריכים לחשוב ולחפש?

בעצם על הכול, חוץ מעל הטקסט עצמו, אם הוא לא מובן. אבל אחרי שהוא יהיה מובן בצורה מילולית, אין מה לשאול, הכול תלוי בעבודה שלך.

תלמיד: כל השיעור שלנו מורכב משאלות. אנחנו קראנו אולי 20 דקות, ויש המון שאלות.

זו הבעיה.

תלמיד: ואני מרגיש שאתה כועס על שאלות לא נכונות, כי זה מבלבל את כולם.

הן כולן לא נכונות בעצם. "מה זה, ומה זה", אתם צריכים לגלות את זה. במקום לתת יגיעה, אתם שואלים על תוצאה.

תלמיד: אני אשמח אם נברר יחד, כי נראה לי שזה דבר גורלי. אם שואלים לא נכון, אז ממש הולכים לכיוון הפוך.

כן. אתם צריכים בפנים להשתדל לתת כל מיני יגיעות פרטיות קטנות, כל אחד ובהתחברות ביניכם, ואז לראות על ידי איזה מצבים אתם יכולים להתקדם. אבל את המצבים האלה אתם צריכים לנהל בתוך כל אחד ובעשירייה יחד, ואז תקבלו תשובה כתוצאה מהמאמצים האלה. ולא מהשכל כמו שאני נותן תשובה, והכל בסדר.

שאלה: האם אופי השיעור הוא נכון בצורה שאנחנו מתנהלים היום?

לא. כי אנחנו צריכים לקרוא, ואולי לקרוא בצורה אחרת, לאט יותר, עם הפסקות קצרות בתוך המאמר. ואחר כך אתם צריכים לחשוב, לכתוב לעצמכם התרשמות, ואולי אז לשאול מה שלא ברור מהטקסט.

תלמיד: האם אליך פונים רק בפירוש המילולי של הטקסט?

לפירוש המילולי לא פונים אליי, פונים למי שיודע טוב יותר את השפה. מה שקרה כאן זה באמת לא בסדר, זו הייתה נסיגה קטנה, ואחר כך היא הפכה להיות ממש כמו שיעור בבית ספר.

תלמיד: באילו שאלות פונים אליך?

שאלות של חיזוק בדרך, לא מה ששייך להבנת המאמר עצמו.

תלמיד: האם בשיעור עצמו כדאי לנו להיות יותר באופי של שיחה עם שאלות ותשובות על חיזוק בדרך, או להכניס יותר מקורות, לקרוא ולחפש בתוכנו פנימה שאלות ותשובות?

כן.

שאלה: אני רואה שלעמדת השאלות מגיעות שאלות שאתה בדרך כלל מגיב עליהן בצורה חיובית יותר, לי הן נראות כתוצאה מעבודה של אדם. האם אלו שאלות שנכונות יותר לשאול אותן?

כן, יכול להיות.

שאלה: כל פעם אני מגלה שהבורא מכוון אותי לפגם שיש בתוכי. האם גילוי הבורא הוא תמיד במקום שאני רשע, שאני פגום?

זה שהבורא מראה לי את נקודות החולשה או את מה שחסר בי, זה נקרא יחס טוב שלו.

תלמיד: האם זה תמיד כך, כלומר זאת הדרך?

לא תמיד, יש גם מצבים אחרים.

שאלה: כתוב, "ואמונתו פגומה, כי לא יכול להאמין מה שאין עיניו רואות". איך אני יכול להאמין במשהו שהעיניים לא רואות מהניסיון שלי?

אנחנו צריכים להגיע לאמונה שבכוח העשירייה אנחנו מגיעים לרוחניות, לאיחוד עם הבורא. ככל שנתאחד עם הבורא, כך נגלה את עולמנו. לא תמיד "מה שעיניו רואות" כפשוטו, אלא מתכוונים לעיני האמונה, לעיני השכל.

שאלה: האם כדאי אחרי שקוראים את המאמר לעשות יותר סדנאות, ואולי בעקבות הבירורים שלנו נבין טוב יותר?

זה נכון יותר.

תלמיד: ואז מתוך עבודה, מתוך בירורים, נוכל להביא שאלות מכוונות יותר, נכונות יותר לעבודה בינינו.

כן.

שאלה: קראתי טקסט, ואיך שאני מבין אותו אני מחכה לתשובה אם זה נכון או לא. אם נכון, זה בסדר, אם לא, אני ממשיך לחפש את התשובה.

אתה יכול לשאול אותי כך מהבוקר עד הערב.

שאלה: אני מבין ממה שאתה אומר ששאלות שלא באות מתוצאה של יגיעה הן לא טובות. שאלה צריכה להיות תוצאה של יגיעה, שבן אדם כבר ניסה על עצמו את מה שכתוב פה. אבל איך אנחנו מתכללים? כי כשאני שומע שאלות של חברים, אני רואה עוד כיוונים של מחשבה, אני מרגיש שגם אצלי נולדים דברים חדשים, וזה מה שמפרה אותנו. אם אנחנו לא שואלים שאלות על מה שכתוב פה, עם יותר ניסיון או פחות ניסיון, אז כל אחד נשאר עם המחשבה שלו, עם מה שהבין, אבל אין פה את ההפריה הזאת.

אנחנו צריכים לשאול מתוך הבנה טקסטואלית, מתוך כך שאנחנו לומדים ויודעים הגדרות וחוקים שקיימים ברוחניות, ולא מתוך מה שעולה בדעתי.

תלמיד: אתה אומר לא לשאול על מצבים שהם רחוקים מאיתנו, "מה אתה שואל על מה שהוא אלף קילומטר ממך, בכלל לא תבין את התשובה כי אתה לא שם". אבל בעל הסולם כותב לרוב על מצבים של השגה גבוהה שרחוקים מאיתנו, ואם כך, אז אין לי מה לשאול על זה. הוא מדבר פה על יציאת מצריים, קבלת תורה, נפש רוח, אין לי לא זה ולא זה, אז לא לשאול?

תשאל.

שאלה: באיזו צורה שאלת שאלות את רב"ש? על מה דיברתם בשיעור? למשל פה כתוב, "מי שכלי קבלה דלבא מטונפים, בהכרח שמהרהר איזה פעם ביום, יבוא לידי קרי בלילה. גם יחד עם זה ממש, בהכרח שיבוא לו מחשבה של מינות ח"ו". כדי לעשות את העבודה גם פנימית וגם בקבוצה, אני משתוקק לדעת מה זאת "מחשבה של מינות" שאני לא רוצה להגיע אליה. באיזו צורה כן לשאול, כן לברר, לחפש או לא לחפש את זה, לשאול אותך או לא לשאול אותך?

בדרך כלל אנחנו מבינים את השפה הזאת. אם אתם לא מבינים מילים או על מה המשפט מדבר, אז תשאלו. אבל אתם לא שואלים את זה, אתם שואלים שאלות שאני צריך לחפש איך לגלות לכם את המאמר עצמו.

שאלה: מה זה אומר לחפש את הבורא "במקום תורה, ולא במקום שאין שם תורה, כי לא נמצא כלל וכלל שמה"?

מקום של סטרא אחרא, טינופת, דחייה מחיבור, דברים הפוכים ממה שהתורה דורשת, נקראים מקום טינופת, סטרא אחרא, וכן הלאה.

תלמיד: קודם כל הודיה על הבירור בקשר לשיעור. מורגש עד כמה אנחנו נכנסים לשלב חדש של הלימוד שלנו, ואנחנו יכולים לקבל הרבה יותר כוח והבנה מזה שאנחנו קוראים פסקה אחר פסקה, מבררים אותן יחד בעשירייה, מאשר סתם שואלים שאלות. אנחנו קוראים מאמר בעשירייה יחד, וממש מתחברים סביב המאמר עצמו שנפתח אלינו. ומהמצבים האלו אולי גם השאלות יהיו אחרות. אולי לראות איך אנחנו יכולים לשנות קצת את השיעור ולהיכנס יותר למאמר עצמו, כי יש שם עמקות אינסופית.

בסדר.

(סוף השיעור)